מידת הזמן – ג'נריקו קרופיליו

גאידו גאוריירי הוא עורך דין בן חמישים ושתיים, בעל משרד קטן בבארי שבדרום איטליה. הוא חי לבד, מיסטר שָׂקוֹ, שק האגרוף המרופט שלו הוא חברו הקרוב, מדי פעם נשארת לישון אצלו החוקרת הפרטית הצעירה שעובדת במשרדו, ולפעמים בלילות של נדודי שינה הוא ניגש ל"פונדק הקפה בחלב", חנות הספרים שפתוחה רק בלילה ומושכת אליה אוהבי ספרים מכל מיני סוגים וזנים. ערב אחד מופיעה במשרדו לורנצה, הוא לא ראה אותה מאז הרומן הקצר שלהם לפני יותר מעשרים וחמש שנה, כשהיה מתמחה. מסתבר שבנה הורשע ברצח, עורך הדין שהגן עליו במשפט לא היה במיטבו, ובינתיים נפטר, עכשיו היא מחפשת מישהו שינסה להציל את הבן בערעור. מקרה עגום, הבן לא טלית שכולה תכלת, קצת שודד, קצת סוחר בסמים, אבל לטענתה הוא לא רצח, ההרשעה היתה על סמך עדויות נסיבתיות. הצוות במשרד חושב שאין הרבה סיכוי לזכות בערעור, אבל גאידו לא מסוגל לסרב לבקשה של לורנצה.PS20_Carofiglio_Cover

כשקראתי את תיאור הספר חשבתי שמדובר במותחן או בלש, אבל לא, זאת דרמה משפטית. רוב הרומן מוקדש לתיאורים מפורטים של הדיונים המשפטיים, חקירת העדים ואסטרטגיות ההגנה והתביעה. רוב הזמן הרגשתי שאני קוראת תסריט של סדרת טלוויזיה, חוק וסדר מורחב. שכן ללא מסגרת הזמן המוגבלת של פרק בסדרה אפשר לפרט שוב ושוב כל חקירה וכל חקירה נגדית, להביא כל נאום של התביעה או של ההגנה במלואו, וחוזר חלילה. למען הדיוק, אפילו רק החלק השני של הפרק של חוק וסדר: בלי העבודה המשטרתית והבלשית. לרוע מזלו של גאידו, שנתיים לאחר ביצוע הפשע אין כמעט סיכוי למצוא ראיות ועדויות חדשות, והוא נאלץ לנסות לתפור גרסה חדשה מהראיות הישנות. חלק מהראיות נמצאות בתחום האפל שאף אחד לא רוצה להתקרב אליו, לא המשטרה ולא החשודים. הנרצח הסתבך עם בן למשפחה ידועה, "כבדה", כלומר המאפיה. כיוון חקירה כזה היה יכול להפחית את החשדות מהנאשם, שהמשטרה והתביעה התבייתו עליו מהרגע הראשון, ולא הרפו מכיוון שלא היה שום כיוון חקירה אחר. אבל היה כיוון אחר, אותה משפחה מאפיונרית. החשדות היו עמומים ואף אחד, כולל המשטרה, כולל החשוד, וכולל עורכי הדין שלו בשתי הערכאות לא רצה לבדוק לעומק ולעצבן את המאפיה כי המחיר עלול להיות כבד יותר מהרשעה מוטעית ברצח, גם מבחינת הנאשם. ההנחה הזאת הגיונית מובנת מאליה לכל הדמויות, וכנראה גם לקוראים, ואני תוהה האם העובדה שהיא מציקה לי היא פער תרבותי או נאיביות פרטית שלי.

היא זאת שהכירה לי את יאסונרי קאוובטה, סילביה פלאת', פרננדו פסואה, לוצ'אנו ביינצ'רדי, אנה אחמטובה ואחרים. (עמ' 164)

אט אט, בין הדיונים והעדויות, נזכר גואידו באותו קיץ לפני יותר מעשרים שנה, ובאותו רומן מוזר ומקוטע עם לורנצה, שמבוגרת ממנו בחמש שנים. באותה עת האישה הכבויה והמובסת, מורה מחליפה שמשלימה הכנסה בקריאת ספרים בקול לזקנות, היתה צעירה בוהמיינית ושאפתנית. בעצם הוא התחיל לקרוא כדי להתקרב אליה, כדי להכיר את הספרים שהזכירה בדרך אגב. אבל הוא מעולם לא הצליח להתקרב אליה באמת, היא הופיעה ונעלמה כרצונה, ויום אחר נעלמה סופית, משאירה אותו שבור לב.

נכנסתי בחור ויצאתי, בלי שהבחנתי בכך, גבר. הפגישה ביני ללורנצה שינתה את חיי. בוודאי שלא שינתה את חייה. (עמ 251)

יופיו של הספר נמצא לדעתי בקולו של המספר, בכנותו, ובמודעות העצמית שלו. אין לו יומרות ואין לו אשליות, למרות שהוא מתרעם כשמשווים אותו למישהו בגיל פרישה הוא כבר מעבר לשיא, מרגיש את הזקנה מתקרבת, המקרה הזה מזכיר לו את גאידו הצעיר, והוא לא יכול להימנע מחשבון נפש קטן. ועם זאת, אני לא יכולה שלא לתהות מה היחוד של הרומן? מדוע הוא מועמד לפרס היוקרתי?

 Gianrico Carofiglio, La misura del tempo, Einaudi

יונק הדבש מאת סנדרו ורונזי

אני תוהה איך לתאר את הרומן הזה: תולדות חייו של רופא עיניים יליד 1959? חיים בצל טרגדיה משפחתית? סיפור על אהבה וכיסופים שנמשכים כל החיים? או סתם סיפור על איש רגיל, הגון במידה, אמיץ במידה, אנוכי במידה, מוסרי במידה, בר מזל מאוד וביש מזל מאוד, שניהם גם יחד, שמנסה לחיות חיים ראויים וטובים? כל התיאורים הללו נכונים, ואם נוסיף עוד קלישאה אחת לערמה: השלם גדול מסכום חלקיו. כי הסיפור שמספר ורונזי מצליח לבנות מכל החלקים הללו דמות אנושית משכנעת, עד כדי כך שבתחילת פרק מסוים, כשחששתי שמרקו קָרֶרָה עומד להיפגע קשות, ולא בפעם הראשונה, הנחתי את הספר בצד לכמה ימים.PS20_Veronesi_Cover

יונק הדבש משקיע את כל כוחו במאמץ להישאר במקום (עמ' 296)

עיכוב בגדילה מזכה את מרקו בכינוי החיבה יונק דבש, והכינוי נדבק אליו גם בבגרותו. אך האם גם הוא משתדל לעמוד במקום כמו יונק הדבש? או שאולי אין לו ברירה, ומול המהלומות שמנחיתים עליו החיים זאת הדרך היחידה לשרוד? לבנות שוב ושוב מחדש את העולם הקטן והצנוע שלו? הרי לא מדובר פה בדמות הרואית, אלא ברופא עיניים נטול יומרות, שחולם על אהבה ומשפחה.

– הקשב לי דוקטור קררה, ואחר כך, אחרי שאומר לך את מה שיש לי לומר לך, אם אפשר הימנע מלדווח עלי לאיגוד הרופאים, או גרוע מכך, לחברה הפסיכואנליטית האיטלקית, דבר שבתור קולגה לא יקשה עליך לבצע.
– לדווח? למה?
– כי אני עומד לבצע מעשה אסור, אשר בתחום שלי חלות עליו סנקציות חמורות, אף פעם לא חלמתי אפילו שאעשה זאת בחיי, אבל יש לי יסוד להניח שמאיימת עליך סכנה גדולה. לכן החלטתי להזהיר אותך, למרות שבכך אני מפר את אחד הכללים הבסיסים של המקצוע שלי. (עמ' 20)

השיחה הזאת מתנהלת כמעט בפתח הרומן, שלרגע נראה כמו בלש, אבל רק לרגע. הרומן בנוי מארבעים ושישה פרקים, שבכותרת של כל אחד מהם מופיעה גם השנה. הפרק הראשון מתרחש בשנת 1999 והאחרון ב-1997, אבל הטווח כולו הוא בין 1960 ל-2030, ולא לפי סדר כרונולוגי (ללא ציון השנה בכותרת הקורא היה הולך לאיבוד). לעתים מספר הפרק על ערב אחד ולעתים על תקופה, לפעמים אלו מכתבים, לפעמים אימיילים, יש פרק שהוא רשימת מצאי של עזבון, ויש פרק שמונה עשרות כותרים שיצאו בסדרת המדע הבדיוני האיטלקית אוֹרניה. יש גם פרקים שהם מונולוג, כמו הפרק בעל הכותרת העברית: שַׁכּוּל ושות' (2012)

"אב כל-יכול, אני מתפלל אליך, מתחנן אליך, מפציר בך, אל תעשה ממני…וכאן אנחנו כולנו נעצרים כי המילה שעלינו לבטא לא קיימת, כולנו האיטלקים, הצרפתים, האנגלים, הגרמנים, הספרדים, הפורטוגזים,  אנחנו נעצרים כי באף אחת מהשפות הללו לא קיימת המילה הזאת, אף שהיא קיימת עבורנו היהודים, הערבים, היוונים העתיקים והמודרניים, עבור רבים מאוד מאתנו האפריקנים, ועבורנו דוברי הסנסקריט ששרדו, אבל זה כמעט לא משנה, כי בסופו של דבר, מה זה משנה שחלק מאיתנו יכולים לתת שם לאותו גיהינום ואחרים לא,…מאז מותה של אחותו אירנה, כשהגיעה שיחת הטלפון שכל ההורים מפחדים ממנה, אבל רק מעטים מקבלים אותה, חסרי מזל מעטים, מסומנים, מקוללים, שגורלם נחרץ, שבשפות רבות אין להם אפילו שם, אבל השם קיים בשפה העברית למשל, שַׁכּוּל, שנגזר מהשורש ש.כ.ל. שמשמעו בדיוק "לאבד ילד", והוא קיים בערבית, תאקיל, מאותו שורש, ובסנסקריט, וילומה, מילולית "בניגוד לסדר הטבעי", והוא קים בשפות אפריקניות רבות," (עמ 218)

הסיפור נטווה בדילוגים, והחורים בעלילה נסגרים בהדרגה. זאת כבר מזמן לא טכניקת כתיבה חדשנית, אבל אני עדיין נהנית ממנה, ויש לציין שורונזי שולט בה היטב. כדרכו ורונזי משלב בקלילות אזכורים של תרבות עכשווית ועתיקה, טכנולוגיה וחברה, מוזיקה וסרטים, ספורט והימורים, בגובה העיניים. כמו ב"כאוס רגוע", הרומן הקודם שלו שתורגם לעברית, גם כאן המשפחה עומדת במרכז, וגם כאן זאת משפחה מודרנית, מפורקת, נאבקת על קיומה, ועדיין המשפחה היא המוקד הרגשי של הגיבור. גם כאן הוא מחטט ביחסי הורים וילדים, אחים ובני זוג בעולם משתנה. ורונזי לא מציע תיאוריות גדולות, הוא מציב מול הקורא מראה, מראה מלוטשת וצלולה.

הרומן יצא באיטליה השנה, והוא מתמודד על פרס הסטרגה. בינתיים הוא הרומן הטוב ביותר לטעמי מהמועמדים שקראתי, ואני מאוד מקווה שהוא יתורגם לעברית, הוא ראוי.

. Sandro VeronesiIl colibrì,La nave di Teseo

סטרגה 2020 – התחלנו!

באיטליה, למרות וירוס הקורונה שפגע בהם בצורה קשה, לא ביטלו את הפרס הספרותי החשוב ביותר: פרס הסְטְרֶגָה (מילולית מכשפה), שמוענק כבר 74 שנים ברציפות. ההכרזה על שנים עשר המועמדים ברשימה הארוכה נעשתה כבר לפני יותר מחודש, ב-12 במרץ, שבוע לפני שיא ההתפרצות אצלם. באותו יום התפרסם גם הדימוי המלווה אותו השנה, ואני חייבת להודות שנשמטה לי הלסת כשראיתי אותו.

הדימוי המלווה השנה את העונה ה-74 של פרס הסטרגה נוצר על ידי אמילאנו פונצי, אחד המעצבים החשובים בני זמננו, שבהשראת הדימוי של מינו מָקָרי על תיבת ההצבעה משנת 1947, יצר מכשפה חדשה, שלה מערכת יחסים שונה עם המוזה.
"זהו כבוד גדול, וגם אחריות גדולה ליצור את הכרזה של פרס הסטרגה 2020 ולחשוף אותה ברגע היסטורי זה שבו איטליה היא "אזור שמור". בפיתול זה של ההיסטוריה, שבו האמנות הופכת לכלי נשק לצורך הגנה, שמירה והישרדות, היא מחפשת מערכות חדשות כדי להמשיך ליצור יופי. תמיד יש מכשפה ותמיד יש מוזה, יש לילה ויש יום, טוב ורע, שחור ולבן. יש מי שיצירתו מעצבת את ההגות הרעננה של הניגודים הללו, באמצעות ריבוי המשמעויות, אי הודאות החצובה בסלע אך מרחפת מעל רצפת נוצות." (ההסבר של המארגנים)

הדימוי שקפץ לי לראש בימים

תיבת ההצבעה הראשונה

טרופים אלו היה דווקא של המוות (שהוא כזכור אישה באיטלקית) שאוסף אליו את המוזה.

כרגיל בעונה זו יוצאים הסופרים המועמדים למסע דילוגים של ראיונות ומפגשים בכל רחבי איטליה, השנה היתה לרגע גם תקווה שהם יבקרו גם בארצנו הקטנטונת. כמובן שכל התוכניות הפיזיות בוטלו אבל הראיונות והמפגשים נערכים באופן וירטואלי בדף הפייסבוק של הפרס. ההצבעה הראשונה תערך עד ה-8 ביוני (כל שופט בוחר שלושה ספרים), ובעקבותיה תפורסם הרשימה הקצרה, בת חמישה הספרים, שמתוכה יבחר הזוכה ב-2 ביולי. בשלוש השנים האחרונות אני עוקבת בדריכות של אוהד כדורגל שרוף אחרי התחרות: ב-2017 היה מועמד ספר שתרגמתי (שמונה הרים מאת פאולו קונייטי, הוא זכה!), ובשנתיים האחרונות הייתי חלק מחבר השופטים (המאוד גדול, לא להתרגש, יש 660 שופטים). כמו בשנים קודמות אנסה לשתף את קוראי הבלוג בהתרשמות שלי מהמועמדים. מהסתכלות חטופה ברשימה יש למה לצפות: ספר אחד סיימתי אתמול (ההימור שלי כרגע, מקווה לכתוב עליו בימים הקרובים), ספר אחד קראתי כבר לפני חצי שנה (לא אהבתי, אבל אולי אתן לו הזדמנות שניה), ואחד נכתב על ידי סופר שאני אוהבת. והדבר המעודד ביותר: כולם באורך סביר, אין שם אף מפלצת בת אלף עמודים כמו הזוכה משנה שעברה.

אלו המועמדים (לפי סדר הקריאה המשוער שלי, התיאורים על פי התקצירים, ללא אחריות בשלב זה):

  1. אלמרינה/ ולריה פָּרֶלָה, 136 עמ'. מערכת יחסים בין מורה למתמטיקה שהתאלמנה לאחרונה לנערה במתקן כליאה. לטעמי הוא היה קצת בנאלי וחסר התפתחויות, נפשיות או עלילתיות, אבל אולי החמצתי איזה עומק נסתר, אולי אתן לו עוד הזדמנות. Valeria Parrella, Almarina,Einaudi
  2. חוֹם/ג'ונתן בָּצִי, 336 עמ'. רומן אוטוביוגרפי שמספר על ילדות והתבגרות של בן מהגרים מנפולי בשכונת שוליים של מילאנו במקביל לאבחון שלו כנשא HIV בגיל 31. כתיבה כנה ואמיצה, גם על הילדות וגם על המחלה. אמנם אין כמעט דמיון בין וירוס הקורונה ווירוס ה-HIV – אבל אי אפשר לקרוא את הספר ולא לערוך השוואות כל הזמן בראש. נכון להיום, עוד לפני שקראתי עשרה מהמועמדים, אני מהמרת עליו. Jonathan Bazzi, Febbre,Fandango Libri
  3. יונק הדבש/סנדרו ורונזי, 368 עמ'. לעברית תורגמו שני רומנים של ורונזי: כאוס רגוע וחייו האחרים. שניהם מצוינים. בעקבות כאוס רגוע הופק גם סרט בכיכובו של נני מורטי (ולמשך חמש דקות אפילו חשבתי לכתוב עליו דוקטורט). יש לי ציפיות גבוהות. Sandro Veronesi, Il colibrì,La nave di Teseo
  4. העונה החדשה/סילביה בלסטרה, 274 עמ'. מלחמת ירושה על נחלה שהיא בעצם מאבק דורי? Silvia Ballestra, La nuova stagione,Bompiani
  5. עיר שקועה/מרתה ברונה, 279 עמ'. בת יוצאת לחיפוש בעקבות אביה שמת בנעוריה. Marta Barone, Città sommersa,Bompiani
  6. מידת הזמן/ג'אנריקו קרופיליו, 288 עמ'. מותחן לכאורה שמקים לתחיה סיפור אהבה בין עורך דין מזדקן ואם שבנה נחשד ברצח. הסופר הוא מחבר מותחינים מצליח, לעברית תורגם רומן אחד שלו : עד בעל כורחו. Gianrico Carofiglio, La misura del tempo, Einaudi
  7. בחור איטלקי/ג'אן ארתורו פרארי, 320 עמ'. רומן חניכה והתבגרות שמשקף את השינויים בחברה האיטלקית. עומדת לזכותו העובדה שמרגרט מצאנטיני (נולד פעמים, אמבט האבץ, ים בבוקר, אל תזוזי) הגישה את המועמדות שלו. Gian Arturo Ferrari, Ragazzo italiano,Feltrinelli
  8. צעירים מאוד/אלסיו פוג'ונה, 224 עמ'. שחקני כדורגל צעירים מאוד בשכונה עלובה של נפולי. הגישה את המועמדות ליזה גינצבורג. Alessio Forgione, Giovanissimi,NN Editore
  9. סיפור השתיקה הקצר שלי/ג'וזפה לופו, 208 עמ'. רומן חניכה של סופר שנאבק במילים מילדותו המוקדמת. Giuseppe Lupo, Breve storia del mio silenzio,Marsilio
  10. הכל מבקש ישועה/דניאלה מנקרלי, 204 עמ'. כתיבה פיוטית על התמודדות עם מחלת נפש. Daniele Mencarelli, Tutto chiede salvezza,Mondadori
  11. החיים, המוות והנסים של בונפיליו ליבוריו/ רמו רפינו, 272 עמ'. חיים מיוסרים ומלאי תלאות ותהפוכות של בן כפר איטלקי במאה העשרים. Remo Rapino, Vita, morte e miracoli di Bonfiglio Liborio,Minimum Fax
  12. השוליה/ ג'אן מריו ויללטה, 240 עמ'. מפגש מחודש בערוב ימיהם של שני בני כפר בצפון איטליה, שכל אחד מהם הלך בדרך אחרת בחייו. Gian Mario Villalta, L’apprendista, SEM

דיסטופיה בימי קורונה (אנה, ניקולו אמניטי)

מה לגרף תמותה ולבלוג על ספרות? מסתבר שהתמותה מקורונה עולה באופן דרמטי כתלות בגיל. ילדים כמעט ולא נדבקים ועוד פחות מתים מהנגיף. הנתון הזה, מעודד או מפחיד, הזכיר לי רומן איטלקי שקראתי לפני כמה שנים. מכיוון שאין לי כרגע דרך יותר טובה להתמודד עם החשש מהלא ידוע שמצפה לכולנו, אני כותבת בבלוג.

"מי יודע, אולי עם הזמן היו חוזרים לחיות יחד, אבל הגיע הווירוס מבלגיה והמשפחה הזו, כמו גם מיליוני משפחות אחרות, נמחתה. כאשר מתו פרנקו ומריה גרציה הותירו את אנה בת תשע, ואת אסטור בן ארבע."

מסתבר שהווירוס הזה קטלני רק למבוגרים. הילדים לא נפגעים כלל, אבל ברגע שהם נכנסים לגיל ההתבגרות זמנם קצוב, אף אחד לא שורד. אנחנו פוגשים את אנה בשנת 2020 (!), היא כבר בת 13 ומנסה לשרוד עם אחיה בבית מבודד בסיציליה. לפני מותה הבלתי נמנע הבינה אמה את הצפוי ולימדה את אנה כללי זהירות והישרדות בסיסיים. היא השאירה להם מחברת הוראות:

"ילדים נפלאים שלי, אני אוהבת אתכם מאוד. בקרוב אמא שלכם לא תהיה כאן ותצטרכו להסתדר לבד. אתם מוכשרים ונבונים ואני בטוחה שתצליחו.
אני משאירה לכם את המחברת הזאת עם הנחיות שיעזרו לכם להתמודד עם החיים ולהימנע מסכנות. שימרו עליה וכל פעם שיהיה לכם ספק פיתחו אותה וקראו. אנה, את חייבת ללמד גם את אסטור לקרוא, כדי שיוכל להיעזר בה בעצמו. חלק מהעצות לא יהיו מועילות בעולם שבו אתם חיים. החוקים ישתנו ואני יכולה רק לשער. אתם אלו שיצטרכו לתקן אותם וללמוד מטעויות. הדבר החשוב הוא להשתמש תמיד בראש."

סיציליה היא אי, התקשורת עם העולם נותקה, לא נותר אף מבוגר בחיים, ואנה מנסה להסתתר ולדאוג בינתיים לצרכים הבסיסיים שלה ושל אסטור, בסביבה שנעשית קשה ועוינת יותר מיום ליום.

יום אחד נחטף אסטור. יש באי כנופיות ילדים-נערים מאורגנות, וגם סוג של שלטון שמשעבד ילדים צעירים לצרכיו. אנה נאלצת לעזוב את המחסה שלהם כדי להציל אותו מידיהם. הם כבר לא יכולים לחזור והתקווה היחידה עכשיו היא להגיע למסינה ומשם ליבשת, השמועה אומרת שנותרו שם כמה מבוגרים שימצאו תרופה או חיסון. המסע ארוך, והם מוצאים חברים ואויבים בדרך. המזון הולך ומתכלה וכל הקשרים קצובים בזמן, עד תחילת ההתבגרות המינית. מתוך תקווה שהספר יתורגם לעברית אני לא רוצה לפרט יותר מדי את העלילה, שלא חסרות בה תפניות מפתיעות, אבל הקריאה מותחת וסוחפת. אנה היא נערה אמיצה, אבל לא מושלמת, וקשה לא להיקשר אליה. המסירות שלה לאחיה מעוררת הערצה, ואפילו אהבה, בוסרית וטרגית, היא מוצאת בדרך. אנחנו שומעים גם את סיפורי הילדים שהם נתקלים בהם, חלקם בתפקיד "הרעים", ועדיין הלב נצבט.

כשקראתי את הרומן לא יכולתי שלא לשים לב להשראה שהוא קיבל מרומנים אחרים: "הדרך" מאת קורמק מקארתי, "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג, וגם טרילוגיית "חומריו האפלים" מאת פיליפ פולמן. ועם זאת, הצליח אמניטי לרקוח רומן אנושי, מטריד ומרתק.

כריכה"אנה" התפרסם באיטליה ב-2015 ותורגם בינתיים לספרדית, צרפתית וגרמנית. ניקולו אמניטי הוא "סופר ותסריטאי יליד 1966 , הוא פרסם שבעה רומנים, שניים מתוכם תורגמו לעברית: "אני לא מפחד (תרגום אורה אייל) ו"כמצוות האל" (תרגום מורן אטיאס). בזמנו ניסיתי לעניין כמה הוצאות בתרגום ספר אחר שלו: "אני ואת", שהיה רב מכר באיטליה, אבל צנום מדי מבחינה מסחרית בארץ.

Niccolò Ammaniti, Anna, Torino, Einaudi, 2015, pp. 284

עצות סבתא: וירוס הקורונה

אני מודה שההקשר הספרותי כאן די קלוש, והוא עלה תאנה כדי לפרסם גם כאן סרטון חמוד שנתקלתי בו הבוקר, ולא עמדתי בפיתוי לתרגם לעברית.

ההקשר הספרותי הוא רמז לרומן בהא הידיעה של הספרות האיטלקית: המאורסים מאת אלסנדרו מנצוני. הסבתא מספרת בפתיח על הנכדים שלה, רנצו ולוצ'יה שניצלו בנס מהמגפה במילאנו. רנצו ולוצ'יה הם זוג האוהבים שהופרדו רגע לפני חתונתם על ידי נבל שחשק בלוצ'יה. עברו עליהם שנים של הרפתקאות מסמרות שער עד שהצליחו להתאחד, בין השאר הם שרדו את מגפת דבר שהכתה במילאנו בשנת 1630. יש אליו אינספור התייחסויות בתרבות האיטלקית, ברומן קצר ושנון שתרגמתי לא מזמן, ואני מקווה שיצא בקרוב, העלילה מתוארת באופן בוטה: "בתקופה מסוימת נתתי שיעורים באיטלקית לקבוצת נערים שסחיבת סיגריות ממני עניינה אותם יותר מדיון בסוגיה אם יש ב"מאורסים" של מַנצוֹני משהו יותר מהזדווגות מושהָה." המאורסים תורגם לעברית לפני יותר מחמישים שנה, ולמרבה הצער התרגום שהיה טוב לזמנו, התיישן. למיטב ידיעתי מרים שוסטרמן-פדובאנו שוקדת בשנים האחרונות על תרגום חדש שאמור להתפרסם בהוצאת כרמל. זאת משימה עצומה ואין לדעת מתי תסתיים, אבל אני מצפה לתרגום החדש בקוצר רוח.

ועכשיו אפשר לעבור לעיקר, הדבר הכי החמוד שראיתי עד עכשיו בנושא הקורונה. שווה להקשיב גם למי שלא מבין איטלקית. ומומלץ לכולנו להישמע להוראות.

תקציר מנהלים:

  1. רחצו ידיים.
  2. התעטשו למרפק.
  3. אל תתחבקו ותתנשקו – תקרצו!
  4. בלי גזענות! המגפה עוברת, הגזענות נשארת.
  5. בשלו ראגו (אם אתם בהסגר).
  6. התאימו את ההרגלים למצב (טישו משומש לפח מיד).
  7. הקשיבו להוראות הרופאים.
  8. בואו נשמור על סולידריות עם מי שבהסגר.

לצערי אני לא מצליחה כרגע להטמיע את הסרטון ישירות, צריך ללחוץ על הקישור: עצת סבתא


 

תרגום זריז על הבוקר (בעירבון מוגבל, יש לי עוד המון עבודה היום):

על מה אנחנו צריכים לדבר, על מה מדברים ומה עושים? לא ראיתם?

חכמולוגים, תקשיבו לסבתא, אני ראיתי כבר מגפות, מי יכול לשכוח את הדֶבֶר במילאנו, הנכדים שלי, רנצו ולוצ'יה, היו שם וניצלו בנס, הודות לעצות שלי! יאללה, יאללה, נתחיל.

עצה מספר אחת: תרחצו ידיים! מה חדש בזה? כמה פעמים כבר אמרתי לכם את זה? את רחצת את הידיים? לא בגלל הקורונה, תמיד! אתה רחצת ידיים? לכו לרחוץ!

עצה שנייה: כשאתם מתעטשים תתעטשו למרפק, תתעטשו למרפק! זאת לא הקורונה, אלו נימוסים! כמה פעמים כבר אמרתי לכם את זה? תשימו את היד מלפנים! אני אומרת לכם: את היד מלפנים! אתם רוצים לשים את הברך מלפנים? שימו את הברך מלפנים! זה יותר סקסי אם אתם יכולים. אפצ'י! ראיתם? כמה זה סקסי? לא אכפת לי מהעיטוש, אפצ'י!

עצה שלישית: לזמן מוגבל, אסור להתחבק ולהתנשק. אמרו שזה מסוכן, מה אנחנו יכולים לעשות? כשאנחנו נפגשים במקום להתחבק ולהתנשק – קורצים. אה, דודה מריה! (קריצה) לא נוגעים זה בזה. סבתא נתנה לך אוכל טעים? (קריצה) כמה רזית! (קריצה) מוצא חן בעינייך? זה מה שתעשו: קריצה.

עצה רביעית: אנחנו לא מפלים אתנית בגלל הקורונה. אנחנו שרגילים לכך שמפלים אותנו, אנחנו רוצים להיות אלו שמפלים אחרים? הקורונה פגעה עכשיו בסינים, במקרה אחר האשימו את האפריקנים. תזכרו, הקורונה תעבור, הגזענות תישאר. אין לה חיסון.

עצה חמישית: הסגר. מה עושים שבועיים בבית? תנצלו את זה! אתם יכולים לראות סדרות, לנקות את החלונות, אבל בעיקר, אם היו שמים אותי בהסגר, לשבועיים? הייתי מבשלת רוטב עגבניות במשך שבועיים! עד שיגיע הפסחא הוא יהפוך לראגו! אחרי שבועיים בישול איטי אני אמכור אותו לפי משקלו בזהב. במקום חומר חיטוי. 100 מ"ל ראגו תמורת 400 אירו. אני מתבדחת, בשבילכם בחינם.

עצה שישית: למרבה הצער צריך לוותר על הרגלים בתקופה הזאת. מה אפשר לעשות? מה? טישו בשרוול? בטוח שאני לא יכולה לשמור אותו שם? אני מחזיקה אותו שם כל החיים! לזרוק? כל אחד חייב למלא את חובתו. אני כל כך עצובה, אני לא יכולה לקנח את האף.

עצה שביעית: אני רוצה להגיד לכם את הדבר האחרון, כל הנכדים שלי דוקטורים. דוקטורים! לא רופאים, הבנתם? מה שקראתם באינטרנט לא הופך אתכם למדענים, זה היה נחמד, לכולכם היו נכדים משכילים. הקשיבו לרופאים, או לסבתא, כי גם למקומות שאליהם לא מגיעה הרפואה מגיעה התנהגות תרבותית.

עצה שמינית: יש לכם חברים בצפון, אתם סטודנטים או משהו אחר? אל תלחצו, אם תגמר האספקה בחנויות, אנחנו כאן! נשלח לכם חבילות מהדרום. מבחינתנו כולכם משפחה, אתם סטודנטים? אני אשלח לכם חבילה. אתם צפוניים? אני אשלח לכם חבילה. אתם סינים? הממם, אני מתבדחת, פורים עכשיו. אתם סינים? אני אשלח לכם שתי חבילות. אנחנו חייבים לעזור.

עכשיו איפרד מכם, בחיבוק גדול! (קריצה)

אנחנו מושיטים לכולם יד, גם לרחוקים.