פרס הסטרגה 2018 – הרשימה הקצרה

הבוקר הוכרזה הרשימה הקצרה לפרס הסטרגה.

1. הבחורה עם הלייקה/הלנה ינצק (256 קולות). רומן המתאר את דמותה של גרטה טארו דרך זיכרונותיהם של שלושה חברים קרובים. רומן בדיוני על דמות אמיתית: בחורה יהודייה שברחה מגרמניה עם עליית הנאצים ובפריס הכירה את רוברט קאפה והם היו זוג. היא הייתה צלמת מחוננת והשפיעה גם על סגנונו. היא נהרגה ב-1937 כשצילמה את מלחמת האזרחים בספרד.
   קראתי את חמישים העמודים הראשונים ובינתיים לא התלהבתי, אבל עכשיו אסיים.
2. אני נשארת כאן/מרקו בלצנו (243). ההיסטוריה המרתקת של מחוז אלטו-אדיג'ה ושל קהילה ותרבות שנכחדו, דרך חייה ועיניה של אישה כפרית.
   קראתי, אהבתי, כתבתי עליו סקירה. כרגע הוא בראש הרשימה שלי.
3. הפיראטית/סנדרה פטרינייני (200). דיוקן של נטליה גינזבורג.
   אני מאוד שמחה שהרומן הזה עלה לחמישייה, לא קראתי אותו בעיקר מטעמי עצלות (459 עמ') ועכשיו אסתער עליו בשמחה. סנדרה פטרנייני סופרת מצוינת, לפני כמה שנים היא אישרה לי  לתרגם סיפור קצר שלה לבלוג (נשים בבריכה) ואפילו שלחה לי ספר שלה הביתה (רומן על חיי הבוהמה הספרותית ברומא בשנות השישים). ביוגרפיות ספרותיות הן ההתמחות שלה אבל לא כוס התה שלי, אתגר ראוי מבחינתי.
4. הערב כבר מחר/ליה לוי (173). מלחמת העולם השנייה דרך עיניו של ילד יהודי בג'נובה. הסיפור האישי של בעלה של הסופרת.
   הרומן כבר זכה בפרס הסטרגה בקטגוריית הנעורים. יפה ומכובד ולדעתי זאת אכן הקטגוריה המתאימה לו.
5. המשחק/קרלו ד'אמיציס (150). הממ… כאן אני מתחילה להתקשות. זה מה שכתבתי על סמך התקציר: סקס אהבה ושיחות ארוטיות בין שלושה חברים, שני גברים ואישה.
   וידוי: אני ליברלית, תומכת בכל סוג של ביטוי ושחרור מיני (כל עוד הוא מבחירה חופשית) ומתנגדת לצנזורה, אבל הטעם הספרותי האישי שלי פוריטני להחריד. במילים פשוטות: אני לא אוהבת לקרוא על סקס. ברור לי שזה אנכרוניסטי, ושיתכן שעתיד הספרות והמול"ות העולמי תלוי בסוגה המבטיחה הזאת, אבל קיוויתי להתחמק מ-526 עמודים באיטלקית של החומר הזה. לא הצליח לי. אני אתמודד.

סופרי הרשימה הקצרה, מימין לשמאל: סנדרה פטרנייני, ליה לוי, מרקו בלצנו, קרלו ד'אמיציס והלנה ינצק.

דם נכון – פרנצ'סקה מלנדרי

רומן רחב יריעה. אני לא זוכרת מתי קראתי לאחרונה ספר שעונה להגדרה הזו. רומן המתפרש על פני שבעים שנה, שלושה דורות ושלוש יבשות. רומן היסטורי שמניח את האצבע על סוגיות אקטואליות עד ימינו. עשרות דמויות שדרכיהן הצטלבו בצורות שונות ומשונות, ממעמדות, גזעים ולאומים שונים, כולן פגומות וכל אחת מוארת מזווית אישית מעוררת אהדה, לפחות לרגע. כתיבה שנעה בין תיאור זוועות מלחמה בשפה יבשה, אירוניה דקה וסצנות הומוריסטיות לחלוטין.

מטבע הדברים קשה לסכם עלילה של רומן כזה, ובכל זאת. בשנת 2010 אטיליו פרופטי בן תשעים וחמש, הוא חי ברומא עם אשתו השנייה הצעירה ממנו בעשרים שנה, היחידה שמאמינה שהוא עדיין צלול. בבניין אחר בשכונת מהגרים בלב רומא מתגוררים בתו בת הארבעים מנישואיו הראשונים (אילריה) ובדירה מתחתיה בנו מהנישואים האחרונים הנקרא גם הוא אטיליו פרופטי. יום אחד מופיע צעיר שחור בחדר המדרגות וטוען שהוא אחיינה. מסתבר שלפני שנישא לאשתו הראשונה, הוליד עמה שלושה ילדים ועוד ילד מחוץ לנישואים, הוליד וזנח אטיליו ילד באתיופיה, בתקופת הכיבוש האיטלקי. הבחור הצעיר שצץ ברומא הוא הנכד, פליט נרדף שהגיע לאיטליה בדרך לא דרך, והופעתו מוציאה כנופיית שלדים שלמה מהארון. הרומן מדלג באופן לא כרונולוגי בין אפיזודות משפחתיות מתוקות-מרירות וטראומות לאומיות, הפאזל נחשף בהדרגה והמתח נשמר לאורך כל הרומן.

מכיוון שאני לא רוצה ולא יכולה לפרט את העלילה, אגע בחלק מהנושאים שעולים ברומן.

"לאחר אלף וחמש מאות שנה הופיעה שוב מעצמה על גבעותיה הגורליות של רומא." (מוסוליני, 9 במאי 1936, עמ' 104)

איטליה שלטה באתיופיה במשך חמש שנים, בין השנים 1936-1941. מוסוליני החשיב את הקולוניאליזם באתיופיה לאחד ההישגים המפוארים של הפשיזם האיטלקי. אחד הניצחונות הצבאיים הבודדים של איטליה ופתח להפיכתה למעצמה, ערב מלחמת העולם השנייה. עד כה הכרתי את הסיפור הזה מהצד האיטלקי, התמיכה והגאווה העממית, הגעגועים לבנים שבאפריקה, זו הפעם שאני נתקלת בספר שמספר את הצד האתיופי. יתרון החימוש האיטלקי נוצל באכזריות בלתי מרוסנת. האיטלקים טבחו באתיופים ללא רחמים, השמידו מאות אלפים בגז חרדל והיגלו מחוזות שלמים. פשעי המלחמה הללו הוסתרו ונמחקו מהתודעה הציבורית באיטליה, אני חייבת להודות שזאת הפעם הראשונה שאני קראתי עליהם, והתיאורים בספר לא קלים.

אבל גם אתיופיה העצמאית, של היילי סילאסי, של הטרור האדום, הבצורת, הרעב, והחונטה הצבאית (Derg) היא לא מקום פשוט, ואפשר להבין היטב מדוע נאלץ הצעיר לחפש מקלט מחוץ לגבולות מולדתו.

"בשל המצב הפוליטי הצבאי החדש שהכתיבו הגישה והפעילויות הגרמניות העוינות של גרמניה כלפי איטליה, חובתנו לעזור לבעלות הברית בכל דרך… עליכם לשתף פעולה במאמץ המלחמתי לגאולה מאויבינו מדורי דורות, כמו חברכם לנשק באיטליה ושכם אל שכם עם הכוחות החמושים האנגלו-אמריקנים, למען שחרור המולדת.
על החתום
ראש הממשל הזמני
המרשל פיירו בדוליו" (עמ 319-320)

"המסר חסר הפשר הזה מחק בשורות ספורות את כל מה שעברו הוא וחבריו לנשק, אלו שעדיין בחיים, וגרוע יותר, אלו שמתו… הוא נחוש: הוא לא ישתף פעולה. " (אותלו, עמ' 322)

איטליו מגיע לאתיופיה כמתנדב של החולצות השחורות. אחיו אותלו נלחם בשורות הצבא האיטלקי הפשיסטי, נופל בשבי האמריקני ומועבר למחנה שבויים בטקסס. הם לא הפשיסטים המובסים היחידים, מוסוליני נהנה מתמיכה רחבה בקרב העם, בכל המעמדות, והתמוטטות המשטר הפשיסטי העמידה את תומכיו במצב לא פשוט. אותלו שילם מחיר כלכלי וחברתי כבד על הנאמנות שלו לערכים הישנים. איטליו הפך את עורו בין לילה, זה השתלם יותר. במשך עשרות שנים הוא הסתיר את עברו ואפילו הצליח להציג מצג שווא כאילו לחם בשורות הפרטיזנים. הוא לא היה לבד, כך נהגו איטלקים רבים, גם בעמדות כוח. הם הצניעו את פעילותם בשנות המלחמה ולא איבדו את כוחם ומעמדם. הספר מביא כמה דמויות כאלו ונוגע בעוד נושא מושתק.

"אני מציע לך משכורת טובה ואפשרויות קידום מעולות, אני לא מציע לך הכרת תודה ועוד פחות אמון. אמון יכול להתקיים בין שווים, ואתה ואני לא שווים. אתה בן של מנהל תחנת רכבת ובעורקי זורם דם של שבעה אפיפיורים." (עמ' 240)

איטליו מצליח להתקדם יפה בחיים, הוא מסיים את חייו כאדם מבוסס שהצליח לקנות דירות ברומא לכל ילדיו. הוא אדם מכובד, אבל אי אפשר לומר שידיו נקיות ואי אפשר לומר שהוא יוצא דופן. יש הון ישן והון חדש, יש שחיתות שלטונית ויש סחיטות אישיות. לא מדובר כאן על מאפיה, על אלא חברה שמעמידה פני חברה מתוקנת, עם נבחרי ציבור ומערכת משפטית מסודרת, אבל מופעלת כולה על ידי קשרים, סודות וטובות הנאה. מבחינה זו אחת הדמויות שנגעו ביותר ללבי היא אילריה, בתו בת הארבעים של איטליו. מורה בחטיבת ביניים, שמאלנית ישרה כסרגל שנשארה רווקה ערירית כי אינה מסוגלת לקשור את חייה בפוליטיקאי ימני, המאהב שלה מזה עשרים שנה. אבל גם היא לא תוהה אף פעם מאין היה לאביה כסף לקנות לה דירה, וכשחיי האחיין שלה בסכנה – גם היא, לראשונה בחייה, מפעילה קשרים.

"הכוונה שהגזע נמצא בדם, ואי אפשר להחליף דם טוב, וגם לא דם רע." (עמ' 431)

אין ספק שהגזענות לסוגיה היא התמה המרכזית ברומן. הגזענות של הכובשים איטלקים לשחורים, חוקי הגזע שהוחלו באיטליה ובמושבותיה, גזענות כלפי יהודים, גזענות בכסות מדעית אנתרופולוגית וגם גזענות בין השבטים השונים באפריקה. ולא רק בתקופות חשוכות, גם ברומא בת ימינו צבע העור והמטען הגנטי מכתיבים יותר מכול את מקומך בחברה. "דם נכון" מצליח לחלץ את הגזענות הגלויה והסמויה דרך עשרות מפגשים קטנים בין הדמויות הרבות המאכלסות אותו, כשמי שהפעיל אתמול גזענות על האחר נאלץ לספוג אותה בעצמו למחרת.   בעשר- חמש עשרה השנים האחרונות נאבקת איטליה בבעיית פליטים קשה מאוד, המיקום הגיאוגרפי שלה הופך אותה לנקודת הנחיתה הראשונה באירופה  של פליטים, מבקשי מקלט ומהגרי עבודה מאפריקה. הגבול שלה הוא גבול ימי שאי אפשר להקיף בגדר וזרם האנשים לא נעצר. המספרים גדולים מאוד ומעמידים אותה במצב קשה מול שאר מדינות אירופה, המהגרים יוצרים מחלוקת פוליטיות וחברתיות קשות וגרמו לעליית כוחה של מפלגת ימין קיצוני. רק השבוע עלתה לכותרות ליליאנה סגרה, ניצולת אושוויץ בת 88, סנטורית לכל החיים, שיצאה נגד חקיקת חוקיים גזעניים המופנים כלפי צוענים: "אני מסרבת לחשוב שהחברה הדמוקרטית בת ימינו עלולה להזדהם בחוקים מיוחדים נגד עמים נוודים. אם יקרה הדבר, אתנגד לו בכל הכוחות שנותרו בי." ברשתות החברתיות איחלו לה שיאנסו אותה צוענים ושהיא תגמור במחנה ריכוז.

"הוא הכריז שמתוך כבוד לרגשותיה של אשתו לשעבר יוותר על האושר לראות את בתו מקבלת את התואר…כשהוכתרה בציון מאה ועשר ובהצטיינות יתרה הסתובבה בארשת ניצחון אל מָרֶלה שישבה בשורה הראשונה, רק אז הבחינה באישה גבוהה מאוד, שנשענה על הקיר בירכתי האולם. משקפיים שחורים ענקיים הסתירו מחצית מהפנים, התסרוקת נראתה מפלסטיק בלונדיני והשמלה מהודקת על הגוף נטול הקימורים…רק עכשיו הבינה אילריה והחניקה צחוק כבוש…אטיליו פרופטי חייך מתחת לפאה הבלונדינית מלא גאווה בילדה שלו." (עמ' 170)

אבל שלא תהיה אי הבנה, לא מדובר ברומן גבוה מצח שכולו עקרונות ורעיונות, אלא ברומן מלא הומור וחיבה עם סיפורי אהבה ותשוקה, הורות, ויחסים בין אחים וזיקנה. אטיליו פרופטי הוא דמות חמקמקה, חתול שנופל תמיד על הרגליים, ולא תמיד ברור עד כמה הוא נאמן לעצמו או לאנשים סביבו. בי הוא לא עורר אהדה רבה, אבל סך כל הדמויות, המשניות יותר ופחות, יוצר תמונה אנושית מספקת לטעמי. נקודה אחת בכל זאת הפריעה לי. יש כמה וכמה אפיזודות של זנות בתקופות ומקומות שונים. זה ברור ומובן, אין צורך לצנזר את המציאות בין אם מדובר בחיילים בחזית או ב"שומרות הראש" של מועמר קדאפי. אבל עם זאת צרם לי קצת לראות שרומן שנכתב בימינו משתמש עדיין בסטראוטיפים השחוקים של "הזונה טובת הלב" או ה"סטודנטית", נדמה לי שניתן לתאר את התופעות בלי ליפול לקלישאות המזיקות הללו.

רומן רחב יריעה. 528 עמודים. הצלחתי לכלול בסקירה הזו רק חלק קטן ממנו, אבל אני מקווה שהשורה התחתונה ברורה: מחכים, מעורר מחשבה ומהנה.

Francesca Melandri, Sangue giusto, Rizzoli

הביקורת הזו נכתבה במסגרת פרס הסטרגה 2018, עוד בנושא:
פרס המכשפה 2018
הערב כבר מחר
אמא של אווה
אני נשארת כאן
כמו גבר צעיר

כמו גבר צעיר – קרלו קָרָבָּה

אני יכולה להבין איך אפשר להתאהב בספר הזה. לצאת אתו להפלגה בדמיון ולהיסחף על גבי המשפטים הארוכים והמערסלים. לשקוע בהרהורים אינסופיים על כל דבר, החל מ"כוחות" במשחקי כדורגל בשכונה, ועד מהות הקשר עם כל אחד ואחת מהאנשים הסובבים אותו, דרך אינספור רגעים קסומים ורגעים משפילים במהלך שלושים שנות חייו של הדובר. מאשה, חברתו הטובה ביותר של קרלו, המלווה אותו מאז התיכון, החליקה באופנועה על שלג נדיר ברומא, ואושפזה מחוסרת הכרה. הרומן מלווה את הרהוריו בשבועיים הבאים (במהלכם היא מתה ונקברת) שבהם הוא מרגיש שחצה את הגבול אל תחילת התקופה הבוגרת בחייו.

קרלו הוא בחור מוכשר למדי, בעל עבודה קבועה (הגביע הקדוש עבור בני דורו באיטליה) והשכלה רחבה, יש לו בת זוג וחיי חברה פעילים. וכמו כן גם מצפון מפותח ביותר ונטייה לנתח לעומק אירועים, קטנים כגדולים, מדומיינים וממשיים.

טוב, נשברתי. הבחור חופר שאין דברים כאלו. כל דבר, אבל כל דבר, הוא עילה להתחבטות פנימית ארוכה (הוא משתף את החברים שלו בגרסה מקוצרת, תודה לאל, אחרת לא היה נשאר לו חבר אחד לרפואה). לפעמים קל להבין, למשל השאלה האם לדחות חתימה על חוזה עבודה במילאנו כדי להשתתף בלוויה של מאשה ברומא, אבל גם לשאלה המייסרת האם היה צריך להשאיר פורפֶרָה במתנה לילד טורקי שפגש לדקות ספורות במהלך חופשה הוא מקדיש לא פחות משלושה וחצי עמודים. או דיון ארוך מאוד בסדרה "אבודים", שבעונה השנייה שלה צפה עם מאשה ובעת מותה היא עדיין לא הסתיימה, והעובדה שמאשה לעולם לא תדע איך היא מסתיימת מסמלת מבחינתו יותר מכל את סופיות מותה ואת ההיעקרות שלה מחייו. לזכותו יאמר שעולם האסוציאציות התרבותי שלו רחב ומגוון מאוד, החל בברית החדשה, האודיסאה והספרות הרומנטית הגרמנית (עם 'הצל, או, המעשה המופלא בפטר שלמיל' מאת אדלברט פון שאמיסו) ועד תום וג'רי ורדיוהד. למרות הציניות שלי יש כנות אמיתית בכתיבה, ואפשר להזדהות ולהבין את ההתחבטויות שלו, שאולי הן לא מאוד מקוריות, אבל משותפות ללא מעט אנשים מצפוניים, צעירים יותר או פחות.

יתכן שחלק מהקושי שלי להתחבר נובע מתנאי הלחץ שבהם אני קוראת כרגע (ההצבעה הראשונה לסטרגה מסתיימת עוד שבועיים וחצי) ומסגנון הכתיבה שדורש אורך נשימה. זו כתיבה יפה ועשירה, מרובת דימויים ותארים – ובעיקר עתירת פסוקיות לוואי. האיטלקית נוטה מטבעה למשפטים ארוכים, יותר מהאנגלית, ובוודאי יותר מהעברית, אבל הרומן הזה שובר את כל השיאים בהם נתקלתי עד היום. לא התאפקתי ותרגמתי משפט אחד. לאו דווקא הארוך ביותר, ובהחלט לא חריג בספר. המשפט המקורי מכיל 202 מילים, בתרגום לעברית רק 151 מילים (העברית לרוב קצרה יותר), על מסך הקינדל שלי הוא תפס יותר מעמוד שלם, 22 שורות בספר המודפס. אין שום סיכוי שהוא היה נשאר משפט אחד בספר מתורגם, גם משפטים הרבה יותר קצרים אני קוטעת בתרגום, ואם אני מהססת עורכת התרגום לא מרחמת עליהם, בצדק.

[ההקשר: מחשבותיו רגעים ספורים לאחר שיחת הטלפון שבה התבשר שלמאשה הייתה תאונת אופנוע והיא  מחוסרת הכרה.]

יתכן שהניעה אותי תשוקה פחדנית ומתעתעת לחלוק את עול המידע ששמעתי עם כתפיים אחרות, אך גם התרגשות של מי שיכול למסור ידיעה דרמטית שנוגעת בו אך לא מערערת אותו – כמו התנסויות מסוימות, מוזרות ואיומות, שעברתי בחיי, רעידת אדמה קטלנית שהותירה מתים במרחק מאה קילומטר, אבל בבית רק הרעידה את הנברשות והקירות, והעירה אותי כשנשרו חפצים ממדפי הספרייה ונפלו לרצפה ברעש, או רצח שביצעו הבריגדות האדומות ברחובות בהם הלכתי לבית הספר מדי יום ביום, והתרחש רגעים ספורים לאחר  שעברתי שם, או אסון שהיה מעורב בו מטוס שהמריא מהמסלול הסמוך לזה שעליו נחתנו אני ודָווידֶה בחניית ביניים במדריד במהלך טיסה שהביאה אותנו להוואנה – ולכן טלפנתי לרוברטו, בנה של חברתה הטובה ביותר של אמי, האדם היחיד שחלקתי עמו לפחות חוויה אחת חשובה בשנה מיום הולדתי ועד לרגע זה, כלומר, מי שהכיר אותי טוב יותר מכול אחד אחר, ופעמים רבות ראיתי בו דמות מופת נערצת ואדם שהצטייר בעיני כמי שיודע להתנהל בטבעיות במצבים מגוונים בחיים. (עמ' 33)

משפט אחד. עכשיו ברור למה הכוונה באורך נשימה?

Carlo Carabba, Come un giovane uomo, Marsilio

הביקורת הזו נכתבה במסגרת פרס הסטרגה 2018, עוד בנושא:
פרס המכשפה 2018
הערב כבר מחר
אמא של אווה
אני נשארת כאן

דם נכון

אני נשארת כאן -מרקו בלצנו

אני אוהבת כריכות של ספרים, לא מעט ספרים התחלתי לקרוא בזכות תמונה יפה על הכריכה. "אני נשארת כאן"* לוקח את צילום הכריכה צעד אחד הלאה: הרומן כולו נכתב בזכות הדימוי על הכריכה. זהו מגדל הכנסייה מהמאה ה-14 של הכפר קוּרוֹן ששקע באגם מלאכותי בעקבות בניית סכר הידרואלקטרי. מרקו בלצנו ניסה להתחקות אחר גורל האנשים שחיו שם לפני שהמים הציפו את ביתם.

הדוברת ברומן היא טְרִינָה, בעת התחלת העלילה, שנות העשרים של המאה הקודמת, היא צעירה עליזה החולמת להיות מורה ולצאת לעולם הגדול. הכפר קורון שייך למחוז אלטה אדיג'ה או סוּד טירול, כפל השמות מרמז על הבעייתיות: עד מלחמת העולם הראשונה הוא היה חלק מאוסטריה ורוב תושביו היו אוסטרים דוברי גרמנית. בתום המלחמה סופח המחוז לאיטליה, ועם עליית הפאשיזם באותן שנים החל תהליך "איטליזציה" מכוון. השלטון תמך בהגירה פנימית של אוכלוסייה דוברת איטלקית מהדרום, כוחות השיטור והממשל היו רובם ככולם איטלקים, בתי הספר לימדו רק איטלקית ונאסר ללמוד וללמד גרמנית. טרינה מסיימת את לימודיה ומתחילה ללמד ילדים קרוא וכתוב בגרמנית ב"קטקומבות", כלומר במחתרת. פעילות בלתי חוקית, חברתה נאסרת ונשלחת לגלות כשהיא נתפסת מלמדת גרמנית. טרינה נישאת לאריך, איכר צעיר ויפה תואר מהכפר. כיום היינו אומרים שאריך הוא אקטיביסט בנשמתו: הוא מחויב לשפה הגרמנית והוא בין הראשונים המודאגים מהתוכנית הדמיונית של הממשל הפשיסטי ברומא לבנות סכר שיספק חשמל לתעשייה ויטביע שני כפרים. בינתיים נולדים להם ילדים, מיכאל ומָריקָה, היטלר עולה לשלטון בגרמניה, והאווירה האנטי אוסטרית בכפר מחריפה. בשנת 1939 במסגרת הברית בין גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית דוברי הגרמנית יכולים לבחור בין עזיבה וקבלת אזרחות גרמנית לבין הישארות והיטמעות בתרבות האיטלקית. הדעות חלוקות והמתח בכפר גואה, בתים ננטשים בלילה, בחופזה. בוקר אחד נעלמת גם אחותו הנשואה וחשוכת הילדים של אריך, אבל היא לא נעלמת לבד, גם מריקה בת העשר נעלמת עמה.

בשלב זה אקטע את תיאור העלילה, כדי להרחיב קצת על המחשבות שהוא עורר בי, וכדי לא להרוס למי שיקרא אותו. רק כדי לצאת ידי חובה, הספר קצר אבל גדוש באירועים: שנות המלחמה הקשות מרסקות את המשפחה הקטנה, אריך מתגייס לצבא האיטלקי, נפצע, חוזר וכדי להתחמק מגיוס לצבא הגרמני (איטליה קרסה ונכבשה בינתיים) הוא וטרינה בורחים להרים ומסתתרים שם. הבן, מיכאל, מעריץ את היטלר ומתנדב לצבא. מיד אחרי המלחמה מתחדשות העבודות להקמת הסכר, אריך משקיע את כל כוחותיו במאבק, מערב פוליטיקאים ומגיע עד לאפיפיור, אבל כפי שמעיד התצלום על הכריכה – המאבק נכשל.

הדולומיטים מוכרים לנו כיום בעיקר כאתר חופשות נהדר, סקי בחורף וטיולים פסטורליים בקיץ. קשה לדמיין שלפני מאה שנה היה זה מחוז של איכרים עניים קשי יום ושל מאבק לאומי. של מיעוט שננטש על ידי מדינת האם והופקר לדיכוי תרבותי מכוון. אנשים שנאלצו לבחור בין ויתור על תרבותם או ויתור על אדמתם. לפי ויקיפדיה 86% מהאוכלוסייה דוברת הגרמנית עזבה (כן, טרנספר מרצון). כפי הנראה ההבטחות למהגרים לגרמניה לא תמיד קוימו, חלקם לא הצליחו להשתקע, ואחרי המלחמה חזרו במסגרת הסכם בין אוסטריה ואיטליה (דה גספרי-גרובר). ההסכם הבטיח גם אוטונומיה תרבותית למחוז, ואכן עד היום המחוז מוגדר כמחוז דו לשוני. למיטב הבנתי התיירות והרווחה הכלכלית שהגיעה בעקבותיה הביאו לרגיעה, אף שבשנות השבעים הייתה התעוררות לאומית, לעיתים אלימה, של דוברי גרמנית.

הרגשתי שהפאשיסטיים היו מנוולים כי רצו להטביע אותנו, לגרור אותנו למלחמה, וגירשו את ברברה. והנאצים היו מנוולים באותה מידה כי שיסו אותנו זה בזה ורצו את הגברים שלנו רק כבשר תותחים. (עמ'  68)

הרומן מתרחש בשנים המוקדמות של השלטון האיטלקי, והכפריים מוצאים את עצמם בין הפטיש לסדן. מצד אחד שלטון פשיסטי שונא זרים: הם זרים במולדתם, על האדמות שהם רועים בהן מדורי דורות. הדור המבוגר אנאלפביתי ברובו והילדים הקטנים נשלחים לבתי ספר בשפה שהם לא דוברים בבית. אף אחד לא מייצג אותם או מגן עליהם, כך למשל המודעות על בניית הסכר שעומד להחריב את בתיהם, על הפיצויים הזעירים, על לוחות הזמנים – כתובות באיטלקית בלבד, שפה שרק מעטים מהם מבינים. ומצד שני גרמניה הנאצית, מי שמבין את הרוע הגלום באידאולוגיה הנאצית לא יכול למצוא בה את מקומו ולא יכול "לחזור" אליה.

מי הגן על שפתנו כשהפשיסטים רמסו אותה ודחקו אותנו לבתי הספר שלהם? מי נשאר להגן על סוד-טירול? הפוליטיקאים האיטלקים והאוסטרים מתחרים ביניהם מי ינער את חוצנו מאיתנו. (עמ 144)

האיטלזציה נפסקה אחרי המלחמה, אבל הם עדיין נותרו מיעוט לאומי ואנשים כפריים עניים. המונח דיכוי כפול מתייחס למי ששייך לשתי קטגוריות בלתי תלויות המדוכאות בחברה, למשל נשים מזרחיות, הומוסקסואלים ערבים, נכים שחורים וכו'. קשה הרבה יותר להשתחרר מדיכוי כפול, שכן לעיתים מופעל דיכוי בתוך הקבוצה חלשה על חלק מחבריה. כאשר מתחדשת העבודה על הסכר לאחר המלחמה אין לתושבים אל מי לפנות. הם עניים ולא משכילים, מיעוט שאינו דובר את שפת הרוב ואין להם קשרים בשלטון. הם מסרבים להיגרר למאבק אלים, האם זה מה שחרץ את גורלם?

נגררתי לשאלות גדולות ומינוחים מפוצצים, אבל "אני נשארת כאן" הוא רומן של אנשים פשוטים. טרינה היא אישה רגילה, קצת יותר משכילה מהסביבה, קצת נוטה להרהורים, אבל בלי יומרות גדולות. היא מתחתנת עם הבחור שמוצא חן בעיני אביה ונגררת אחרי המאורעות, לא יוזמת כמעט כלום. כשצריך היא לוקחת את הפרות למרעה וכשצריך היא יורה בגבם של חיילים נאצים. הם אנשים מאופקים, שקולים, לא מחצינים רגשות ולא פועלים בקיצוניות. וכך גם כתוב הספר, בישירות ובפשטות, לא מתעכב בשום מקום וממשיך הלאה, בלי לעגל פינות ובלי לרכך את המציאות. אין אהבה גדולה מהחיים, יש נישואים יציבים שמחזיקים בכל התהפוכות. יש קרעים שלא מתאחים לעולם, ויש געגועים לא מדוברים.

"אתה חושב עדיין על מריקה?" שאלתי אותו פתאום.
"אני חושב עליה בלי לחשוב עליה," ענה.
"מה זאת אומרת?"
"אני לא יודע להסביר לך אחרת, אני חושב עליה בלי לחשוב עליה." (עמ' 146)

הספר ממוען למריקה, טרינה מספרת לה על החיים שנמשכו בלעדיה, עם הכאב על אובדנה, אבל בלי לחפש אותה באמת אף פעם. נדמה לי שמריקה מסמלת גם את הכפר האבוד, שנעלם מתחת למים, עם החיים שהיו בו, והחיים נמשכים בחוץ בלעדיו, בשלווה. "הקִדְמָה חשובה יותר מקומץ בתים" (עמ' 176) אומר המהנדס לאריך, ואולי הוא רומז לסיפורן של עוד קהילות כפריות נכחדות. "שמונה הרים" שזכה בשנה שעברה בסטרגה מספר על כפר שננטש מסיבות כלכליות, בלי שהציפו אותו במים, סתם כי אי אפשר יותר להתפרנס מחקלאות מסורתית בעולם של כלכלה גלובלית.

מרקו בולצנו הוא סופר כבן ארבעים יליד מילאנו שזה ספרו השישי. באחרית הדבר הוא כותב שהדחף לכתוב את הספר התעורר בו לאחר שביקר באגם היפהפה, אתר תיירות הומה ומצליח. הוא לא בן המקום והספר כתוב כולו באיטלקית, בלי אף מילה בגרמנית, דבר שמעלה תהיות אירוניות על הצלחת האיטלזציה למרות הכול, אם את ההיסטוריה של המיעוט האוסטרי כותב סופר איטלקי והספר מתחרה על פרס ספרות איטלקית יוקרתי.

ולמרות זאת, אם זה לא ברור, הספר מצוין, הוא נגמר לי מהר מדי.

Marco Balzano, Resto qui, Einaudi

• הערה לגבי שם הספר: בפעלים בהווה באיטלקית אין הבדל בין זכר לנקבה, לכן אפשר לתרגם את הכותרת גם ל"אני נשאר כאן". מכיוון שהדוברת אישה בחרתי בנקבה, אבל מצד שני, דווקא אריך הוא זה שנאבק בסכר עד הרגע האחרון ממש.
• עדכון: בינתיים הספר התפרסם בתרגומו של ארנו בר בהוצאת הקיבוץ המאוחד תחת השם "לא אזוז מכאן", לטעמי זהו פתרון מצוין לבעיית המגדר בשם הספר.

אמא של אווה – סילביה פֶרֶרִי

אווה בת השמונה עשרה עוברת ניתחו לשנוי מין בסרביה, כשתתעורר ממנו תהיה אלסנדרו, כפי שהיא מכנה את עצמה מגיל ארבע. אמא של אווה צופה בניתוח הארוך מעבר לחלון, וסוקרת את הדרך שהביאה אותם לשם. במונולוג פנימי ארוך, המופנה אל בִּתָּהּ, היא מגוללת את השלבים ואת התחנות. החל בנעוריה שלה, יחסיה עם הוריה, הזוגיות עם אביה של אווה, ההיריון, האימהות ואז ההכרה שהבת האהובה היא ילדה אחרת. אווה רואה בעצמה בן, היא מכנה את עצמה אלסנדרו, והיא רוצה לעשות פיפי בעמידה, כמו הבנים. אין לה ספק לרגע שזאת המהות שלה, עוד לפני שהיא מסוגלת לנסח את הדברים. הבחירה שלה ברורה אבל הסביבה מתקשה לקבל אותה והדרך ארוכה וכואבת, ובכל שלב צצות בעיות חדשות: הליכה לשירותים בבית ספר יסודי, לבוש, תספורת, קבלת מחזור, צמיחת שדיים, לקיחת הורמונים – מְדַכְּאֵי התבגרות או גבריים, התהליך המשפטי הנדרש לשינוי מין, והניתוח עצמו. כל אחד מהשלבים האלו הוא משבר שאווה, הוריה והסביבה נאלצים להתמודד איתו.

רָצִית להחליף מין. באופן כירורגי, מוחלט ובלתי הפיך.
  רָצִית לשים סוף, פעם אחת ולתמיד, לעינוי שנמשך שבע עשרה שנה. לדרך הייסורים שבה הצלב שאת נושאת נעשה כבד יותר מיום ליום, מתבלט יותר מיום ליום. היה לך דחוף להגיע לגולגלתא, רצית להיצלב כדי לקום לתחיה כגבר. (עמ' 156)

ההתבגרות של אווה/אלסנדרו קשה ומיוסרת, אבל הרומן ממוקד בקושי של החברה והסביבה הקרובה לקבל אותו. הכאב הגדול ביותר הוא של האנשים שאוהבים אותו, ההורים והסבים. הם נקרעים בין הרצון לתת לאווה את החופש לבחור להיות מאושרת כרצונה, ולבין האחריות האיומה שהם עלולים לסייע לה להרוס את גופה באופן בלתי הפיך. לכן גם נקודות המשבר הקשות ביותר הן סביב ההתערבויות הפיזיות: ההורמונים והניתוח. הם אנשים פתוחים, משכילים, מתקדמים, לא שמרנות ולא דעות קדומות מעיקות עליהם, אלא התפקיד שלהם כמבוגר האחראי, מי שאחראי להגן על אווה עד שהיא תוכל להגן על עצמה, להגן עליה גם מעצמה. הרומן מפרט את הדילמות: האם לתת לה בגיל 12הורמונים שיעצרו את ההתפתחות המינית עד שהיא תתבגר נפשית עוד קצת? ומה אם ההורמונים הללו יחבלו לנצח בצמיחה לגובה? האם לתת לה לקחת טסטוסטרון בגיל 16 ולהחריב את החזות הנשית שלה? וכמובן, האם לכרות אברים בריאים מגופה בגיל 18 ולחסל את האפשרות שלה להיות אם ולקיים יחסי מין 'רגילים'?

"אני לא טעיתי, זאת את שעשית חצי עבודה", אלסנדרו (עמ' 8)

אווה כועסת על אמה, היא כועסת עליה יותר מאשר על אביה, יותר מאשר על סבה, יותר מאשר על הילדים בכיתה שלועגים לה, יותר מאשר על השופט שדחה את בקשתה לשינוי מין. זאת אימהות לא פשוטה, אימהות שהתחילה בחשש, בקשיים ובשמחה גדולה. השנים הראשונות היו ספוגות בשמחה גדולה, חייה הסתובבו סביב הילדה הקטנה, עטפו אותה בחום ובחיבה. אבל הזהות המינית השונה של אווה משפיעה על הכול. העולם לא אידאלי: עיקר העומס מוטל על האם, היא לפעמים מגיבה בעוצמה וכעס – יוצאת למלחמות למען אווה ונפגעת בעצמה, היחסים בין ההורים נפגמים, הפסיכולוגית תופסת את מקומה בליבה של אווה, האם מקנאה, נעלבת, אווה מסתגרת מפניה, הקרבה שהייתה ביניהן נעלמת. האם מרגישה שהיא נותנת את כל כולה למענה ולא זוכה להערכה, להפך.

הבטחנו לך שתהיה לנו סבלנות, שננסה תמיד להסביר לך בשקט ובשלווה, הבטחנו שנאהב אותך כל החיים יקרה מה שיקרה, הבטחנו שנגן עלייך מהכול ולא נכפה עלייך דבר, שנשאיר לך תמיד את החופש לבחור לאן תעופי, מה תהיי, מה תעשי. …לא קיימנו אף אחת מההבטחות הללו.(עמ 137)

הגורל הקשה על המשפחה הקטנה הזו, אבל אכזבות ורגשות קשים נמצאים גם בהורות ובאימהות 'רגילות' יותר. כוחו של הספר בכנות של הדוברת. היא נאבקת להיות אם טובה, להיות בת-זוג טובה, להיות מאושרת, ולא מייפה את המציאות. ההתלבטויות שלה לא פשוטות, אבל במהותן הן התלבטויות שכל הורה חווה, גם אם פחות דרמטיות. ולכן קל להזדהות איתה והסיפור סוחף, גם אם סופו ידוע מראש.

הרומן לא חף מבעיות. הקריאה מרתקת, אבל בכמה מקומות התעורר בי הספק שמא הוקרבה האמינות למען הדרמטיות. האם סביר להניח שהורים התומכים בהחלפת הזהות ימשיכו לכנות את בנם אווה עד לאחר הניתוח? לדבר אליה ועליה בלשון נקבה כאשר מזה שנים הוא רואה בעצמו גבר ויש לו חזות גברית? האם יש בית חולים בעולם, אפילו בסרביה, שיאפשר לאם לצפות בניתוח? אין לי היכרות אישית עם הנושא, ואני לא יודעת אם בתיאור המציאות של טרנסג'נדרים ומשפחותיהם מסתתרים פרטים מקוממים מבחינתם או לא.

"אמא של אווה" הוא הרומן השני שאני קוראת מבין המועמדים לסטרגה, כלומר אני עדיין בתחילת הדרך, אין לי מושג עדיין בעד מי אצביע, אבל זה ספר שהייתי שמחה לראות מתורגם לעברית. המודעות לקשיים של "אנשים במעבר" ומשפחותיהם עלתה בשנים האחרונות, וספר קריא, אמפטי ומסקרן הוא תוספת ראויה למדף הספרים.

זהו ספר הביכורים של סילביה פֶרֶרִי, עיתונאית ובמאית דוקומנטרית, ילידת מילאנו החיה ברומא, ובעצמה אם.

Silvia Ferreri, La madre di Eva, NEO Edizioni