רומן לגברת מאת פיירסנדרו פלוויצ'יני

Romanzo per signora di Piersandro Pallavicini

חגיגה! כמעט שנתיים לאחר שסיימתי את התרגום יצא השבוע "רומן לגברת" בהוצאת כתר. לפני שאכתוב עליו כמה מילים משלי אתן %d7%a1%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%aa-%d7%94%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94-%d7%91%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aaלספר לדבר בעד עצמו.

אבל תחילה תודה מיוחדת לדניס הרן–בן-דור, עורכת התרגום שברגישות רבה שיפרה את התרגום והעבודה אתה הייתה הנאה צרופה. וכן ליועץ הסתרים שלי לענייני קנאביס שמסיבות מובנות לא אחשוף אותו כאן, אבל בהיותי סחית שמעולם לא החזיקה אפילו סיגריה ביד, תרומתו מוערכת ביותר.

וטיפונת רקע לקטע המובא כאן: הוא מתרחש בפרק השני. הדובר הוא איטלקי קשיש חולה בטרשת נפוצה המעשן חשיש מטעמים רפואיים (אין קנאביס רפואי חוקי באיטליה) בשירותים של מסעדת יוקרה בניס.


"לא קל לחיות כשאתה יודע שעליך למות," אני אומר בצרפתית. אני יושב על האסלה בשירותים של מסעדת לה קוֹֹקי ושואף את העשן, אני מחזיק אותו בריאות, ואז נושף אותו החוצה וחוזר על המשפט הזה. הקול שלי נעשה נמוך כשאני מעשן. יש לי ספקות לגבי הדקדוק, הצרפתית שלי מימי התיכון. בכל אופן, הקול שלי נמוך והנימה משועממת. הסגנון של ווֹלבק. אב הטיפוס של הסופר הצרפתי הציני והספקן. בין שאיפה לשאיפה הוא לועס את הפילטר של הסיגריה, ואז באותו קול חלול הוא עונה תשובות בנות הברה אחת לשאלות אינסופיות על משמעות החיים. אני לא מת על מה שהוא כותב, יש חלקים שאפשר לצלוח ויש חלקים משעממים כמו מחרוזת תפילות. אבל נימת הדיבור שלו מדהימה.

"לא קל לחיות כשאתה יודע שעליך למות," אני חוזר, כאילו הייתי אני המחבר של החלקיקים האלמנטריים. אני צוחק ללא סיבה, מגלגל בין הלשון והחך את צליל הקלישאה. גם אני יודע שעלי למות, כמו כולם. אז מה? לא ידעתי את זה כבר לפני ארבעים שנה? איזו משמעות יש לידיעה שסביר להניח שמספר השנים עד מותי קטן יותר ממספר השנים שכבר חייתי?

בכל מקרה, למי אכפת? נכון לעכשיו אני עליז, דעתי קלה. אובייקטיבית, התכווצויות השרירים בידיים וברגליים נעלמות בהדרגה כשאני מעשן חשיש. אובייקטיבית, המוות הוא עניין הרבה יותר רחוק לאחר העישון. בינתיים אני יכול ליהנות מהארוחה, מניס, מהערב. אבל אני לא איזה פורק עול, בסדר? אני רוצה להבהיר את זה. התחלתי לעשן אחרי גיל 70. לפני כן לא עישנתי בכלל, אפילו לא סיגריות, וכעת את הדברים האלה שממולאים בחשיש. צינגלה. נו, צינגלה או לא, אני לא פורק עול. וגם לא הולל. אני סתם איש זקן וחולה.

…….

אני שמח ורגוע בבית השימוש של לה קוקי. לפחות עד עכשיו הייתי רגוע. מפני שמישהו נכנס לשירותים. מישהו שוטף את הידיים. סוגר את הברז. ואחר כך מרחרח את האוויר כמו כלב ציד בעקבות פסיון.

"מֶרְד!"

הכלב מסתער על דלת התא שלי ומגרד אותה בחמת זעם.

"בלי חשיש במסעדה שלי! בנאדם: אתה מ-בין? בלי ח-שיש!" הוא צועק בצרפתית.

בלי חשיש, חברים. איך לא. אני ממשיך ליהנות ללא חשש. נשארו לי עוד כמה שאיפות, בהוראת הרופא, למה שאמרֶה את פיו? לפי הקול זה הטיפוס ששירת אותנו במסעדה. המנהל? הבעלים? אלסנדרו, הבן שלי, המליץ לנו על לה קוקי. הוא המליץ גם על מלון אטלנטיק, ארבעה כוכבים, 89 אירו לחדר, מיקום מרכזי וחנייה קרובה. אלכס אומר שהוא מוצא את המלונות ואת המסעדות באינטרנט. מי יודע אם שם הוא גם מוצא את התרופה האלטרנטיבית שלי.

יהיה מה שיהיה, לה קוקי בסדר גמור, האוכל בניס זאת חתיכת משימה. תשעים וחמש מבין מאה מסעדות הן מלכודות תיירים, עגומות ויקרות מחץ, ומגישים בהן מנות מזעזעות של דגים קפואים וירקות מקופסאות שימורים. "מטבח פיוז'ן" כתוב בחוות הדעת של הגולשים על לה קוקי, על פי הבן שלי. מה זה משנה מי הגולשים ומה חוות הדעת שלהם? בכל אופן, הכול טוב. לא קר במסעדה, הכיסאות נוחים, יש מרווחים נוחים בין השולחנות, המוזיקה לא רועשת. אבל הבנאדם שמוק.

"תירגע…" אני אומר בצרפתית, כפי שוולבק היה אומר. אני נותן לו להתייבש מחוץ לדלת. הוא דופק, מרחרח, ופולט ביטויים צרפתיים אותנטיים כמו "מֶרְד" ו"פּוּטָה". אני לא שם זין. כשאני מסיים אני קם, זורק את הבדל לאסלה, ונותן ניעור ביטחון אחרון לאותו סמרטוט עור רך שיש לי במקום בולבול. אני מוריד את המים ורוכס את המכנסיים. אני יוצא בנחת.

לא, אני לא אחד מהצעירים האלה עם החברָה שגודשים את המסעדה, הפרצוף של הטיפוס לא יסולא בפז. הוא לא יודע אם לצחוק או להתנצל. הוא לא יודע אם להגיד שזאת טעות שלו או, "נו, טוב, זה לא רציני". בגיל 73 אם אתה מסופר היטב, מגולח למשעי, לובש סוודר כחול מכופתר ומכנסי צמר גמלים, אפילו אם הידיים רועדות לך, אתה יכול לעשות כל מה שבא לך. אף אחד לא יגיד לעולם מילה לאדון קשיש כמוני. אני פושט את זרועותי ומדבר איטלקית. אני מורה מאוכזב מול תלמיד ששוב נשאר כיתה.

"מה העניין? אי אפשר להשתמש בשירותים בנחת?"

הוא לא יודע לאן להסתכל.

"אפילו בשירותים לא עוזבים אותך בנחת, לאף אחד לא אכפת בן כמה אתה," אני מדקלם, ומניד את ראשי במרירות.

"איפה 'והדרת פני זקן',"  אני ממשיך לדקלם, ומגרד בחדווה קלישאות מתחתית החבית בעודי שוטף ידיים.

"סליחה מסייה. אני מתנצל."

הוא לא סתם מתחרט, הוא שבור. אולי הוא מבין קצת איטלקית או שהספיקה לו הנימה שלי. אני מניח יד על כתפו. מישיר מבט לעיניו. אני צוחק בלי סיבה. תופעות הלוואי של הקנאביס. אני רוכן על אוזנו כאילו כדי לגלות לו סוד.

"ילדי היקר… ויוָוה לָה פראנס! תחי צרפת! ויווה לה ליבֶּרטֶה! תחי החירות!", אני לוחש, כפי שהיה לוחש וולבק.

 

מודעות פרסומת

הפעם האחרונה שהייתי בן שש עשרה – מרינו בוצי

Peasants Quarrelling in an Interior

Peasants Quarrelling in an Interior, Adriaen Brouwer, 1630

כמה אופטימי כבר יכול להיות רומאן שנפתח בלוויה? לא יותר מדי. נער בן שש עשרה נעלם יום אחד. הולך לבית הספר ולא חוזר. נער רגיל, לא חכם וגם לא טיפש במיוחד. ממשפחה איטלקית טיפוסית: אבא, אמא, ילד. יש רק בעיה אחת, משקלו של ג'ובאני יותר ממאה ועשרים קילו, בגיל שש עשרה. המשקל העודף לא הופיע יום אחד בגיל ההתבגרות, הוא ליווה אותו מאז ילדותו המוקדמת והעיק עליו, על הוריו, על היחסים ביניהם, וחצץ בינו לבין העולם כולו כמעט. כל אחד ניסה לטאטא את הבעיה בדרך אחרת: שיחות עם פסיכולוג, דיאטה, נזיפות, התעלמות. ובכל זאת שני דברים לא נעלמו: השומן וההצקות של החברים לספסל הלימודים. ואז יום אחד נעלם ג'ובאני וכבר אי אפשר היה להמשיך להכחיש את קיומו.

הרומאן מתרחש בתקופה שבין היעלמותו של ג'ובאני לבין הלוויה שפותחת את הספר, ומתאר את המערבולת שאליה הוטלו הוריו, בני כיתתו, הוריהם, המנהלת, ובעצם כל העיירה הקטנה. אנחנו שומעים את קולו של ג'ובאני, אבל לא רק אותו, גם את קולם של המתעללים: זה שאמו מתנכרת אליו, זה שמוכר סמים כדי לחסוך לאוניברסיטה, זאת שאביה מובטל. גם את קולו של הנער ההומו שלא נכנע לבריונות, ואת ההורים המושפלים שמעדיפים לקבל דמי לא יחרץ ממשפחת הבריון שריסק לבנם את הלסת, כדי לפחות לתקן את שיניו. ומבין כל הקולות מנסים הקוראים להרכיב את הפאזל של הסיפור, כי ברור שקרה שם משהו, אבל עד העמוד האחרון לא נחשפת התמונה במלואה, ויאמר לזכותו של בוצי שהוא מצליח לדלג בין הקולות ולהשאיר את הקורא במתח, למרות הסוף הידוע מראש.

בריונות נוער היא בעיה מוכרת. לא חדשה. אבל הטכנולוגיה המודרנית הוסיפה לה ממדים חדשים. אפשר לבזות את הקורבן גם במרחב הווירטואלי. קל יותר להתאגד מאחורי גבו, קל להסתיר את ההתעללות מהמבוגרים, קל מאוד להפיץ תמונות משפילות. כך למשל נערים מצלמים את ג'ובאני בעירום במלתחות ומפיצים את התמונות. אחרי שקראתי את הספר ניסיתי לחפש קצת חומר רקע בנושא. שלא במפתיע אין פתרונות בית ספר. גם כשמדברים, חושפים, מציפים, מתריעים, מודעים – הבריונות לא נעלמת. הספר נאמן למציאות, ולא מנסה ליפות אותה או להציע פתרונות קסם חינוכיים. כלומר, קל לסווג ספר שרוב גיבוריו בתיכון כספרות נוער, אבל לא מדובר ברומאן חינוכי, ומבחינה זו אני מסכימה עם הסופר, מרינו בוצי, שהוא פונה לקוראים מבוגרים כמו גם לצעירים. ויש להודות, אבטלה, פערים .כלכליים ונישואים קרים הן לא בעיות של בני נוער, אבל לא פעם בני הנוער, שעדיין לא פיתחו הגנות, הם הראשונים להישבר

לקריאת העמודים הראשונים בעברית

L'ultima volta che ho avuto sedici anni, Marino Buzzi

1/10/2015, Baldini & Castoldi, 171 p.

פְיַאסְקוֹ אצל אֶקוֹ ותובנות של סופר

לזכרו של אומברטו אקו שמת היום – פרסום חוזר של רשמים מהביקור שלו בארץ לפני חמש שנים

מקור: פְיַאסְקוֹ אצל אֶקוֹ ותובנות של סופר

הפעם האחרונה שהייתי בן שש עשרה – מרינו בוצי – תרגום

L'ultima volta che ho avuto sedici anni –  Marino Buzzi

כל העיירה נמצאת היום ברחוב, צועדת בטור מאחורי רכב הקבורה המוביל סודות ושתיקות עד בית הקברות. אני רואה אותם lultimavoltaמתקדמים, באיטיות, בעיניים מנוכרות ושלוות. יום יפה היום. השמש משתקפת בשמשות המכוניות, החורף כמעט מאחורינו והעיירה קמה לתחיה. ריח אחר נישא באוויר, ריח של אדמה לחה ופרחים, העצים חוזרים לחיים והכול נצבע מחדש. בעלי החנויות בשכונה החליטו להשאיר את תריסי הברזל מוגפים בעת הטכס הדתי, ראש העיר לא הכריז על אבל, אך דיבר באריכות במסיבת עיתונאים. סיפור מושלם לתוכניות אחר הצהרים בטלוויזיה. עשרות עיתונאים ממתינים בפינות הרחוב, מישהו ניסה לחצות את הסרט שמתחה המשטרה כדי לראיין את האנשים בשורה הראשונה, מצלמות הטלוויזיה עוקבות מקרוב אחר האירוע, הן אוספות חומרים למהדורות החדשות של הערב.

 המנהלת צועדת בראש משלחת בית הספר, פניה מוסטים הצדה בהבעה רצינית של מי שיודע להיות במוקד תשומת הלב. מאחוריה המורה לצרפתית, שבזכותו קראתי את הנסיך הקטן ואת שירת רמבו, המורה שאהב לשמוע את הריש שלי, והמורה לאיטלקית שמעולם לא חיבב אותי ואף פעם לא נתן לי יותר משש על החיבורים ובבחינות. כמובן שגם כל האחרים נמצאים שם. יש כאלו שרק הפנים שלהם מוכרים לי, אבל יש כאלו שאני מכיר מאז שהייתי ילד: נמצאת שם למשל בעלת המאפיה, שתמיד היתה נחמדה אלי ומעולם לא סיפרה לאמי שאני עובר אצלה לפני בית הספר וקונה בריושים ולחמניות. השרת שהגן עלי יותר מפעם אחת, הנערות מנבחרת הכדורעף, ועוד הרבה, המון אנשים אחרים. כולם צועדים בטור, מבועתים, עם נר ביד. אילו הייתי מחליט להגיח עכשיו, אחרי חודשים של היעדרות, אולי היו כולם מתאבנים. או שאולי לא היה אכפת לאף אחד. אני לא חושב שהם באמת מרגישים בחסרוני.

 גם חברי לכיתה והוריהם נמצאים כאן.

 ג'וליו מביט סביב מוטרד, הוא מרכיב משקפיים כהים, על פניו הבעה מתוחה והטיק העצבני בשפה העליונה שתוקף אותו כשהוא מפחד. כולם מכנים אותו "הצל" מפני שהוא לא נתפס אף פעם, הוא ערמומי וזריז. הוא השפוט של טוני, זה שעושה את כל העבודה המלוכלכת. אבל היום הוא לא נראה מסוכן במיוחד, הוא נראה לי כמו ילד מבוהל. הוא נשאר צמוד לאמו, מצפה ללטיפה כמעט. היא כמובן לא מבינה, אולי היא חושבת שהבן שלה נסער בגלל מה שקרה. היא משלבת את זרועו בזרועה ומשעינה את ראשו על כתפה. אישה קטנה עם שיער אדמוני יפהפה ועיניים ירוקות. תמונה משפחתית יפה. הייתי רוצה לגשת אליה ולצעוק עליה שהבן שלה לא בחור טוב, הוא טיפוס עלוב, סמרטוט שמוכר סמים עבור טוני, ושהיא לא יודעת כלום על הבחור שהיא מנסה לנחם.

 אבל אני לא אעשה זאת. אני אמשיך להסתתר כאן, ליהנות מההצגה, ולספר לכם מה קרה בקהילה הקטנה הזו של אנשים טובים, אני אספר לכם כל מה שהתרחש מאחורי הדלתות הסגורות שאסור לאיש לפתוח לעולם.

 מכאן אני יכול לראות גם את אנה, היא נראית עצובה באמת. מבטה נעוץ במרקו. המצב ביניהם כבר לא כל כך טוב והיא פוחדת להישאר לבד. אם מרקו יעזוב אותה, שלום ולא להתראות לערבים עם החבורה, לדיסקוטקים שצריך לחרוש קילומטרים בכבישים כדי להגיע אליהם, לאלכוהול, לסמים, למסיבות הפרטיות שאליהן יכולים ללכת רק המגניבים, ומעל הכול, להתראות לכבוד. כי זה הדבר שמשפר את הרגשתה: הקנאה של הנערות האחרות, המבטים מלאי ההתפעלות או מלאי התשוקה של הנערים. אבל אנה לא היתה כזו כשהכרתי אותה. כאילו איבדה פתאום את את התום שאפיין אותה. הילדה הרזה והמתבודדת, הילדה המסורבלת מעט שעזרה לי להכין שיעורים, הפכה לנערה מפוכחת וקרה שמשתדלת להיראות כמו מישהי שאיננה היא באמת.

 בעבר היא הצליחה לראות מעבר להופעה החיצונית שלי, היא תיקנה את השגיאות שלי בחיוכים לבבים, סיפרנו זה לזה בדיחות מטופשות על המורה למתמטיקה ואז אמא שלי היתה מביאה לנו ארוחה קלה. זה היה הרגע היחיד שבו לא אכלתי, אולי מבושה, אולי מהפחד לעשות את הדבר הלא נכון, להתלכלך כמו תמיד, לעשות מעצמי אידיוט. היא אכלה ואחר כך חייכה במבוכה, לפעמים דיברה אלי בפה מלא ושוב צחקנו. היא גרמה לי להרגיש נורמלי. אבל כולנו היינו קטנים יותר, רק סיימנו את החטיבה. אחר כך התחילה אנה להשתנות. נפגשתי איתה פחות ופחות ולא ידעתי מה לענות לשאלותיה של אמי: "למה אנה לא מגיעה יותר? רבתם?"

 כשאמא הבינה שאנה לא תבוא לבקר אותי יותר היא הפסיקה לשאול, היא אמרה לי: "אנה התבגרה," ולא חזרה לדון בנושא יותר.

[ פתיחה של רומאן, כאן רשומת הבקורת]

שנה טובה וסרטים איטלקים

מיעטתי לכתוב השנה בבלוג, יש לי שלל סיבות, טובות יותר או פחות. אבל פסטיבל הסרטים בפתח, ויש השנה תשעה (ספק עשרה) סרטים איטלקים, וזו הזדמנות לאחל שנה טובה ולהמליץ לבוא לפסטיבל ולצפות בסרט איטלקי.

בעמוד זה פירוט של הסרטים האיטלקים ומועדי ההקרנה: סרטים איטלקים בפסטיבל הסרטים בחיפה

אתר הפסטיבל, מומלץ להזמין כרטיסים מראש.

ובפינה האתנית, סרטון של הערוץ הנוצרי המסביר באיטלקית על מנהגי החג. אני התפעלתי במיוחד לשמוע שהתכנסנו בערב ראש השנה לארוחת הסדר.