עצות סבתא: וירוס הקורונה

אני מודה שההקשר הספרותי כאן די קלוש, והוא עלה תאנה כדי לפרסם גם כאן סרטון חמוד שנתקלתי בו הבוקר, ולא עמדתי בפיתוי לתרגם לעברית.

ההקשר הספרותי הוא רמז לרומן בהא הידיעה של הספרות האיטלקית: המאורסים מאת אלסנדרו מנצוני. הסבתא מספרת בפתיח על הנכדים שלה, רנצו ולוצ'יה שניצלו בנס מהמגפה במילאנו. רנצו ולוצ'יה הם זוג האוהבים שהופרדו רגע לפני חתונתם על ידי נבל שחשק בלוצ'יה. עברו עליהם שנים של הרפתקאות מסמרות שער עד שהצליחו להתאחד, בין השאר הם שרדו את מגפת דבר שהכתה במילאנו בשנת 1630. יש אליו אינספור התייחסויות בתרבות האיטלקית, ברומן קצר ושנון שתרגמתי לא מזמן, ואני מקווה שיצא בקרוב, העלילה מתוארת באופן בוטה: "בתקופה מסוימת נתתי שיעורים באיטלקית לקבוצת נערים שסחיבת סיגריות ממני עניינה אותם יותר מדיון בסוגיה אם יש ב"מאורסים" של מַנצוֹני משהו יותר מהזדווגות מושהָה." המאורסים תורגם לעברית לפני יותר מחמישים שנה, ולמרבה הצער התרגום שהיה טוב לזמנו, התיישן. למיטב ידיעתי מרים שוסטרמן-פדובאנו שוקדת בשנים האחרונות על תרגום חדש שאמור להתפרסם בהוצאת כרמל. זאת משימה עצומה ואין לדעת מתי תסתיים, אבל אני מצפה לתרגום החדש בקוצר רוח.

ועכשיו אפשר לעבור לעיקר, הדבר הכי החמוד שראיתי עד עכשיו בנושא הקורונה. שווה להקשיב גם למי שלא מבין איטלקית. ומומלץ לכולנו להישמע להוראות.

תקציר מנהלים:

  1. רחצו ידיים.
  2. התעטשו למרפק.
  3. אל תתחבקו ותתנשקו – תקרצו!
  4. בלי גזענות! המגפה עוברת, הגזענות נשארת.
  5. בשלו ראגו (אם אתם בהסגר).
  6. התאימו את ההרגלים למצב (טישו משומש לפח מיד).
  7. הקשיבו להוראות הרופאים.
  8. בואו נשמור על סולידריות עם מי שבהסגר.

לצערי אני לא מצליחה כרגע להטמיע את הסרטון ישירות, צריך ללחוץ על הקישור: עצת סבתא


 

תרגום זריז על הבוקר (בעירבון מוגבל, יש לי עוד המון עבודה היום):

על מה אנחנו צריכים לדבר, על מה מדברים ומה עושים? לא ראיתם?

חכמולוגים, תקשיבו לסבתא, אני ראיתי כבר מגפות, מי יכול לשכוח את הדֶבֶר במילאנו, הנכדים שלי, רנצו ולוצ'יה, היו שם וניצלו בנס, הודות לעצות שלי! יאללה, יאללה, נתחיל.

עצה מספר אחת: תרחצו ידיים! מה חדש בזה? כמה פעמים כבר אמרתי לכם את זה? את רחצת את הידיים? לא בגלל הקורונה, תמיד! אתה רחצת ידיים? לכו לרחוץ!

עצה שנייה: כשאתם מתעטשים תתעטשו למרפק, תתעטשו למרפק! זאת לא הקורונה, אלו נימוסים! כמה פעמים כבר אמרתי לכם את זה? תשימו את היד מלפנים! אני אומרת לכם: את היד מלפנים! אתם רוצים לשים את הברך מלפנים? שימו את הברך מלפנים! זה יותר סקסי אם אתם יכולים. אפצ'י! ראיתם? כמה זה סקסי? לא אכפת לי מהעיטוש, אפצ'י!

עצה שלישית: לזמן מוגבל, אסור להתחבק ולהתנשק. אמרו שזה מסוכן, מה אנחנו יכולים לעשות? כשאנחנו נפגשים במקום להתחבק ולהתנשק – קורצים. אה, דודה מריה! (קריצה) לא נוגעים זה בזה. סבתא נתנה לך אוכל טעים? (קריצה) כמה רזית! (קריצה) מוצא חן בעינייך? זה מה שתעשו: קריצה.

עצה רביעית: אנחנו לא מפלים אתנית בגלל הקורונה. אנחנו שרגילים לכך שמפלים אותנו, אנחנו רוצים להיות אלו שמפלים אחרים? הקורונה פגעה עכשיו בסינים, במקרה אחר האשימו את האפריקנים. תזכרו, הקורונה תעבור, הגזענות תישאר. אין לה חיסון.

עצה חמישית: הסגר. מה עושים שבועיים בבית? תנצלו את זה! אתם יכולים לראות סדרות, לנקות את החלונות, אבל בעיקר, אם היו שמים אותי בהסגר, לשבועיים? הייתי מבשלת רוטב עגבניות במשך שבועיים! עד שיגיע הפסחא הוא יהפוך לראגו! אחרי שבועיים בישול איטי אני אמכור אותו לפי משקלו בזהב. במקום חומר חיטוי. 100 מ"ל ראגו תמורת 400 אירו. אני מתבדחת, בשבילכם בחינם.

עצה שישית: למרבה הצער צריך לוותר על הרגלים בתקופה הזאת. מה אפשר לעשות? מה? טישו בשרוול? בטוח שאני לא יכולה לשמור אותו שם? אני מחזיקה אותו שם כל החיים! לזרוק? כל אחד חייב למלא את חובתו. אני כל כך עצובה, אני לא יכולה לקנח את האף.

עצה שביעית: אני רוצה להגיד לכם את הדבר האחרון, כל הנכדים שלי דוקטורים. דוקטורים! לא רופאים, הבנתם? מה שקראתם באינטרנט לא הופך אתכם למדענים, זה היה נחמד, לכולכם היו נכדים משכילים. הקשיבו לרופאים, או לסבתא, כי גם למקומות שאליהם לא מגיעה הרפואה מגיעה התנהגות תרבותית.

עצה שמינית: יש לכם חברים בצפון, אתם סטודנטים או משהו אחר? אל תלחצו, אם תגמר האספקה בחנויות, אנחנו כאן! נשלח לכם חבילות מהדרום. מבחינתנו כולכם משפחה, אתם סטודנטים? אני אשלח לכם חבילה. אתם צפוניים? אני אשלח לכם חבילה. אתם סינים? הממם, אני מתבדחת, פורים עכשיו. אתם סינים? אני אשלח לכם שתי חבילות. אנחנו חייבים לעזור.

עכשיו איפרד מכם, בחיבוק גדול! (קריצה)

אנחנו מושיטים לכולם יד, גם לרחוקים.

שום דבר לא בטוח יותר מהמוות!

בשנתיים האחרונות מלווה אותי "אמנות השמחה" מאת גוֹליַארְדָה סַפְּיֶינצָה, רומאן רחב יריעה (500 עמודים במקור) ופורץ דרך שאני מאוד מקווה שיעורר את העניין לו הוא ראוי כשיצא סוף סוף (בספריה החדשה, תחילת 2020?). יש הרבה מה לכתוב עליו, ועל הדמות הראשית, מודסטה. אישה שנולדה למשפחה כפרית נחשלת בסיציליה, ובעזרת נחישות, חכמה, יופי והעדר כל עכבות מוסריות פילסה את דרכה למעמד הגבוה והמשכיל באי. אני מניחה שההעדר המוחלט של העכבות המוסריות הוא שעיכב את פרסום הרומאן במולדתו, כי מודסטה לא רק שוכבת בשמחה עם כל מי שמתחשק לה, גברים ונשים, אלא גם לא מהססת להסיט מדרכה את כל מי שמפריע לה, ובלהסיט אני מתכוונת להזזה בסגנון הסיציליאני.

הסיציליאניות נוכחת מאוד ברומאן, גם ברמת השפה. תרגום הדיאלקט הסיציליאני לעברית היה אחת הבעיות הקשות בתרגום, בסופו של דבר בחרתי לתעתק (לכתוב באותיות עבריות) מילים ספורות בסיציליאנית כדי מצד אחד לא להקשות על הקוראים,  ומצד שני להכניס ניחוח מקומי ולסמן את השימוש בדיאלקט.

  • יש תרופה לכל דבר, חוץ מאשר לצֶ'רְטָה, אין דבר יותר בטוח מהמוות!

הצֶ'רְטָה היא אחת המילים שבחרתי לתעתק. לרוב המילים המתועתקות הוספתי הערת שוליים בפעם הראשונה שהופיעו, אבל במקרה הזה ניסיתי להשתמש בהנהרה – תוספת של כמה מילים בתוך הטקסט שמבהירות את הכוונה. היתרון של הנהרה על פני הערה הוא שהיא לא קוטעת את רצף הקריאה, ולכן מייצרת חוויה טבעית יותר אצל מי שקורא את התרגום.

  • אם לא תאכלי לא תגדלי, את תִּיבְּלִי וכשתתייבשי לגמרי תבוא הצֶ'רְטָה ותאסוף את העצמות שלך.
  • הצ'רטה המתינה בחיוך.
  • את מנסה לומר לי, מודסטה, שהצ'רטה קרובה אם אני מטיל ספק בצדקת הזעם?
  • אני אהרוג אותך, לא הצֶ'רְטָה! אני צעירה, כמו שאתה אמרת, ולעולם לא יהיו לי אדונים!

אז מי זאת הצ'רטה? בדיאלקט הסיציליאני זהו המוות, או ליתר דיוק הגרסה הנשית של מלאך המוות. מכיוון שבסיציליאנית כמו באיטלקית המילה מוות, morte, היא נקבה דקדוקית, גם הדמות המפחידה קיבלה זהות נשית. האטימולוגיה של הכינוי הקסימה אותי: הוא מבוסס על האמרה הלטינית "Nihil morte certius" (ניהיל מורטֶה קֶרְטִיוּס), כלומר רק המוות בטוח. הֶקרְטִיוּס הלטיני הפך לצ'רטה בסיציליאנית. לכן הייתי מאוד מרוצה מעצמי כשהוספתי את ההנהרה "אין דבר יותר בטוח מהמוות" במופע הראשון של המילה וחסכתי את ההערה.

בשבוע שעבר התחילו לחזור ההגהות של הרומאן מהעורך (מנחם פרי), הוא לא שינה את הפתרון שלי, רק את הניסוח. אבל בכל זאת התעורר בי הספק, האם ההנהרה הנפלאה תהיה ברורה לקוראים מהשורה? המדגם הביתי שלי לא ידע מה אני רוצה מחייו. החלטתי לעבור לתותחים הכבדים – משאל בקבוצה מקצועית גדולה וסגורה של מתרגמים ועורכים, אנשים ונשים בעלי השכלה רחבה ורגישות לשונית מעולה.

מטושטש 3 משאל צ'רטה

בום. 150 תשובות ופחות מ-15% מהעונים הבינו למה הכוונה. כשלון מוחלט. בקשתי מהעורך למחוק את ההנהרה (המבריקה לדעתי הבלתי אובייקטיבית בעליל) ולהוסיף הערת הסבר, וכתבתי לזכרה את הרשומה הזאת.

הצ'רטה המלבבת הזכירה לי מקרה נוסף שבו נתקלתי לפני שנתיים, כשתרגמתי כתוביות במה לקומדיה ד'לארטה שהוצגה בארץ. בקומדיה מתמקח ארלקינו עם המוות שבא לקחת אותו טרם זמנו. מכיוון שאלו כתוביות במה, ולא סרט, הייתי צריכה לנחש את ההתרחשויות על הבמה מתוך הדיאלוג. התחלתי לתרגם, ראיתי מול עיני את המוות בדמות מלאך המוות, וכתבתי הכל בגוף זכר. אבל אז משהו לא הסתדר:

  • ארלקינו – איזה טעם משובח! כל כך מתאים לך! מתאים כל כך לפרצוף החיוור שלך! מוסיף לך! מעניק לך קסם מסתורי. עד שמי שמביט בך מת על המקום!
  • ארלקינו – אה, בה, דבר ראשון צריך לטפל במראה הצפוד הזה, מחייכים, קדימה חייך לאנשים הנחמדים האלו. (המוות מעווה את פניו)… לא ככה, זה נראה כאילו חטפת מעדר בראש והוא נתקע לך בלסת! חיוך נחמד, ידידותי, ברור, נקי… אתה רוצה לחייך למישהו? יש פה מישהו שמלהיב אותך?

אין דרך אחרת לומר זאת: ארלקינו מפלרטט בלי בושה עם המוות, ביקשתי לראות סרטון קודם של ההצגה, ואכן, המוות הוא אישה לכל דבר, אמנם לא אטרקטיבית, אבל ללא ספק אישה. לא היתה ברירה אלא לחזור ולהחליף בכל מקום את המוות ל"גברת מוות" ולקוות שעל הבמה זה יראה משכנע.

arlecchino_occulto

צילום מתוך ההצגה " סודו של ארלקינו" בבימויה של כריסטינה קולטלי (קשה לראות, אבל המוט הוא של החרמש המפורסם)


 

הודעה בלתי קשורה: קבלתי אתמול הודעה שמערכת "רשימות" שאליה שייך הבלוג הזה מיומו הראשון תיסגר בקרוב. אני מבינה את הסיבות ורוצה לנצל את ההזדמנות להודות לא רק על האכסניה הטובה שקיבלתי פה אלא גם על השכנים. הכרתי כאן כמה אנשים שעזרו לי מאוד בראשית השינוי המקצועי שלי, הראו לי את הדרך והרחיבו את אופקיי.

ומבחינה מעשית: מי שעדיין מגיע הנה דרך עמוד הבית של רשימות ורוצה להמשיך לקבל עדכונים מוזמן להירשם לרשימת התפוצה הספציפית של הבלוג או לעמוד בפייסבוק, שני הקישורים כאן מימין.

תחנות חיים בספרות האיטלקית – מועדון הספר האיטלקי

מיד אחרי החגים תחל העונה השלישית של מועדון הספר האיטלקי בחיפה. הפעם הכותרת היא: תחנות חיים בספרות האיטלקיתכיצד פירשו סופרים איטלקיים ילדות, גיל ההתבגרות, אהבה, אימהות, הישגים המקצועיים וזקנה. המתכונת אותה מתכונת, הספרים אחרים. כמו בשנה שעברה את הספר האחרון בסדרה אני תרגמתי, והרשיתי לעצמי להגניב באמצע השנה את הספר שתמיד שואלים אותי אם יש לי קשר אליו.

תכף אעתיק הנה את הטקסט משנה שעברה, אבל הערה אחת קודם: התברכתי בקהל נפלא בחיפה, קשוב, חושב וביקורתי, אשמח לפגוש אותם שוב השנה. אבל הגיע הזמן לצאת קצת מגבולות העיר היפה שלי, אני מוכנה לנסוע (עדיף ברכבת, אבל לא חובה) ופתוחה להצעות.

___________________________________

במה מדובר?  מפגש חודשי בן שעה וחצי, בכל מפגש דנים ברומן אחד מתורגם מאיטלקית. תמהיל מגוון בכוונה, רומנים עכשוויים וקנונים, חלקם קלילים וחלקם קצת יותר תובעניים, אף אחד לא ארוך במיוחד.

מה יש בהרצאה? טיפ-טיפה רקע על הסופר והעלילה וניתוח: לעיתים בדגש היסטורי, לעיתים מוסרי, לעיתים ספרותי, לעיתים חברתי, לעיתים פסיכולוגי, כל רומן ומה שמתאים לו.

מה אין בהרצאה? סיפר העלילה, כלומר לרוב יש תקציר בהתחלה, אבל ההנחה היא שהרוב קראו מראש ולכן הדיון יכול להתנהל ללא חשש ספויילרים.

מתי? כל יום שני האחרון בחודש, בשעה 18:30. מתחילים ב-28.10.19.

איפה? המכון האיטלקי לתרבות חיפה, רח' מאיר רוטנברג 12.

מי יכול לבוא? כל אחת ואחד, ללא תשלום אך בהרשמה מראש בטלפון 04-8536091. לא חייבים להגיע לכל ההרצאות, אפשר לבוא גם להרצאות בודדות, אבל יש לפעמים התייחסות לספרים קודמים בסדרה.

התוכנית השנה:

  •  28.10.19 הר אדוני, ארי דה לוקה (2001). התבגרות בשכונת עוני בנאפולי.
  •  25.11.19 צורת המים, אנדראה קמילרי (1994). מותחן בטעם סיציליאני, חקירת רצח של פוליטיקאי מקומי.
  •  30.12.19 מחלת האבנים, מילנה אגוס (2006). רומן על אהבה סוערת ומוסתרת בסרדיניה.
  •  27.01.20 הגן של פינצי-קונטיני, ג'ורג'ו בסאני (1962). סיפור אהבה עדין על רקע חוקי הגזע באיטליה הפאשיסטית.
  •  24.02.20 כשהלילה, כריסטינה קומנצ'יני (2009). קשיים של אימהות טרייה וזוגיות במבחן.
  •    30.03.20 אני לא מפחד, ניקולו אמניטי (2001). ילד כפרי מתמודד עם סודות וחברות בלתי צפויים. עדכון חשוב לגבי ההרצאה הזו בהערות למטה
  •  23.04.20 הקונפורמיסט, אלברטו מורביה (1951). רומן פסיכולוגי על רקע המשטר הפשיסטי.
  •  25.05.20 יום מושלם, מלאניה מאצוקו (2005). יום אחד גורלי בחייה של משפחה איטלקית בתחילת המילניום השלישי.
  •  29.06.20 תעלול, דומניקו סטרנונה (2016). מאייר זקן ונכד גאון נכלאים ביחד לארבעה ימים דחוסים בנאפולי.

כריכות 2019

למי קראת מזרקה?

בחודש האחרון אני מרשה לעצמי פינוקים, אחרי תקופה ארוכה שקראתי בעיקר איטלקית אני משלימה פערים בעברית. מכיוון שהקצב שלי בעברית פי כמה מהיר יותר גם ההספק נחמד. אני משלימה ספרות מקור, מתורגמת, וגם קריאות חובה למחצה, כלומר ספרות איטלקית מתורגמת לעברית. מבחינתי זאת גם השתלמות מקצועית והתעדכנות בחידושי הקולגות שלי. אבל יש גם סיכונים מקצועיים, אני שמה לב כיום למוקשי תרגום שבעבר לא הבחנתי בהם. אני לא מתכוונת לשגיאות גסות אלא למילים נפוצות ופשוטות שיש להן כמה אפשרויות תרגום, ודווקא האפשרות הקלה ביותר, הקרובה ביותר במשמעות המילונית, היא לא המתאימה בהקשר. למה הכוונה? כבר מגיעות הדוגמאות. אבל ברשותכם, בלי דוגמאות קונקרטיות. יש לי כבוד רב לקולגות שלי ואין לי ספק שגם אצלי יש לא מעט מוקשים, רק שאותם עוד לא גיליתי.

20190405_113436

פונטנה סטנדרטית בפינת רחוב ברומא

פוֹנְטָנה, fontana – מילונית זאת מזרקה. אבל באיטלקית משתמשים במילה לא רק למזרקות מרשימות כמו בגני טיבולי או של יעקב אגם, להבדיל. ברוב המקרים הפונטנה שמופיעה בספר היא מתקן שזורמים ממנו מים ללא הפוגה. יש כאלו באיטליה בכל פינת רחוב, ברזיות בלי ברז (אם כי לאחרונה עקב הבצורת ברומא התחילו להתקין עליהן ברזים זמניים בקיץ). גם הרהט הפשוט בכפר, שמזרים מים אל השוקת של בעלי החיים וממנו נהגו למלא כלים במי שתייה נקרא פונטנה. קצת מוזר לכנות מתקן בסיסי כזה מזרקה, מה גם שהשורש בעברית, זר"ק, מרמז למים שמועפים למעלה, ובפונטנות הרגילות המים סתם נשפכים למטה.

פָּלָצוֹ, palazzo – ארמון. אני מניחה שפעם, בימי הביניים, היחידים שהתגוררו בבתי קומות היו בני אצולה, והבתים היו אכן ארמונות. אבל בינתיים השתכללו שיטות הבנייה, מחיר הקרקע עלה, חלק מהמשפחות ירדו מנכסיהן ונאלצו למכור ולחלק את הארמונות לדירות נפרדות (מסתבר שאת הפטנט הזה לא המציאו בתל אביב). ואז כששומעים סתם איטלקי ממעמד הביניים מתלונן על ישיבות הדיירים האינסופיות בפלצו שלו מבינים שהכוונה לסתם בית משותף, כמו אצלנו, עם הדייר מקומה ראשונה שמסרב להשתתף בהוצאות המעלית. אבל צריך להיזהר: כי לפעמים באמת מדובר בארמון מפואר.

קְוָורְטְיֶירֶה, quartiere – רובע. איזו מילה יפה רובע, וכמה נחמד להשתמש בעברית במילה שנגזרת מאותו שורש כמו המילה האיטלקית. אז מה הבעיה? הבעיה היא שבעברית זאת מילה חגיגית ומצוחצחת, בכנות, אלו עוד ערים פרט לירושלים או פריז מחולקות בעברית לרבעים? באיטליה זאת פשוט שכונה.

קָמֶריירָה, cameriera – מלצרית, אבל גם חדרנית, משרתת ולפעמים סתם עוזרת בית. זאת אחת מהמילים שתלויות הקשר ותקופה. כי המונחים השתנו במשך הזמן ויש עוד מילים דומות: domestica, serva, donna di pulizia ועוד. אבל אם מישהי מנקה פעם בשבוע בית פרטי סביר להניח שהיא עוזרת בית ולא מלצרית.

דוֹטוֹרֶה, dottore – דוקטור. פה מסתתרת מכשלה היסטורית קטנה, בעבר השיטה האקדמית באיטליה הייתה שונה. לא היו לא תואר ראשון ולא תואר שלישי. היה תואר שהלימודים אליו נמשכו חמש שנים ובסופו נכתבה תזה, כלומר מקביל לתואר שני. מי שסיים אותו זכה, בין השאר, שיפנו אליו פורמלית כדוקטור. גם כיום, אחרי שהשיטה האקדמית הותאמה לשאר העולם, התואר דוקטור לבעלי תואר שני עדיין מקובל. כך אני למשל, שיש לי רק תואר שני, לא ראויה לשום תואר כבוד בארץ, אבל בהתכתבויות רשמיות באיטלקית אני דוֹטוֹרֶסָה. הדילמה היא מה עושים ברומן, כשאל כל אדם משכיל פונים כדוקטור X, גם כשסביר להניח שלא סיים תואר שלישי. ובשולי הדברים, בתחילת דרכי תרגמתי תעודות של רופאים שלמדו באיטליה, ורק אז גיליתי שרופאים, בכל העולם, זכאים לתואר דוקטור אחרי תואר שני בלבד. אבל כפי שאמרה לי אז קולגה חכמה: העבודה שלהם כל כך קשה, חשובה ולא פעם כפוית טובה, שאני מפרגנת להם בשמחה את תואר הכבוד הזה.

היו שלום רוחות רפאים – נדיה טרנובה

Addio Fantasmi – Nadia Terranova

לפני שבוע נבחר הספר הזוכה בתחרות הסטרגה, פרס הספרות היוקרתי ביותר באיטליה. יומיים לפני הטקס ברומא נערך אירוע במכון האיטלקי בת"א ובו הוצגו חמשת הרומנים שעלו לגמר (מתוך רשימה ארוכה בת שניים עשר ספרים). מכיוון שגם השנה זכיתי להיות אחת מהשופטים בתחרות (660 שופטים ברחבי העולם, 200 מתוכם מחוץ לאיטליה) התבקשתי לדבר על אחד הספרים. אני הצגתי את Addio fantasmi מאת נדיה טרנובה. הוא לא זכה. הרומן שזכה היה "M. בן המאה" (M. Il figlio del secolo) מאת אנטוניו סקורטי. רומן היסטורי בן 848 עמודים (!) המתאר את עלייתו של מוסוליני לשלטון בתחילת שנות העשרים. הערב היה על טהרת השפה האיטלקית, אתגר לא פשוט לדוברת עברית חובבת ספרות איטלקית. צלחתי אותו בעיקר בזכות קולגה יקרה, קארין איזיקוביץ, שתיקנה מראש את האיטלקית שלי, למרבה הצער את המבטא קשה יותר לתקן תוך שעתיים. מי שמתעניין באיטלקית במבטא ישראלי יוכל להציץ בסרטון המצורף שצילמה קולגה יקרה אחרת, סברינה פדלון. בכל אופן צירפתי כאן את תרגום הדברים בעברית.


 

בגיל שלושים ושש מקבלת אידה שיחת טלפון מאמא שלה: אמה מתכוונת למכור את הדירה במסינה שבה גדלה, וכצעד מכין היא רוצה שאידה תבוא מרומא ותעזור לה לשפץ את הגג הדולף ולמיין את חפצי ילדותה. בקשה די הגיונית ולגיטימית במשפחה רגילה, אבל משפחתה של אידה אינה משפחה רגילה:

כך, בגיל שלוש עשרה החלו לומר שאבא שלי איננו: המתים האמיתיים מתים, קוברים אותם ומבכים אותם, בעוד אבא שלי התפוגג באוויר ואיננו, הוא לא יבקר אותנו בחג המתים, בשניים בנובמבר, לא יהיה לו יום שנה, לא לו וגם לא לנו, לי ולאמא שלי.

עברו מאז כבר 23 שנה, אידה בנתה לעצמה חיים חדשים ברומא, היא נשואה, במידה סבירה של אושר, היא כותבת תסכיתים לרדיו, והחיים שלה מתנהלים על מי מנוחות. הנסיעה למסינה טורפת את הקלפים. במשך היום היא מסתובבת בעיר, נפגשת עם השכנים, מתיידדת (אולי יותר מדי) עם השיפוצניק הצעיר, רבה עם אמא שלה. מה שדי ברור שהיא כמעט לא עושה את הדבר שבגללו הגיע למסינה: היא כמעט ולא ממיינת את החפצים שלה, וכמעט לא עוזרת בשיפוץ הגג. בלילות היא סובלת מנדודי שינה, וחוזרת במחשבתה לחיים שלה במסינה: החודשים הארוכים שבהם סבל האב מדיכאון, האם שהתרחקה, ההעלמות שלו בוקר אחד, הרכילות של הסביבה והבדידות של אידה ואמה, החברה הטובה שרה, גיל ההתבגרות והתנסויות מיניות ראשונות בתחושה שהיא מנודה מהחברה.

אני אישה מבוגרת שממוסמרת לאפלת הבובות של ילדותה. במשפחות אחרות שומרים לכל היותר אחת מהן, במשפחה שלי הוחלט לשמור את כולן.

למען האמת, לא צריך שאבא שלך יעלם כדי שמיון חפצים ישנים יהפוך לחשבון נפש כואב, מארי קונדו בנתה מזה אימפריה. אידה מגיעה למסינה, חוזרת לישון במיטת ילדותה והחפצים של ילדותה מחזירים אותה לשם, כאילו שהזמן נעצר.

באותו בוקר לפני עשרים ושלוש שנים פקח אבי את עיניו בשעה שש ושבע עשרה, הספרות נותרו על צג השעון המעורר שכובה במכה חדה….השעון הצביע על השעה שש ושבע עשרה, הוא יצביע שש ושבע עשרה לנצח.

הזמן שנעצר הוא אחת התמות המרכזיות של הרומן. האב נעלם בוקר אחד בשעה שש ושש עשרה, ומבחינתה של אידה הזמן נעצר באותו רגע. לפחות במימד הנפשי היא נמצאת בלימבו. אביה לא מת ונקבר, היא לא יכלה להתאבל ולהתגבר כריכהעל האבל. עד היום היא לא יודעת בוודאות מה קרה לו, זה לא רק שלא נמצאה גופה, או לא ידועה סיבת המוות, אלא גם עצם מותו לא ודאי, במשך שנים היא המשיכה לחלום ולקוות שהוא יצוץ יום אחד בפינה כלשהי של העולם. זה לא קרה, הוא כנראה התאבד בטביעה בים והיא לעולם לא תקבל תשובה לשאלה מה באמת קרה. לכאורה החיים שלה ממשיכים היא מתבגרת, לומדת, מתחתנת, עוברת לעיר אחרת, אבל בתפיסה שלה הזמן הפסיק לזרום. אולי לכן היא גם מסרבת להביא ילדים, אנחנו יודעים טוב מאוד שקשה מאוד להתכחש להתקדמות הזמן כשילד גדל לנו מול העיניים.

הספר כתוב בגוף ראשון. זאת צורת כתיבה שמעוררת הזדהות, אבל ככל שמתקדמים בקריאה עולים בנו ספקות, ואנחנו מתחילים לפקפק בדמות הראשית: חוסר הסבלנות שלה לאמא שלה, ההתעלמות מבעלה, הקרירות כלפי השכנה שמקבלת אותה בחמימות. אולי גם לה יש אחריות למצבה, אולי היא לא רק קורבן של החיים אלא אחראית למצב שלה, ואפילו יותר, אולי היא בעצמה היא פוגעת באחרים? זאת ראיית עולם מורכבת, לא דיכוטומית, הנבנית בהדרגה. ולכן ברגע, שלדעתי הוא נקודת המפנה של הרומן, כשאידה מבינה בעצמה את מה שהיא סיפרה לנו במרומז מהתחלת הרומן –הקוראים לא מופתעים. אנחנו לא מופתעים כי כל המידע היה שם קודם, אבל התובנה של אידה סדרה אותו אחרת, והעובדה שאנחנו לא מופתעים מעידה לדעתי על האיכות הספרותית של הרומן שמצליח לבנות דמות מורכבת.

היו שלום רוחות רפאים הוא רומן שהכותרת שלו מסכמת אותו בצורה מושלמת, הוא מתרחש במשך שמונה ימים, שמונה ימים שבהם אידה כמעט לא זזה ממקומה, אבל היא עוברת בהם מסע נפשי ארוך, היא סוגרת פער של עשרים ושלוש שנים ומצליחה לשחרר לחופשי את רוחות הרפאים שלה.