Tag Archives: Massimo Bontempelli

השחמט מול המראה – מסימו בונטמפלי – תרגום (3)

 

La scacchiera davanti allo specchio – Massimo Bontempelli   

[ לא עמדתי בפיתוי לתרגם פרק נוסף, לפני כתיבת הביקורת. הפעם פרק החביב עלי במיוחד מאמצע הספר. בפרקים החסרים מתיידד הגיבור עם כלי השחמט ופוגש השתקפויות של אנשים נוספים ה"חיים" במראה.]

השחמט מול המראה , פרקים 1-3 

השחמט מול המראה , פרקים 4-6 

פרק אחד עשר – אשליות של מלך

אני התרסתי נגדו: "נראה לי" אמרתי, "שאתם בטלנים".

"למה?" שאל אותי בענווה.

"כי אתם לא עושים כלום."

"ומה אנחנו צריכים לעשות?"

השאלה המדויקת הזו הביכה אותי מאד. חשבתי על כך זמן מה ועניתי: "למה שאני אדע? מה שכולם עושים. משתכרים למחייתם, לומדים, חושבים על העתיד שלהם…"

המלך חייך וענה לי: "אתה עונה מהר. תסתכל לשם." אמר ורמז לעבר קבוצת החברים שלנו, שהקדימה אותנו בצעדים אחדים "להשתכר למחייתנו כשאין לנו צורך בשום דבר? אנחנו לא אוכלים; אין לנו חפצים, כפי שאתה רואה. כך שגם ספרים אין לנו; מה אתה רוצה שנלמד? אין כאן לא יום ולא לילה, אין סערות שאנחנו צריכים להתגונן מפניהן, או דברים מהטבע, כמו עשב או חיות, להתבונן בהם. אפילו עתיד אין לנו, מפני שאנחנו לעולם לא מזדקנים, עבור האנשים העתיד הוא הזקנה; אנחנו לעומת זאת נשארים תמיד בגיל שבו היינו שבפעם הראשונה שבה ראינו את עצמנו במראה. לכן אנחנו נצחיים, לפחות עד היום שבו…"

"עד איזה יום?…."

הוא הנמיך את קולו והמשיך במסתוריות: "אני מאמין שביום בו תשבר המראה שלנו, אני מאמין שבאותו היום, אבל באותו יום בלבד, כל הדמויות שכאן יכחדו. אנחנו לא בטוחים בכך, אבל זו הדעה הנפוצה בינינו."

"בגלל זה אומרים ששבירת מראה מביאה מזל רע?" הבחנתי.

"יתכן."

"לא משעמם אתכם" שאלתי, "קיום כל כך חסר תועלת וריקני?"

"אולי: אבל אנחנו מאד גאים בעצמנו; ואנחנו מתייחסים בבוז מסוים לתוֹאֲמִים שלנו, כלומר האנשים ששם. הרבה פעמים הם חרדים שהמראה תשבר."

דממה עגומה השתררה בינינו לאחר מילים אלו. נדמה היה לי שהאוויר קפא והאפיל. בעת שחשבתי על ההבל והיוהרה בחייהם של האנשים הללו אחזה בי בעתה מפני אותו עולם.

באותו רגע כבתה בי כל סקרנות והשתוקקתי להסתלק משם, לחזור למאסר שלי, לארץ שלי, לשם, לשם, לעולם שבו עובדים ויש בו יום ולילה וצמחים ונחלים וכל הדברים. עמדתי להגיד זאת למלך שלי, שכעת מאד הצטערתי בעבורו. פניתי לעברו באיטיות.

אבל הוא כבר חזר להיות שלו לחלוטין, דבר שהפליא אותי מאד.

לפתע עלה בדעתי לשאול אותו: "אני לא מבין איך אין לכם בכלל חפצים. מי יודע כמה שולחנות, כסאות, ספות ושאר חפצים ביתיים ואפילו פרחים וצמחים השתקפו במראה שלנו!"

"לא ולא," אמר, "כאן נשארות רק דמויות של כאלו שראו את עצמם במראה: כלומר רק יצורים חיים."

"ומה לגבי חתולים?" שאלתי אני "וכלבים? ובעלי חיים אחרים?"

המלך הלבן נראה נבוך: "למען האמת, בעלי חיים מעולם לא נראו בינינו."

"אני מבין למה" עניתי, "ראיתי הרבה פעמים את החתולה שלי, כששמים אותה מול המראה היא לא מתנהגת כאילו שראתה חתול אחר, כלומר, היא מתנהגת כאילו לא ראתה דבר."

"יכול להיות."

בשלב זה עלה בדעתי טיעון יותר משמעותי. התחלתי להגיד: "אבל אז…"

מייד עצרתי בעצמי, חששתי להיות שוב חסר רגישות. המלך דרבן אותי:

"תגיד, תגיד… אל תהסס".

במאמץ אזרתי כוח וחשפתי בפניו את ספקותיי: "אתה אומר שהשתקפויות של החפצים לא נשארות. אבל, סלח לי אם אני אומר שטות, הם…אלו שם, כלומר, כלי השחמט, האם לא יתכן שהם חפצים?"

המלך הביט בי מזועזע. אחר פרץ בצחוק, צחוק כל כך עמוק, כל כך עצום, אף פעם לא ראיתי ולא שמעתי מישהו צוחק ככה. הוא הטלטל כולו והחזיק במותניו. בהדרגה הדביק גם אותי הצחוק בעליזות וגם אני התחלתי לצחוק ולצחוק עד שעלו דמעות בעיני.

בני החבורה שלנו (אשר כפי שאמרתי, הלכו במרחק קטן לפנינו) שמעו את שאגות הצחוק האינסופיות שלנו, אחד מהם, אני לא יודע מי, צעק: "מה יש להם לשני הטיפוסים האלו?"

באותו רגע היה לי קצת לא נעים; אבל המלך שהתאושש מאותה צהלה, אמר לי: "תן להם לדבר, הם קצת עצבניים. הצלחת להצחיק אותי כהוגן, אבל בכל אופן זאת לא אשמתך. כל האנשים יהירים ובורים והם מלמדים גם אתכם הילדים להיות יהירים ובורים, עד שאתם אפילו לא יודעים שאנחנו, אנחנו כלי המשחק של השחמט, נזר הבריאה, אנו לבדנו נצחיים. אוהו " המשיך בהתלהבות , "עכשיו אני אספר לך את הדברים כפי שהם באמת: אתה צריך לדעת שכלי השחמט הם הרבה הרבה יותר עתיקים מבני האדם: כלי השחמט הקדימו במאות שנים את בני האדם, שנולדו בתחילה כסוג של רגליים, עם הרצים שלהם, המלך והמלכה; הסוסים היו חיקויים של אלו שלנו. האנשים אפילו בנו את הצריחים שלהם כחיקוי לאלו שלנו. אחר כך הם עשו עוד הרבה דברים, מיותרים לגמרי. כל מה שקורה אצל בני האדם, במיוחד הדברים הכי חשובים שלומדים עליהם בהיסטוריה, הם בסך הכל חיקויים מעוותים ופרועים של משחקי השחמט הכבירים שאנו משחקים. אנחנו המובילים והמושלים של האנושות. הדברים הללו שאמרתי לך קודם, מתייחסים לדמויות האחרות שעליהן אני מרחם: אנחנו באמת ובתמים נצחיים. ואנחנו, כמותם, מנהלים למעשה את העולם, ואנחנו היחידים שיש טעם לקיומם, אנו המופת."

כך אמר לי המלך, בנשימה אחת.

מלך מסכן! השארתי אותו באשלייתו; ולא סיפרתי לו שפעם היו לי פרש ומלך שחמט שנשארו האחד בלי ראש והשני בלי כתר: לקחתי אותם לתקון אצל נגר: בעזרת שתי חתיכות עץ הוא תיקן ושחזר את שני הברואים החשובים והנצחיים הללו. הכל בלירה שישים וחמש, כולל הדבק.



השחמט מול המראה – מסימו בונטמפלי – תרגום (2)

La scacchiera davanti allo specchio – Massimo Bontempelli  

השחמט מול המראה , פרקים 1-3 

פרק רביעי – מוזרות ראשונה

בכן, כפי שאמרתי היינו שלושה:

אני,

המראה,

השחמט.

אני הסתכלתי במראה, המראה שקפה את השחמט.

אמרתי כבר שהמראה היתה ישנה ומעט ירקרקה. מייד הבחנתי שכלי השחמט המשתקפים במראה, גם הלבנים וגם השחורים, היו חיוורים יותר מאלו האמיתיים, קווי המתאר שלהם היו פחות חדים, כמעט מטושטשים: בעצם, הם היו מוצבים שם בפנים די הרבה זמן, ונראה לי שהם רעדו קלות, כמו העשב והחלוקים שרואים בתוך מי אגם או שלולית.

עדיין לא הזכרתי דבר חשוב: המראה היתה מונחת על כרכוב האח נטתה קצת לפנים. לכן לוח השחמט ושלושים ושנים הכלים לא היו באותו מישור כמו שלושים ושניים הכלים האמיתיים, אלא נראו כאילו טיפסו במעלה שיפוע מתון.

משם הביטו הכלים המשתקפים בכלים האמיתיים: כל אחד ובן הזוג שלו: המלך הלבן הביט במלך הלבן, המלכה השחורה במלכה השחורה וכך הלאה; אלו שם עמדו גבוה יותר ומעט באלכסון ונראו מביטים על אלו שכאן בהבעת עליונות לגלגנית. אלו שכאן, מצידם, המשיכו להסתכל בחוסר עניין, ונראה שאדישות זו הביעה את גאוותם על כך שהם יותר צבעוניים, יותר חדים, ומונחים ביציבות על מישור אופקי לחלוטין.

התרוממתי שוב על קצות האצבעות, כדי לראות האם אצליח להבחין ולו בחלק קטן מדמותי במראה. אבל זה היה חסר סיכוי. כבר אמרתי לא מזמן שלא זכרתי האם היה בחדר כסא: עכשיו אני חושב שבוודאי לא היה, אחרת הייתי עולה עליו.

אבל כשנמתחתי ככה למעלה עלתה בדעתי המחשבה הזו:

"במראה הזו נמצא כל מה שנמצא בחדר הזה, הקירות הכחולים, השחמט, הכלים: כלומר גם אני צריך להיות שם."

ואז קרה משהו מצחיק מאד.

המלך הלבן – לא זה האמיתי, הוא היה כאן, אבל ההשתקפות המעט חיוורת, זו ששם – המלך הלבן הפסיק לנעוץ מבט מעבר למשטח המראה אל בן הזוג שלו, ובמקום זה הוא הסתכל בי, רעד קלות ודבר.

הוא דיבר ממש אלי, כאילו שקרא את מחשבותיי, הוא אמר אלי:

"בודאי שאתה נמצא. אתה כאן למטה. בא גם אתה לכאן ותראה. "

בכל הפעמים שחשבתי מחדש על אותו רגע, ואפילו עכשיו כשאני מספר זאת, נראה היה לי ועדיין נראה לי, שזה דבר יוצא מגדר הרגיל וכמעט בלתי יאומן.

אבל אז לא מצאתי בזה שום דבר מוזר, עניתי בשלווה:

"ברצון רב, אבל ראשית אני לא יודע איך, ושנית הוד מעלתו צריך לדעת שהורו לי לא לזוז מכאן עד שיבואו לפתוח לי."

המלך הלבן שבמראה מחה:

"כאשר אני אומר שאתה כאן אני מתכוון שיש כאן עוד אחד כמוך: הדמות שלך, כלומר: אתם שניים, כמוני וכמו המלך הלבן שנמצא שם בצד שלך. לכן נראה לי טבעי שאם אתה תבוא הנה, הדמות שלך תלך לשם ולכן בכל מקרה יהיה שם מישהו."

"אם כך" מחיתי, "זה נכון שאני אפגוש שם את עצמי."

"אתה צודק. אבל זה עדיין יהיה טיול מעניין."

"לזה אני מאמין" עניתי לו ,"אבל עדיין נשאר הקושי הראשוני: אני לא יודע איך להגיע. אם הוד מעלתו יואיל ללמד אותי…"

המלך הלבן שבמראה נזף בי בחומרה:

"אין דבר העומד בפני הרצון."

פרק חמישי – הרצון המהולל

ברגע שהמלך אמר זאת התחשק לי לתת לו אגרוף.

אני כבר אסביר למה.

בחיי הקצרים עד אז הספקתי לשמוע את המשפט הזה כמות לא מבוטלת של פעמים: "אין דבר העומד בפני הרצון". שמעתי אותו שוב ושוב:

מההורים שלי,

מבני המשפחה הקרובה של הורי,

מהחברים של הורי ובני משפחתם;

מהמורים שלי.

פעמים אחדות קראתי אותו בספרי הלימוד או בספרים שקבלתי במתנה.

המשפט הזה תמיד הצית בי חמת זעם או עצב עמוק .

מעולם לא העזתי להתנגד כשאמרו לי אותו, אבל חשבתי:

"אילו היה זה נכון שאין דבר העומד בפני הרצון הייתי מצליח, מפני שלא חסר לי רצון, לקטוף תפוחים מהעץ מול בית הספר, אותו עץ שעומד בגן המוקף בחומה הגבוהה פי שלוש ממני ונעוצים בראשה המון שברי זכוכית; הייתי יכול לעוף החוצה מהחלון ולהגיע עד הים; הייתי מצליח לאכול את כל לפתן הפירות במזווה מבלי שזה יעשה לי רע, כמו שקרה לי בפעם הקודמת כשאכלתי רק שתיים מתוך חמש הצנצנות; הייתי יודע את כל החומר מבלי לבזבז יותר מידי זמן על הלימודים; הייתי מייד בן שמונה עשרה."

היה לי הרבה רצון לכל הדברים האלו, אבל זה לא הספיק.

כל קורא, אם הוא פיקח, יבחין שאני הבנתי הפוך את הפתגם המפורסם, שהוא אמת קדושה. רק שנים רבות אחר כך הבנתי אותו לאשורו, אבל באותה העת כאשר אמרו לי אותו כעידוד הוא הצליח רק לייאש אותי.

קל לדמיין כמה הרגיז אותי לשמוע אותו מוטח בפני מפי מלך לבן, שהיה השתקפות במראה, שלא היה ההורים שלי, או אפילו קרוב, או חבר של ההורים, לא מורה, לא ספר לימוד או קריאה: שום כלום. כמו שכבר אמרתי, הייתי נותן לו אגרוף.

ריסנתי את עצמי, קצת בגלל הכבוד להוד מעלתו, וקצת בגלל שעלה בדעתי שאגרוף ישבור את המראה, בדיוק מה שאמרו לי לא לעשות.

פרק שישי – שם

במשך התקף הזעם הקצר שלי על הוד מעלתו המלך הלבן (המשוקף) נמנעתי מלהביט בו.

כאשר החזרתי את מבטי אליו הוא החל לצחוק.

"מה קרה לך " שאל אותי ," שנעשית כולך אדום?"

כששמעתי את זה הרגשתי שאני מסמיק אפילו יותר: הרגשתי שהפנים והראש שלי בוערים.

הוא הפסיק לצחוק והביט בי בחביבות.

לאט לאט נרגעתי.

כשנרגעתי לגמרי הוא אמר לי:

"אני אעזור לך, עצום את העיניים ותישאר רגוע."

מייד צייתתי וסגרתי חזק את העיניים עד שכאב לי בגלגלי העין. בטח היה לי פרצוף איום ונורא באותו רגע, אבל זה לא משנה.

בזמן שעשיתי זאת, לא שמעתי יותר שום קול פנימי, הרגשתי שאני אפוף בדממה. אחר כך הקיפה אותי רעננות לחה, ולבסוף שמעתי את קולו של המלך שלי, אבל הרבה יותר קרוב, כמעט בתוך אוזן.

"הנה, תסתכל."

פתחתי את העיניים.

ראיתי מישור אינסופי.

המלך היה לצידי, אותו מלך שראיתי קודם במראה, אבל הוא גבה, הוא היה גבוה כמעט כמוני.

הוא הציג לי את עמיתו המלך השחור ואמר לי :"אנחנו יריבים על לוח השחמט אבל כאן אנחנו חברים טובים."

היה לי נדמה שהמלך השחור מושיט לי את ידו אבל למען האמת אני לא זוכר שראיתי אותה, לא את זו ולא את השנייה. עברו הרבה שנים מאז ובאותו רגע הייתי מבולבל ביותר.

תרגום – שירלי פינצי לב



השחמט מול המראה , פרקים 1-3

השחמט מול המראה – מסימו בונטמפלי – תרגום (1)

La scacchiera davanti allo specchio – Massimo Bontempelli  

פרק ראשון – התקופה בה מתרחש ספור זה

מעולם לא הצלחתי ללמוד לשחק שחמט.

שחקני שחמט נלהבים אומרים שזוהי מגרעת חמורה. הם אומרים: מי שלא יודע לשחק שח לא יודע לחשוב, מי שלא יודע לחשוב לא יודע להתמודד עם הקשיים שבחיים ומי שאינו יודע להתמודד הוא אדם חסר ערך, נידון לאומללות וכולי.

אבל לעיתים אחד מאותם שחקנים נלהבים מחבב אותי ולכן אינו יכול להשתכנע שאני לא יודע לשחק שח והוא מנסה ללמד אותי. מכיוון שאני לא לומד הוא נפגע ואומר לי:

– אני לא מצליח להבין מדוע אתה, שביסודו של דבר אתה אדם חושב, אתה יודע להתמודד, אינך אדם חסר ערך, אתה לא יודע לשחק שח. נראה שהשחמט מערער אותך

אני לעולם לא עונה, אבל אני יודע שמבלי לדעת הוא אומר את האמת: השחמט מערער אותי.

מפני שפעם אחת (הגיע הרגע לספר את זה), פעם אחת, אחת בלבד בחיי, היה לי עסק ארוך ומסובך עם משחק שחמט, גם מבלי לשחק. זה היה כאשר הייתי בן עשר.

כלומר זה היה לפני כמה שנים, אפילו לפני שנים רבות. כמה? אם זה מעניין את קוראי הם יכולים לחשב זאת בקלות: מספיק לכתוב את גילי כיום, לכתוב מתחתיו את המספר 10 ולחסר.

התוצאה היא שהייתי בן עשר כמה שנים לפני פרוץ המלחמה באירופה[1]. זה מספיק. בכל מקרה מה שחשוב לדעת זה לדעת שהמקרה היה לפני המלחמה, או אחריה. לא משנה אם קצת פחות או קצת יותר.

פרק  שני – הסבר הכותרת

ובכן, זה קרה יום רחוק אחד, לפני המלחמה באירופה, – בדיוק כאשר הייתי בן עשר שנים – הייתי נעול לבד חדר מסוים.

אין כל צורך לספר מדוע הייתי סגור באותו חדר, בעיקר מפני שאני לא זוכר. מסוג המקרים שיכולים לקרות לכל בני העשר. לעיתים זה קורה גם בגיל הרבה יותר מתקדם, אבל אז כנראה המעשה הרבה יותר חמור. במקרה זה המעשה לא היה חמור, עובדה שאני לא זוכר מדוע דנו אותי למאסר; מאסר אשר אני אומר מייד, לא ארך אלא שעות ספורות.

כשסגרו אותי באותו חדר אמרו לי:

– אל תצא מהחדר עד שיבואו לפתוח לך –

(אני חשבתי: בטח! אם לא יבואו לפתוח לי איך אוכל לצאת מכאן?)

ואמרו לי בנוסף:

– תזהר על המראה הזו, אסור לשבור אותה.

מפני שבאותו חדר היתה מראה גדולה שהיתה שעונה על הקיר מעל כרכוב האח. (עצה שנייה זו נראתה לי מיותרת למדי, מפני שכולם, אפילו בגיל עשר, יודעים שמראות לא נועדו להישבר).

היתה עוד פקודה אחרונה:

– ואל תיגע בשחמט הזה.

למעשה על כרכוב האח שכבר נזכר היתה מערכת שחמט על כל חלקיה, השחורים והלבנים, ערוכים במשבצות הנכונות: שלושים ושניים חלקים, מפני שכמו שכולם יודעים יש שלושים ושניים חלקים בשחמט, כמו שיניים של אדם.

מערכת שחמט שעמדה על כרכוב האח נמצאה מול אותה המראה. והנה, כבר בסוף הפרק השני מופיע ההסבר לשם הסיפור.

פרק שלישי – רשימה מלאה של תכולת החדר

ברגע שהייתי לבד בחדר הסתכלתי החוצה מהחלון. אבל אי אפשר היה לראות משם שום דבר מעניין: היה שם סתם רחוב צר ומולו קיר אפרורי ללא חלונות, ללא כרזות, ללא מודעות על הצגות, בלי כלום. סגרתי את החלון. נגשתי אל מול המראה: המראה המפורסמת שאסור לשבור אותה. אבל לא הגעתי לראות את עצמי: הייתי צעיר מידי בשביל זה. נסוגתי משם, אבל המשכתי לנעוץ את המבט, עד שהגעתי עם הגב אל הקיר ממול. אבל אפילו משם לא הצלחתי לראות את עצמי במראה, מפני שהכרכוב היה די גבוה ואני הייתי די נמוך.

בעניין המראה, היא היתה די ישנה, ירקרקה. המראה שקפה כמובן את הקיר שנשענתי עליו. הוא היה מצופה בטפט כחול, כמו כל החדר. לא היה עליו שום דבר.

כשאני חושב על זה עכשיו  אני לא מצליח לזכור שהיה בחדר משהו פרט לדברים הבאים:

המראה

השחמט

אני.

אני תוהה איך לא היה בחדר לפחות כסא. אולי היה, אבל אני לא זוכר אותו. אני לא מצליח לזכור האם לפני המאורע שקרה בהמשך – ושאותו כבר אספר – עמדתי על רגלי, או ישבתי או לפעמים ישבתי ולפעמים עמדתי. כיום זה משמעותי; אבל כאשר אתה בן עשר לעמוד או לשבת זה בדיוק אותו הדבר.

השחמט מול המראה , פרקים 4-6


[1] מדובר במלחמת העולם הראשונה, הסיפור פורסם לראשונה ב-1922. (המתרגמת)