אני ומירקו היינו בני שש, היינו חופשיים לשחק בכל מקום, בלתי נפרדים, שתי אונות של ראה אחת. יום אחד ישבנו מול הבית. מירקו אמר: "תהיה מלחמה וכולנו נלך מכאן."
לא ידענו מה זאת מלחמה, מבחינתנו הייתה זאת מילה שעברה בלחישה והיה ביכולתה להפוך את המבוגרים לחסרי ביטחון ורעים.
קמתי וצעקתי עליו: "לא תהיה מלחמה ואנחנו לא נלך מכאן!"
גם מירקו קם. "דווקא כן! נלך או שיהרגו אותנו!" (עמ 13)
עיידה חיה בכפר עם אמה, אביה ואחיו עובדים באיטליה ושולחים כסף. הוא רוצה שתברחנה, שתבואנה אליו. הן יוצאות לדרך, אין כמעט תחבורה, חיילים בכל מקום, הגבולות נסגרים בזה אחר זה. הגברים והנערים מופרדים מהנשים, נלקחים למקום אחר. הנסיעה קשה, עיידה מבועתת, אמה בהריון, אין להן מסמכים, וכל פעם הן נתקלות בעוד מכשול.
אמא אמרה לי שאין עוד הרבה, בשחר נגיע לגבול האחרון. "ואז ניוושע". ככה היא אמרה, ניוושע. (עמ 28)
הן ממשיכות לנסוע, עוברות בטעות את לובליאנה, ובסופו שלדבר מצליחות להיפגש עם האב ולהגיע לאיטליה. מכיוון שאני מתחילה לקרוא את הספרים המועמדים לסטרגה ללא שום רקע מקדים, הייתי מופתעת לרגע: לכל הדמויות היו שמות מוסלמים, מה פתאום לובליאנה? השנה היא 1992, והמשפחה מבוסניה, זאת תחילת המלחמה בין הסרבים הנוצרים לבוסנים המוסלמים.
הם נושעו, הם נקלטים באיטליה, האח הצעיר איבּרו נולד כבר שם, עיידה מתחילה ללכת לבית ספר. ההשתלבות לא קלה, לא לה ועוד פחות להוריה. בינתיים מתחילות להגיע ידיעות על על הטיהור האתני שמבצעים הסרבים, משפחתה של האם נרצחת כמעט כולה. האם בדיכאון, מתקשה לטפל אפילו בתינוק, זוג מתנדבים איטלקי חשוך ילדים עוזר להם, ועיידה מבלה יותר ויותר שעות בביתם.
לא אמשיך בתיאור העלילה, היא נפרשת בדילוגים על פני שלושים שנה. עיידה והוריה נקרעים בין הזהות הבוסנית לזהות האיטלקית, חייהם חצויים לנצח. סיפור הגירה שקראנו לא מעט כאלה, ועדיין הוא מעניין, כל מקרה קצת שונה, כאן למשל יש מוסלמים חילונים, שמרנים, במדינה נוצרית מתירנית.
בהתחלה הוא האשים אותי.
"באותו ערב אפילו לא אמרת לי שלום."
"מתי?"
"כשהלכת לחיים האחרים."
"בטח שאמרתי, איברו" ניסיתי לענות, לא משוכנעת בעצמי.
לא זכרתי שאמרתי לו שלום, זכרתי שחשבתי שאני עוזבת אותו שם, אבל הרגשתי כל כך עייפה ומבולבלת, הייתי פחדנית. (עמ 175)
כעבור עשרים שנה, בשליש האחרון של הספר, כשעיידה כבר רופאה צעירה בתחילת דרכה, מופיע קו עלילה חדש, כמעט בלתי תלוי: איבּרו, האח הצעיר, הופך למתמודד נפש. ההורים אובדי עצות ועיידה נסחפת לנסות להציל אותם, את האח ואת ההורים. מצב קשה גם בלי להיות מהגרים, שלא תמיד זוכים ליחס הוגן. גם הסיפור הזה מעניין ונוגע ללב בעיני, אם כי אפשר היה לראות אותו כעוד עלילה כמעט בלתי תלויה. כאילו הסופרת החליטה לאחד באופן שרירותי שתי עלילות ברומן אחד.
זהו רומן הביכורים של אלסנדרה קָרָטי, והוא הגיע לרשימה הקצרה של פרס הסטרגה. העלילה מסופרת באופן לינארי, בלי תחכום רב, ובכנות נוגעת ללב. אין פה לא מלאכים ולא מפלצות, אלא רק אנשים שמנסים להתמודד עם עולם משתנה, ולשמור על עצמם וזה על זה, גם אם לא תמיד בהצלחה. במקריות עגומה, פחות משנה אחרי שהספר יצא לאור, פרצה שוב מלחמה באירופה, שוב מגיעות תמונות זוועה, ושוב מתפזרים בעולם פליטים, ומי יודע אם ומתי יוכלו לחזור למולדתם.
השנה עלו לשלב הגמר של פרס הסטרגה שבעה ספרים, ולא רק חמישה*, מתוכם שניים שתמכתי בהם בסיבוב הראשון. שלושה ספרים לא חיבבתי כלל, כך שנותרו לי ארבעה שבועות וארבעה ספרים להתלבטות.
* אם הבנתי נכון, שני ספרים נוספו כדי לתת הזדמנות גם להוצאות ספרים קטנות ובינוניות.
E poi saremo salvi, Alessandra Carati, Mondadori, 276 p.
על ספרות איטלקית - בעברית 