ורונסקי הארור הזה – קלאודיו פיירסנטי

ג'ובאני וג'וליה גרים בפרברי במילאנו, הם בשנות הארבעים לחייהם, היא מזכירה ולו יש בית דפוס קטנטן בעיר. הם נשואים שנים רבות, בִּתָּם עזבה כבר את הבית, ג'וליה מטפחת את הגינה העירונית הפורחת וג'ובאני חושב שהוא גבר בר-מזל: הוא עדיין אוהב אותה, ויש ביניהם הבנה שמעבר למילים. לפני כמה שנים היא חלתה, הוא היה עלול לאבד אותה, אבל היא החלימה, והחיים שבו למסלולם. או לפחות כך הוא מאמין. יום אחד ג'וליה נעלמת. ג'ובאני לא מחפש אותה, הוא לא יודע מה קרה, הוא מחכה. הוא מתגעגע מאוד. הוא מחליט לנסות לקרוא את אחד הספרים שלה, כדי להתקרב אליה ברוחו. הוא לוקח ליד את הספר העבה והשחוק ביותר על המדף: אנה קרנינה בשני כרכים. מהדורה ישנה, הגופן קטן והדפים דקים. ג'ובאני איש דפוס בכל רמ"ח אבריו, זה מציק לו. הוא מחליט להכין לג'וליה מתנה: מהדורה אישית של אנה קרנינה, על נייר משובח, בגופן גדול וכריכת עור. הוא עובר לגור בבית הדפוס ומתחיל להקליד בלילות את הספר, עמוד אחר עמוד. וכך הוא נשאב אל העלילה ומנסה למצוא הקבלות לחייו: האם ג'וליה נפלה בקסמו של ורונסקי כלשהו? האם הוא בתפקיד קרנין?

המחצית הראשונה של הרומן נוגעת ללב. ההתמודדות של ג'ובאני עם הנטישה הבלתי מוסברת של ג'וליה, עם הספקות, עם הבדידות, בלי מרירות, בלי להיות עול על חבריו, מעוררת הערצה. אצילות נפש נדירה. אבל אז צצים ספקות בלב הקוראת הצינית. היכן עובר הגבול בין השלמה סטואית לאדישות? היא תוהה למשל מה תפקידה של הבת היחידה בחיי הזוג המושלם. הסופר אומר לנו שהיא תמיד במחשבתם, שגם לאחר שעזבה את הבית  הם מדי פעם עורכים את השולחן לשלושה, בהיסח הדעת. אבל אותה בת, שגרה אמנם במדינה אחרת, אבל במרחק רכבת מהם, לא טורחת לנקוף אצבע כשהוריה עוברים משברים קשים. היא פוטרת את הכול ב"זאת תקופה כזאת". יש מקומות בעולם שבהם הגישה הזאת טבעית, הצעירים פורשים כנפיים, לא מרגישים מחויבים יותר להורים, וזה אפילו הדדי. מהיכרותי עם החברה האיטלקית, גם בימינו, זאת רחוקה מלהיות הגישה נפוצה, והאגביות שבה היא מסופרת מעלה חשד: האם היא מכוונת או שמא זאת סתם רשלנות עלילתית? מערכת היחסים עם הכלבה הקטנה שלהם, רגשותיה ורגישותה, תופסים נפח גדול בהרבה מאשר הבת היחידה.

לא אמשיך בתיאור העלילה, אבל אותו ורונסקי מדומיין ממשיך ללוות אותו לכל אורך הרומן, מטפורה שצצה כל פעם מחדש, שעשוע ספרותי חביב. כמו גם הגיבור שלנו, איש טוב למופת. דבר לא מצליח להסיט אותו מדרך הישר, הסבלנות שלו אינסופית, והסופר גומל לו בסופו של דבר (ספויילר!), אבל מה עם הקורא?

לפעמים אני שומעת תלונות על הספרות המרושעת, האכזרית, שמחטטת בסבל ובמצוקה, שנפוצים בה הרבה יותר מאשר האושר והשמחה. זה נכון. ונדמה שקלאודיו פיירסנטי החליט לתקן את המעוות וכתב ספר מנחם שמחליק בקלות בגרון, על אדם טוב, כזה שלא נוטר ומצליח להתמודד יפה עם מנת הסבל שלו. הבעיה שזה לא כל כך מעניין. או שאולי אני לא אדם מספיק טוב כדי למצוא בכך עניין.

ובכל זאת קראתי את הספר על סופו. אולי כי הכותרת מצאה חן בעיני, ואולי כי רק לפני חודשיים קראתי בפעם הראשונה (איזו בושה) את אנה קרנינה, וממנו מאוד נהניתי. אני קראתי את התרגום של נילי מירסקי, וניסיתי לנחש איזה תרגום קורא ג'ובאני? יש לרומן כמעט עשרים תרגומים לאיטלקית, האחרון מ-2016. אבל ג'ובאני קורא אותו ב-2001, והוא כבר ישן, אז אולי הוא קורא את התרגום של ליאונה גינצבורג משנת 1929, שתירגם עוד בהיותו תלמיד תיכון?

Quel maledetto Vronskij, Claudio Piersanti,  Rizzoli

למען השעשוע: פוסט היתולי עם תובנות כלל לא עמוקות על אנה קרנינה.

נְשוֹךְ ובְרַח – אלסנדרו ברטנטה

גירושי קטיפה – יאנה קרשאיובה

גירושי קטיפה – יאנה קרשאיובה

קטרינה חוזרת לחג המולד לבית הוריה בברטיסלאבה, בירת סלובקיה. היא חיה כבר כמה שנים בפראג, יחד עם אישהּ הצ'כי, אֵאוּגֶן, אבל הוא אינו מתלווה אליה הפעם. כמה שבועות קודם, כשחזרה בערב מהעבודה, מצאה על השולחן במטבח את ארוחת הערב שבישל עבורה עם פתק:

"קטרינה, אני עוזב לזמן מה. הלוואי והכול היה פשוט יותר, הלוואי והייתי מצליח לדבר איתך, ניסיתי, ואני עוד אנסה, אבל עכשיו אני צריך להבין עוד קצת את עצמי." מתחת היה כתוב בקטן "בתאבון" וציור של לב" (עמ 30).

ההכנות לסעודת החג בעיצומן, היא מתלווה לאביה לקניית הקרפיון החי באטליז, לאחר הסעודה עם המשפחה הקטנה, הוריה, אחיה, אשתו והאחיינית הקטנה, היא נפגשת עם החברות מהתיכון, שלא פגשה כבר שנים. החיים הרחיקו אותן זו מזו, אחת מהן ילדה לאחרונה, אבל ורה, שהייתה הקרובה לה ביותר, עברה לחיות באיטליה. למעשה, שתיהן למדו איטלקית בתיכון ובאוניברסיטה, וגם קטרינה מלמדת איטלקית בפראג. ורה וקטרינה מתקרבות מחדש, ובהדרגה אנחנו לומדים מקרעי הזיכרונות על המשפחות השבורות של שתיהן, האב האלכוהוליסט של ורה שנעלם בצ'כיה, האחות הבכורה של קטרינה שברחה לארה"ב, על האהבה והנישואים של קטרינה ואאוגן הצ'כי, ובעיקר על ההתבגרות בצל 'מהפכת הקטיפה'.

'מהפכת הקטיפה' הוא השם שבה מכונה ההתנתקות של צ'כוסלובקיה מברית המועצות, בנובמבר 1989, כשבוע לאחר נפילת חומת ברלין, מהפכה לא-אלימה שהחלק הפורמלי שלה הושלם בהצלחה תוך ימים ספורים. אך כמובן שהשינויים החברתיים והכלכליים היו עמוקים יותר, ונמשכו זמן רב יותר. אחת מתופעות הלוואי הייתה פירוק צ'כוסלובקיה לשתי מדינות, צ'כיה וסלובקיה. פירוק שכונה, כשם הרומן, "גירושי הקטיפה". גם הוא עבר ללא אלימות, והושלם ב-1993. המתח בין שתי האוכלוסיות, הצ'כית והסלובקית, הדוברות שפות דומות אך לא זהות, הוא אחת התמות המרכזיות ברומן. קטרינה סלובקית ואאוגן צ'כי, הצ'כים מזלזלים בסלובקים, ויחסי הכוחות הלאומיים משתקפים גם בנישואים שלהם.

אבל אלו לא נקודות החיכוך הלאומיות היחידות ברומן: זהו רומן שמשקף אירופה רב-לאומית, לכאורה. אאוגן עובד בלונדון, שם נמצאת האישה האחרת, ורה חיה באיטליה, אביו של אאוגן מעדיף שיכנו אותו רוברט, ועובר לאנגלית בכל הזדמנות. עולם של לאומיות ותרבות נזילות, היברידיות, אבל האם הן חסרות משמעות?

ורה וקטרינה הצעירות קוראות יחד את השירה של מָשָה הלאמובה (Maša Hal’amová), משוררת סלובקית ילידת 1908, והמורה שלהן לאיטלקית מדברת איתן על "לקסיקון משפחתי" של נטליה גינצבורג, על האופן שבו מילים יכולות להקים לתחייה את העבר.

מלון קייב, ברטיסלאבה

"בואו נראה," המשיכה המורה, "מי מכן אוהבת את 'מלון קייב'?" כולן פרצו בצחוק. מלון קייב היה מבנה ענק בן עשרים קומות ליד קמנה נמסטיה, במרחק שתי פסיעות מהמרכז, הוא נבנה בשנת 1973, ברוח האדריכלות הסובייטית. הוא היה גבוה, עצום ומרובע, עם שורות של חלונות שנמתחו לסירוגין במרווחים קצובים. "עבורכן הוא מייצג את התקופה הקומוניסטית, ולכן אתן לא אוהבות אותו, בעיני הוא מקסים. גינצבורג בנתה מלון קייב אישי, די להיכנס לחדרים, לנשום את האוויר, להתבונן בשטיחים וברהיטים ולהכיר את האורחים, כדי להבין ולשפוט, אם מישהו חייב לעשות זאת." (עמ 51).

אני בכוונה נמנעת מתיאור מפורט של העלילה, הספר קצר (160 עמודים) ולא נעצר לרגע. מדלג בין ההווה לעבר, בין הזיכרונות של קטרינה ושל ורה. ורה היא לסבית. אבל המילה, ההגדרה, לא נזכרת פעם אחת ברומן. ורה נמשכת לנשים ומנהלת קשרי אהבה ותשוקה שונים, יש גם כמה תיאורים מפורטים של הסקס שלהן, בדומה לתיאורי הסקס בין גברים ונשים שמופיעים בספר. כלומר, המשיכה שלה לנשים לא מוכחשת וגם לא מקבלת תשומת לב מיוחדת, היא לא "בעיה" או "תמה", היא בסך בכל עוד אחד המאפיינים של הדמות. ההתייחסות הזאת משמחת מאוד בעיני, אמנם מדובר רק ברומן, יצירה בדיונית, אבל אני חולמת על עולם שבו הזהות המגדרית והמינית של כל אחד.ת מתקבלת בטבעיות כזאת.

זהו ספר הביכורים של יאנה קרשאיובה, שנולדה ב-1978 בברטיסלאבה, החלה ללמוד איטלקית בגיל 24, וחיה באיטליה קרוב לעשרים שנה, עכשיו הרומן שלה מועמד לפרס הספרות היוקרתי ביותר בה.

הרומן לא חדשני ולא פורץ דרך. הוא מספר סיפור אנושי, מוכר, ברגישות ובכנות שנוגעות ללב. הגיבורה שלו עומדת בצומת דרכים קשה בחייה, סובלת, מתלבטת ובוחרת לבסוף את דרכה. גם אם הסיפור אינו מקורי, הוא מעניין, הוא נוגע בשאלות חברתיות אקטואליות, והעלילה מתקדמת ולא תמיד צפויה. אני עדיין לא יודעת אם אצביע עבורו (תלוי בספרים האחרים), אבל נהניתי לקרוא אותו.


הוצאות הספרים, שימו לב: יש פה ספר קטן ונחמד – שווה להעיף מבט 😊

Divorzio di velluto, Jana Karšaiová, Feltrinelli

נְשוֹךְ ובְרַח – אלסנדרו ברטנטה

נְשוֹךְ ובְרַח – אלסנדרו ברטנטה

הקדמה

השנה אני משתתפת שוב, בפעם החמישית, בחבר השופטים של פרס הסטרגה. פרטים בפרקים הקודמים, ההבדל היחיד הוא שהפעם אני משתתפת מטעם המכון האיטלקי לתרבות בחיפה (ולא בתל-אביב). אני אנסה לדווח כאן על ההתרשמויות שלי, מקווה להיות ממושמעת יותר (בכתיבה, לקרוא אני קוראת בכל מקרה) מאשר בשנה שעברה.

נְשוֹךְ ובְרַח – אלסנדרו ברטנטה

אלברטו הוא בחור צעיר, בן עשרים, סטודנט ממשפחה טובה במילאנו. הוא קומוניסט והשנה היא 1969, אחרי מהומות הסטודנטים, אחרי ההתבצרות של הסטודנטים במלון קומרצ'ו במרכז העיר בסוף 1968, אחרי המטענים של ה-25 באפריל 1969, שבהם נהרגו 17 אנשים במילאנו ונפצעו 80. אלברטו וחבריו משוכנעים שאת הפיגוע הזה ביצעו פשיסטים שרוצים לזרוע אי-יציבות ובחסותה לחזור לשלטון. יש לאלברטו חברה, אניטה, הם גרים יחד, הם מאוהבים, שניהם שמאלנים. הוא חושב שאסור להמשיך לשבת בשקט, צריך לעשות משהו, לעבור למאבק מזוין. הרוחות סוערות בארגוני השמאל ה"חוץ-פרלמנטריים", יש הרבה ארגונים, מלטנטיים יותר או פחות. אניטה לא מוכנה לעבור לאלימות, זה הגבול שלה, אם אלברטו בוחר בדרך הזאת הם חייבים להיפרד. אלברטו עובר לגור בקומונה, מכיר פעילים קצת יותר מנוסים, וממשיך להקצין בעמדותיו. הוא משוכנע שחובתו המוסרית להצית את מלחמת המעמדות ולפורר את השלטון הקפיטליסטי.

"אבל לא הייתה זאת רק פנטזיה ילדותית, כל המיתוסים של נעוריי היו גיבורים לוחמים. פידל קסטרו וצ'ה גבארה, הצבא האדום והויטקונג, הבריגדות הגריבלדיות והטופאמארוס, כל חלום מהפכני תודלק באלימות ובאומץ שהפגינו לוחמי הגרילה בקרב. למי שנפל במלחמת המהפכה הובטחה תהילת נצח, וָלהָלָה שבו יזכרו תמיד צעירים וחסונים. הדרך אל הסוציאליזם אינה יכולה להיות פציפיסטית." (עמ 71)

אלברטו חובר לרנאטו  ומרגריטה, שמקימים תא מחתרתי קטן, שבוחר בשם "הבריגה האדומה", ואחרי הפעולה הראשונה העיתונות הנדהמת הופכת אותם לרבים "הבריגדות האדומות", שיהיה. הרומן הקצר (200 עמודים) מספר על שלוש השנים הראשונות של הארגון, שהפך בהדרגה לאלים יותר ויותר, ואכן שינה את ההיסטוריה של איטליה, באותו עשור עקוב מדם המכונה "שנות העופרת", אם כי השינוי היה לאו דווקא בכיוון שאליו חתרו הבריגדות.

לא אפרט כאן את העלילה, אבל ככל שאני יכולה לשפוט, גם אם דמותו של אלברטו בדיונית (או לפחות לא ידועה), שאר הדמויות אמיתיות (ג'אנג'אקומו פלטרינלי, למשל), וגם הפעולות הראשונות. הוא מתאר, למשל, את החטיפה הראשונה, של אידלגו מקייאריני, שנמשכה בסך הכול עשרים דקות, שבמהלכן הוא צולם עם אקדח צמוד ללחי ואחר כך ננטש, כפות, אבל בריא ושלם. לא היה קשה לאתר בגוגל את התצלום.

תצלום החטיפה של Idalgo Macchiarini
תצלום החטיפה של Idalgo Macchiarini

מעבר לעניין ההיסטורי, מעניין גם לעקוב אחר התהליכים הנפשיים שדוחפים את אלברטו אל מחוץ לקונצנזוס, גם אם הוא מבחין בכך מאוחר מדי. הרומן כתוב בגוף ראשון. אלברטו בחור נבון, אבל לא מבריק, אדם טוב מיסודו, חברותי, ולא קדוש. קשה לומר שהבנתי עד הסוף את הלהט האידאולוגי, את ההסבר מדוע הדרך האלימה היא הדרך היחידה, ואני חושדת שאולי הבעיה אינה בי. אולי אין שם הסברים מבוססים מספיק, אולי אין שם עומק פילוסופי אמיתי, כפי שהוא עצמו אומר לקראת הסוף, שהוא כמעט "סוג של קריקטורה של רסקולניקוב, נטול רגשות אשמה".  (עמ 177). האם זהו רק להט הנעורים? הרצון הילדותי להטביע חותם? האם באמת "מה שהיה הוא שיהיה" ואף מהפכה לעולם לא מצליחה? האם את השינויים מבצעים בסופו של דבר פוליטיקאים משופשפים או שזהו תהליך משולב שבו יש תפקיד גם לצעירים מהפכנים שמזעזעים את המערכת? מעניין גם לעקוב אחר הדרך שבה תא קטן, שולי  וקיצוני, הופך לארגון טרור מסודר וממודר, שמצליח להתחמק תקופה ארוכה מהמצוד המשטרתי.  כותרת הספר: "נשך וברח" היא הביטוי האיטלקי התואם למושג הצבאי שמתייחס לפעולות Hit-and-run, כלומר פעולת הפתעה מהירה, מכה כואבת ונסיגה מהירה, הטקטיקה שבה בחרו "הבריגדות האדומות".

הספר מעניין ואפילו מותח לעיתים (אני מודה שהרשיתי לעצמי לרפרף על סבך המפלגות וארגוני השמאל של הפוליטיקה האיטלקית הכאוטית), סביר להניח שלא אצביע עבורו, אבל אני שמחה שקראתי אותו.

Mordi e fuggi, Alessandro Bertante, Baldini+Castoldi, 2022

 שום דבר אמיתי – ורוניקה ראימו

הרומן של ורוניקה ראימו הוא ממואר קצר, שמספר על ילדותה, משפחתה וחייה עד כה (ילידת 1978). היא כותבת בכנות רבה על המשפחה המעיקה, הדלות, הקשיים הנפשיים והגופניים, וחיי האהבה שלה. הכנות רבה, רבה מאוד לעיתים, והתיאורים מדויקים ומפורטים, כולל העצירות והאוננות. קראתי כבר כמה וכמה ספרים כאלו בשנים האחרונות, בעברית ובאיטלקית, זאת סוגה פופולרית ולגיטימית. אני לא נהנית ממנה. עזבתי אחרי 43%.

Niente di vero, Veronica Raimo, Einaudi,2022

יומן מגפה

הצינוק החמים שלי בספריית בית התרגומים.

רקע: אני ברומא. הגעתי הנה שלשום, נסיעה ראשונה לחו"ל מזה שנתיים, מסיבות מובנות. אהיה כאן ארבעה שבועות כאורחת ספריית "בית התרגומים", שאירחה אותי לפני שלוש שנים כמעט. אז סיימתי לתרגם כאן את "אמנות השמחה" מאת גוליירדה ספיינצה, עכשיו אני אמורה לסיים לתרגם כאן את "סרנה קרוז" מאת נטליה גינצבורג ואת הביוגרפיה שלה מאת סנדרה פטרנייני.

יש לי מספיק עבודה כרגע כדי להסתגר בצינוק שלי בתוך הספרייה לארבעה שבועות, אבל בכל זאת, רומא, לפחות לאירועי ספרות מותר לי להוציא את האף, לא? רשת הספריות העירוניות המפוארת של רומא מתפקדת גם כמרכזי תרבות מגוונים. הבוקר למשל, בשבת ב-10:30, הוצג באחת הספריות הספר בעל השם המסקרן: "יומן מגפה. איטליה מספרת".

נכנסתי למטרו בפיאצה ברבריני (שממוקמת בין ויה ונטו למזרקת טרווי, לחובבי "לה דולצ'ה ויטה" של פליני) ויצאתי כעבור חצי שעה בקריית אליעזר. בערך. אולי דימונה, רק קצת יותר ירוק וקר. מאז שהתחתנתי עם בחור שנולד ברומא, לפני 25 שנה, יצא לי להסתובב לא מעט בעיר, אבל לשיכונים כאלה, של בנייה טרומית ובטון חשוף ובלוי עוד לא הגעתי. ובכל זאת בין בתי השיכון מסתתרת ספריה מטופחת. גינה גדולה מסביבה, אגף נוער עם פסל דרקון לרכיבה בכניסה, וספריית מבוגרים מסודרת עם פסנתר.

הספר, שלכבודו התכנסנו, הוא אסופת שירים וסיפורים קצרים שנשלחו לתחרות שנערכת מדי שנה בעיר לצ'ה שבפוליה (קוץ שנתקע בעקב של המגף), מטעם עמותה בשם Club per l'UNESCO. "התכנסנו" זאת מילה קצת גדולה, היו בערך עשרה אנשים, ככל שהצלחתי לזהות אני הייתי היחידה בקהל שלא הייתה חלק מהצוות, ועדת השיפוט או משפחתו של אחד הזוכים. הזוכה בקטגוריית המתבגרים, סימונה אניילו, בן 15 מוכשר מרומא, ניגן שופן בפסנתר, ושניים מהשופטים הפליגו בשבחיו ברהיטות שרק איטלקים מסוגלים לה.

אני עלעלתי בספר הדק, ומצאתי שיר קצר שמצא חן בעיני, מאת קלאודיה די פָּלמָה מלֶ'צֶה. ניסיתי לתרגם אותו, בערבון מוגבל, אני לא מחשיבה את עצמי למתרגמת שירה.

אני צריכה גוף שאינו שלי - קלאודיה די פלמה

Ho bisogno di un corpo non mio – CLAUDIA DI PALMA

אני צריכה גוף שאינו שלי
וכביש סלול ושמיים
אפורים מפיח. אני צריכה לקחת את עצמי
למרכז המיון הרגיל – מבט אחד,
פח אשפה אחד – ולזרוק את העודפים.
מועט כל כך היופי שמועיל לי,
שמספק אותי. אני יכולה לקחת ממנו נגיסה
קטנה ולשכוח את השאר.

Diario di una pandemia. L'Italia che si racconta Condividi, Club per l'UNESCO di Giurdignano (Curatore), CRIS Edizioni, 2021

מסע *היברידי* בספרות האיטלקית העכשווית

אני שמחה ונרגשת להכריז על עונה חדשה, חמישית, של המועדון הספר האיטלקי בחיפה. והחידוש השנה: מועדון היברידי! אחרי שהקורונה קטעה את העונה השלישית באיבה, בעונה הרביעית חזרנו בזום, ועכשיו, בתקווה שהגל הרביעי אכן בדעיכה, העונה החמישית אמורה להתרחש באולם היפהפה של המכון האיטלקי בחיפה – אבל בו זמנית גם ברשת לטובת מוכי הגורל שלא זכו לגור בחיפה (בלי להיעלב, כן?).

השנה יש בסדרה שש הרצאות, שלושה רומנים חשובים מהמאה העשרים, שלושה מהמאה העשרים ואחת, שניים מהם בתרגומי. אבל עוד לפני כן – הרצאה מיוחדת במסגרת שבוע השפה האיטלקית, שהשנה במלאת שבע מאות שנה למותו של דנטה – מוקדש כולו ליצירתו. השבוע כולו מרתק, ואני ממליצה מאוד להתעדכן באתר של המכון האיטלקי.

ההרצאה שלי, על תרגומי הקומדיה האלוהית לעברית, תערך ביום רביעי, 20.10.212 בשעה 18:00, וגם היא תהיה היברידית.

ולפני שנעבור לתכנית, תזכורת:

במה מדובר?  מפגש חודשי בן שעה עד שעה וחצי, בכל מפגש דנים ברומן אחד מתורגם מאיטלקית. תמהיל מגוון בכוונה, רומנים עכשוויים וקנונים, חלקם קלים וחלקם קצת יותר תובעניים, וכולם לא ארוכים במיוחד. ההרצאות בעברית, אבל אפשר לקרוא את הספרים בכל שפה שנוח לכם.

מה יש בהרצאה? טיפ-טיפה רקע על הסופר והעלילה וניתוח: לעיתים בדגש היסטורי, לעיתים מוסרי, לעיתים ספרותי, לעיתים חברתי, לעיתים פסיכולוגי, כל רומן ומה שמתאים לו. כמעט תמיד יש גם התייחסות אל האמצעים הספרותיים המשפיעים על חווית הקריאה: הקול הדובר, נקודת המבט, חשיבות המקום והזמן, קישור לרומנים חשובים אחרים מהספרות העולמית.

מה אין בהרצאה? סיפור העלילה, כלומר לרוב יש תקציר בהתחלה, אבל ההנחה היא שהרוב קראו מראש ולכן הדיון יכול להתנהל ללא חשש ספויילרים.

מתי? כל יום שני האחרון בחודש, בשעה 18:00. מתחילים ב- 29.11.21 (יש הפסקה בדצמבר).
איפה? רחוב מאיר רוטנברג 12 חיפה, להרצאות הפיזיות (ורק להן) יש להירשם מראש באימייל   iichaifa@esteri.it . השנה ההרצאות ישודרו ב-YouTube וב-Facebook, לא ב-Zoom. שימו לב: ההרצאות ישודרו – אבל לא יוקלטו. כלומר, ניתן יהיה לצפות ולשלוח הערות ושאלות מרחוק – אבל רק בעת ההרצאה, לא מאוחר יותר.

תשלום? אין, המכון האיטלקי לתרבות מארח אותנו בנדיבות. אני רוצה להודות לצוות המכון האיטלקי לתרבות בחיפה, שמארח ותומך בסדרת ההרצאות הזאת, ובמיוחד לפאולה דאל לאגו פרזנטה, מנהלת התוכניות והרוח החיה, שיזמה והקימה את מועדון הספר האיטלקי בחיפה.

ההרצאות:

  • 29.11.21 הערים הסמויות מֵעַיִן (1972) – איטאלו קאלוווינו
    יצירת מופת פיוטית, של קטעים קצרים הנעים בין דמיון למציאות, בין עבר להווה.
  • 24.1.22 אם לא עכשיו, אימתי? (1982) – פרימו לוי.
    חבורת פרטיזנים יהודים מנסה לשרוד ביערות בשלהי מלחמת העולם השנייה (לרגל יום השואה הבינלאומי)
  • 28.2.22 שבועת אמונים (2019) – דומניקו סטרנונה
    זוג צעירים נכבל זה לזה באמצעות סוד שמטיל את צלו על חייהם עד סופם.
  • 28.3.22 איטליה, ענן (2013, 2010) – מרקו לודולי
    שתי נובלות שקטות ורגישות, מבט על החיים מהשוליים.
  • 25.4.22 האי של ארתורו (1957) – אלזה מורנטה.
    אב ובן החיים בבדידות על אי לחופי איטליה. סיפור על ילדות חופשית וניכור רגשי.
    ההרצאה נדחתה ליוני
  • 30.5.22 הקיץ האחרון בעיר (1973) – ג'אנפרנקו קליגריץ'
    רומאן נוגע ללב ומטלטל על אהבה נואשת, חסרת סיכוי והרסנית של צעירים תלושים. ספר פולחן שנשכח, ויצא בשנים האחרונות במהדורה חדשה, וגם בתרגומים לשפות נוספות
  • 27.6.22 האי של ארתורו (1957) – אלזה מורנטה.
    אב ובן החיים בבדידות על אי לחופי איטליה. סיפור על ילדות חופשית וניכור רגשי.

חיפאים חדי-עין ישימו לב אולי שעל שניים מהספרים דיברתי כבר בעונה הראשונה, כשהיה רק קומץ משתתפים במועדון. אלו רומאנים נהדרים, ולכן החלטנו לשוב אליהם, בהרצאות מעודכנות.

להתראות!