כמו גבר צעיר – קרלו קָרָבָּה

אני יכולה להבין איך אפשר להתאהב בספר הזה. לצאת אתו להפלגה בדמיון ולהיסחף על גבי המשפטים הארוכים והמערסלים.כריכה גבר צעיר לשקוע בהרהורים אינסופיים על כל דבר, החל מ"כוחות" במשחקי כדורגל בשכונה, ועד מהות הקשר עם כל אחד ואחת מהאנשים הסובבים אותו, דרך אינספור רגעים קסומים ורגעים משפילים במהלך שלושים שנות חייו של הדובר. מאשה, חברתו הטובה ביותר של קרלו, המלווה אותו מאז התיכון, החליקה באופנועה על שלג נדיר ברומא, ואושפזה מחוסרת הכרה. הרומן מלווה את הרהוריו בשבועיים הבאים (במהלכם היא מתה ונקברת) שבהם הוא מרגיש שחצה את הגבול אל תחילת התקופה הבוגרת בחייו.

קרלו הוא בחור מוכשר למדי, בעל עבודה קבועה (הגביע הקדוש עבור בני דורו באיטליה) והשכלה רחבה, יש לו בת זוג וחיי חברה פעילים. וכמו כן גם מצפון מפותח ביותר ונטייה לנתח לעומק אירועים, קטנים כגדולים, מדומיינים וממשיים.

טוב, נשברתי. הבחור חופר שאין דברים כאלו. כל דבר, אבל כל דבר, הוא עילה להתחבטות פנימית ארוכה (הוא משתף את החברים שלו בגרסה מקוצרת, תודה לאל, אחרת לא היה נשאר לו חבר אחד לרפואה). לפעמים קל להבין, למשל השאלה האם לדחות חתימה על חוזה עבודה במילאנו כדי להשתתף בלוויה של מאשה ברומא, אבל גם לשאלה המייסרת האם היה צריך להשאיר פורפֶרָה במתנה לילד טורקי שפגש לדקות ספורות במהלך חופשה הוא מקדיש לא פחות משלושה וחצי עמודים. או דיון ארוך מאוד בסדרה "אבודים", שבעונה השנייה שלה צפה עם מאשה ובעת מותה היא עדיין לא הסתיימה, והעובדה שמאשה לעולם לא תדע איך היא מסתיימת מסמלת מבחינתו יותר מכל את סופיות מותה ואת ההיעקרות שלה מחייו. לזכותו יאמר שעולם האסוציאציות התרבותי שלו רחב ומגוון מאוד, החל בברית החדשה, האודיסאה והספרות הרומנטית הגרמנית (עם 'הצל, או, המעשה המופלא בפטר שלמיל' מאת אדלברט פון שאמיסו) ועד תום וג'רי ורדיוהד. למרות הציניות שלי יש כנות אמיתית בכתיבה, ואפשר להזדהות ולהבין את ההתחבטויות שלו, שאולי הן לא מאוד מקוריות, אבל משותפות ללא מעט אנשים מצפוניים, צעירים יותר או פחות.

יתכן שחלק מהקושי שלי להתחבר נובע מתנאי הלחץ שבהם אני קוראת כרגע (ההצבעה הראשונה לסטרגה מסתיימת עוד שבועיים וחצי) ומסגנון הכתיבה שדורש אורך נשימה. זו כתיבה יפה ועשירה, מרובת דימויים ותארים – ובעיקר עתירת פסוקיות לוואי. האיטלקית נוטה מטבעה למשפטים ארוכים, יותר מהאנגלית, ובוודאי יותר מהעברית, אבל הרומן הזה שובר את כל השיאים בהם נתקלתי עד היום. לא התאפקתי ותרגמתי משפט אחד. לאו דווקא הארוך ביותר, ובהחלט לא חריג בספר. המשפט המקורי מכיל 202 מילים, בתרגום לעברית רק 151 מילים (העברית לרוב קצרה יותר), על מסך הקינדל שלי הוא תפס יותר מעמוד שלם, 22 שורות בספר המודפס. אין שום סיכוי שהוא היה נשאר משפט אחד בספר מתורגם, גם משפטים הרבה יותר קצרים אני קוטעת בתרגום, ואם אני מהססת עורכת התרגום לא מרחמת עליהם, בצדק.

[ההקשר: מחשבותיו רגעים ספורים לאחר שיחת הטלפון שבה התבשר שלמאשה הייתה תאונת אופנוע והיא  מחוסרת הכרה.]

יתכן שהניעה אותי תשוקה פחדנית ומתעתעת לחלוק את עול המידע ששמעתי עם כתפיים אחרות, אך גם התרגשות של מי שיכול למסור ידיעה דרמטית שנוגעת בו אך לא מערערת אותו – כמו התנסויות מסוימות, מוזרות ואיומות, שעברתי בחיי, רעידת אדמה קטלנית שהותירה מתים במרחק מאה קילומטר, אבל בבית רק הרעידה את הנברשות והקירות, והעירה אותי כשנשרו חפצים ממדפי הספרייה ונפלו לרצפה ברעש, או רצח שביצעו הבריגדות האדומות ברחובות בהם הלכתי לבית הספר מדי יום ביום, והתרחש רגעים ספורים לאחר  שעברתי שם, או אסון שהיה מעורב בו מטוס שהמריא מהמסלול הסמוך לזה שעליו נחתנו אני ודָווידֶה בחניית ביניים במדריד במהלך טיסה שהביאה אותנו להוואנה – ולכן טלפנתי לרוברטו, בנה של חברתה הטובה ביותר של אמי, האדם היחיד שחלקתי עמו לפחות חוויה אחת חשובה בשנה מיום הולדתי ועד לרגע זה, כלומר, מי שהכיר אותי טוב יותר מכול אחד אחר, ופעמים רבות ראיתי בו דמות מופת נערצת ואדם שהצטייר בעיני כמי שיודע להתנהל בטבעיות במצבים מגוונים בחיים. (עמ' 33)

משפט אחד. עכשיו ברור למה הכוונה באורך נשימה?

Carlo Carabba, Come un giovane uomo, Marsilio

 

מודעות פרסומת

אני נשארת כאן -מרקו בלצנו

אני אוהבת כריכות של ספרים, לא מעט ספרים התחלתי לקרוא בזכות תמונה יפה על הכריכה. "אני נשארת כאן"* לוקח את צילום הכריכה צעד אחד הלאה: הרומן כולו נכתב בזכות הדימוי על הכריכה. זהו מגדל הכנסייה מהמאה ה-14 של הכפר קוּרוֹן ששקע באגם מלאכותי בעקבות בניית סכר הידרואלקטרי. מרקו בלצנו ניסה להתחקות אחר גורל האנשים שחיו שם לפני שהמים הציפו את ביתם.

הדוברת ברומן היא טְרִינָה, בעת התחלת העלילה, שנות העשרים של המאה הקודמת, היא צעירה עליזה החולמת להיות מורה resto quiולצאת לעולם הגדול. הכפר קורון שייך למחוז אלטה אדיג'ה או סוּד טירול, כפל השמות מרמז על הבעייתיות: עד מלחמת העולם הראשונה הוא היה חלק מאוסטריה ורוב תושביו היו אוסטרים דוברי גרמנית. בתום המלחמה סופח המחוז לאיטליה, ועם עליית הפאשיזם באותן שנים החל תהליך "איטליזציה" מכוון. השלטון תמך בהגירה פנימית של אוכלוסייה דוברת איטלקית מהדרום, כוחות השיטור והממשל היו רובם ככולם איטלקים, בתי הספר לימדו רק איטלקית ונאסר ללמוד וללמד גרמנית. טרינה מסיימת את לימודיה ומתחילה ללמד ילדים קרוא וכתוב בגרמנית ב"קטקומבות", כלומר במחתרת. פעילות בלתי חוקית, חברתה נאסרת ונשלחת לגלות כשהיא נתפסת מלמדת גרמנית. טרינה נישאת לאריך, איכר צעיר ויפה תואר מהכפר. כיום היינו אומרים שאריך הוא אקטיביסט בנשמתו: הוא מחויב לשפה הגרמנית והוא בין הראשונים המודאגים מהתוכנית הדמיונית של הממשל הפשיסטי ברומא לבנות סכר שיספק חשמל לתעשייה ויטביע שני כפרים. בינתיים נולדים להם ילדים, מיכאל ומָריקָה, היטלר עולה לשלטון בגרמניה, והאווירה האנטי אוסטרית בכפר מחריפה. בשנת 1939 במסגרת הברית בין גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית דוברי הגרמנית יכולים לבחור בין עזיבה וקבלת אזרחות גרמנית לבין הישארות והיטמעות בתרבות האיטלקית. הדעות חלוקות והמתח בכפר גואה, בתים ננטשים בלילה, בחופזה. בוקר אחד נעלמת גם אחותו הנשואה וחשוכת הילדים של אריך, אבל היא לא נעלמת לבד, גם מריקה בת העשר נעלמת עמה.

בשלב זה אקטע את תיאור העלילה, כדי להרחיב קצת על המחשבות שהוא עורר בי, וכדי לא להרוס למי שיקרא אותו. רק כדי לצאת ידי חובה, הספר קצר אבל גדוש באירועים: שנות המלחמה הקשות מרסקות את המשפחה הקטנה, אריך מתגייס לצבא האיטלקי, נפצע, חוזר וכדי להתחמק מגיוס לצבא הגרמני (איטליה קרסה ונכבשה בינתיים) הוא וטרינה בורחים להרים ומסתתרים שם. הבן, מיכאל, מעריץ את היטלר ומתנדב לצבא. מיד אחרי המלחמה מתחדשות העבודות להקמת הסכר, אריך משקיע את כל כוחותיו במאבק, מערב פוליטיקאים ומגיע עד לאפיפיור, אבל כפי שמעיד התצלום על הכריכה – המאבק נכשל.

הדולומיטים מוכרים לנו כיום בעיקר כאתר חופשות נהדר, סקי בחורף וטיולים פסטורליים בקיץ. קשה לדמיין שלפני מאה שנה היה זה מחוז של איכרים עניים קשי יום ושל מאבק לאומי. של מיעוט שננטש על ידי מדינת האם והופקר לדיכוי תרבותי מכוון. אנשים שנאלצו לבחור בין ויתור על תרבותם או ויתור על אדמתם. לפי ויקיפדיה 86% מהאוכלוסייה דוברת הגרמנית עזבה (כן, טרנספר מרצון). כפי הנראה ההבטחות למהגרים לגרמניה לא תמיד קוימו, חלקם לא הצליחו להשתקע, ואחרי המלחמה חזרו במסגרת הסכם בין אוסטריה ואיטליה (דה גספרי-גרובר). ההסכם הבטיח גם אוטונומיה תרבותית למחוז, ואכן עד היום המחוז מוגדר כמחוז דו לשוני. למיטב הבנתי התיירות והרווחה הכלכלית שהגיעה בעקבותיה הביאו לרגיעה, אף שבשנות השבעים הייתה התעוררות לאומית, לעיתים אלימה, של דוברי גרמנית.

הרגשתי שהפאשיסטיים היו מנוולים כי רצו להטביע אותנו, לגרור אותנו למלחמה, וגירשו את ברברה. והנאצים היו מנוולים באותה מידה כי שיסו אותנו זה בזה ורצו את הגברים שלנו רק כבשר תותחים. (עמ'  68)

הרומן מתרחש בשנים המוקדמות של השלטון האיטלקי, והכפריים מוצאים את עצמם בין הפטיש לסדן. מצד אחד שלטון פשיסטי שונא זרים: הם זרים במולדתם, על האדמות שהם רועים בהן מדורי דורות. הדור המבוגר אנאלפביתי ברובו והילדים הקטנים נשלחים לבתי ספר בשפה שהם לא דוברים בבית. אף אחד לא מייצג אותם או מגן עליהם, כך למשל המודעות על בניית הסכר שעומד להחריב את בתיהם, על הפיצויים הזעירים, על לוחות הזמנים – כתובות באיטלקית בלבד, שפה שרק מעטים מהם מבינים. ומצד שני גרמניה הנאצית, מי שמבין את הרוע הגלום באידאולוגיה הנאצית לא יכול למצוא בה את מקומו ולא יכול "לחזור" אליה.

מי הגן על שפתנו כשהפשיסטים רמסו אותה ודחקו אותנו לבתי הספר שלהם? מי נשאר להגן על סוד-טירול? הפוליטיקאים האיטלקים והאוסטרים מתחרים ביניהם מי ינער את חוצנו מאיתנו. (עמ 144)

האיטלזציה נפסקה אחרי המלחמה, אבל הם עדיין נותרו מיעוט לאומי ואנשים כפריים עניים. המונח דיכוי כפול מתייחס למי ששייך לשתי קטגוריות בלתי תלויות המדוכאות בחברה, למשל נשים מזרחיות, הומוסקסואלים ערבים, נכים שחורים וכו'. קשה הרבה יותר להשתחרר מדיכוי כפול, שכן לעיתים מופעל דיכוי בתוך הקבוצה חלשה על חלק מחבריה. כאשר מתחדשת העבודה על הסכר לאחר המלחמה אין לתושבים אל מי לפנות. הם עניים ולא משכילים, מיעוט שאינו דובר את שפת הרוב ואין להם קשרים בשלטון. הם מסרבים להיגרר למאבק אלים, האם זה מה שחרץ את גורלם?

נגררתי לשאלות גדולות ומינוחים מפוצצים, אבל "אני נשארת כאן" הוא רומן של אנשים פשוטים. טרינה היא אישה רגילה, קצת יותר משכילה מהסביבה, קצת נוטה להרהורים, אבל בלי יומרות גדולות. היא מתחתנת עם הבחור שמוצא חן בעיני אביה ונגררת אחרי המאורעות, לא יוזמת כמעט כלום. כשצריך היא לוקחת את הפרות למרעה וכשצריך היא יורה בגבם של חיילים נאצים. הם אנשים מאופקים, שקולים, לא מחצינים רגשות ולא פועלים בקיצוניות. וכך גם כתוב הספר, בישירות ובפשטות, לא מתעכב בשום מקום וממשיך הלאה, בלי לעגל פינות ובלי לרכך את המציאות. אין אהבה גדולה מהחיים, יש נישואים יציבים שמחזיקים בכל התהפוכות. יש קרעים שלא מתאחים לעולם, ויש געגועים לא מדוברים.

"אתה חושב עדיין על מריקה?" שאלתי אותו פתאום.
"אני חושב עליה בלי לחשוב עליה," ענה.
"מה זאת אומרת?"
"אני לא יודע להסביר לך אחרת, אני חושב עליה בלי לחשוב עליה." (עמ' 146)

הספר ממוען למריקה, טרינה מספרת לה על החיים שנמשכו בלעדיה, עם הכאב על אובדנה, אבל בלי לחפש אותה באמת אף פעם. נדמה לי שמריקה מסמלת גם את הכפר האבוד, שנעלם מתחת למים, עם החיים שהיו בו, והחיים נמשכים בחוץ בלעדיו, בשלווה. "הקִדְמָה חשובה יותר מקומץ בתים" (עמ' 176) אומר המהנדס לאריך, ואולי הוא רומז לסיפורן של עוד קהילות כפריות נכחדות. "שמונה הרים" שזכה בשנה שעברה בסטרגה מספר על כפר שננטש מסיבות כלכליות, בלי שהציפו אותו במים, סתם כי אי אפשר יותר להתפרנס מחקלאות מסורתית בעולם של כלכלה גלובלית.

מרקו בולצנו הוא סופר כבן ארבעים יליד מילאנו שזה ספרו השישי. באחרית הדבר הוא כותב שהדחף לכתוב את הספר התעורר בו לאחר שביקר באגם היפהפה, אתר תיירות הומה ומצליח. הוא לא בן המקום והספר כתוב כולו באיטלקית, בלי אף מילה בגרמנית, דבר שמעלה תהיות אירוניות על הצלחת האיטלזציה למרות הכול, אם את ההיסטוריה של המיעוט האוסטרי כותב סופר איטלקי והספר מתחרה על פרס ספרות איטלקית יוקרתי.

ולמרות זאת, אם זה לא ברור, הספר מצוין, הוא נגמר לי מהר מדי.

Marco Balzano, Resto qui, Einaudi

  • הערה לגבי שם הספר: בפעלים בהווה באיטלקית אין הבדל בין זכר לנקבה, לכן אפשר לתרגם את הכותרת גם ל"אני נשאר כאן". מכיוון שהדוברת אישה בחרתי בנקבה, אבל מצד שני, דווקא אריך הוא זה שנאבק בסכר עד הרגע האחרון ממש.

אמא של אווה – סילביה פֶרֶרִי

אווה בת השמונה עשרה עוברת ניתחו לשנוי מין בסרביה, כשתתעורר ממנו תהיה אלסנדרו, כפי שהיא מכנה את עצמה מגיל Silvia-Ferreri_La-madre-di-Eva_Neo-edizioniארבע. אמא של אווה צופה בניתוח הארוך מעבר לחלון, וסוקרת את הדרך שהביאה אותם לשם. במונולוג פנימי ארוך, המופנה אל בִּתָּהּ, היא מגוללת את השלבים ואת התחנות. החל בנעוריה שלה, יחסיה עם הוריה, הזוגיות עם אביה של אווה, ההיריון, האימהות ואז ההכרה שהבת האהובה היא ילדה אחרת. אווה רואה בעצמה בן, היא מכנה את עצמה אלסנדרו, והיא רוצה לעשות פיפי בעמידה, כמו הבנים. אין לה ספק לרגע שזאת המהות שלה, עוד לפני שהיא מסוגלת לנסח את הדברים. הבחירה שלה ברורה אבל הסביבה מתקשה לקבל אותה והדרך ארוכה וכואבת, ובכל שלב צצות בעיות חדשות: הליכה לשירותים בבית ספר יסודי, לבוש, תספורת, קבלת מחזור, צמיחת שדיים, לקיחת הורמונים – מְדַכְּאֵי התבגרות או גבריים, התהליך המשפטי הנדרש לשינוי מין, והניתוח עצמו. כל אחד מהשלבים האלו הוא משבר שאווה, הוריה והסביבה נאלצים להתמודד איתו.

רָצִית להחליף מין. באופן כירורגי, מוחלט ובלתי הפיך.
  רָצִית לשים סוף, פעם אחת ולתמיד, לעינוי שנמשך שבע עשרה שנה. לדרך הייסורים שבה הצלב שאת נושאת נעשה כבד יותר מיום ליום, מתבלט יותר מיום ליום. היה לך דחוף להגיע לגולגלתא, רצית להיצלב כדי לקום לתחיה כגבר. (עמ' 156)

ההתבגרות של אווה/אלסנדרו קשה ומיוסרת, אבל הרומן ממוקד בקושי של החברה והסביבה הקרובה לקבל אותו. הכאב הגדול ביותר הוא של האנשים שאוהבים אותו, ההורים והסבים. הם נקרעים בין הרצון לתת לאווה את החופש לבחור להיות מאושרת כרצונה, ולבין האחריות האיומה שהם עלולים לסייע לה להרוס את גופה באופן בלתי הפיך. לכן גם נקודות המשבר הקשות ביותר הן סביב ההתערבויות הפיזיות: ההורמונים והניתוח. הם אנשים פתוחים, משכילים, מתקדמים, לא שמרנות ולא דעות קדומות מעיקות עליהם, אלא התפקיד שלהם כמבוגר האחראי, מי שאחראי להגן על אווה עד שהיא תוכל להגן על עצמה, להגן עליה גם מעצמה. הרומן מפרט את הדילמות: האם לתת לה בגיל 12הורמונים שיעצרו את ההתפתחות המינית עד שהיא תתבגר נפשית עוד קצת? ומה אם ההורמונים הללו יחבלו לנצח בצמיחה לגובה? האם לתת לה לקחת טסטוסטרון בגיל 16 ולהחריב את החזות הנשית שלה? וכמובן, האם לכרות אברים בריאים מגופה בגיל 18 ולחסל את האפשרות שלה להיות אם ולקיים יחסי מין 'רגילים'?

"אני לא טעיתי, זאת את שעשית חצי עבודה", אלסנדרו (עמ' 8)

אווה כועסת על אמה, היא כועסת עליה יותר מאשר על אביה, יותר מאשר על סבה, יותר מאשר על הילדים בכיתה שלועגים לה, יותר מאשר על השופט שדחה את בקשתה לשינוי מין. זאת אימהות לא פשוטה, אימהות שהתחילה בחשש, בקשיים ובשמחה גדולה. השנים הראשונות היו ספוגות בשמחה גדולה, חייה הסתובבו סביב הילדה הקטנה, עטפו אותה בחום ובחיבה. אבל הזהות המינית השונה של אווה משפיעה על הכול. העולם לא אידאלי: עיקר העומס מוטל על האם, היא לפעמים מגיבה בעוצמה וכעס – יוצאת למלחמות למען אווה ונפגעת בעצמה, היחסים בין ההורים נפגמים, הפסיכולוגית תופסת את מקומה בליבה של אווה, האם מקנאה, נעלבת, אווה מסתגרת מפניה, הקרבה שהייתה ביניהן נעלמת. האם מרגישה שהיא נותנת את כל כולה למענה ולא זוכה להערכה, להפך.

הבטחנו לך שתהיה לנו סבלנות, שננסה תמיד להסביר לך בשקט ובשלווה, הבטחנו שנאהב אותך כל החיים יקרה מה שיקרה, הבטחנו שנגן עלייך מהכול ולא נכפה עלייך דבר, שנשאיר לך תמיד את החופש לבחור לאן תעופי, מה תהיי, מה תעשי. …לא קיימנו אף אחת מההבטחות הללו.(עמ 137)

הגורל הקשה על המשפחה הקטנה הזו, אבל אכזבות ורגשות קשים נמצאים גם בהורות ובאימהות 'רגילות' יותר. כוחו של הספר בכנות של הדוברת. היא נאבקת להיות אם טובה, להיות בת-זוג טובה, להיות מאושרת, ולא מייפה את המציאות. ההתלבטויות שלה לא פשוטות, אבל במהותן הן התלבטויות שכל הורה חווה, גם אם פחות דרמטיות. ולכן קל להזדהות איתה והסיפור סוחף, גם אם סופו ידוע מראש.

הרומן לא חף מבעיות. הקריאה מרתקת, אבל בכמה מקומות התעורר בי הספק שמא הוקרבה האמינות למען הדרמטיות. האם סביר להניח שהורים התומכים בהחלפת הזהות ימשיכו לכנות את בנם אווה עד לאחר הניתוח? לדבר אליה ועליה בלשון נקבה כאשר מזה שנים הוא רואה בעצמו גבר ויש לו חזות גברית? האם יש בית חולים בעולם, אפילו בסרביה, שיאפשר לאם לצפות בניתוח? אין לי היכרות אישית עם הנושא, ואני לא יודעת אם בתיאור המציאות של טרנסג'נדרים ומשפחותיהם מסתתרים פרטים מקוממים מבחינתם או לא.

"אמא של אווה" הוא הרומן השני שאני קוראת מבין המועמדים לסטרגה, כלומר אני עדיין בתחילת הדרך, אין לי מושג עדיין בעד מי אצביע, אבל זה ספר שהייתי שמחה לראות מתורגם לעברית. המודעות לקשיים של "אנשים במעבר" ומשפחותיהם עלתה בשנים האחרונות, וספר קריא, אמפטי ומסקרן הוא תוספת ראויה למדף הספרים.

זהו ספר הביכורים של סילביה פֶרֶרִי, עיתונאית ובמאית דוקומנטרית, ילידת מילאנו החיה ברומא, ובעצמה אם.

Silvia Ferreri, La madre di Eva, NEO Edizioni

הערב כבר מחר – ליה לוי

משלוש סיבות בחרתי להתחיל ברומן הזה את מרתון הקריאה לקראת הסטרגה: קראתי את ספר הביכורים של הסופרת ואהבתי אותו, הוא עוסק בשואה, והוא יחסית קצר.

בספרי שואה, מעצם טיבם אין הרבה הפתעות, טוב זה לא הולך להיות, לכן אני יכולה לספר את תמצית העלילה בלי לחשוש כריכה Questa sera è già domaniלספויילרים אמיתיים. אלסנדרו הוא ילד יהודי מבריק שגדל במשפחה יהודית מבוססת בג'נובה. המשפחה חילונית, האם מבקרת בבית הכנסת בחגים, לעיתים נדירות גם בשבתות. הם שומרים על קשר רופף עם הקהילה היהודית, בחוג החברתי שלהם בעיקר יהודים, אבל לא רק, אלסנדרו לא לומד בבית הספר היהודי. המשפחה קטנה, הנישואים לא מושלמים, האם מצפה ממנו להיות גאון, קצת ממורמרת על כולם, על אחותה, על אביה ועל בעלה. האב יהלומן יליד בלגיה בעל נתינות בריטית, טיפוס קר ושקול. חוקי הגזע שהוטלו על איטליה ב-1938 מטלטלים את חייהם, ובמקביל מגיע לעיר הנמל שטף של יהודים אוסטרים שברחו אחרי ההשתלטות הנאצית (אָנְשְלוּס). רגע לפני הכרזת המלחמה בין בריטניה לאיטליה מקבל האב הצעה מהשגרירות להגר לבריטניה יחד עם משפחתו – האם מסרבת בתוקף, היא איטלקיה, אביה ואחותה כאן, העסק שלהם כאן, מה פתאום לעזוב הכול ולהפוך לפליטים? זמן קצר לאחר מכן נסגרים הגבולות וכנתין של מדינת אויב נאסר על האב לשהות בג'נובה. המשפחה מוגלת לכפר נידח ואלסדרו נשאר לגור בשנת הלימודים אצל הדודה האוהבת. למען האמת, המצב לא כל כך נורא, הם מסתגלים. אלסנדרו מתבגר לאיטו, מתאהב, מאמץ השקפת עולם קומוניסטית. עד שבשנת 1943 נופל משטר מוסוליני וגרמניה כובשת את איטליה. עכשיו כבר אין ספק, הם  חייבים לרדת למחתרת ולנסות לחצות את הגבול לשוויץ, בכל מחיר.

שני חלקים ברומן ריגשו אותי במיוחד. בשליש הראשון מסופר על החלת חוקי הגזע באיטליה של מוסוליני, היהודים מנסים להסתגל, למצוא פתרונות ולספר לעצמם שזה לא באמת נורא, אפשר להסתדר: אפשר להכניס שותף לא-יהודי לעסק ולשמור עליו, לא מוכרחים ללכת לשפת הים, אז מה אם הילד לא יכול ללכת לתיכון הקלסי, בית הספר היהודי לא פחות טוב. גם כאשר מגיע גל הפליטים מווינה, עם הסיפורים על אוסטריה אחרי האָנְשְלוּס, על הנאצים המקומיים שצצו בין לילה, על החרמת הרכוש: היהודים האיטלקים עוצמים בכוח את עיניהם ומסרבים לראות את העתיד. זאת תכונה אנושית מוכרת, הצפרדע שקופצת ממים רותחים בעוד רעותה מתבשלת לאיטה למוות. התיאור בספר ריאליסטי ומשכנע, בזו אחר זו מוחמצות כל האפשרויות – בתור נתין בריטי יכול היה האב לחלץ את המשפחה בתנאים טובים בשלב מוקדם, אפשר היה גם לברוח לפני הכיבוש הגרמני, אבל הם בורחים רק כשהסכנה מגיעה הביתה ממש – ובתנאים הגרועים ביותר.

"סליחה," אלסנדרו לא יכול להתאפק יותר. "אם אתה יודע הכול, תסביר לי לפחות דבר אחד. אם אנחנו לא יהודים נרדפים, למה שנסתכן ככה, למה שנשלם כל כך הרבה למישהו שיבריח אותנו את הגבול המסוכן, שבו הפתיעו אותנו ושדדו מאיתנו את מעט הכסף שנותר לנו?"
"מה אתה חושב?" הקצין יוצא מהאדישות, כועס כמעט." אתה באמת חושב כל ההמונים שמגיעים אלינו נמצאים בסכנה? אירופה כולה רוצה למצוא כאן מחסה. לונדון במלחמה, הפצצות, רעב… הכול. חיילים עזובים וכן, בוודאי, גם יהודים וכן הלאה, אבל גם אלפי עריקים מכל סוג, עם חשבונות אישיים ופוליטיים פתוחים." (עמ' 211)

הם כבר איבדו הכול, חסכונות של חיים שלמים, אין להם לאן לחזור ואם יחזרו סביר להניח שיהרגו מייד, אבל מבחינת הקצין השוויצרי בגבול הם רק עוד שלושה ראשים כמו כולם, והוא צריך לשים את האצבע בחור ולסתום את נהר המסתננים שמתחזים לפליטים.

אני שמחה שהרומן הזה נכתב כיום באיטליה, ואני שמחה שהוא זכה להכרה. הוא מתאר את התפתחות מלחמת העולם צעד אחר צעד ואת המצב הבלתי אפשרי אליו נקלעו אזרחים יהודים מהשורה באוסטריה ובאיטליה. אבל יש להודות: זאת ספרות מגויסת. הרומן נכתב כדי להעביר מידע ומסר, והערך הספרותי  שלו מוטל בספק. רוב הדמויות שטוחות, ובעצם אינן מתפתחות כמעט לאורך השנים. כן, אלסנדרו מתבגר, אבל מי לא מתבגר בין גיל עשר לשבע עשרה? למרות התנאים יוצאי הדופן לא מצאתי משהו לא שגרתי בהתבגרות שלו. אני לא חושבת שיהיה ברומן חידוש רב למי שגדל בארץ ומכיר את ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, אם כי ייתכן שהוא יכול להתאים בתור ספרות נוער.

אופס. יש פיל בחדר, אולי הוא לא יפריע לקוראים האיטלקים, אבל לי כישראלית הוא צורם. אין ציונות, אין פלשתינה ואין ארץ ישראל. הפליטים הווינאיים נפוצים בכל העולם:  מארצות הברית ועד סינגפור, משפחת רימון בעלת הדרכון הבריטי מחמיצה הזדמנות לברוח לאנגליה, המשפחה המורחבת מתאספת בליבורנו כדי לדון במצב ולחפש פתרונות יצירתיים: אבל אין שם אף ציוני אחד לרפואה, פלשתינה לא עולה על דל שפתיהם. וינה וצפון איטליה של אותן שנים נמצאות ברקע המשפחתי שלי, נכון שלא כולם הגיעו לכאן, אבל האם הגיוני לחשוב שהנושא לא יעלה אפילו? אין לי ספק שיש כאן צנזורה מכוונת של הסופרת (שהבחנתי בה כבר בספר הביכורים שלה), זאת כמובן זכותה אבל מבחינתי היא פוגמת בערך הרומן.

ליה לוי ,ילידת ,1931 חוותה את מלחמת העולם על בשרה כילדה יהודייה, וניצלה בזכות מנזר שנתן לה מחסה. בבגרותה נעשתה עיתונאית ובשנת 1967 יסדה את ירחון הקהילה היהודית באיטליה "Shalom". הרומן הראשון שלה למבוגרים יצא ב-1994, והיא פרסמה מאז יותר מעשרה רומנים למבוגרים וכארבעים ספרי ילדים. בראשית ימיו של הבלוג הזה כתבתי על ספר הביכורים שלה: "ילדה וזהו".

Lia Levi, Questa sera è già domani, Edizioni E/O

פרס המכשפה 2018

הסְטְרֶגָה (מכשפה באיטלקית) הוא הפרס הספרותי החשוב ביותר באיטליה. הוא נוסד בשנת 1947 על ידי  יצרן ליקרים. הוא מוענק פעם בשנה לספר שיצא בשנה החולפת. במשך השנים נוספוסמל הסטרגה לפרס קטגוריות משנה וחבר השופטים השתנה, אבל הוא נשאר תו איכות חשוב. בין הספרים שזכו ותורגמו לעברית: האי של ארתורו/אלזה מורנטה, הברדלס/ג'וזפה תומאזי די למפדוזה, לקסיקון משפחתי/נטליה גינזבורג, מפתח כוכב/פרימו לוי, ויה ג'מיטו/דומניקו סטרנונה, אל תזוזי/מרגרט מצנטיני, ויטה/מילניה מצוקו, כאוס רגוע/סנדרו ורונזי, בדידותם של המספרים הראשוניים/פאולו ג'ורדנו.

בשנה שעברה  זכיתי  לתרגם את שמונה הרים מאת פאולו קונייטי. סיימתי לתרגם אותו עוד לפני שפורסמה הרשימה הארוכה של המועמדים לסטרגה, ומאותו רגע הרגשתי כמו אוהד כדורגל שהנבחרת שלו נכנסה למונדיאל, אם כי השתדלתי לא להטריד יותר מדי את הסביבה בשלושת החודשים שבין ההכרזה על המועמדים ועד ספירת הקולות הסופית והדרמטית ברומא (יש שידורים ישירים!). היה שווה: שמונה הרים "שלי" זכה! הספר יצא לאור לפני חודשיים במסגרת הסדרה לספרות יפה של מודן, ואין לי מושג למה לא קיבל התייחסות בעיתונים, לי אין ספק שזה הספר הטוב יותר שזכיתי לתרגם.

אבל אחזור לנושא, אולי בזכות שמונה הרים ואולי לא, הוזמנתי השנה להשתתף בוועדת השיפוט של הסטרגה 2018. כשקבלתי את מכתב המינוי הרשמי מטעם המכון האיטלקי לתרבות בת"א לא האמנתי, שלחתי אותו לקולגה בבקשה דחופה שתקרא ותגיד לי מה כתוב, אולי לא הבנתי טוב. היא אישרה. קצת פרופורציות: יש 660 חברים בוועדת השיפוט, 200 מתוכם מטעם עשרה מכוני תרבות ברחבי העולם, המיועדים ל: "מומחים, מתרגמים ואינטלקטואלים זרים ואיטלקים." כלומר הקול שלי שווה 0.15%. ועדיין אני מתכוונת להתייחס באחריות למשימה ולהשתדל לקרוא עד ההצבעה הראשונה ב- 13.6.18 כמה שיותר ספרים מהרשימה הארוכה (12), ואת כל חמשת הספרים של הרשימה הקצרה עד ההצבעה הסופית ה-18.7.18.

מכיוון שקצב הקריאה שלי באיטלקית לא מתקרב לקצב בעברית המשימה לא פשוטה, ואנסה להשתמש בבלוג הזה כתמריץ: אני מתכוונת לפרסם סקירה קצרה על כל אחד מהספרים שאקרא. למיטב ידיעתי אף אחד מהם לא תורגם עדיין לעברית.

והרי הרשימה הארוכה (התיאור השטחי הוא מה שהבנתי מהתקציר, בערבון מוגבל ביותר):

  1.   אני נשארת כאן/מרקו בלצנו, 192 עמ'. ילדה נעלמת בדולומיטים בתקופה הפאשיסטית, סיפורה של המשפחה ושל האם.ההיסטוריה המרתקת של מחוז אלטו-אדיג'ה ושל קהילה ותרבות שנכחדו, דרך חייה ועיניה של אישה כפרית.
  2.  כמו גבר צעיר/קרלו קרבּה, 176 עמ'. הרהורים של בחור רומאי שחברתו הטובה ביותר נדרסת, והוא סוקר את חייו עד כאן. מחשבות של תלמיד תיכון שחברתו שוקעת בתרדמת בעקבות תאונת אופנוע.
  3. המשחק/קרלו ד'אמיציס, 526 עמ'. סקס אהבה ושיחות ארוטיות בין שלושה חברים, שני גברים ואישה.
  4. אמא של אווה/סילביה פררי, 195 עמ'. מונולוג של אם היושבת מחוץ לחדר ניתוח בעת שבתה בת ה-18 עוברת ניתוח לשינוי מין.
  5. הבחורה עם הלייקה/הלנה ינצק, 320 עמ'. אהובתו של הצלם רוברט קאפה המלחמת העולם השנייה.
  6. הערב כבר מחר/ליה לוי, 217 עמ'. מלחמת העולם השנייה דרך עיניו של ילד יהודי בג'נובה.
  7. המרפסת שלך משקיפה על הבית שלי/אלוויס מלאי, 164 עמ'. בין אלבניה ואיטליה מפרידה לשון ים, ועולם מלא.
  8. דם נכון/פרנצ'סקה מלנדרי,527 עמ'. בחור שחור פונה לאישה רומאית מבוגרת וטוען שהיא דודה שלו, מתקופת הכיבוש האיטלקי באתיופיה.
  9. הבן המועדף/אנג'לה ננטי, 232 עמ'. סיפור אהבה הומואי בין נערים בכפר בדרום איטליה.
  10. הפיראטית/סנדרה פטרינייני, 459 עמ'. ביוגרפיה של נטליה גינזבורג.
  11. שנות הזוהר/אנדריאה פומלה, 149 עמ'. רומן חניכה על רקע המוזיקה של להקת Pearl Jam.
  12. חדרי הפרידה/יארי סלבטלה, 192 עמ'. גבר מתאבל על אשתו האהובה והצעירה שמתה ממחלה.

עד כה קראתי ספר אחד, ואני מקווה לפרסם בקרוב את הסקירה עליו. הערת הסתייגות מקדימה: אני נוטה לפרסם בבלוג תרגומים וסקירות רק על ספרים שמצאו חן בעיני, אני לא מוצאת טעם להשקיע מאמץ בכתיבה על ספרים לא ראויים (אני עושה את זה בכובעי כלקטורית, אבל הביקורת נשארת ביני לבין הוצאת הספרים שביקשה את חוות הדעת). במקרה הזה לא אני בחרתי את הספרים, יש בסיס לתקווה שהם טובים, אבל שום דבר לא מובטח.

פאולו קונייטי בטקס הענקת הפרס  2017

פאולו קונייטי בטקס הענקת הפרס 2017