ויה ג'מיטו – דומניקו סטרנונה – מהדורה חדשה

את ויה ג'מיטו מאת דומניקו סטרנונה, בתרגומו של יורם מלצר, קראתי שנים לפני שחשבתי שאתרגם בעצמי ספרים אחרים שלו. אתמול התפרסם בכלכליסט ראיון שערכה שירי לב-ארי עם סטרנונה, וממנו למדתי שיצאה לאחרונה מהדורה מחודשת שלו בעברית.

בשורה משמחת מאוד לדעתי. הרומן, בעל היסודות האוטוביוגרפיים יצא לאור בשנת 2000 והצליח מאוד, הוא זכה בפרס הסטרגה של שנת 2001 (אין צורך להסביר את חשיבותו לקוראי הבלוג הזה, נכון?), וגם בפרס השני בחשיבותו: קמפיאלו. הוא תורגם לעברית בשנת 2007, בידי יורם מלצר. הרומן מדבר בעיקר על ילדותו בנאפולי של אחרי מלחמת העולם השנייה, במשפחה שאולי היא לא מהעלובות ביותר, אבל בהחלט מהמעמד הנמוך, ללא השכלה, בתוך מסגרת משפחתית לוחצת. גיבור הרומן הוא אביו של המספר, פדריקו, אדם לא קל. גבר מכה, אגוצנטרי, נרקיסיסטי, צייר שאפתן, מתוסכל מהמקום השפל שבו הוא נמצא, והמכשולים החברתיים שמונעים ממנו לזכות במעמד הראוי לו, לדעתו. במאמר מוסגר, אי אפשר שלא לשים לב לדמיון בין דמות האב בוויה ג'מיטו לבין האב הצייר באהבה מטרידה, הרומן הראשון של אלנה פרנטה, שיצא לאור באיטליה ב-1992.

השתיינים – פדריקו סטרנונה

חלק משמעותי מהרומן מסתובב סביב ציור בקנה מידה גדול, 'השתיינים', שהילד (כלומר, בן דמותו של דומניקו) דגמן בו לאביו, בתנוחה בלתי אפשרית כמעט. בשנה שעברה ערכתי תחקיר קטן על סטרנונה וגיליתי להפתעתי שהציור אינו פרי דמיונו: אכן קיים ציור כזה מעשה ידיו של אבי הסופר (פדריקו סטרנונה), והוא אפילו מופיע על כריכת המהדורה האיטלקית המחודשת של הרומן משנה שעברה.

יש יסודות אוטוביוגרפיים חוזרים בכל הרומנים של סטרנונה שקראתי, כמו למשל הנושא של "מחלת המוצא", תחושת הנחיתות המובנית שנשארת אצל רבים מגיבוריו גם לאחר שהם עוזבים את נאפולי, ואת שכונת העוני. המעניין הוא שברומן האחרון שלו, שהתפרסם באיטליה לפני פחות משנה (החיים בני המוות והאלמוות של הילדה ממילאנו, Vita mortale e immortale della bambina di Milano), הוא חוזר לאותה ילדות – לאותה דירה שבה גרה איתם גם הסבתא מצד האם, שהאב בוויה ג'מיטו תעב, אבל הפעם היא הגיבורה, והאב, כלומר החתן שלה, הופך להיות דמות משנית.