מי את אלנה פרנטה? (בעקבות אליזה סוטג׳וּ)

השבוע התפרסם באלכסון מאמר מצוין מאת אליזה סוטג׳וּ בשאלה המוכרת: מי את אלנה פרנטה? (האישה שהיא גם בעלה).
המאמר מצטט כמה מחקרים שניתחו באופן אלגוריתמי את הטקסטים של פרנטה ומצביעים על הדמיון לכתיבתו של דומניקו סטרנונה. אני קראתי בינתיים (ברפרוף) את אחד המוקדמים, והוא בהחלט משכנע, השיטות שבהן הוא משתמש מוכרות ומבוססות.


"טוצי וקורטלאצו גם מספקים רשימה ארוכה של מונחים וביטויים שניתן למצוא רק (ובתדירות גבוהה) בספריהם של סטרנונה ופרנטה, ולא ניתן למצוא בכתביהם של אחרים."  (סוטג׳וּ)


עדיין לא קראתי את המחקר הזה, אבל כשהכנתי הרצאה על "ימי הנטישה" (פרנטה) לאחר שתרגמתי את "תעלול" (סטרנונה) שמתי לב לבחירת מילים ייחודית בשני הספרים:

"המרפסת הייתה תלויה מעל הרִיק כמו מקפצה מעל הבריכה." (ימי הנטישה, עמ 53)

"המרפסת הייתה חריגה בצורתה, כל המרפסות בצד הזה היו כאלה, בצורת טרפז, הן נעשו צרות בחלק שנדחק מעל (החלל) הריק." (תעלול, עמ 46).

"שלא תעז לשחק במשחק שדיברת עליו קודם: הרִיק יישאר, ואם תטפס מעבר למעקה ותקפוץ – תמות" (תעלול, עמ 99)

הדימוי של מרפסת כתלויה מעל ריק, חריג. נהוג לתאר אותה כתלויה באוויר, כתלויה בחלל, כתלויה מעל תהום, אבל ריק (vuote) זאת מילה חזקה יותר ופחות שגורה בהקשר הזה. התחבטתי די הרבה בתרגום וכפי שאפשר לראות בחלק מהמקומות הוספתי הנהרה שלא מופיעה במקור: בחלל הריק, ולא סתם רִיק. כשקראתי שוב את ימי הנטישה הדימוי החריג הזה צץ שוב, זאת נראית לי טביעת אצבע אישית וייחודית.

"את הרומנים האחרונים של סטרנונה ניתן לקבץ יחד, משום שהייחוד שלהם בולט במיוחד." (סוטג׳וּ)

לצערי הכותבת לא מרחיבה את הטענה, אבל אני מניחה שהכוונה ל"שרוכים", "תעלול ו"שבועת אמונים" (את הראשון תרגמה יעל קריצ'וק ואת השניים האחרונים אני). שלושת הרומנים הללו, האישיים מאוד, כתובים בגוף ראשון מנקודת מבטו של אדם זקן, אבל בשניים יש גם קולות נשיים וצעירים יותר – שאינם משכנעים פחות מהקולות הגבריים.

במרכזו של השלישי, "שבועת אמונים", שעומד להתפרסם בשבועות הקרובים, עומד סוד. סוד איום ונורא, שעיצב את חייו של הגיבור, אם יתגלה יחשוף את פרצופו האמיתי, ירסק את כל מה שבנה כל חייו, ובעצם רוב חייו מוקדשים למאמץ הסיזיפי לשמור עליו, והוא מפעיל לצורך כך את כל יכולותיו הרטוריות כדי למסך אותו במילים גם מפני האנשים הקרובים לו ביותר. האם צריך להוסיף?

הלחם האבוד – אדית ברוק

"לפני שנים רבות הייתה ילדה שהתרוצצה יחפה באבק החמים, וצמותיה הבלונדיניות קיפצו תחת השמש האביבית." (עמ 11)

הפתיחה האידילית הזאת נקטעת די מהר. דיטקה היא בת הזקונים במשפחה יהודית בכפר קטן בהונגריה. השנה היא 1943. המשפחה ענייה, האב גורש מהצבא ב-1942 בשל יהדותו, אבל בזכות השירות בצבא דיטקה יכולה להמשיך ללמוד גם כששאר היהודים מסולקים מבית הספר. היא תלמידה מצטיינת וחוצפנית לא קטנה. המשפחה לא דתית ולא ציונית, אם כי דיטקה שמעה כמה תפילות, והאם מדברת בערגה על ארץ הדבש והחלב המופלאה. אט אט גוברת האנטישמיות גם בכפר הקטן, שעד אז שררו בו יחסי שכנות טובים.

"הלחם, הלחם!" קראה אמא.
"תזדרזו, תזדרזו!" הם ענו.
(עמ 30)

במוצאי פסח 1944 מגיעים שוטרים ומצווים עליהם להתפנות מיד. האם מוטרדת מהבצק שלשה בערב כדי לאפות את הלחם למחרת. הם נלקחים לגטו בעיר, משם כעבור מספר שבועות ברכבת לבירקנאו. דיטקה בת השלוש עשרה נשלחת ימינה, יחד עם אחותה יודית המבוגרת ממנה בשנתיים, האם נשלחת שמאלה. האחיות מצליחות להישאר יחד גם כשהן מועברות, תוך פחות משנה, לאושוויץ, דכאו, קאופרינג ולבסוף ברגן-בלזן. משם הם יוצאות לצעדות מוות, אך מצליחות לשרוד עד השחרור.

זהו ספר קצר (128 עמודים), מועמד לפרס הסטרגה 2021, והתחלתי לקרוא אותו לגמרי במקרה אמש, ערב יום השואה. ניגשתי אליו בלי שום הכנה מוקדמת, בלי לדעת אפילו האם זהו בדיון או אוטוביוגרפיה. הסיפור מתחיל בגוף שלישי, עד הרגע שבו נגמרת הילדות, עם הגירוש מהכפר, ומשם הסיפור הופך לעדות בגוף ראשון. למען האמת, עד העמודים האחרונים הנחתי שזהו בדיון, ובתור שכזה הוא לא שכנע אותי. אולי קראתי יותר מדי ספרי שואה? הזוועות חולפות בסרט נע ובדרמטיות תיאטרלית לעיתים.

אבל רק מחציתו הראשונה של הספר מוקדשת לילדות ולמלחמה. המחצית השנייה מוקדשת לחזרה לחיים אחריה: שהייתה ארוכה יותר, ואולי אפילו סבוכה יותר. פרט לאח אחד, שרדו כל ילדי המשפחה. אבל בהונגריה הם לא מצאו כבר את מקומם. דיטקה בת החמש עשרה רוצה לכתוב, להיות סופרת. אחיותיה ואחיה רוצים שתסתדר: תלמד מקצוע או שלפחות תתחתן. היא נודדת ממקום למקום ולבסוף, ב-1948 מגיעה לישראל, וגרה בה חמש-שש שנים עד שהיא מצליחה לעזוב ומשתקעת בסופו של דבר באיטליה, ברומא.

אני חייבת לציין שהתיאור של מדינת ישראל הצעירה עורר בי אי נוחות גדולה. אני האחרונה שאטען שמדינת ישראל, גם הצעירה, הייתה אור לגויים, או שהתנהלה כראוי. ועדיין קשה לקרוא שזהו "מקום שבו לומדים לירות לפני שלומדים ללכת" (עמ 90). מה גם שהתיאורים העובדתיים מאוד לא מדויקים (קוקה קולה בחתונה בשנת 1950? עד 1966 החברה נכנעה לחרם הערבי ולא שיווקה בארץ. מסעדות על הטיילת של שפת הים בחיפה? לא הייתה טיילת בתחילת שנות החמישים, ובקושי היו כמה בתי קפה בבת-גלים, צו גיוס לאישה גרושה? מעולם לא שמעתי על זה, לפי הסיפור שלה היא ברחה מהארץ כדי לחמוק מגיוס חובה אחרי גירושיה, ועוד).

אדית ברוק הצליחה בחייה, והיא כנראה באמת אישה מוכשרת, חזקה ונחושה. היא כתבה עשרות ספרים, פרוזה, שירה, מחזות ותסריטים. הפרק האחרון כמעט בספר, שבו היא מסכמת את חייה, גאה בספרים ש"גם הם בנים", כן ומרגש. לצערי אני לא יכולה לומר זאת על רוב הספר.

Edith Bruck, Il pane perduto (Milano: La nave di Teseo, 2021)

ביקור של האפיפיור הנוכחי בביתה של אדית ברוק, לפני פחות מחודשיים

הודעה דחופה – ההרצאה על "יום מושלם"

ביום שני פרצו האקרים להרצאה על "יום מושלם" כעשרים דקות לאחר תחילתה. הם השתלטו על המסך ובאותו רגע לא הייתה אפשרות לחסום אותם ונאלצנו לקטוע את ההרצאה.

בינתיים שופרה האבטחה ולכן תערך ההרצאה הערב, 24.3.21 בשעה 18:00.

להרצאה הערב יש כתובת זום חדשה, כתובתה נשלחה כבר בדוא"ל לחלק מהמשתתפים, מי שלא קיבל אותה מוזמן לכתוב בהקדם ל: iichaifa@esteri.it

בהזדמנות זו אחזור על ההודעה לגבי ההרצאה של חודש מאי:

מכיוון שהספר שתוכנן במקור למאי עדיין לא יצא לאור, ומכיוון ש"שם הוורד", שתוכנן מלכתחילה לחודש אפריל, ראוי לתשומת לב מיוחדת נקדיש לו שתי הרצאות במקום אחת.

מומלץ לקרוא את כולו עד ההרצאה של אפריל.

מקווה לפגוש אתכם שוב הערב וחג שמח!

"אני ואת" ו-"מישהו לרוץ אתו"

בשבועות האחרונים פרצה סערה ספרותית חדשה, סביב סוגית ההשפעה-העתקה (ספרה זוכה פרס ספיר של אילנה ברנשטיין: השראה או העתקה לא מודעת?), ונזכרתי בסיפור דומה, מלפני עשר שנים, רק שסביבו לא נוצרה שום סערה, לא כאן ולא באיטליה.

הספר "אני ואת" מאת ניקולו אמניטי (Io e Te/ Niccolò Ammaniti) יצא באיטליה בשנת 2010, והיה מיד רב מכר: תוך חצי שנה נמכרו חצי מיליון עותקים. בשנת 2012 יצא בעקבותיו סרט בבימויו של ברנרדו ברטולוצ'י, הסרט האחרון שבים לפני מותו (קדימון הסרט *).

לורנצו הוא נער בן 14 מרומא, קשור מאד לאמא ולאבא, אבל לא משופע בחברים בני גילו. הוא מספר לאימו שהוזמן לשבוע סקי עם ארבעה חברים מהכיתה. האם מאושרת מכך שהבן הוזמן לבילוי עם חברים אבל די מהר מתברר שמדובר בשקר שאינו מסוגל לסגת ממנו לאחר שראה איזו שמחה הוא גורם לה. לכן הוא מחליט להסתתר במשך שבוע במרתף הבית המשותף. הוא מכין לעצמו אספקה לשבוע, ספרים ופליסטיישן ומתגנב לשם. מכיוון שהוא נוטה להתבודדות מטיבו, שבוע במרתף נתפס אצלו כסוג של חופשה, גם אם היה מעדיף לגלוש בשלג. התוכנית מסתבכת כאשר אמו מתעקשת לדבר עם "האם המארחת" בחופשת הסקי ובמקביל מופיעה במרתף אחות למחצה בוגרת שלו. האחות, אוליביה, היא בת מנישואים ראשונים של אביו ומבוגרת ממנו בתשע שנים. לפני אותו שבוע הוא פגש בה בסך הכל פעמיים-שלוש בכל חייו. אוליביה מאלצת אותו להכניס אותה למרתף ואז מתברר שהיא בעצם נרקומנית חסרת בית וכאשר הוא מסרב לתת לה כסף לסמים  היא עוברת גמילה מול עיניו, ובעזרתו. בסוף השבוע היא נעלמת, והפעם הבאה שהוא שומע עליה היא באחרית הדבר כעבור עשר שנים.

זהו רומן התבגרות קצר וסוחף. במהלך השבוע הזה נסדקת תפישת העולם המגוננת של לורנצו. הוא נאלץ להתמודד עם המגבלות שלו עצמו, לצאת מתוך האגוצנטריות שלו ,להתחיל לראות את הזולת, והקשה ביותר: להיחשף לביקורת על הוריו. הוא מבין שאביו נטש את בתו הבכורה, נטישה שהוא נהנה ממנה והיא משלמת עליה את מלוא המחיר.

"אני ואת" הזכיר לי מיד את "מישהו לרוץ אתו" מאת דויד גרוסמן. ניכור הורי, סמים קשים, אח צעיר שמציל אח בוגר, בריחה לעולם שונה ואכזרי שמתגלה ממש מתחת לבית, אובדן התום. אפילו הגמילה מתבצעת במקום דומה: אצל גרוסמן במערה ואצל אמניטי במרתף.

גרוסמן מאד מפורסם באיטליה ו"מישהו לרוץ איתו" תורגם לאיטלקית בידי אלסנדרה שומרוני כבר ב-2001. ניקולו אמניטי הוא סופר מצליח שפרסם כבר שבעה רומנים. ספריו תורגמו ליותר מ-20 שפות וחלקם עובדו לסרטי קולנוע. שניים מספריו תורגמו לעברית  "אני לא מפחד"  (כנרת, 2004) שאף עובד לסרט, ו"כמצוות האל" (כנרת, 2009). בשנה שעברה סיפרתי כאן על ספר נוסף שלו שלא תורגם לעברית (דיסטופיה בימי קורונה).

קראתי את "אני ואת" זמן קצר לאחר שיצא לאור באיטליה, תרגמתי את הפרק הראשון, ומאז ניסיתי לשלוח אותו לכל הוצאת ספרים שהייתי עמה בקשר. ציינתי תמיד את הקשר שמצאתי ל"מישהו לרוץ אתו", אבל לא נראה שמישהו התרגש מכך. למיטב הבנתי המכשול העיקרי בפני פרסומו הוא אורכו, או ליתר דיוק קוצרו: נאמר לי שלא כלכלי להפיק בארץ ספר קצר כל כך.

סביר להניח שאמניטי, שספריו עוסקים בחוויות ילדות ובנעורים, קרא את "מישהו לרוץ אתו", ועדיין הספר שכתב עומד בפני עצמו, נוגע ללב, ולדעתי הצלחתו מוצדקת. אני מניחה שלא רק אני שמתי לב לדמיון בין שני הרומנים המצוינים והמצליחים הללו, אך לא נתקלתי באף השוואה מתלוננת עד כה**.

החלק המשעשע מבחינתי בסיפור הזה הוא שאני מזדהה בעיקר עם המתרגמת, שנתקלה בספר מעולה ובמשך שנים מחזרת על פיתחי כל הוצאות הספרים, בינתיים לשווא.

—-

* מומלץ להיכנס לקדימון ולו רק בשביל פס הקול שלו. הסרט הוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה בשנת 2012, לטעמי האישי הספר עולה עליו.

** ההבדל המשמעותי בין הסיפורים הוא ש"אני ואת" פורסם לאחר שיצא לאור התרגום לאיטלקית של "מישהו לרוץ איתו", לכן ברור שלאמניטי לא היתה גישה "מיוחדת" לרומן של גרוסמן. אבל הדבר לא מבטל את עצם הקרבה בין שני  הספרים.

סדרת הרצאות חדשה – בזום!

בשלוש השנים האחרונות הרציתי כמעט מדי חודש במכון האיטלקי לתרבות. במרץ האחרון, כשאיטליה נכנסה לסגר, שבועיים לפנינו, בוטלו מייד גם ההרצאות בחיפה. אמנם הציעו לי די מהר לעבור להרצאות בזום, אבל באותו שלב הייתי אופטימית והעדפתי לחכות לימים טובים יותר. בינתיים התברר שנזדקק להרבה סבלנות עד אז, ולכן את העונה החדשה (הרביעית) אנחנו מתחילים בזום. אני חייבת להודות שזה קצת מצער אותי, אני אוהבת מאוד את הקשר הישיר עם הקהל, תרגום הוא מקצוע בודד וההרצאות החודשיות הן ההזדמנות שלי לקשר בלתי אמצעי עם אנשים בשר ודם. מה גם שהתגבשה בחיפה קבוצה נאמנה של משתתפים נהדרים, הדיונים במהלך ההרצאות מעשירים מאוד, והמבנה של המכון האיטלקי במושבה הגרמנית מרהיב ביופיו.

מצד שני, נוצרה פה גם הזדמנות למי שלא גר בחיפה-מרכז-העולם להצטרף להרצאות. ההרצאות הן בחינם, אבל צריך להירשם מראש דרך המייל  iichaifa@esteri.it , ואז ישלח אליכם קישור לזום. ההרצאה הראשונה ב- 12.10.20 , עוד פחות משבועיים!

במה מדובר?  מפגש חודשי בן שעה עד שעה וחצי, בכל מפגש דנים ברומן אחד מתורגם מאיטלקית. תמהיל מגוון בכוונה, רומנים עכשוויים וקנונים, חלקם קלילים וחלקם קצת יותר תובעניים, ורובם לא ארוכים במיוחד. ההרצאות בעברית, אבל אפשר לקרוא את הספרים בכל שפה שנוח לכם.

מה יש בהרצאה? טיפ-טיפה רקע על הסופר והעלילה וניתוח: לעיתים בדגש היסטורי, לעיתים מוסרי, לעיתים ספרותי, לעיתים חברתי, לעיתים פסיכולוגי, כל רומן ומה שמתאים לו. כמעט תמיד יש גם התייחסות אל האמצעים הספרותיים המשפיעים על חווית הקריאה: הקול הדובר, נקודת המבט, חשיבות המקום והזמן, קישור לרומנים חשובים אחרים מהספרות העולמית.

מה אין בהרצאה? סיפור העלילה, כלומר לרוב יש תקציר בהתחלה, אבל ההנחה היא שהרוב קראו מראש ולכן הדיון יכול להתנהל ללא חשש ספויילרים.

מתי? כל יום שני האחרון בחודש, בשעה 18:00. מתחילים ב- 12.10.20.(המפגש הראשון הוקדם בגלל כל מיני אילוצים).

לפני שנעבור לתוכנית השנה אני רוצה להודות לצוות המכון האיטלקי לתרבות בחיפה, שמארח ותומך בסדרת ההרצאות הזאת, ובמיוחד לפאולה דאל לאגו פרזנטה, מנהלת התוכניות והרוח החיה, שיזמה והקימה את מועדון הספר האיטלקי בחיפה.

ההרצאות:

  • 12.10.20: תעלול, דומניקו סטרנונה (2016). מאייר זקן חוזר לבית ילדותו בנפולי, למשימת שמרטפות שהופכת לחשבון נפש.
  • 23.11.20: החברה הגאונה, אלנה פרנטה (2011). הכרך הראשון מבין הרומנים הנפוליטנים, הילדות[1].
  • 21.12.20: העיר והבית, נטליה גינצבורג (1984). רומן מכתבים, הרומן האחרון של גינצבורג.
  • 18.1.21: הקונפומיסט, אלברטו מורביה (1951). איטליה הפשיסטית דרך סיפורו האישי של אדם אחד.
  • 22.02.21: לא אזוז מכאן, מרקו בלצאנו (2018). משפחה ממיעוט אתני נאבקת במחיקה תרבותית ופיזית של ביתם.
  • 22.03.20: יום מושלם מלאניה מאצוקו (2005). יום אחד גורלי בחייה של משפחה איטלקית בתחילת המילניום השלישי[2].
  • 19.04.21: שם הוורד, אומברטו אקו (1980). תעלומה בלשית-אינטלקטואלית במנזר בימי הביניים[3]. הרצאה ראשונה.
  • 24.05.21: שם הוורד – הרצאה שנייה הקיץ האחרון בעיר, ג'נפרנקו קליגריץ' (1970). סיפור אהבה טרגי בחוגים הבוהמיינים של רומא בשנות השישים.[4]
  • 21.06.21: הסיפור של איטליה, מתוך הרומנים הנפוליטנים מאת אלנה פרנטה. עלילת הרומנים הנפוליטנים מתפרשת על פני יותר מחמישים שנה, שנים שבהן לא רק צמד החברות מתבגרות, אלא גם החברה האיטלקית עוברת שינויים גדולים. האירועים ההיסטוריים והשינויים החברתיים משתקפים ברומנים, בהרצאה ארחיב על אותם היבטים של ההיסטוריה והחברה האיטלקית שנמצאים ברקע עלילת הרומנים הנפוליטנים. זאת ההרצאה האחרונה בסדרה גם כדי לאפשר לקרוא את כל ארבעת הרומנים עד אז.

[1] בהרצאה זאת נדון רק בכרך הראשון מתוך הסדרה.

[2] הספר אזל מהשוק, אבל מכיוון שהוא נדחה כבר פעמיים מסיבות שונות וחלק מהמשתתפים כבר קראו אותו, כללנו אותו בכל זאת בסדרה לקראת סוף השנה, כדי לתת זמן להשיג אותו מספריות או חנויות ספרים משומשים בינתיים.

[3] גם שם הוורד אזל מהשוק, אבל מדובר בספר קנוני שנמצא בכל ספריה, ואני מקווה שלא יהיה קשה להשיג אותו.

[4] הספר בתרגומי, מוכן להדפסה כבר שנה, אבל נדחה בגלל הקורונה. אני מאוד מקווה שעד מאי הוא כבר יצא לאור.