Tag Archives: Sandra Petrignani

נשים בבריכה – סנדרה פטרינייני

ארבע נשים, כבר לא מאד צעירות, שמש חמימה ושיחה בטלה. תמונה של אינטימיות נשית נינוחה, לכאורה בטוחה, ובעצם שברירית. המבט מופנה לסירוגין פנימה והחוצה. ולריה, הדמות הראשית ב'נשים בבריכה', בוחנת את גופה את מצב רוחה, את הסביבה וכיצד היא משפיעה עליה. האינטימיות הנשית של הקבוצה מודעת גם היא לעצמה ולסביבה, הבועה שלהן אינה מנותקת מהסביבה, הן מסתכלות על גופן במבט ביקורתי של גבר, ומפנות את אותו מבט לגוף של גבר מדומיין מהעבר. דמויות גבריות ממשיות חודרות בהדרגה אל התמונה ומשנות אותה. תחילה המתבגר השחיין, רחוק, מנותק ולא מאיים. אז מתקרב אליהן הקרפד, הקרבה שלו ממשית, אולי לא מאיימת, אבל דוחה ומעיקה. קרפד מביא נוכחות הגברית מתוקף תפקידו במעשיה, תפקיד דמיוני לנוכחות הפיסית בטווח נגיעה. הוא מצליח לערער את השלווה של המעגל הנשי, להרחיק זמנית את ולריה, אך לא לפרק אותו. המעגל מתפרק, פיסית ורגשית רק כאשר נכנס אליו גבר ממשי, פבריציו.

זהו סיפור הממוקד בחוויה הנשית, לא חוויה אידילית, אגדית, מיסטית, רומנטית או היסטורית, אלא חוויה של נשיות עכשווית, מודעת לעצמה וביקורתית. באמצעות האגדה על "המלך קרפד", או "הנסיכה והצפרדע" כפי שהיא מוכרת במקומותינו, בוחנת ולריה את עצמה, את העולם, ואת מקומה שלה בתוכו. היא נזכרת בגרסה האיטלקית של האגדה, הדומה לגרסה המקורית והלא מעודנת של האחים גרים, ובה במקום  להתגבר על הגועל ולנשק את הקרפד, מטיחה אותו הנסיכה בקיר והוא הופך לנסיך יפה תואר (מומלץ לקרוא את הפרשנות של מרית בן ישראל). הנסיכה  באגדה יפה ובוגדנית, אך גם חסרת שליטה בגורלה, היא נסחטת על ידי הקרפד ואביה אינו מגן עליה מפניו.

ולריה אינה מזדהה עם הנסיכה, היא מזדהה עם הקרפד, זה שנכפתה עליו דמות שאינה שלו ואין לו ברירה אלא להשתמש בהזדמנות החד-פעמית שנקרתה לו כדי להיחלץ ממנה. הקרפד במעשיה הוא דמות גברית בתכלית (ולכן נאלצתי, כמו כל המתרגמים שלפני, לעוות את העברית ולהמציא לחיה צורת זכר) אבל הוא נמצא בעמדת חולשה, הוא היחיד שיש לו גישה לבאר (סמל נשי מוכר), וכאשר הוא תובע את שהובטח לו הוא מעורר דחייה ולא משיג דבר ללא חסות של דמות אב. בין אם מדובר בדמות נשית או גברית, ולריה מצביעה על מקור הכאב: "הייתה זו מעשיה טרגית במהותה מכיוון שסיפרה על אדם רגיש הכלוא בגוף.." – נדמה לי שזו מהות הכאב, הזהות הכפויה.

המין, נשי או גברי, הוא זהות הנכפית עלינו מלידה, וכנראה שזו הזהות המשמעותית ביותר. הגיל, הגזע, המגדר והיופי גם הן זהויות מולדות, גם אם לפעמים ניתן לטשטש אותן. את הלאום והדת אפשר לפעמים לשנות, כמעט תמיד במחיר כבד. נדמה שככל שהזהות קבועה יותר היא גם משמעותית יותר. ואין זה משנה האם היא רצויה או לא, אי אפשר להתעלם  מזהות שאין אפשרות לשנות ואין אפשרות להסתיר. באופן פרדוקסלי הזהות הכפויה הופכת למלכודת דווקא עבור מי שמנסה להתכחש לה, או להמעיט בחשיבותה. דווקא מי שטוען לחופש ולשוויון, שלא רוצה לסווג את האחר לפי מאפיינים מולדים, שלא רוצה להגביל את עצמו בגלל המאפיינים המולדים שלו, בונה כלא של שתיקה. אישה יכולה ללמוד בטכניון, ללבוש ג'ינס, לעבוד במקום המחויב לשוויון, לקבל החלטות מושכלות על סמך ידע ונתונים, ועדיין כל פעם שתיכנס לישיבה גם הנשיות שלה תכנס לחדר. אישה יכולה לשמוח במיניות שלה (זה המקום אליו מתחבר הצילום מ'סקס והעיר הגדולה'), לשחרר את עצמה ממוסכמות חברתיות, ליהנות מן הרגע, ועדיין תקופת הפוריות שלה תגמר עשרות שנים לפני זאת של הגבר. כאשר גבריאלה טוענת ש"מה שקובע הוא לא הגיל במרשם התושבים אלא איך אתה מרגיש עם עצמך" היא לא נותנת לחברותיה ולעצמה להתמודד עם הקושי שבהתבגרות. הקושי קיים, אבל הרעיונות המתיפייפים שלה משתיקים את החברות. השתיקה, או הצנזורה, שהן מפעילות על עצמן כפולה, מפני שהמוסכמות הישנות עדיין נוכחות בחייהן, אבל הן אבדו את הלגיטימיות להודות בהן. הגיל אינו הקושי היחיד עמו הן מתמודדות. הסיפור נכתב בשנות השמונים, לאחר המהפכה הפמיניסטית. הנשים על שפת הבריכה מודעות לעצמן, הן מאמינות בחופש שלהן לבחור, הן לא צריכות לצפות לנסיך (על סוס אביר או בגוף של קרפד), מותר להן לרצות ליהנות, הן לא חייבות להיות יפות ו"זהובות שיער" כדי להיות מאושרות. האמנם?

זה הספק המכרסם שפטרייניני מציפה דרך הגיבורה שלה, ולריה. האם היא יכולה לבחור את המעשיה שבה היא תחיה? האם יש לה כוח לקבוע איך יתנהלו חייה?  עד כמה היא יכולה לשלוט באושר שלה? האם גבר יכול לחדור לחייה ולשנות אותם? ולריה בוחנת את עצמה ובוחנת את הסביבה, הניתוח שלה שכלתני, אבל ממוקד ברגש. המודעות העצמית שלה הופכת את הסיפור לססמוגרף עדין ומדויק של רגש.

הקרקע לא יציבה, העולם משתנה והמחט של הססמוגרף רועדת. ולריה תוהה האם גם היא רוצה "מרכז כובד קבוע"? השיר המתנגן בטרנזיסטור וממשיך לזמזם בראשה נשמע כמו עוד שיר פופ שטחי ותזזיתי, ותחת המסווה הזה הוא מדבר על מטאו ריצ'י, מיסיונר ישועי מהמאה ה-16 שהתחזה לנזיר בודהיסטי כדי להפיץ את הנצרות בסין הקיסרית. בזכות התחפושת הבודהיסטית הגיע ריצ'י ללב הקיסרות ומשם יכול היה לזרוע את זרעי הנצרות, אולי כמו פרנקו בטיאטו המקפץ לצלילי פופ חסר יחוד ושר מילים הלועגות למוסיקה הזרה ולשינויים (לא סובל מקהלות רוסיות\ חיקויים של רוק וגל חדש איטלקי\ ג'אז חופשי ופאנק אנגלי\ וגם לא אפריקנית שחורה). האם הוא מחפש שינוי או מתריע מפניו? האם אפשר בכלל להתנגד לשינוי? האם ולריה רוצה לחסות ביציבות העולם הישן או להסתכן בעצמאות חדשה? האם יש ערך לבחירה שלה?

את הצילום מ'סקס והעיר הגדולה' הוספתי לאחר התלבטות ארוכה. הוא נמצא כאן בזכות החלוציות של הסדרה בביטוי מיניות נשית שמחה ולא מתנצלת בתרבות הפופולארית. הסגנון היה כמובן מוחצן ובוטה, רחוק מאד מהאיפוק והאינטימיות של פטרינייני. למרבה הצער בעונות המאוחרות הפכה הסדרה לעוד מפגן של טעם רע, צרכנות פרועה וסטראוטיפיים.

את הצילום מ'סקס והעיר הגדולה' הוספתי לאחר התלבטות ארוכה. הוא נמצא כאן בזכות החלוציות של הסדרה בביטוי מיניות נשית שמחה ולא מתנצלת בתרבות הפופולארית. הסגנון היה כמובן מוחצן ובוטה, רחוק מאד מהאיפוק והאינטימיות של פטרינייני. למרבה הצער בעונות המאוחרות הפכה הסדרה לעוד מפגן של טעם רע, צרכנות פרועה וסטראוטיפיים.

סנדרה פטרינייני (ילידת  1952) היא סופרת ועיתונאית שפרסמה כחמישה עשר רומנים, קבצי סיפורים ומחזות. ספריה תורגמו לאנגלית, צרפתית, גרמנית, פולנית ויפנית. עד כה לא תורגם דבר מיצירתה לעברית, אני מאד מודה לה על הרשות לפרסם כאן את התרגום, ומקווה שלמרות המצב העגום של הוצאות הספרים בארץ הוא לא יישאר יחיד.

מודעות פרסומת

נשים בבריכה – סנדרה פטרינייני – תרגום

[אני מודה מקרב לב לסופרת סנדרה פטרינייני שהתירה לי לפרסם כאן את התרגום

[ Ringrazio di cuore la scrittrice Sandra Petrignani per avere il permesso di postare qui la traduzione.

Donne in piscina – Sandra Petrignani

לפני כמה ימים חזרה להתעמל. לבושה  בבגד-גוף שחור ומחממי רגליים בצבע בז'. היא אוספת את השיער מעל הראש וחוזרת על התרגילים המומלצים בשבועון. היא קלילה, מבצעת ללא מאמץ את הכפיפות ואת תרגילי הגמישות, ותוך כדי כך מתבוננת בעצמה. בוחנת מטווח קצר את הברכיים שקיפלה מתחת לסנטר, את הרגליים שנמתחות מעל עיניה. שלושים ותשע שנים נראות מעט מנקודת מבט מסוימת, אבל מנקודת המבט של מי שמתעמל זה מה שהן, חקוקות ברפיון העור.

היא אומרת את זה לחברות על שפת הבריכה. הן צעירות ממנה בכמה שנים, אבל הן כבר מכירות את העינוי המכרסם של הכורח להסכין עם קמטים זעירים בפנים, חוטי כסף בשיער, וכאשר הן משתרעות כדי להשתזף הבטן כבר לא שוקעת מתחת לשולי הביקיני אלא יוצרת גבעה רכה ועגולה למחצה סביב הטבור. "זה בדיוק מה שגברים אוהבים," טוענת גבריאלה המנוסה, "אלו סימנים של נשיות בוגרת. אני מרגישה עכשיו יותר יפה מאשר כשהייתי בת עשרים." ופוצחת בנאום הקבוע שמה שקובע הוא לא הגיל במרשם התושבים אלא איך אתה מרגיש עם עצמך, והאחרות מצחקקות, ואומרות בעצלות "כן, בסדר," הן מתהפכות על המגבות, מרימות את השיער ומפיצות לכל עבר ניחוח של שמן שיזוף. הטרנזיסטור של פאולה משדר מוסיקת קיץ קלה. "הכול טוב ככה," חושבת ולריה וההתרגשות מכווצת את לבה.  זמן קצת לפני כן, באוטובוס, הייתה מאושרת באופן דומה ממקרה לא-רלוונטי באותה מידה. ישבה מולה נערה לבושה בג'ינס דהויים, מעוטרים בחתימות של החברים ובין החתימות משפט אחד של אופטימיות תמוהה: "המילה הסוף לא קיימת." המילה הסוף לא קיימת, משננת לעצמה ולריה ומתחשק לה לצחוק, לקחת חלק בחוסר המודעות של הקיום לרגע קט. "אני אופטימית היום, אוי אלוהים כמה שאני אופטימית היום," היא אומרת בקול רם. לאורה מחייכת אליה. גבריאלה מציתה סיגריה ומתיישבת בישיבה מזרחית עם הפנים אל השמש, היא מנסה לתלוש באצבעות שערה שמציצה מבגד הים. היא לא מצליחה ושואלת: "לאף אחת מכן אין פינצטה?" אבל זאת לא בדיוק שאלה, זאת מעין אבחנה, ולמעשה היא ממשיכה ומשנה את נושא השיחה: "כשהייתי בת עשרים ושלוש הייתי עם מישהו בן ארבעים. הגוף שלו שיגע אותי,  נראה כמו גוף של צעיר, דק, הוא התאמן בחדר כושר. אפשר היה לזהות את הגיל רק בנגיעה. אף פעם לא אמרתי לו אבל זה בדיוק מה שמצא חן בעיני, להרגיש את העור הריק, רק ציפוי מעל השכבות העמוקות יותר, לא דבוק כמו כשאתה צעיר. כמו שלנו עכשיו, בקצור," והיא פורצת בצחוק מתגרה שמעלה חיוך על פני האחרות. ביום ראשון של סוף יולי הבריכה השכונתית נטושה ושקטה. בצל העצים יושב זוג זקנים. הם לבושים אותו הדבר מבחינה ולריה, חולצה בהירה קצרת שרוולים ומכנסיים אפורים. לא, לה יש חצאית ונעליים שטוחות עם שרוכים, נעלי אוקספורד. אולי הם אנגלים. הם שלווים. הם מסתכלים קדימה מבלי לדבר. "הם כבר אמרו הכל," אומרת ולריה ופונה לחברות, ולאורה עונה מבלי להרים את הפנים: "היה להם זמן בשביל זה." הן שומעות את ציוץ הציפורים, ציוץ קייצי עצל, ואת שכשוך המים ששחיין יחיד מרעיד, מתבגר שרירי המתאמן בשיטתיות, בריכה אחר בריכה בסגנון חופשי, בתנועת זרועות ארוכה ואיטית. מדי פעם הוא נשען על הדופן ונח, יורק מים ונושף בחדות שמזעזעת את האוויר העומד.

צילום: Brigitte Werner

צילום: Brigitte Werner

משהו רוגש בעשב. קרפד מתקדם בקפיצות קטנות לעבר השטח שבין הדשא והמרצפות, הצוואר פועם כאילו הוא מחביא לב גדול. נראה שהוא בולש, הוא נראה מכושף, למעשה הוא עומד לעזוב את האדמה הקרירה ולרבוץ על הריצוף החם. בקושי מטר מפריד בינו לבין כפות רגליה של פאולה שמיד אוספת את רגליה. צועקת: "איזה מגעיל." וכולן מסתכלות על הקרפד. גבריאלה מנפנפת בידיים כדי להבריח אותו. לאורה אומרת: "איזה מכוער." ולריה סקרנית: "אתן יודעות שאף פעם לא ראיתי כזה?" הקרפד נח ללא תנועה ומסתכל עליהן בחזרה. "הוא לא יקפוץ עלינו?" שואלת פאולה ונענית במקהלה: "מה קורה לך! הוא פוחד מאתנו!" היא הייתה רוצה לענות "כן, בטח", אבל היא עוזבת את זה ומשתרעת מחדש, מבלי להוריד את העיניים מהחיה. אילולי הדופק הבטן הייתה נראית מפוחלצת. הן מנסות לשכוח אותו אבל נוכחותו מעיבה על הבוקר שטוף השמש. "אני הולכת להתרחץ" מכריזה גבריאלה בזעף, אבל לא זזה. היא מחכה להחלטה של האחרות. "לי טוב ככה" חושבת ולריה בקול רם, ולאורה: "אחר כך." פאולה מתעסקת ברדיו שלה ולא מוצאת שיר שמוצא חן בעיניה. "אני מחפש מרכז כובד קבוע שלעולם לא ישנה את דעתי על הדברים ועל האנשים" אומר השיר ומותיר את ולריה מוטרדת קמעה. לפעמים קורה לה ששירים חודרים בדיוק לנקודה, מגלים לה משהו על עצמה.

אחת האגדות שהיו חביבות עליה בילדותה נקראה "המלך קרפד", בכמה ספרים היא כונתה "הנסיך צפרדעון" וזו נראתה לה דרך צבועה להגיד את אותו הדבר. הייתה זו מעשיה טרגית במהותה מכיוון שסיפרה על אדם רגיש הכלוא בגוף דוחה של קרפד. נסיכה יפהפיה וטיפשה שיחקה בכדור זהב ונתקלה ביצור הפלאי מבלי לקלוט שמץ מהמסתורין שלו, היא הבחינה רק בצד המגעיל שלו. היא איבדה את הכדור, סמל האצילות וזכויות היתר שלה,  והקרפד הציע לה להשיב את הכדור מתחתית הבאר האפלה שלתוכה נפל. בתמורה ביקש שלושה חסדים: לשבת אל שולחן הנסיכה, לאכול פעם אחת מצלחתה ולישון פעם אחת במיטתה. זהובת-שיער – כך היא נקראה – הבטיחה לו. הקרפד צלל לבאר, מצא את הכדור והחזיר אותו. הנסיכה לקחה את הכדור והסתלקה. היא חזרה לארמון ושכחה לחלוטין את התקרית.

"אני מחפש מרכז כובד קבוע שלעולם לא ישנה את דעתי על הדברים ועל האנשים. מה שהייתי צריך.." אומר השיר וולריה מקימה לתחייה את שנאתה לזהובת-שיער, היא מזדהה לחלוטין עם הקרפד שמבקש עסקת חליפין מכובדת, אך מקבל התעלמות ודחייה. "מה שהייתי צריכה.. מה?" שואלת את עצמה ולריה. והיא עונה לעצמה: "שום דבר," אבל זה לא לגמרי נכון. תחושת הקלילות התפוגגה. חם לה. האור מסנוור. שני האנגלים נלעגים. היא מתהפכת אל הבטן כדי לא לראות אותם. החברות מדברות על גברים. "אולי יש כמה גברים שבאמת אוהבים נשים." אומרת לאורה. " גם אני תמיד חשדתי בזה," עונה פאולה. "נכון, אבל הם אף פעם לא יודעים מאיפה להתחיל," אומרת גבריאלה. "להתחיל מה?" שואלת ולריה. "שלא מספיק לחשוק בגוף, צריך להבין אותו," מסבירה גבריאלה, "צריך שיהיה רצון אמיתי לחקור אותו. הם לא יודעים איך לגעת בעטיפה, הם לא מכירים את הקשר למצב הרוח. הם עצלים, אין להם פנטזיות." "לא כולם," אומרת לאורה בשקט, רומזת למשהו אישי, אבל לא ממשיכה הלאה. הן שותקות, לבסוף אומרת גבריאלה: "היו לי חמישים גברים, מאז שהייתי בת חמש עשרה. רק עם שלושה הגעתי לאורגזמה. שלושה מתוך חמישים. אתן תופסות?" מקהלה משועשעת מרימה את קולה "זה לא יתכן." "אני נשבעת, שלושה מתוך חמישים יודעים לעשות אהבה." "אבל לא יתכן שהיית עם חמישים גברים שונים. לי היו בקושי חמישה בסך הכל." פאולה צוחקת ומנידה בראשה. "והלך לך טוב עם כל החמישה?" "פחות או יותר." כעת גבריאלה מציקה לה "פחות או יותר, מה את רוצה להגיד?" "לי זה נראה ככה, אבל אולי לא. זה  לא פשוט להבין." הן יושבות על המגבות שלהן, גם ולריה יושבת בישיבה מזרחית: "שמתן לב שתמיד בקיץ יש לנו כאלה שיחות?" הקרפד צופה בהן ללא תנועה. הבחור זינק מהמקפצה ועכשיו היא מתנדנדת.

ולריה מתבוננת בקרפד. היא שמה לב לשינוי באווירה. "הכל בסדר," היא אומרת לעצמה, ולא מקשיבה יותר. האור משרטט עיגולים מול עיניה המסונוורות והעייפות, מימי הבריכה התכולים שהזדעזעו מהקפיצה מתחילים להכות גלים בראשה. "זאת מלכודת העצבות." היא חושבת ומתאמצת לתת למחשבה גוון אירוני, היא מחליטה להתנגד. אבל עולה בזיכרונה ים הדמעות ששפכה כשקראה בילדותה את "המלך קרפד" והחיה המכוערת שלצדה מרגשת אותה עד עומק הלב. היא קמה בזריזות וקופצת למים. הבחור שיושב על שפת הבריכה  צופה בה שוחה: מושלמת, מהירה, כמו אתלטית בתחרות נגד השעון. היא סופרת את הבריכות, אחרי שש היא עוצרת. היא צריכה להחזיר לעצמה את קצב הנשימה הטבעי. היא מחכה שהלב יאט כדי לגייס כוח לחזור למגבת. היא איבדה לרגע את חוש הכיוון ומסתכלת סביב כדי לאתר את החברות ומגלה שהמצב השתנה. גבר ניצב מולן, והוא אומר משהו משעשע משום ששלושתן צוחקות.

"אבל מי זה?" שואלת את עצמה ולריה ופוסחת בין סקרנות ורוגז. היא מהססת בגלל הזר ונשארת עוד בבריכה, כעת מפני שלא נוח לה להתמודד עם היכרויות כשהיא מתנשמת ומצוברחת. אבל קר לה והיא מחליטה. היא לוחצת את היד הלא מוכרת מבלי לקלוט היטב את השם, מבעד לשערות הרטובות היא מבחינה בפנים מזמינים, אחר כך היא פורשת הצידה כדי להתארגן לאחר השחייה ומקשיבה לשיחה כלאחר יד. היא מנסה לדחוק את סערת הנפש. הקרפד נמצא שם כל הזמן. הם מדברים על מסע למדבר שהוא עומד לצאת אליו. היא מבינה שהוא חבר של גבריאלה ושמו פבריציו. מדי פעם מבטיהם מצטלבים והיא יודעת בוודאות שזה לא במקרה.

"למה נגזר על אנשים מסוימים לחדור מיד לחיים של אחרים, כבר בפגישה הראשונה?" היא שואלת את עצמה ומחפשת בתיק סיגריה, אם כי אין לה חשק לעשן. "הגבר הזה מוצא חן בעיני," היא חושבת. כבמטה קסם נשברת חומת האדישות, היא חשה בארעיות שלה במרחב, מעורערת משבריריות הרגש. הוא שואל אותה: "להדליק לך?"  הוא יוצר קרבה ייחודית שמבודדת אותם בתוך כל הקולות האחרים האופפים אותם, חוט של תקשורת שפוגע ישירות במטרה בעת שחוטים אחרים מתבדרים ואינם מגיעים לשום מקום. וכבר מתקרבת לפניה יד גדולה האוחזת  במצית אשר להבה קטנה מרקדת בו מתחת לאפה.

המכה נוחתת. הוא לוקח כיסא שהאנגלים פינו. יש לו הליכה בטלנית, כמעט נשית, כמו שיש לגברים מסוימים הבטוחים מאד בגבריות שלהם. בדרך חזרה הוא מחזיק את הכיסא כמו מגן, מציב אותו ומתיישב ליד ולריה שצופה את הסכנה וצועקת: "זהירות." אבל לשווא. היא שומעת שריקה, חומר לבן ניתז מסביב. גם פאולה מזנקת מייד. גבריאלה פולטת "לא" מתמשך, לאורה מתקפלת ומכסה את הפנים. בדל-קרפד, מעוך מהכסא, ממשיך לפעום. ולריה לא מצליחה להפנות את המבט  בשעה שהמראה מתערפל מבעד לדמעות. היא חושבת: "זה היה קרפד, זה היה רק קרפד." אבל היא לא מתנחמת, היא מסתלקת משם ודמעותיה מרעידות רגשות חבויים אצל האחרים,  הם נשארים שקטים ומהורהרים. כשזהובת-השיער בורחת, הקרפד מטפס במעלה מדרגות הארמון ודופק בתקיפות על הדלת כדי להזכיר לה את ההסכם. המלך מתעדכן בפרטי המקרה ומצווה על הבת: "נסיכה לא יכולה לחזור בה ממילתה. הכניסי מיד את הקרפד." הקרפד יושב אפוא על שולחנו של המלך. הוא אוכל מצלחתה של זהובת-שיער בשתיקה רשמית שמתחיבת מנוכחותם. אחר כך הוא פורש עם הנסיכה לחדרה. שם הוא נכנס מתחת לשמיכה. למגעו החלקלק זהובת-שיער צועקת, וקופצת החוצה מהמיטה. היא תופסת בגועל את החיה בשתי אצבעות ומטיחה אותה בקיר. אז מתרחש משהו יוצא דופן, הקרפד המעוך חוזר לצורתו הראשונית, הוא הופך לנסיך. ולריה נרגעת. החבר של גבריאלה אומר: "נחליף מקום." הוא מדרבן את ולריה שלוחשת: "אף פעם לא ראיתי קרפד. רק מצויר בספר אגדות." "באגדה על הנסיך צפרדעון?" הוא שואל וולריה בוהה בו המומה לרגע. "אני הולכת לצל," היא מכריזה ונושמת לרווחה כשהיא יכולה  להתרחק מעט הקבוצה. היא מתפרקדת על הדשא מתחת לאורן כמוש ונרגעת. היא מזמזמת: "מה שהייתי צריך.." וחושבת על הסטטיסטיקה של גבריאלה, שלושה מתוך חמישים. היא עוצמת את העיניים בחיוך, אחר פותחת אותם בזמן בכדי לקלוט את דמותו של פבריציו מזנקת לבריכה. ברגע האחרון לפני שהיא נרדמת היא חושבת: "האם הוא יהיה מהשלושה או מהארבעים ושבעה?"