"יש כבר שם לספר מבחינתך?"

המשפט הזה לקוח מתוך דוא"ל בהול שקבלתי מההוצאה לפני שנה כמעט, כשעוד הייתה תקווה ששבועת אמונים יספיק להגיע לשבוע הספר 2020, שכזכור התבטל. הוא אמור להגיע השבוע לחנויות, רגע לפני שאורי ש.כהן ידבר עם דומניקו סטרנונה במסגרת פסטיבל הסופרים ירושלים (יום ג' 4.5 20:00-19:00).

סטרנונה אתגר אותי כבר בכותרת הספר הקודם שלו שתרגמתי (תעלול), אבל הפעם היה קשה במיוחד. באיטלקית הרומן נקרא קונפידנצה – Confidenza , מילה רב משמעית שזאת ההגדרה המילונית שלה:

1 familiarità, dimestichezza: essere in confidenza con qlcu.; trattare con confidenza | dare confidenza, trattare con familiarità | prendere confidenza, acquistare familiarità con qlcu. o qlco.: prendere confidenza con il nuovo lavoro, con la tastiera del computer | prendersi, pigliarsi confidenza, confidenze con qlcu., agire con esagerata familiarità, mancare di riguardo: qual confidenza vi prendete voi con mia nipote? (C. GOLDONI)

2 (lett.) fiducia, sicurezza: aver confidenza in sé stessi

3 rivelazione di qlco. in un'atmosfera di segretezza o discrezione: voglio farti una confidenza | in confidenza, segretamente | (est.) notizia rivelata in un'atmosfera di segretezza o discrezione: è una confidenza pericolosa (Zingarelli 2013)

אפילו את ההגדרה המילונית קשה לי לתרגם לעברית, כי גם למילים הנרדפות אין תרגום פשוט, אבל אם אנסה לעשות רשימה, המשמעויות כוללות: יחסי קרבה, חופשיות, חוסר-גינונים, אינטימיות (מופרזת), אמון, מתן אמון, היכרות, ביטחון, חוסר כבוד, סודיות, דיסקרטיות, שותפות סוד, ידיעה סודית.

דומניקו סטרנונה משחק על ריבוי המשמעויות הזה. יש ברומן סוד, ומה שחשוב עוד יותר, יש ברית שנכרתת סביב הסוד הזה, בין הדמויות שנשבעות לשמור עליו, ונוצרת ביניהן קרבה נפשית עמוקה. הקשר הסודי הזה, השולי לכאורה, תופח בהדרגה והופך לציר המרכזי בחייהן.

לא פעם אני מתלבטת בעת התרגום, שוקלת כל מיני חלופות, אבל מגישה בסוף רק אחת. ברוב המקרים אותם מקומות מועדים לפורענות עולים לדיון בעת העריכה. זה משמח אותי, זאת הזדמנות לחשוב שוב על הפתרון, עם עוד מישהו (לרוב זאת מישהי, דניס הרן בן-דור), לפעמים נבחר בסוף פתרון אחר, טוב יותר, ולפעמים אנחנו נשארות באותו פתרון ראשוני. למען האמת, היו כבר מקרים, נדירים, שבהם דניס לא פתחה "מוקש" כזה בעריכה הראשונה שלה, ואני ביקשתי ממנה לבדוק אותו בכל זאת…

השאלה בכותרת נשאלה עוד לפני שסיימתי לתרגם את הספר, וזאת הייתה תשובתי:

עוד לא החלטתי מה הכי מתאים, אני ממשיכה לחפש, אף אחת מהאפשרויות לא מושלמת. אבל אלו האפשרויות כרגע, לפי סדר:

  1. שבועת אמונים
  2. ברית סתרים/חשאית
  3. אמון הדדי/מלא
  4. נשאר בינינו/מה שנשאר בינינו/נשאר רק בינינו/שיישאר בינינו
  5. שותפות סוד
  6. קרבת נפש

להפתעתי שבועת אמונים התקבל מייד, ללא דיון נוסף, אף שמילולית השם הזה לא מתאים לאף אחת מהמשמעויות המילוניות של confidenza, ושיש בעברית כבר נובלה בשם הזה של עגנון. אני עדיין חושבת שהשם הזה הוא המתאים ביותר לתוכן הרומן, שבמרכזו זוגיות כובלת יוצאת דופן, ועדיין אני תוהה לעצמי, האם סטרנונה היה אוהב אותו?

מי את אלנה פרנטה? (בעקבות אליזה סוטג׳וּ)

השבוע התפרסם באלכסון מאמר מצוין מאת אליזה סוטג׳וּ בשאלה המוכרת: מי את אלנה פרנטה? (האישה שהיא גם בעלה).
המאמר מצטט כמה מחקרים שניתחו באופן אלגוריתמי את הטקסטים של פרנטה ומצביעים על הדמיון לכתיבתו של דומניקו סטרנונה. אני קראתי בינתיים (ברפרוף) את אחד המוקדמים, והוא בהחלט משכנע, השיטות שבהן הוא משתמש מוכרות ומבוססות.


"טוצי וקורטלאצו גם מספקים רשימה ארוכה של מונחים וביטויים שניתן למצוא רק (ובתדירות גבוהה) בספריהם של סטרנונה ופרנטה, ולא ניתן למצוא בכתביהם של אחרים."  (סוטג׳וּ)


עדיין לא קראתי את המחקר הזה, אבל כשהכנתי הרצאה על "ימי הנטישה" (פרנטה) לאחר שתרגמתי את "תעלול" (סטרנונה) שמתי לב לבחירת מילים ייחודית בשני הספרים:

"המרפסת הייתה תלויה מעל הרִיק כמו מקפצה מעל הבריכה." (ימי הנטישה, עמ 53)

"המרפסת הייתה חריגה בצורתה, כל המרפסות בצד הזה היו כאלה, בצורת טרפז, הן נעשו צרות בחלק שנדחק מעל (החלל) הריק." (תעלול, עמ 46).

"שלא תעז לשחק במשחק שדיברת עליו קודם: הרִיק יישאר, ואם תטפס מעבר למעקה ותקפוץ – תמות" (תעלול, עמ 99)

הדימוי של מרפסת כתלויה מעל ריק, חריג. נהוג לתאר אותה כתלויה באוויר, כתלויה בחלל, כתלויה מעל תהום, אבל ריק (vuote) זאת מילה חזקה יותר ופחות שגורה בהקשר הזה. התחבטתי די הרבה בתרגום וכפי שאפשר לראות בחלק מהמקומות הוספתי הנהרה שלא מופיעה במקור: בחלל הריק, ולא סתם רִיק. כשקראתי שוב את ימי הנטישה הדימוי החריג הזה צץ שוב, זאת נראית לי טביעת אצבע אישית וייחודית.

"את הרומנים האחרונים של סטרנונה ניתן לקבץ יחד, משום שהייחוד שלהם בולט במיוחד." (סוטג׳וּ)

לצערי הכותבת לא מרחיבה את הטענה, אבל אני מניחה שהכוונה ל"שרוכים", "תעלול ו"שבועת אמונים" (את הראשון תרגמה יעל קריצ'וק ואת השניים האחרונים אני). שלושת הרומנים הללו, האישיים מאוד, כתובים בגוף ראשון מנקודת מבטו של אדם זקן, אבל בשניים יש גם קולות נשיים וצעירים יותר – שאינם משכנעים פחות מהקולות הגבריים.

במרכזו של השלישי, "שבועת אמונים", שעומד להתפרסם בשבועות הקרובים, עומד סוד. סוד איום ונורא, שעיצב את חייו של הגיבור, אם יתגלה יחשוף את פרצופו האמיתי, ירסק את כל מה שבנה כל חייו, ובעצם רוב חייו מוקדשים למאמץ הסיזיפי לשמור עליו, והוא מפעיל לצורך כך את כל יכולותיו הרטוריות כדי למסך אותו במילים גם מפני האנשים הקרובים לו ביותר. האם צריך להוסיף?

הלחם האבוד – אדית ברוק

"לפני שנים רבות הייתה ילדה שהתרוצצה יחפה באבק החמים, וצמותיה הבלונדיניות קיפצו תחת השמש האביבית." (עמ 11)

הפתיחה האידילית הזאת נקטעת די מהר. דיטקה היא בת הזקונים במשפחה יהודית בכפר קטן בהונגריה. השנה היא 1943. המשפחה ענייה, האב גורש מהצבא ב-1942 בשל יהדותו, אבל בזכות השירות בצבא דיטקה יכולה להמשיך ללמוד גם כששאר היהודים מסולקים מבית הספר. היא תלמידה מצטיינת וחוצפנית לא קטנה. המשפחה לא דתית ולא ציונית, אם כי דיטקה שמעה כמה תפילות, והאם מדברת בערגה על ארץ הדבש והחלב המופלאה. אט אט גוברת האנטישמיות גם בכפר הקטן, שעד אז שררו בו יחסי שכנות טובים.

"הלחם, הלחם!" קראה אמא.
"תזדרזו, תזדרזו!" הם ענו.
(עמ 30)

במוצאי פסח 1944 מגיעים שוטרים ומצווים עליהם להתפנות מיד. האם מוטרדת מהבצק שלשה בערב כדי לאפות את הלחם למחרת. הם נלקחים לגטו בעיר, משם כעבור מספר שבועות ברכבת לבירקנאו. דיטקה בת השלוש עשרה נשלחת ימינה, יחד עם אחותה יודית המבוגרת ממנה בשנתיים, האם נשלחת שמאלה. האחיות מצליחות להישאר יחד גם כשהן מועברות, תוך פחות משנה, לאושוויץ, דכאו, קאופרינג ולבסוף ברגן-בלזן. משם הם יוצאות לצעדות מוות, אך מצליחות לשרוד עד השחרור.

זהו ספר קצר (128 עמודים), מועמד לפרס הסטרגה 2021, והתחלתי לקרוא אותו לגמרי במקרה אמש, ערב יום השואה. ניגשתי אליו בלי שום הכנה מוקדמת, בלי לדעת אפילו האם זהו בדיון או אוטוביוגרפיה. הסיפור מתחיל בגוף שלישי, עד הרגע שבו נגמרת הילדות, עם הגירוש מהכפר, ומשם הסיפור הופך לעדות בגוף ראשון. למען האמת, עד העמודים האחרונים הנחתי שזהו בדיון, ובתור שכזה הוא לא שכנע אותי. אולי קראתי יותר מדי ספרי שואה? הזוועות חולפות בסרט נע ובדרמטיות תיאטרלית לעיתים.

אבל רק מחציתו הראשונה של הספר מוקדשת לילדות ולמלחמה. המחצית השנייה מוקדשת לחזרה לחיים אחריה: שהייתה ארוכה יותר, ואולי אפילו סבוכה יותר. פרט לאח אחד, שרדו כל ילדי המשפחה. אבל בהונגריה הם לא מצאו כבר את מקומם. דיטקה בת החמש עשרה רוצה לכתוב, להיות סופרת. אחיותיה ואחיה רוצים שתסתדר: תלמד מקצוע או שלפחות תתחתן. היא נודדת ממקום למקום ולבסוף, ב-1948 מגיעה לישראל, וגרה בה חמש-שש שנים עד שהיא מצליחה לעזוב ומשתקעת בסופו של דבר באיטליה, ברומא.

אני חייבת לציין שהתיאור של מדינת ישראל הצעירה עורר בי אי נוחות גדולה. אני האחרונה שאטען שמדינת ישראל, גם הצעירה, הייתה אור לגויים, או שהתנהלה כראוי. ועדיין קשה לקרוא שזהו "מקום שבו לומדים לירות לפני שלומדים ללכת" (עמ 90). מה גם שהתיאורים העובדתיים מאוד לא מדויקים (קוקה קולה בחתונה בשנת 1950? עד 1966 החברה נכנעה לחרם הערבי ולא שיווקה בארץ. מסעדות על הטיילת של שפת הים בחיפה? לא הייתה טיילת בתחילת שנות החמישים, ובקושי היו כמה בתי קפה בבת-גלים, צו גיוס לאישה גרושה? מעולם לא שמעתי על זה, לפי הסיפור שלה היא ברחה מהארץ כדי לחמוק מגיוס חובה אחרי גירושיה, ועוד).

אדית ברוק הצליחה בחייה, והיא כנראה באמת אישה מוכשרת, חזקה ונחושה. היא כתבה עשרות ספרים, פרוזה, שירה, מחזות ותסריטים. הפרק האחרון כמעט בספר, שבו היא מסכמת את חייה, גאה בספרים ש"גם הם בנים", כן ומרגש. לצערי אני לא יכולה לומר זאת על רוב הספר.

Edith Bruck, Il pane perduto (Milano: La nave di Teseo, 2021)

ביקור של האפיפיור הנוכחי בביתה של אדית ברוק, לפני פחות מחודשיים

הודעה דחופה – ההרצאה על "יום מושלם"

ביום שני פרצו האקרים להרצאה על "יום מושלם" כעשרים דקות לאחר תחילתה. הם השתלטו על המסך ובאותו רגע לא הייתה אפשרות לחסום אותם ונאלצנו לקטוע את ההרצאה.

בינתיים שופרה האבטחה ולכן תערך ההרצאה הערב, 24.3.21 בשעה 18:00.

להרצאה הערב יש כתובת זום חדשה, כתובתה נשלחה כבר בדוא"ל לחלק מהמשתתפים, מי שלא קיבל אותה מוזמן לכתוב בהקדם ל: iichaifa@esteri.it

בהזדמנות זו אחזור על ההודעה לגבי ההרצאה של חודש מאי:

מכיוון שהספר שתוכנן במקור למאי עדיין לא יצא לאור, ומכיוון ש"שם הוורד", שתוכנן מלכתחילה לחודש אפריל, ראוי לתשומת לב מיוחדת נקדיש לו שתי הרצאות במקום אחת.

מומלץ לקרוא את כולו עד ההרצאה של אפריל.

מקווה לפגוש אתכם שוב הערב וחג שמח!

"אני ואת" ו-"מישהו לרוץ אתו"

בשבועות האחרונים פרצה סערה ספרותית חדשה, סביב סוגית ההשפעה-העתקה (ספרה זוכה פרס ספיר של אילנה ברנשטיין: השראה או העתקה לא מודעת?), ונזכרתי בסיפור דומה, מלפני עשר שנים, רק שסביבו לא נוצרה שום סערה, לא כאן ולא באיטליה.

הספר "אני ואת" מאת ניקולו אמניטי (Io e Te/ Niccolò Ammaniti) יצא באיטליה בשנת 2010, והיה מיד רב מכר: תוך חצי שנה נמכרו חצי מיליון עותקים. בשנת 2012 יצא בעקבותיו סרט בבימויו של ברנרדו ברטולוצ'י, הסרט האחרון שבים לפני מותו (קדימון הסרט *).

לורנצו הוא נער בן 14 מרומא, קשור מאד לאמא ולאבא, אבל לא משופע בחברים בני גילו. הוא מספר לאימו שהוזמן לשבוע סקי עם ארבעה חברים מהכיתה. האם מאושרת מכך שהבן הוזמן לבילוי עם חברים אבל די מהר מתברר שמדובר בשקר שאינו מסוגל לסגת ממנו לאחר שראה איזו שמחה הוא גורם לה. לכן הוא מחליט להסתתר במשך שבוע במרתף הבית המשותף. הוא מכין לעצמו אספקה לשבוע, ספרים ופליסטיישן ומתגנב לשם. מכיוון שהוא נוטה להתבודדות מטיבו, שבוע במרתף נתפס אצלו כסוג של חופשה, גם אם היה מעדיף לגלוש בשלג. התוכנית מסתבכת כאשר אמו מתעקשת לדבר עם "האם המארחת" בחופשת הסקי ובמקביל מופיעה במרתף אחות למחצה בוגרת שלו. האחות, אוליביה, היא בת מנישואים ראשונים של אביו ומבוגרת ממנו בתשע שנים. לפני אותו שבוע הוא פגש בה בסך הכל פעמיים-שלוש בכל חייו. אוליביה מאלצת אותו להכניס אותה למרתף ואז מתברר שהיא בעצם נרקומנית חסרת בית וכאשר הוא מסרב לתת לה כסף לסמים  היא עוברת גמילה מול עיניו, ובעזרתו. בסוף השבוע היא נעלמת, והפעם הבאה שהוא שומע עליה היא באחרית הדבר כעבור עשר שנים.

זהו רומן התבגרות קצר וסוחף. במהלך השבוע הזה נסדקת תפישת העולם המגוננת של לורנצו. הוא נאלץ להתמודד עם המגבלות שלו עצמו, לצאת מתוך האגוצנטריות שלו ,להתחיל לראות את הזולת, והקשה ביותר: להיחשף לביקורת על הוריו. הוא מבין שאביו נטש את בתו הבכורה, נטישה שהוא נהנה ממנה והיא משלמת עליה את מלוא המחיר.

"אני ואת" הזכיר לי מיד את "מישהו לרוץ אתו" מאת דויד גרוסמן. ניכור הורי, סמים קשים, אח צעיר שמציל אח בוגר, בריחה לעולם שונה ואכזרי שמתגלה ממש מתחת לבית, אובדן התום. אפילו הגמילה מתבצעת במקום דומה: אצל גרוסמן במערה ואצל אמניטי במרתף.

גרוסמן מאד מפורסם באיטליה ו"מישהו לרוץ איתו" תורגם לאיטלקית בידי אלסנדרה שומרוני כבר ב-2001. ניקולו אמניטי הוא סופר מצליח שפרסם כבר שבעה רומנים. ספריו תורגמו ליותר מ-20 שפות וחלקם עובדו לסרטי קולנוע. שניים מספריו תורגמו לעברית  "אני לא מפחד"  (כנרת, 2004) שאף עובד לסרט, ו"כמצוות האל" (כנרת, 2009). בשנה שעברה סיפרתי כאן על ספר נוסף שלו שלא תורגם לעברית (דיסטופיה בימי קורונה).

קראתי את "אני ואת" זמן קצר לאחר שיצא לאור באיטליה, תרגמתי את הפרק הראשון, ומאז ניסיתי לשלוח אותו לכל הוצאת ספרים שהייתי עמה בקשר. ציינתי תמיד את הקשר שמצאתי ל"מישהו לרוץ אתו", אבל לא נראה שמישהו התרגש מכך. למיטב הבנתי המכשול העיקרי בפני פרסומו הוא אורכו, או ליתר דיוק קוצרו: נאמר לי שלא כלכלי להפיק בארץ ספר קצר כל כך.

סביר להניח שאמניטי, שספריו עוסקים בחוויות ילדות ובנעורים, קרא את "מישהו לרוץ אתו", ועדיין הספר שכתב עומד בפני עצמו, נוגע ללב, ולדעתי הצלחתו מוצדקת. אני מניחה שלא רק אני שמתי לב לדמיון בין שני הרומנים המצוינים והמצליחים הללו, אך לא נתקלתי באף השוואה מתלוננת עד כה**.

החלק המשעשע מבחינתי בסיפור הזה הוא שאני מזדהה בעיקר עם המתרגמת, שנתקלה בספר מעולה ובמשך שנים מחזרת על פיתחי כל הוצאות הספרים, בינתיים לשווא.

—-

* מומלץ להיכנס לקדימון ולו רק בשביל פס הקול שלו. הסרט הוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה בשנת 2012, לטעמי האישי הספר עולה עליו.

** ההבדל המשמעותי בין הסיפורים הוא ש"אני ואת" פורסם לאחר שיצא לאור התרגום לאיטלקית של "מישהו לרוץ איתו", לכן ברור שלאמניטי לא היתה גישה "מיוחדת" לרומן של גרוסמן. אבל הדבר לא מבטל את עצם הקרבה בין שני  הספרים.