שום דבר לא כרגיל, ובכל זאת במקומות אחרים עולם כמנהגו נוהג. באיטליה הוכרזו לפני שבוע וחצי שניים עשר המועמדים ברשימה הארוכה של פרס סטרגה. בשנים האחרונות אני קוראת* את המועמדים ומשתדלת לכתוב עליהם כמה מילים בבלוג. לפחות על חלקם.
הרומן הזה מספר בגוף ראשון על דרך הייסורים אל האימהות – שלא צלחה. זה לא ספוילר, זה נכתב כבר בפתיחה. הדוברת, שמזוהה עם דמותה האמיתית של הסופרת, מספרת בכנות מוחלטת, בלי להסתיר דבר, על כל התחנות בדרך: שתי ההפלות של הריונות בלתי רצויים בתחילת שנות העשרים שלה, נביטת הרצון שלה לילד בזוגיות יציבה באמצע שנות השלושים שלה, דחיית הקץ מצד בן הזוג, מעקב ביוץ, בדיקות הריון, טיפולי פוריות, עוד טיפולי פוריות, הפריות מבחנה, הריון מרובה עוברים, דילול עוברים, מות העובריות, שני ניתוחים להצלת הרחם. הכול מסופר בפירוט ודיוק רב, ערכי הבדיקות הרבות מספור, השיחות עם הרופאים, החברות, בן הזוג, לרוב עם תאריכים מדויקים. הכול מתרחש על רקע הקורונה באיטליה, שכזכור הייתה אחת המדינות שנפגעו קשה בתחילת המגיפה, והסגרים והבידודים היו חמורים במיוחד.
בגיל ארבעים ושתיים, כבר בלי הרבה תקווה להפוך לאם, היא מתיישבת לכתוב את הרומן הזה, בכנות מוחלטת, במה שנדמה לעיתים כתהליך טיפולי של החלמה רגשית. היא מספרת בפירוט על רכבת ההרים הרגשית של טיפולי הפוריות: התקוות, פסגות האושר כשנדמה שהצליחו, תהומות הייאוש עם כל כשלון, הכאבים, הדימומים, הקשיים בזוגיות, התלות בצוותים הרפואיים, החברה הטובה, החברים שספק יודעים ספק לא. הכתיבה מאוד לא מאופקת, משקפת את הטלטלות הרגשיות הפנימיות – בשנים שניסתה, והצליחה, להמשיך לנהל קריירה בלי שאיש יבחין במה שהיא עוברת.
הכנות שלה משכנעת, והיא נוגעת לא רק בבעיות של מי שמתמודדת עם קשיי פוריות. היא מעלה שאלות שנוגעות לנשים רבות, עם או בלי בעיות פוריות. האם אהיה אם טובה? האם אני ראויה להיות אם? מה המחיר שהאימהות תגבה מהקריירה שלי? האם אני מוכנה לשלם את המחיר הזה? למה רק אני משלמת את המחיר הגופני על ההורות? למה בן הזוג ממשיך לנהל את חייו המקצועיים כמעט ללא הפרעה כשאני נאלצת להיאבק כדי לשמור על כל השג קטן? עד כמה אני מוכנה לסכן את הבריאות שלי למען האימהות? למען ילד שלא נולד, ואולי לעולם לא ייוולד? יש לה בעיקר שאלות, בלי תשובות, היא עונה עליהן במעשים, בבחירות שהיא עושה. אולי כי אלה באמת שאלות שאין להן תשובה נכונה, והן מטרידות.
לי היה מעניין לשים לב להבדלים תרבותיים בין ישראל ואיטליה. שתי מדינות מפותחות – אחת בראש טבלת הפריון והאחרת בסופה (פחות או יותר). לרוב חבריה אין ילדים, איש אינו דוחק בה להביא ילדים, אלהורות היא בחירה טבעית, אין צורך להצטדק עליה, שואלים אותה אם יש לה ילדים רק כשהיא מפרסמת רומן שבמרכזו דמות אֵם. מהצד האחר כשהיא מאושפזת בבית חולים קתולי, לגרידה אחרי דילול עוברים כושל, הצוות הרפואי בז לה בגלוי והכומר נדחף להטביל את הנפלים. להבנתי זהו אחד ההבדלים המשמעותיים בין היהדות לנצרות – ביהדות חיי האם קודמים תמיד לחיי העובר.
כותרת הספר היא "דברים שלא מדברים עליהם", אבל על מה לא מדברים? כישראלים נדמה לי שכולנו נחשפנו לתלאות של זוגות חשוכי ילדים, לרוב כסיפורי גבורה והצלחה. גם תוך כדי התהליך זהו לרוב לא סוד שמור, אולי בתחילת הדרך, אבל בהמשך רוב הזוגות משתפים חברים וקולגות. באקלים החברתי שלה באיטליה היא מספרת רק לחברה אחת קרובה. ההחלטה לעזוב, לוותר, להסתפק בחיים המלאים שיש לך גם בלי ילדים, נתפסת כחולשה בישראל, לרוב לא מדברים עליה. בצירוף מקרים מוזר, ספר איטלקי אחר שאני קוראת כרגע נפתח בהחלטה של אישה להמשיך בחייה בלי ילדים, והקושי של בן הזוג להתמודד עם ההחלטה (הלגיטימית לגמרי לדעתי).
הרומן לא ארוך, והקשבתי לו עד הסוף הידוע מראש, אולי בזכות ההקראה הסוחפת של רוזה פָּלָשָנוֹ, אבל אני לא בטוחה לגבי איכותו הספרותית. האם זה יומן חושפני או יצירת ספרות? החזרות הרבות מייגעות לעיתים, אותם דברים נאמרים שוב ושוב. ברור שהחזרות משקפות את מעגל הקסמים הרגשי שהיא לכודה בתוכו, יתכן שהטקסט יכול לתמוך במי שנמצאים במצב הזה, אבל אני לא בטוחה שאני יכולה להמליץ עליו כרומן.
*בסדר, לא תמיד מגיעה עד הסוף, אבל מתחילה את כולם
Cose che non si raccontano, Antonella Lattanzi, Einaudi. 261 p
הקשבתי להקלטה בקולה של Rosa Palasciano
על ספרות איטלקית - בעברית 