Tag Archives: La madre

מלים שמנסות לגעת – אימהות

לפני שבועיים השתתפתי בתוכנית הרדיו "מילים שמנסות לגעת" בהנחייתה ועריכתה של ענת שרון-בלייס (יש קישור בסוף הרשומה).

התכנית הוקדשה ליצירות ספרות העוסקות באימהות, וראו אור כספרים דיגיטליים. השתתפו בתוכנית הסופרת והמשוררת ריקי כהן, שערכה  את אסופת הסיפורים "אצלכם זה בוכה?" (בוקסילה), הסופרת גאולה שינה עם הסיפור "מרתף הבלט" מתוך אותה אסופה והנובלה "תמרה" (בוקסילה), ואני כמתרגמת הנובלה "האם" של גרציה דלדה (אינדיבוק).

"הסיפורים השונים מציגים אימהות שונות – הן נותנות הכל אבל בו בזמן הן גם עשויות לשקר ולבגוד בילדיהן, הן מבקשות להמשיך ולהיות אדם, שנפשו אינה מתפוררת בשל ציפיות חברתיות, הן נעות בין כח לחולשה, ולמעשה למרות השינויים הטכנולוגים והחברתיים, הרי מה שהעסיק את גרציה דלדה לפני מאה שנים ממשיך להעסיק את הכותבות היום, כשהגיבורות שלהן ממחישות את האפשרות והאי-אפשרות של האימהות." (ענת שרון-בלייס)

ההשתתפות בתוכנית אילצה אותי לחשוב על הנובלה מהזווית האימהית, לכאורה הדבר המתבקש לאור שמה, אך אני נטיתי לראות את הנובלה כסיפור של מחויבויות סותרות, ופחות כסיפור של אימהות. מוזר למדי בהתחשב בכך שמעולם לא ראיתי את האימהות כצורך קיומי, אלא  כבחירה אישית מודעת, שיש לה יתרונות, אבל גם מחיר. ובכל זאת קיבלתי בקלות רבה מדי את תפיסת העולם השמרנית בנובלה. האימהות בנובלה היא קשר סימביוטי חונק. הגיבור הוא גבר צעיר, בוגר לפי כל קנה מידה, אבל ממשיך להתחבא מתחת לסינרה של אמו. האם מצידה לא משחררת אותו, גם כאשר היא מודעת לסבלו ומזדהה עמו. בניגוד לתפיסת האימהות שהציגו הכותבות בנות ימינו, אימהות הבוחנת את עצמה ואת מקומה, האימהות אצל דלדה מובנת מאליה ולא מוטלת בספק. זו אימהות טוטלית המגדירה את הדמות. ל"אם" יש שֵם, מריה מגדלנה, אבל לא היא ולא הקול המספר לא מתייחסים אליו: היא תמיד האֵם, או אמו של הכומר. זו הזהות שהחברה ייעדה לה וזה המקום שבו היא מגדירה את עצמה, לכן היא גם לא מסוגלת, באמת ובתמים לא מסוגלת, לשחרר את בנה.

תוך כדי הקלטת התוכנית נזכרתי בסיפור קצר איטלקי אחר, בעל אותו שם בדיוק: "האם" של נטליה גינזבורג. הסיפור של גינזבורג נכתב כמעט שלושים שנה מאוחר יותר, בסביבה עירונית ומתקדמת. גם שם יש אלמנה צעירה, אבל בניגוד לאם אצל דלדה, היא מנסה להמשיך את חייה העצמאיים, לעבוד ולממש את נשיותה. היא לא רוצה לקבל על עצמה את הזהות האימהית כזהות יחידה המגדירה אותה. אבל זו הזהות היחידה שהסביבה מוכנה לתת לה, ואם תדחה אותה לא יישאר לה יותר מקום בעולם. לגינזבורג נימה אחרת לגמרי, היא מסתכלת מבחוץ מדווחת בלשון קרה על המאורעות. זהו אחד הסיפורים המרגשים ביותר שקראתי, אני חולמת כבר שנים לתרגם אותו לעברית, ומקווה שהוא אכן יתורגם (יש עליו זכויות יוצרים לעוד חמישים שנה בקירוב), ועדיין הוא צף בזיכרוני רק תוך כדי השיחה (בעקבות הערה של ריקי). מוזר.

השיחה היתה מעניינת ונאמרו בה עוד דברים רבים, גאולה שינה וריקי כהן הציגו אימהות עכשווית מזווית ילדית ומזווית נשית. ענת שרון-בלייס היא קוראת רגישה ושאלותיה נגעו בליבתה של כל אחת מהיצירות. בנוסף קוראת כל אחת מאתנו קטעים קצרים מהיצירות.

התוכנית שודרה הבוקר ברשת א' ותשודר בשידור חוזר ביום חמישי הבא, 20.3.14, בשעה 07:00.

בינתיים ניתן להאזין לה באחד מהקישורים הללו: באתר של ענת שרון-בלייס או באתר של קול ישראל.

וכמובן, תודה רבה לענת על ההזמנה להשתתף בתוכנית ועל ההנחיה והעריכה המשובחות!

האם – ספר דיגיטלי בעברית

ברשומה הקודמת הופיע הפרק הראשון של הנובלה "האם" של גרציה דלדה. זו לא פעם ראשונה שמתפרסם בבלוג פרק ראשון או קטע מתוך יצירה שלמה – אבל זו הפעם הראשונה שבסוף הפרק מופיעה השורה:

the-mother-chosen-215x292להמשך קריאה כאן.

ומי שלחץ הגיע לדף הספר באתר של אינדיבוק, חנות ספרים עצמאית ברשת שהיא גם הוצאת ספרים דיגיטלית. הנובלה כולה יצאה כספר דיגיטלי במיזם חדש וניסיוני, משותף לאינדיבוק ולי: תרגום ספרות קלאסית תמורת תמלוגים. בהמשך אפרט למה הכוונה, אבל תחילה על הספר.

לפני שנתיים תרגמתי סיפור קצר של גרציה דלדה, סופרת אטלקייה שזכתה בפרס נובל בשנת 1926, האשה שנייה שזכתה בפרס אי פעם. ניסיתי לקרוא עוד כמה סיפורים ולא מכולם התלהבתי, לא כל מה שכתבה דלדה עומד במבחן הזמן. אבל אז מצאתי את "האם" והיא תפסה אותי מיד. סיפור אהבה אסורה דחוס (העלילה כולה מתרחשת במשך פחות מיומיים) רב תהפוכות ומותח. משולש בלתי אפשרי של אם, בן ואשה צעירה. שלושה אנשים טובים הנקרעים בין מחויבות אחד לשני, לאלוהים ולעצמם. הם מתחבטים ונאבקים בכפר נידח בסרדיניה, לפני מאה שנה, ובכל זאת מצאתי את עצמי נחנקת יחד אתם, כי ההתחבטויות הללו אולי נסבות על נושאים אחרים כיום, אבל האנושיות היא אותה אנושיות.

המלצתי על הנובלה להוצאת ספרים מצוינת אחת, אבל הם לא הזדרזו להוציא אותה. סוד גלוי הוא שרוב הוצאות הספרים בארץ במשבר מתמשך וחוששות מאד מסיכונים. עלות הוצאת ספר נייר גבוהה, וקשה לכסות אותה, גם כאשר הסופרת זכתה בפרס נובל, מקדם מכירות לא רע בכלל.

ואז הופיעה הזדמנות חדשה, שגם לה אני מחכה זמן רב: עוד פער טכנולוגי קטן ומשמעותי נסגר וניתן בעלות לא גדולה להפיק ספרים דיגיטלים בעברית ולקרוא אותם על גבי מגוון מכשירים – שגם הם נעשו נפוצים מאוד. בעצם אפשר לקרוא אותם על גבי כל מכשיר אלקטרוני: סמרטפון, אייפון, טאבלט, אייפד, איבוק, קינדל, וכמובן מחשב. ספר דיגיטלי  זול יותר מספר נייר (במקרה זה 22 ₪) וניתן להעביר אותו בין המכשירים השונים. אינדיבוק מגנה על הספרים בהגנה "חברתית" בלבד – כלומר שם הקונה מוטבע בכל עותק, אבל אין הגנה בתוכנה. ההנחה היא שאם הספר זול מספיק (קפה ומאפה?) אנשים יהיו הגונים מספיק כדי להעריך את העבודה הרבה שהושקעה בספר ולא לגנוב אותו. בעיני זו גישה נכונה מכיוון שההגנה עולה כסף רב, מעלה את מחיר הספר, הופכת את הקונה ללקוח שבוי, וגם נפרצת תמיד בסופו של דבר. וכך נוצר מצב אבסורדי בו הקונים הישרים מסבסדים את הגנבים.

אמנם עלויות ההפקה של ספר דיגיטלי קטנות יותר מספר נייר, אבל הן ממש לא בחינם: זכויות יוצרים, תרגום, עריכת תרגום, הגהה, עיצוב שער, הפקת ספר, אחזקת אתר, שיווק וכו'. הפתרון היה שותפות מסוג חדש עם אינדיבוק: אני תרגמתי את הספר, ארז שוויצר ערך אותו, ואינדיבוק הפיקה ומשווקת אותו. זוהי שותפות הוגנת מאוד לדעתי: ההכנסות מתחלקות שווה בשווה בין אינדיבוק וביני. הכנסות זו מילה קצת גדולה כרגע, כי מכירות הספרות הדיגיטלית עדיין לא המריאו בארץ, אבל ספר דיגיטלי לא מעלה עובש במחסנים. ואני מאמינה שאחרי הסנונית הזו יבואו עוד, ואנשים יתרגלו לקרוא ספרים דיגיטליים בעברית ויקנו יותר. וכן, אם הפרק הראשון לטעמכם, אתם יותר ממוזמנים לתרום מעט למהפכה הדיגיטלית העברית ולקנות את הספר. גם זו דרך ליצור שינוי.

אבל זה בלוג על ספרות, אז נחזור לספר. פרט לנובלה עצמה, מכיל הספר גם אחרית דבר קצרה שלי ואת ההקדמה שכתב ד.ה. לורנס למהדורה האנגלית (כן, ההוא משערורית "מאהבה של ליידי צ'טרלי"). מסתבר שד.ה. לורנס ידע איטלקית ואף שהה תקופה לא קצרה בסרדיניה, האי של גרציה דלדה. הוא הרגיש קירבה רבה למקום ולאנשיו. אני אמנם חולקת על הפרשנות שלו לספר – אבל היא שעשעה אותי מאוד, והוא גם טיפונת יותר מוערך ממני בחוגי הספרות, ולכן בעצה אחת עם העורך תרגמתי גם אותה וכללנו אותה בספר.

אם מותר לי לצטט מאחרית הדבר שלי, זהו לב הספר לדעתי:

"יש כאן סיפור אהבה שהקושי בו הוא מוסרי. מלכתחילה לא האהבה מוטלת כאן בספק, אלא היכולת ליישב את הסתירות בין מערכות ערכים שונות: דת, משפחה ואושר אישי. זרע הפורענות נמצא בקבלת השאיפה לאושר אישי כערך ראוי. באופן אירוני, האם השמרנית, שבעת הסיפור נלחמת על המחויבות לערכי הדת והמשפחה, היא זו שלפני עשרים וחמש שנה חיפשה לעצמה ולבנה גורל טוב יותר, כלומר אושר. בימינו השתנה האיזון בין המערכות. בקרב חלקים גדולים מהאוכלוסייה הדת יצאה מהמשוואה ולאושר האישי משקל רב יותר, גם ביחס לקיום חיי המשפחה. אבל עדיין לא יושבו כל הסתירות, ואנשים שוחרי טוב עדיין נקרעים בין מחויבויות ערכיות מנוגדות. זה המקום שבו ה"אם" ממשיך לגעת בלבנו."

אבל ד.ה. לורנס רואה את הדברים אחרת לגמרי:

"אבל העניין בספר אינו טמון בעלילה ולא בדמויות, אלא בהצגה של חיים ייצריים צרופים. אהבת הכומר לאשה היא תשוקה ייצרית צרופה, טהורה ולא מחוללת ברגש. ככזאת, היא ראויה לכבוד, שכן בספרים אחרים נושא הייצרים טובע ברגשות ודועך. כאן, לעומת זאת, ייצר המין ישיר, עז ומלא חיים, עד שרק ייצר עיוור אחר, ייצר ילדותי של ציות לאם, יכול לגבור עליו. חינוך הכומר והנצרות כולה הן לא יותר מנר דועך. הייצר העתיק והפראי של האם, הציפיות שלה מבנה, מביסים את שאר הייצרים הפראיים, את ייצר ההזדווגות המינית. לאשה הזקנה לא היו מעולם חיי מין – מדהים לגלות שחיי מין נשללים מאנשים רבים בחברה ברברית ומתורבתת-למחצה."

האם יש צורך להדגיש שכל אחד רואה מהרהורי לבו?

——————–

תוספת מאוחרת, ביקורות על "האם":

צלה של הרוח , נטע הלפרין, ישראל היום  21.3.2014 (יש לגלול לסוף הדף)

על "האם" מאת גרציה דלדה, בבלוג ענת פרי בזכות עצמה, 2.4.2014

 

האם – גרציה דלדה – פרק ראשון


La madre – Grazia Deledda

אם כך, פאולו מתכוון לצאת גם הלילה.

 האם, בחדרה הצמוד לחדרו, שמעה אותו מסתובב בחשאי, אולי חיכה שתכבה את המנורה ותשכב לישון לפני שייצא.

היא כיבתה את המנורה, אבל לא שכבה לישון. היא ישבה ליד הדלת ופכרה את ידיה, את ידי המשרתת המחוספסות שלה, שהיו עדיין לחות משטיפת הכלים. היא הידקה את אגודליה זה לזה ואזרה כוח, אבל מרגע לרגע גאה בה חוסר המנוחה וגבר על התקווה העיקשת שהבן יירגע ויישב כמו פעם לקרוא, או שישכב לישון. לרגעים אחדים אכן נאלמו צעדיו המתגנבים של הכומר הצעיר, כל ששמעה היה את רחש הרוח המלווה בהמיית העצים על הרכס שמאחורי הכנסייה הקטנה. זו לא היתה רוח עזה במיוחד, אבל היא התמידה, ללא הפוגה, ונדמה שהיא נכרכת על הבית כרצועה עבה וצורמנית, ההולכת ומתהדקת ומנסה לעקור אותו מיסודותיו ולהפילו ארצה.

 האם כבר הבריחה את הדלת הפונה לרחוב בשני מוטות מוצלבים, כדי לחסום את השטן. הוא חודר לבתים בלילות סחופי רוח ומחפש נשמות. אמנם לא נטתה לאמונות כאלה, אך בלעג עצמי מריר ורפה אמרה בלבה שהרוח הזדונית נמצאת כבר בתוך מעון הכומר הקטן, שותה מקנקנו של פאולו שלה וחגה סביב המראה שתלה ליד החלון.

 והנה כעת החל פאולו לזוז שוב, אולי בדיוק ניצב מול המראה, אף על פי שהדבר נאסר על כמרים. אבל מה לא הרשה לעצמו פאולו, ולא רק לאחרונה?

 האם זכרה שבימים אלה הפתיעה אותו לעתים תכופות בעודו מתבונן בעצמו ארוכות במראה, כמו אשה, מנקה ומלטש את הציפורנים ומסרק למעלה את השער שהתארך, במין ניסיון להסוות את האות הקדוש, את הקדקוד המגולח.

 הוא גם התבשם, ציחצח את השיניים באבקה ריחנית והבריש את הגבות.the-mother-chosen-215x292

 היא יכלה לדמיין אותו ניצב כעת מולה, כמו נסדקה המחיצה המפרידה ביניהם: עומד שחור על רקע חדרו הלבן, גבוה, אולי גבוה מדי, רופס, פוסע קדימה ואחורה בצעדי נער מרושלים, מועד מדי פעם וכושל, אבל לא מאבד את שיווי המשקל. היה לו ראש גדול במקצת, ביחס לצוואר העדין. פניו החיוורים דוכאו תחת מצח בולט, שאילץ את הגבות להתעקל במאמציהן לשאתו ואת העיניים הארוכות להצטמצם, בעוד הלסת החזקה, הפה הגדול והבשרני והסנטר הקשוח התמרדו בבוז כנגד הדיכוי, אבל לא הצליחו להיחלץ ממנו.

 ואולם כאשר נעצר כעת מול המראה קרנו פניו, עפעפיו נפערו ומתוך העיניים החומות והצלולות זהרו האישונים כיהלומים.

 במעמקי לבה האמהי היתה האם מרוצה בראותו כך, יפה וחסון, אך רחש צעדיו המתגנבים הזכיר לה את מצוקתה.

 הוא יוצא, כבר לא היה ספק בדבר, הוא יוצא. הוא פתח את דלת חדרו. נעצר שוב. אולי הטה אף הוא אוזן לרחשים סביבו. רק הרוח המשיכה להתדפק על הבית.

 האם ניסתה לקום ולצעוק.

 "בני, פאולו, יציר האל, עצור."

 ואולם כוח שגבר על רצונה שלה עצר בה. ברכיה רעדו, כמו ניסו להשתחרר מאותו כוח שטני: הברכיים רעדו אך הרגליים מיאנו לזוז. נדמה היה ששתי ידיים עצומות מרתקות אותה לרצפה.

 וכך הצליח פאולו שלה לרדת חרש במדרגות, לפתוח את הדלת ולצאת. נראה שהרוח סחפה אותו הלאה מיד. רק עכשיו הצליחה להתרומם, להדליק מחדש את המנורה, בקושי רב, שכן הגפרורים הותירו שובל של אור סגול על הקיר, במקומות שהתחככו בו, אך לא נדלקו.

 לבסוף הטילה מנורת הנפט הקטנה צעיף אור על הקיטון העירום והדל כחדרה של משרתת, והאם פתחה את הדלת, רכנה החוצה והקשיבה. היא רעדה, ובכל זאת נעה כמקשה אחת, נוקשה ועצית, ראש גדול מעל גוף נמוך ומוצק, עטוף אריג שחור דהוי. היא נראתה כמי שנכרתה באבחת גרזן מגזע עץ אלון.

 מאצל המשקוף ראתה את מדרגות הצפחה יורדות בין הקירות הלבנים, עד לדלת שנחבטה על ציריה ברוח. היא ראתה את המוטות הזקופים שפאולו השעין אל הגדר ונתקפה חמת זעם.

 לא, היא רצתה לנצח את השטן. היא הניחה את המנורה בראש המדרגות, ירדה ויצאה אף היא.

 הרוח היכתה בה בעוצמה, ניפחה את צעיפה ואת בגדיה, כמו ביקשה לאלץ אותו לשוב על עקבותיה. היא כרכה היטב את הצעיף תחת סנטרה והתקדמה בראש מורכן כנגד המכשולים: כך נצמדה למעון הכומר, לגדר הגן ולחזית הכנסייה, הגיעה לפינת הכנסייה ונעצרה. שם פנה פאולו, וכציפור שחורה גדולה, בכנפות המעיל המתנופפות, חצה ביעף את האחו המשתרע לפני בית ישן בקצה הרכס התוחם את האופק מעל הכפר.

 אור הלבנה הבליח בתכלת ובצהוב בינות העננים הגדולים והאיר את כר הדשא, את הכיכר המרוצפת לפני הכנסייה, את מעון הכומר ואת שני טורי הבקתות שמשני צדי הדרך, המתפתלת במורד עד שהיא אובדת בצמחיית העמק. במרכז העמק נראה הנחל כעוד דרך אפורה ומתפתלת, המסתבכת בין הנחלים והדרכים בתוך נוף העננים הדימיוני, שמשב הרוח הרכיב ופירק חליפות באופק שמעל מוצא העמק.

 בכפר הקטן כבר לא נראה אור, אף לא בדל עשן. כולם ישנו, הבקתות העלובות טיפסו כשתי שורות כבשים על הגבעה המכוסה עשב בצל הכנסייה הקטנה בעלת מגדל הפעמונים הצנום, הכנסייה אשר חסתה תחת הרכס ונדמתה לרועה הנשען על מטהו.

 עצי האלמון עמדו בשורה מול המעקה המקיף את כיכר הכנסייה, הם התנודדו סוערים ברוח, אפלים ופרועים כמפלצות, ונהמתם ענתה להמיית הצפצפות ולסבך הקנים שבעמק. כל אותו כאב לילי, אנקת הרוח וחרכי אור הלבנה מבעד לעננים, התערבלו בסערת רוחה של האם ההולכת בעקבות הבן.

 עד לאותו רגע שגתה בתקווה לראות אותו יורד אל הכפר כדי לבקר אדם חולה, אבל הוא רץ כרדוף שד לעבר בית ישן למרגלות הרכס.

 בבית הישן למרגלות הרכס לא היתה אלא אשה בריאה, צעירה ובודדה…

—-

המשך קריאה כאן. פרטים נוספים ברשומה הבאה.