ארכיון תג: Nadia Terranova

היו שלום רוחות רפאים – נדיה טרנובה

Addio Fantasmi – Nadia Terranova

לפני שבוע נבחר הספר הזוכה בתחרות הסטרגה, פרס הספרות היוקרתי ביותר באיטליה. יומיים לפני הטקס ברומא נערך אירוע במכון האיטלקי בת"א ובו הוצגו חמשת הרומנים שעלו לגמר (מתוך רשימה ארוכה בת שניים עשר ספרים). מכיוון שגם השנה זכיתי להיות אחת מהשופטים בתחרות (660 שופטים ברחבי העולם, 200 מתוכם מחוץ לאיטליה) התבקשתי לדבר על אחד הספרים. אני הצגתי את Addio fantasmi מאת נדיה טרנובה. הוא לא זכה. הרומן שזכה היה "M. בן המאה" (M. Il figlio del secolo) מאת אנטוניו סקורטי. רומן היסטורי בן 848 עמודים (!) המתאר את עלייתו של מוסוליני לשלטון בתחילת שנות העשרים. הערב היה על טהרת השפה האיטלקית, אתגר לא פשוט לדוברת עברית חובבת ספרות איטלקית. צלחתי אותו בעיקר בזכות קולגה יקרה, קארין איזיקוביץ, שתיקנה מראש את האיטלקית שלי, למרבה הצער את המבטא קשה יותר לתקן תוך שעתיים. מי שמתעניין באיטלקית במבטא ישראלי יוכל להציץ בסרטון המצורף שצילמה קולגה יקרה אחרת, סברינה פדלון. בכל אופן צירפתי כאן את תרגום הדברים בעברית.


 

בגיל שלושים ושש מקבלת אידה שיחת טלפון מאמא שלה: אמה מתכוונת למכור את הדירה במסינה שבה גדלה, וכצעד מכין היא רוצה שאידה תבוא מרומא ותעזור לה לשפץ את הגג הדולף ולמיין את חפצי ילדותה. בקשה די הגיונית ולגיטימית במשפחה רגילה, אבל משפחתה של אידה אינה משפחה רגילה:

כך, בגיל שלוש עשרה החלו לומר שאבא שלי איננו: המתים האמיתיים מתים, קוברים אותם ומבכים אותם, בעוד אבא שלי התפוגג באוויר ואיננו, הוא לא יבקר אותנו בחג המתים, בשניים בנובמבר, לא יהיה לו יום שנה, לא לו וגם לא לנו, לי ולאמא שלי.

עברו מאז כבר 23 שנה, אידה בנתה לעצמה חיים חדשים ברומא, היא נשואה, במידה סבירה של אושר, היא כותבת תסכיתים לרדיו, והחיים שלה מתנהלים על מי מנוחות. הנסיעה למסינה טורפת את הקלפים. במשך היום היא מסתובבת בעיר, נפגשת עם השכנים, מתיידדת (אולי יותר מדי) עם השיפוצניק הצעיר, רבה עם אמא שלה. מה שדי ברור שהיא כמעט לא עושה את הדבר שבגללו הגיע למסינה: היא כמעט ולא ממיינת את החפצים שלה, וכמעט לא עוזרת בשיפוץ הגג. בלילות היא סובלת מנדודי שינה, וחוזרת במחשבתה לחיים שלה במסינה: החודשים הארוכים שבהם סבל האב מדיכאון, האם שהתרחקה, ההעלמות שלו בוקר אחד, הרכילות של הסביבה והבדידות של אידה ואמה, החברה הטובה שרה, גיל ההתבגרות והתנסויות מיניות ראשונות בתחושה שהיא מנודה מהחברה.

אני אישה מבוגרת שממוסמרת לאפלת הבובות של ילדותה. במשפחות אחרות שומרים לכל היותר אחת מהן, במשפחה שלי הוחלט לשמור את כולן.

למען האמת, לא צריך שאבא שלך יעלם כדי שמיון חפצים ישנים יהפוך לחשבון נפש כואב, מארי קונדו בנתה מזה אימפריה. אידה מגיעה למסינה, חוזרת לישון במיטת ילדותה והחפצים של ילדותה מחזירים אותה לשם, כאילו שהזמן נעצר.

באותו בוקר לפני עשרים ושלוש שנים פקח אבי את עיניו בשעה שש ושבע עשרה, הספרות נותרו על צג השעון המעורר שכובה במכה חדה….השעון הצביע על השעה שש ושבע עשרה, הוא יצביע שש ושבע עשרה לנצח.

הזמן שנעצר הוא אחת התמות המרכזיות של הרומן. האב נעלם בוקר אחד בשעה שש ושש עשרה, ומבחינתה של אידה הזמן נעצר באותו רגע. לפחות במימד הנפשי היא נמצאת בלימבו. אביה לא מת ונקבר, היא לא יכלה להתאבל ולהתגבר כריכהעל האבל. עד היום היא לא יודעת בוודאות מה קרה לו, זה לא רק שלא נמצאה גופה, או לא ידועה סיבת המוות, אלא גם עצם מותו לא ודאי, במשך שנים היא המשיכה לחלום ולקוות שהוא יצוץ יום אחד בפינה כלשהי של העולם. זה לא קרה, הוא כנראה התאבד בטביעה בים והיא לעולם לא תקבל תשובה לשאלה מה באמת קרה. לכאורה החיים שלה ממשיכים היא מתבגרת, לומדת, מתחתנת, עוברת לעיר אחרת, אבל בתפיסה שלה הזמן הפסיק לזרום. אולי לכן היא גם מסרבת להביא ילדים, אנחנו יודעים טוב מאוד שקשה מאוד להתכחש להתקדמות הזמן כשילד גדל לנו מול העיניים.

הספר כתוב בגוף ראשון. זאת צורת כתיבה שמעוררת הזדהות, אבל ככל שמתקדמים בקריאה עולים בנו ספקות, ואנחנו מתחילים לפקפק בדמות הראשית: חוסר הסבלנות שלה לאמא שלה, ההתעלמות מבעלה, הקרירות כלפי השכנה שמקבלת אותה בחמימות. אולי גם לה יש אחריות למצבה, אולי היא לא רק קורבן של החיים אלא אחראית למצב שלה, ואפילו יותר, אולי היא בעצמה היא פוגעת באחרים? זאת ראיית עולם מורכבת, לא דיכוטומית, הנבנית בהדרגה. ולכן ברגע, שלדעתי הוא נקודת המפנה של הרומן, כשאידה מבינה בעצמה את מה שהיא סיפרה לנו במרומז מהתחלת הרומן –הקוראים לא מופתעים. אנחנו לא מופתעים כי כל המידע היה שם קודם, אבל התובנה של אידה סדרה אותו אחרת, והעובדה שאנחנו לא מופתעים מעידה לדעתי על האיכות הספרותית של הרומן שמצליח לבנות דמות מורכבת.

היו שלום רוחות רפאים הוא רומן שהכותרת שלו מסכמת אותו בצורה מושלמת, הוא מתרחש במשך שמונה ימים, שמונה ימים שבהם אידה כמעט לא זזה ממקומה, אבל היא עוברת בהם מסע נפשי ארוך, היא סוגרת פער של עשרים ושלוש שנים ומצליחה לשחרר לחופשי את רוחות הרפאים שלה.

Bruno. Il bambino che imparò a volare

[בעקבות הרשומה על הספר "ברונו, הילד שלמד לעוף" תהתה נדיה טרנובה מה כתוב שם. למענה ולמען קוראיה, באופן חריג ביותר, תרגמתי את הרשומה לאיטלקית. עם קוראי העברית הסליחה.]

Il prossimo (ormai già trascorso) 13 marzo ci sarà una conferenza in memoria di Bruno Schulz all’università di Bar-Ilan. La conferenza riguarda l'opera di Schulz e ciò che è stato scritto ispirandosi alla sua opera e alla sua vita. Il programma completo, molto vario, è incluso nel link. La chicca, David Grossman che racconta: “Il mio incontro con Bruno Schulz". La conferenza si tiene a 120 anni dalla nascita e 70 anni dalla morte di Bruno Schulz. Per caso, o forse no, per gli stessi anniversario è uscito due mesi fa in Italia un libro bellissimo che è un omaggio alla sua vita e opera.

"Bruno era un bambino indaffarato. Anche se la testa greve gli rallentava il correre sobbalzando a ogni passo, lui trottava tutto il giorno per salvare il padre dai guai in cui si cacciava con le sue metamorfosi improvvise. Colpa di Adela, governante troppo zelante, spaventata dalle continue apparizioni che infestavano casa Schulz." (da "Bruno. Il bambino che imparò a volare", Nadia Terranova e Ofra Amit)

Bruno Schulz (1892-1942) è nato da una famiglia ebraica a Drohobyč in Galizia, e lì ha vissuto. È cresciuto nelle ombre della malattia mentale di suo padre, un proprietario della bottega di tessuto che a certo punto covò e allevò uccelli rari nella soffitta. Da giovane Bruno disegnò e dipinse e provò anche a studiare architettura a Vienna, ma poi ritornò a Drohobyč e diventò un insegnante di disegno al liceo locale. Parallelamente al disegno iniziò scrivere racconti che erano apprezzati nell’ambiente letterario. Nel 1934 uscì la sua raccolta "Le botteghe color cannella", una raccolta di brani di prosa poetica che descriva in prima persona la sua infanzia a Drohobyč.

Bruno spiava le instancabili gesta di suo padre e si chiedeva come fare a imitarlo. Non aveva gambe svelte né arguzia accesa né occhi mutevoli. Era troppo timido e troppo piccolo. Soprattutto, Bruno portava con sé l’imbarazzo di una testa grossa che gli avrebbe reso impossibile il volo di un uccello, il rapido passo di un ragno, la destrezza di un pompiere. (Bruno. Il bambino che imparò a volare)

Illustrazione: Ofra Amit

"Bruno, il bambino che imparò a volare" è basato sul libro "Le botteghe color cannella" e sulla vita di Schulz. Nadia Terranova ha costruito la figura del bambino Bruno dal "Le botteghe color cannella", catturando il personaggio di un bambino delicato che aveva provato a trovare il suo posto nel mondo e era dilaniato tra le fantasie di un padre molto amato e la rigida realtà.

"E subito il cielo brulicò di una sorta di eruzione colorata, fiorì di chiazze ondeggianti che crescevano, maturavano e subito riempivano lo spazio di uccelli volteggianti e roteanti in grandi spirali intersecantisi. Il cielo intero era reimpito dal loro volo elevato, dal battito delle loro ali, dalle linee maestose delle loro silenziose planate." (da "Le botteghe color cannella", traduzione di Anna Vivanti Salmon)

La prosa di Schutz è eccezionale, Yoram Bronovsky (un saggista e traduttore Israeliano molto apprezzato) ha trovato nella prosa "echi di una grande completa, saga, una mitologia sfaccettata ed eventi da cui solo pochissimi eravamo oggi sopravvissuti" (dall’epilogo dell’edizione ebraica di "Le botteghe color cannella", 1986).

Bruto Shulz: Auto ritratto

Il testo di Nadia Terranova, tutto quanto, è un omaggio alla prosa di Bruno Schulz. Secondo me la scrittura di Schultz è rivolta a tutti i sensi, è piana di voci e suoni, odori, sensazioni di freddo e caldo, colori, luci e ombre. Tra questa varietà di sensi, Terranova ha deciso di concentrarsi nel colore per trasmettere l'emozione. Il suo testo è affollato di colori: piumaggio variopinto, fiero pompiere di rosso vestito, uccello colorato, scarafaggio chiazzato, stoffa ricamata, fiore assolato, parquet color cannella, colori svaniti, nuvole nere, creature colorate e nuvole grigie. L'effetto del testo nudo e del colore. Ma questo non è un testo nudo, è un picture-book, un libro illustrato in cui la storia è costruita dalla sinergia tra le immagini e il testo. Questo libro è un'opera comune dell'autrice e dell'illustratrice (i due nomi sono indicati sopra il titolo) e per questo è in particolare interessante vedere come Ofra Amit interpreta il testo e trasforma il colore immaginato in un colore reale. Le illustrazioni di Ofra Amit sono bellissimi, pieni di coraggio, vividi ed emozionati. A me sembra che nelle illustrazioni si veda l'omaggio allo stile di Bruno Schulz, lo stile personale dell'illustratrice, ma anche lo sfrenato colorito del testo.

"La città era spoglia e triste, i colori svaniti e i profumi evaporati, il sole nascosto da nuvole nere, i girasoli raggrinziti, le campanule rannicchiate in bulbi sotterranei. Nessuna traccia di uccelli, niente creature colorate.

Chissà cosa direbbe Jakob, continuava a chiedersi Bruno aggirandosi per strade che non riconosceva." (Bruno. Il bambino che imparò a volare)

Illustrazione: Ofra Amit

Probabilmente Bruno Schulz aveva iniziato a scrivere un romanzo, che si perse durante l'Olocausto, come Bruno Schulz stesso. Per quanto ne sappiamo Schulz fu un “protetto” di un ufficiale SS di cui aveva dipinto la casa. Un altro ufficiale SS che era in conflitto con il protettore di Schulz gli sparò per la strada. David Grossman usava la figura di Schulz e il suo romanzo perduto nel romanzo "Vedi alla voce: amore", trasformando Schulz in un salmone avvolto nell'amore del mare.

Il libro è uscito in Italia lo scorso gennaio. È un libro straordinario, uno splendido libro illustrato, scritto in righe corte e tocca temi difficili: malattia di mente di un genitore, solitudine e Olocausto. Non sono sicura di chi siano i lettori naturali di questo libro, ma sono sicura che questo libro si debba pubblicare anche in ebraico.

Ringrazio Nadia Terranova e Ofra Amit per avermi permesso di utilizzare i suoi materiali

 

Nadia Terranova ha lavorato come redattrice, traduttrice e insegnante. Ha partecipato a un romanzo polifonico e pubblica racconti per ragazzi e adulti. Il suo sito.

Ofra Amit è un'illustratrice israeliana apprezzata. Il suo sito.

ברונו שולץ – ספר וכנס

ביום שלישי הקרוב, 13.3.12, יערך כנס לזכרו של ברונו שולץ באוניברסיטת בר אילן. בכנס ידברו על יצירתו ועל יצירות שנכתבו בהשראתו ובהשראת חייו. התוכנית המלאה והמגוונת בקישור, שימו לב לסוכריה: דויד גרוסמן מדבר על "המפגש שלי עם ברונו שולץ". הכנס נערך במלאת 120 שנה להולדתו ו-70 שנה למותו של ברונו שולץ. כנראה שלא במקרה, לציון אותם תאריכים, יצא לאור לפני כחודשיים באיטליה ספר יפהפה שכולו מחווה לחייו וליצירתו.

"ברונו שולץ היה ילד עסוק. למרות כובד ראשו אשר הטלטל עם כל צעד והאט את מרוצתו, היה טרוד כל היום בהצלת האב מהצרות שנכנס אליהן במטמורפוזות המפתיעות שלו. באשמת אדלה, המטפלת הנרגשת מדי, שנבהלה משטף רוחות הרפאים שפקדו את בית שולץ." (מתוך: "ברונו. הילד שלמד לעוף", נדיה טרנובה ועפרה עמית)

ברונו שולץ (1892-1942) נולד למשפחה יהודית בעיר דרוהוביץ' בגליציה ושם חי. הוא גדל בצל מחלת הנפש של אביו, בעל חנות בדים, שבשלב מסוים גם הדגיר וגדל עופות נדירים בעליית הגג. ברונו עסק בציור ורישום מנעוריו ואף נסה ללמוד ארכיטקטורה בוינה, אך חזר לדרוהוביץ' והפף למורה לציור בגמנסיה. במקביל לעיסוק ברישום החל לכתוב גם סיפורים אשר זכו להערכת אנשי הספרות וב-1934 יצא לאור קובץ הסיפורים שלו "חנויות הקינמון".  "חנויות הקינמון" הוא אוסף קטעי פרוזה פיוטית המתאר בגוף ראשון את ילדותו של שולץ בדרוהוביץ'.

"ברונו עקב אחר המעללים הבלתי נלאים של אביו ותהה כיצד יוכל לחקות אותו. לא היו לו רגליים חסונות ולא שנינות מבריקה ולא עיניים מתחלפות. הוא היה בישן מדי וקטן מדי. יותר מכל נשא עמו ברונו את המבוכה בגלל ראשו הגדול מדי שמנע ממנו את מעוף הציפור, את ההליכה הזריזה של העכביש, את המקצועיות של הכבאי." (ברונו. הילד שלמד לעוף)

איור: עפרה עמית

"ברונו. הילד שלמד לעוף" מבוסס על "חנויות הקינמון" ועל תולדות חייו של שולץ. נדיה טרנובה בנתה את דמותו של ברונו הילד מתוך "חנויות הקינמון". היא תפסה את דמותו של הילד העדין המנסה למצוא את מקומו בעולם ונקרע בין הפנטסיות של האב האהוב לבין המציאות הנוקשה.

"ומייד פרחו השמיים במין פריחה צבעונית והתכסו גלי-גלים של כתמים אשר צמחו והבשילו ומילאו מיד את המרחבים בעדת צפרים מוזרה, שחגה וסבבה במסלולים לולייניים מצטלבים. מעופן הנישא, משק כנפיהן, והקווים החרישיים והאציליים של תנועותיהן כיסו את עין השמים" (ברונו שולץ, "חנויות הקינמון", תרגום יורם ברונובסקי, הוצאת שוקן 1986, עמ' 80)

הפרוזה של שולץ יוצאת דופן, יורם ברונובסקי ראה בה "שרידים – מתוך שלמות גדולה אחת, מתוך הגדה נכחדת, אולי מתוך מיתולוגיה רבת פנים ואירועים שרק מעט מזעיר מתוכה שרד עד ימינו" (יורם ברונובסקי, "אחרית דבר", ברונו שולץ, "חנויות הקינמון", הוצאת שוקן 1986).

ברונו שולץ: דיוקן עצמי

הטקסט של נדיה טרנובה הוא כולו מחווה לפרוזה של ברונו שולץ. לדעתי הכתיבה של שולץ פונה אל כל החושים, היא מלאה בקולות וצלילים,  ריחות, תחושות של חום וקור, צבעים, אורות וצללים. מבין כל מגוון החושים הללו בחרה טרנובה להתמקד בצבע להעברת רגש. הטקסט שלה גדוש צבע: נוצות ססגוניות, כבאי במדים אדומים, ציפור צבעונית, חיפושית מנומרת, שארית בד רקומה, פרח שטוף שמש, רצפה בצבע קינמון, צבעים שדהו, עננים שחורים, יצור צבעוני, עננים אפורים. צבע הוא האפקט של הטקסט כטקסט ערום. אבל זהו אינו טקסט ערום, זהו פיקצ'ר-בוק, ספר שבו הסיפור נבנה מהסינרגיה בין התמונות והטקסט. מכיוון שמדובר ביצירה משותפת של הסופרת והמאיירת (שני השמות מופעים בכותרת) מעניין במיוחד לראות כיצד מפרשת  עפרה עמית את הטקסט והופכת את הצבע המדומיין לצבע אמתי. האיורים של עפרה עמית יפיפיים, מלאי תעוזה, חיים ורגש. נדמה לי שבאיורים ניכרים המחווה לסגנון של ברונו שולץ עצמו, הסגנון האישי של המאיירת, וגם הפראות הצבעונית של הטקסט.

"העיר היתה חשופה ועצובה, הצבעים דהו והריחות התנדפו, השמש התחבאה מאחורי עננים שחורים, החמניות קמלו, הפעמוניות התכווצו בבצלים מתחת לאדמה. אין זכר לציפורים, אין אף יצור צבעוני. מי יכול לדעת מה היה אומר יעקב על המהומה הזו, המשיך ברונו לשאול את עצמו בשוטטו ברחובות שלא הכיר." (ברונו. הילד שלמד לעוף)

איור: עפרה עמית

כפי הנראה החל שולץ לכתוב רומאן, אך הרומאן אבד בשואה, כמו ברונו שולץ עצמו. ככל הידוע היה שולץ בן חסותו של קצין אס.אס וצייר בביתו, קצין אס.אס אחר אשר היה מסוכסך עם הקצין המגן של שולץ ירה בו ברחוב. דויד גרוסמן השתמש בדמותו של שולץ וברומאן האבוד ב"עיין ערך אהבה", ונתן לברונו דמות של סלמון הנעטף באהבת הים.

כאמור, הספר יצא לאור באיטליה בינואר האחרון. זה ספר יוצא דופן, ספר תמונות מרהיב הכתוב בשורות קצרות ונוגע בנושאים טעונים: מחלת נפש של הורה, בדידות והשואה. איני משוכנעת מי קהל היעד המובהק של הספר הזה, אבל אני משוכנעת שזה ספר שמן הראוי שיתפרסם גם בעברית.

בסרטון מקריאה הסופרת את הספר לילדים איטלקים, וניתן להתרשם מהאיורים.

תודה לעפרה עמית ולנדיה טרנובה שהרשו לי להשתמש בחומרים שלהן לרשומה זו

Ringrazio Nadia Terranova e Ofra Amit per avermi permesso di utilizzare i suoi materiali

 

נדיה טרנובה היא עורכת, מתרגמת ומורה. היא היתה שותפה לכתיבת רומאן רב-קולי ומפרסמת מדי פעם סיפורים לילדים ולמבוגרים בכתבי עת. האתר שלה.

עפרה עמית היא מאיירת ישראלית מוערכת. קישורים על קצה המזלג: האתר שלה, דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים, רשימת ביקורת על איוריה של עפרה עמית לאסופת מעשיות האחים גרים, רשימת ביקורת על איוריה של עפרה עמית לספר "פזמון ליקינתון" מאת לאה גולדברג