ראיון עם פאולו קונייטי – כולל כתוביות בעברית

מכוני התרבות האיטלקים בארץ לא נחים לרגע. לפני שבוע הסתיים פסטיבל הסרטים בחיפה, עם הקרנה של 'שמונה הרים' על פי הרומן של פאולו קונייטי, וכבר הם הכינו ראיון עם הסופר, כולל כתוביות בעברית.

לא ראיתי את הריאיון, אבל לפי התקציר הוא עומד לדבר לא רק על 'שמונה הרים' אלא על ראיית העולם שלו ונושאים אקטואליים שמשתקפים גם ביצירתו, הקשר בן האדם לטבע, שלמרבה הצער כולל גם את השפעותיהם של מלחמות, גלובליזציה ושינויי אקלים. הוא יתייחס לסופר איטלקי אחר, מריו ריגוני שטרן, אף הוא בן הרים, שלחם במלחמת העולם השנייה וכתב עליה לא מעט. רק אחד מספריו תורגם לעברית: 'סיפורו של טוני', (תירגם ארנו בר) והוא מומלץ מאוד.

גם הרומן הבא של קונייטי מתרחש בהרים ומתאר את מאבק ההישרדות של אנשיהם: אלו שנשארים, אלו שהולכים ואלו שחוזרים. זהו מיקרוקוסמוס שפועל על פי מערכת חוקים ומנהגים אחרת: "עליה של אלף מטרים באלְפּים שקולה למעבר של אלף קילומטרים צפונה", כפר באלפים בגובה שלושת אלפים מטרים מעל פני הים שקול לנקודה בשולי חוג הקוטב.
הרומן 'אושרו של הזאב' (שם זמני) יצא לאור באיטליה בשנה שעברה, הוצאת מודן קנתה את הזכויות ואני מתכננת לתרגם אותו בתחילת 2023. אני מאוד מקווה שקונייטי ידבר גם עליו בראיון.

הריאיון ישודר בערוץ היוטיוב של המכון האיטלקי לתרבות, יום חמישי 27.10.22 בשעה 18:30.

---

ובשולי הדברים, מכיוון שהגיעו אלי שאלות לגבי סדרת ההרצאות. מסיבות בירוקרטיות שלא ירדתי לעומקן, מועדון הספר האיטלקי יוצא לפגרה השנה, אני מאוד מקווה שהוא יחזור בכוחות מחודשים בשנה הבאה. בינתיים אפשר לסגור פערים בקריאה ולהזמין אותי להרצאות במסגרות אחרות (אני מגיעה בשמחה לכל תחנת רכבת בארץ), כאן נמצאת רשימת ההרצאות המלאה – יש שלושים ספרים איטלקים לבחירה!

נעים ונדים – מריו דֶזִיאטי

סְפָּטרִיֶיט Spatriètə- (ת') משוטט, נע ונד ללא מטרה, מנותק, נאמר על שינה קטועה (נדודי שינה). כמו כן המום, הססן, מרוחק, מפוזר, אבוד, חסר ביטחון (מתוך מילון מרטינזי-איטלקי, מאת גאוטנו מרנג'י).

רק כשהתחלתי לכתוב את הרשומה הזאת, אחרי שקראתי פעם וחצי את הרומן של מריו דזיאטי, גיליתי שלא הבנתי נכון את הכותרת. טעיתי לחשוב שהשם נגזר מתוך הפועל האיטלקי spatriare שמשמעותו לעזוב את המולדת. ולכן חשבתי שמשמעות השם היא: גולים, תלושים, עקורים או אפילו יורדים. כותרת שמתאימה לא פחות לרומן הזה שמדבר על איטלקים בני דור ה-X (או תחילת דור ה-Y) שלא מוצאים את מקומם באיטליה, נודדים בין מדינות אחרות ומתקשים להכות שורש במקום כלשהו.

אבל מסתבר שהשם לקוח מהדיאלקט של מרטינה-פרנקה, עיירה בדרום איטליה. פרנצ'סקו וקלאודיה, גיבורי הרומן נולדו בה. פרנצ'סקו הוקסם מקלאודיה כבר בתיכון: אדומת שיער וזוהרת, מתוחכמת ומשוחררת ממוסכמות בעיירה השמרנית. ההפך ממנו, נער כהה וביישן ("ענב שחור" כפי שאמו מכנה אותו), קתולי מאמין ופעיל בכנסיה. אבל עוד לפני שהוא מוצא את הדרך להתקרב אליה הם מוצאים את עצמם קשורים זה לזה ולא מבחירה: אמו מנהלת רומן עם אביה, ושניהם עוזבים את משפחותיהם כדי לחיות יחד. הרומן הגלוי לא שורד לאורך זמן, אבל הקשר בין פרנצ'סקו לקלאודיה הופך לחברות לכל החיים, ולקשר המשמעותי ביותר בחייו, ואולי גם בחייה.

"אני לא יכולה להישאר כאן," המשיכה.
"בבית הספר הזה?"
"לא, באיטליה." (עמ 26)

ואכן, קלאודיה מתחילה לנדוד, תחילה לונדון, אחר כך מילאנו, ולבסוף היא משתקעת בברלין. היא לומדת כלכלה אבל מחוברת לספרות ולשירה:

היא גילתה לי ש'מיקלה שלי' ממש הציל אותה, נטליה גינצבורג כתבה שבחיים חשוב ללכת, להתרחק מהדברים שגורמים לך לבכות (עמ 40).

היא עובדת קשה, מתקדמת, מחליפה מקומות עבודה, מתבססת כלכלית ותוך כדי כך מנהלת קשרים עם כל מיני גברים, החל מבחור צעיר ואלים, גבר שמבוגר ממנה בשלושים שנה ובורח ממחויבות, הפרופסור הנשוי שלה, ומתאהבת בסוף בכל לבה בבחורה איטלקייה בברלין. פרנצ'סקו מנהל קשרים ארעיים עם בחורות אחרות, נוטש את האוניברסיטה, והופך לסוחר נדל"ן מצליח בתקופה שהאזור הנידח הופך לפנינה תיירותית. הוא גם מתנשק עם גבר, בניגוד לאמונתו הדתית ולמוסכמות שבהן הוא חי, כפי שסונטת בו קלאודיה: "אהה, אני יכולה להיות הזונה של מרטינה ואתה לא יכול להיות המתרומם של העיירה?" (עמ 81)

אפשר לקרוא את הרומן הזה כסיפורו של דור, של מדינה, אפשר לתהות האם זאת תופעה מקומית או עולמית, האם ישראל מבריחה צעירים כמו עיירה שמרנית בדרום איטליה, וכולי. אבל אפשר לשים לב גם לסיפור האהבה הגדול הזה, על בחור שמצא את אהבת חייו בתיכון, ודבק בה כל חייו, גם כשהיא רחוקה, גם כשהיא פורשת כנפיים, גם כשיש לה אהבות אחרות. ובעצם, גם היא לא עוזבת אותו אף פעם, יש לה אהבות סוערות, ואכזבות קשות, אבל הוא נשאר תמיד העוגן שלה. ואולי זה אפילו רומנטי.

פרנצ'סקו הוא הדובר ברומן, לכאורה הוא כתוב בגוף ראשון, אבל קלאודיה, רגשותיה, חוויותיה, מתוארים באינטימיות של גוף ראשון, גם אם פורמלית זהו גוף שלישי. דרכו אנחנו שומעים את האינטליגנציה שלה, את החריפות שלה, וחשים את תאוות החיים. היא משוטטת, נעה ונדה בלי מטרה מוגדרת – אבל אינה מוותרת על דבר ואינה עומדת במקום. גם אם חייהם אינה מתקדמים בקו ישר – הם עדיין מתקדמים. וגם הרומן הזה מתקדם, יש סיפור, יש עלילה ויש אירועים. הדיאלוגים שנונים, השפה עשירה, דיאלקט מקומי לצד תיאורים פואטיים, ציטוטים של יצירות מופת לצד התרבות הפופולרית. בשנים האחרונות היו מועמדים לסטרגה כמה וכמה ספרים שתיארו את חווית התלישות, לרוב לא חיבבתי אותם, קו דק מפריד בין נרקיסיסטיות אגוצנטרית לאנושיות אותנטית. גם את "נעים ונדים" לא חיבבתי מיד, נתתי לו הזדמנות שנייה אחרי שזכה ברוב הקולות בהצבעה על הרשימה הקצרה (אני לא הצבעתי עבורו). ההצבעה הסופית תערך השבוע, וכרגע נראה לי שהוא יהיה הבחירה שלי.

והערה לסיום, יש בספר, כמו הרבה פעמים בספרות, התייחסויות ורמזים ליצירות אחרות, וכן לאנשים ומאורעות אמיתיים. כקוראת אני אוהבת לזהות יצירות מוכרות, או לנסות לאתר את אלו שלא הכרתי ולהשלים חורים בהשכלה (כמתרגמת הם דורשים לפעמים עבודת בילוש, שגוזלת לא מעט זמן, אבל מוסיפה עניין). בסוף הרומן הזה, בן 261 עמודים, הופתעתי למצוא לא פחות מאחד עשר עמודים שמפרטים לגבי כל אחד מהם, וכן הסברים לגבי אירועים, אנשים ומקומות שמוזכרים בדרך אגב ברומן. אפילו פירוט היצירות שבהשפעתן כתב סצנות מסוימות. אני תוהה מה לחשוב על זה, האם יש לסופר אמון מועט כל כך בקוראים? האם תפקיד הסופר לספק מראי מקום לפרשנים? האם כקוראת מן השורה אני אמורה לקרוא גם את פרק ההערות בסוף? יש מבחן? מתי מועד ב'?

Spatriati, Mario Desiati. Giulio Einaudi editore

ויה ג'מיטו – דומניקו סטרנונה – מהדורה חדשה

את ויה ג'מיטו מאת דומניקו סטרנונה, בתרגומו של יורם מלצר, קראתי שנים לפני שחשבתי שאתרגם בעצמי ספרים אחרים שלו. אתמול התפרסם בכלכליסט ראיון שערכה שירי לב-ארי עם סטרנונה, וממנו למדתי שיצאה לאחרונה מהדורה מחודשת שלו בעברית.

בשורה משמחת מאוד לדעתי. הרומן, בעל היסודות האוטוביוגרפיים יצא לאור בשנת 2000 והצליח מאוד, הוא זכה בפרס הסטרגה של שנת 2001 (אין צורך להסביר את חשיבותו לקוראי הבלוג הזה, נכון?), וגם בפרס השני בחשיבותו: קמפיאלו. הוא תורגם לעברית בשנת 2007, בידי יורם מלצר. הרומן מדבר בעיקר על ילדותו בנאפולי של אחרי מלחמת העולם השנייה, במשפחה שאולי היא לא מהעלובות ביותר, אבל בהחלט מהמעמד הנמוך, ללא השכלה, בתוך מסגרת משפחתית לוחצת. גיבור הרומן הוא אביו של המספר, פדריקו, אדם לא קל. גבר מכה, אגוצנטרי, נרקיסיסטי, צייר שאפתן, מתוסכל מהמקום השפל שבו הוא נמצא, והמכשולים החברתיים שמונעים ממנו לזכות במעמד הראוי לו, לדעתו. במאמר מוסגר, אי אפשר שלא לשים לב לדמיון בין דמות האב בוויה ג'מיטו לבין האב הצייר באהבה מטרידה, הרומן הראשון של אלנה פרנטה, שיצא לאור באיטליה ב-1992.

השתיינים – פדריקו סטרנונה

חלק משמעותי מהרומן מסתובב סביב ציור בקנה מידה גדול, 'השתיינים', שהילד (כלומר, בן דמותו של דומניקו) דגמן בו לאביו, בתנוחה בלתי אפשרית כמעט. בשנה שעברה ערכתי תחקיר קטן על סטרנונה וגיליתי להפתעתי שהציור אינו פרי דמיונו: אכן קיים ציור כזה מעשה ידיו של אבי הסופר (פדריקו סטרנונה), והוא אפילו מופיע על כריכת המהדורה האיטלקית המחודשת של הרומן משנה שעברה.

יש יסודות אוטוביוגרפיים חוזרים בכל הרומנים של סטרנונה שקראתי, כמו למשל הנושא של "מחלת המוצא", תחושת הנחיתות המובנית שנשארת אצל רבים מגיבוריו גם לאחר שהם עוזבים את נאפולי, ואת שכונת העוני. המעניין הוא שברומן האחרון שלו, שהתפרסם באיטליה לפני פחות משנה (החיים בני המוות והאלמוות של הילדה ממילאנו, Vita mortale e immortale della bambina di Milano), הוא חוזר לאותה ילדות – לאותה דירה שבה גרה איתם גם הסבתא מצד האם, שהאב בוויה ג'מיטו תעב, אבל הפעם היא הגיבורה, והאב, כלומר החתן שלה, הופך להיות דמות משנית.

ואז ניוושע – אלסנדרה קָרָטי

אני ומירקו היינו בני שש, היינו חופשיים לשחק בכל מקום, בלתי נפרדים, שתי אונות של ראה אחת. יום אחד ישבנו מול הבית. מירקו אמר: "תהיה מלחמה וכולנו נלך מכאן."
לא ידענו מה זאת מלחמה, מבחינתנו הייתה זאת מילה שעברה בלחישה והיה ביכולתה להפוך את המבוגרים לחסרי ביטחון ורעים.
קמתי וצעקתי עליו: "לא תהיה מלחמה ואנחנו לא נלך מכאן!"
גם מירקו קם. "דווקא כן! נלך או שיהרגו אותנו!" (עמ 13)

עיידה חיה בכפר עם אמה, אביה ואחיו עובדים באיטליה ושולחים כסף. הוא רוצה שתברחנה, שתבואנה אליו. הן יוצאות לדרך, אין כמעט תחבורה, חיילים בכל מקום, הגבולות נסגרים בזה אחר זה. הגברים והנערים מופרדים מהנשים, נלקחים למקום אחר. הנסיעה קשה, עיידה מבועתת, אמה בהריון, אין להן מסמכים, וכל פעם הן נתקלות בעוד מכשול.

אמא אמרה לי שאין עוד הרבה, בשחר נגיע לגבול האחרון. "ואז ניוושע". ככה היא אמרה, ניוושע. (עמ 28)

הן ממשיכות לנסוע, עוברות בטעות את לובליאנה, ובסופו שלדבר מצליחות להיפגש עם האב ולהגיע לאיטליה. מכיוון שאני מתחילה לקרוא את הספרים המועמדים לסטרגה ללא שום רקע מקדים, הייתי מופתעת לרגע: לכל הדמויות היו שמות מוסלמים, מה פתאום לובליאנה? השנה היא 1992, והמשפחה מבוסניה, זאת תחילת המלחמה בין הסרבים הנוצרים לבוסנים המוסלמים.

הם נושעו, הם נקלטים באיטליה, האח הצעיר איבּרו נולד כבר שם, עיידה מתחילה ללכת לבית ספר. ההשתלבות לא קלה, לא לה ועוד פחות להוריה. בינתיים מתחילות להגיע ידיעות על על הטיהור האתני שמבצעים הסרבים, משפחתה של האם נרצחת כמעט כולה. האם בדיכאון, מתקשה לטפל אפילו בתינוק, זוג מתנדבים איטלקי חשוך ילדים עוזר להם, ועיידה מבלה יותר ויותר שעות בביתם.

לא אמשיך בתיאור העלילה, היא נפרשת בדילוגים על פני שלושים שנה. עיידה והוריה נקרעים בין הזהות הבוסנית לזהות האיטלקית, חייהם חצויים לנצח. סיפור הגירה שקראנו לא מעט כאלה, ועדיין הוא מעניין, כל מקרה קצת שונה, כאן למשל יש מוסלמים חילונים, שמרנים, במדינה נוצרית מתירנית.

בהתחלה הוא האשים אותי.
"באותו ערב אפילו לא אמרת לי שלום."
"מתי?"
"כשהלכת לחיים האחרים."
"בטח שאמרתי, איברו" ניסיתי לענות, לא משוכנעת בעצמי.
לא זכרתי שאמרתי לו שלום, זכרתי שחשבתי שאני עוזבת אותו שם, אבל הרגשתי כל כך עייפה ומבולבלת, הייתי פחדנית. (עמ 175)

כעבור עשרים שנה, בשליש האחרון של הספר, כשעיידה כבר רופאה צעירה בתחילת דרכה, מופיע קו עלילה חדש, כמעט בלתי תלוי: איבּרו, האח הצעיר, הופך למתמודד נפש. ההורים אובדי עצות ועיידה נסחפת לנסות להציל אותם, את האח ואת ההורים. מצב קשה גם בלי להיות מהגרים, שלא תמיד זוכים ליחס הוגן. גם הסיפור הזה מעניין ונוגע ללב בעיני, אם כי אפשר היה לראות אותו כעוד עלילה כמעט בלתי תלויה. כאילו הסופרת החליטה לאחד באופן שרירותי שתי עלילות ברומן אחד.

זהו רומן הביכורים של אלסנדרה קָרָטי, והוא הגיע לרשימה הקצרה של פרס הסטרגה. העלילה מסופרת באופן לינארי, בלי תחכום רב, ובכנות נוגעת ללב. אין פה לא מלאכים ולא מפלצות, אלא רק אנשים שמנסים להתמודד עם עולם משתנה, ולשמור על עצמם וזה על זה, גם אם לא תמיד בהצלחה. במקריות עגומה, פחות משנה אחרי שהספר יצא לאור, פרצה שוב מלחמה באירופה, שוב מגיעות תמונות זוועה, ושוב מתפזרים בעולם פליטים, ומי יודע אם ומתי יוכלו לחזור למולדתם.

---

השנה עלו לשלב הגמר של פרס הסטרגה שבעה ספרים, ולא רק חמישה*, מתוכם שניים שתמכתי בהם בסיבוב הראשון. שלושה ספרים לא חיבבתי כלל, כך שנותרו לי ארבעה שבועות וארבעה ספרים להתלבטות.

* אם הבנתי נכון, שני ספרים נוספו כדי לתת הזדמנות גם להוצאות ספרים קטנות ובינוניות.

E poi saremo salvi, Alessandra Carati,  Mondadori, 276 p.

ורונסקי הארור הזה – קלאודיו פיירסנטי

ג'ובאני וג'וליה גרים בפרברי במילאנו, הם בשנות הארבעים לחייהם, היא מזכירה ולו יש בית דפוס קטנטן בעיר. הם נשואים שנים רבות, בִּתָּם עזבה כבר את הבית, ג'וליה מטפחת את הגינה העירונית הפורחת וג'ובאני חושב שהוא גבר בר-מזל: הוא עדיין אוהב אותה, ויש ביניהם הבנה שמעבר למילים. לפני כמה שנים היא חלתה, הוא היה עלול לאבד אותה, אבל היא החלימה, והחיים שבו למסלולם. או לפחות כך הוא מאמין. יום אחד ג'וליה נעלמת. ג'ובאני לא מחפש אותה, הוא לא יודע מה קרה, הוא מחכה. הוא מתגעגע מאוד. הוא מחליט לנסות לקרוא את אחד הספרים שלה, כדי להתקרב אליה ברוחו. הוא לוקח ליד את הספר העבה והשחוק ביותר על המדף: אנה קרנינה בשני כרכים. מהדורה ישנה, הגופן קטן והדפים דקים. ג'ובאני איש דפוס בכל רמ"ח אבריו, זה מציק לו. הוא מחליט להכין לג'וליה מתנה: מהדורה אישית של אנה קרנינה, על נייר משובח, בגופן גדול וכריכת עור. הוא עובר לגור בבית הדפוס ומתחיל להקליד בלילות את הספר, עמוד אחר עמוד. וכך הוא נשאב אל העלילה ומנסה למצוא הקבלות לחייו: האם ג'וליה נפלה בקסמו של ורונסקי כלשהו? האם הוא בתפקיד קרנין?

המחצית הראשונה של הרומן נוגעת ללב. ההתמודדות של ג'ובאני עם הנטישה הבלתי מוסברת של ג'וליה, עם הספקות, עם הבדידות, בלי מרירות, בלי להיות עול על חבריו, מעוררת הערצה. אצילות נפש נדירה. אבל אז צצים ספקות בלב הקוראת הצינית. היכן עובר הגבול בין השלמה סטואית לאדישות? היא תוהה למשל מה תפקידה של הבת היחידה בחיי הזוג המושלם. הסופר אומר לנו שהיא תמיד במחשבתם, שגם לאחר שעזבה את הבית  הם מדי פעם עורכים את השולחן לשלושה, בהיסח הדעת. אבל אותה בת, שגרה אמנם במדינה אחרת, אבל במרחק רכבת מהם, לא טורחת לנקוף אצבע כשהוריה עוברים משברים קשים. היא פוטרת את הכול ב"זאת תקופה כזאת". יש מקומות בעולם שבהם הגישה הזאת טבעית, הצעירים פורשים כנפיים, לא מרגישים מחויבים יותר להורים, וזה אפילו הדדי. מהיכרותי עם החברה האיטלקית, גם בימינו, זאת רחוקה מלהיות הגישה נפוצה, והאגביות שבה היא מסופרת מעלה חשד: האם היא מכוונת או שמא זאת סתם רשלנות עלילתית? מערכת היחסים עם הכלבה הקטנה שלהם, רגשותיה ורגישותה, תופסים נפח גדול בהרבה מאשר הבת היחידה.

לא אמשיך בתיאור העלילה, אבל אותו ורונסקי מדומיין ממשיך ללוות אותו לכל אורך הרומן, מטפורה שצצה כל פעם מחדש, שעשוע ספרותי חביב. כמו גם הגיבור שלנו, איש טוב למופת. דבר לא מצליח להסיט אותו מדרך הישר, הסבלנות שלו אינסופית, והסופר גומל לו בסופו של דבר (ספויילר!), אבל מה עם הקורא?

לפעמים אני שומעת תלונות על הספרות המרושעת, האכזרית, שמחטטת בסבל ובמצוקה, שנפוצים בה הרבה יותר מאשר האושר והשמחה. זה נכון. ונדמה שקלאודיו פיירסנטי החליט לתקן את המעוות וכתב ספר מנחם שמחליק בקלות בגרון, על אדם טוב, כזה שלא נוטר ומצליח להתמודד יפה עם מנת הסבל שלו. הבעיה שזה לא כל כך מעניין. או שאולי אני לא אדם מספיק טוב כדי למצוא בכך עניין.

ובכל זאת קראתי את הספר על סופו. אולי כי הכותרת מצאה חן בעיני, ואולי כי רק לפני חודשיים קראתי בפעם הראשונה (איזו בושה) את אנה קרנינה, וממנו מאוד נהניתי. אני קראתי את התרגום של נילי מירסקי, וניסיתי לנחש איזה תרגום קורא ג'ובאני? יש לרומן כמעט עשרים תרגומים לאיטלקית, האחרון מ-2016. אבל ג'ובאני קורא אותו ב-2001, והוא כבר ישן, אז אולי הוא קורא את התרגום של ליאונה גינצבורג משנת 1929, שתירגם עוד בהיותו תלמיד תיכון?

Quel maledetto Vronskij, Claudio Piersanti,  Rizzoli

למען השעשוע: פוסט היתולי עם תובנות כלל לא עמוקות על אנה קרנינה.

נְשוֹךְ ובְרַח – אלסנדרו ברטנטה

גירושי קטיפה – יאנה קרשאיובה