חירות – ג'ובני ורגה

את הסיפור "חירות" תרגמתי לפני כמעט שלושה חודשים, כשהתחילו המהומות בטוניסיה. רעיון ההתקוממות העממית וההשתחררות מדיכוי מלהיב את הדמיון, אבל קשה לדעת מה עוד מסתתר מאחורי האנרכיה, וכמה חפים מפשע נרמסים בדרך בלהט היצרים. השתהיתי קצת בכתיבת הרקע ההיסטורי של הסיפור, חשבתי שבינתיים תתבהר התמונה – אבל אני רק מבינה פחות ופחות את מה שקורה. בשלב זה חג החירות שלנו נראה לי עילה מתאימה לחזור אל הסיפור של ג'ובני ורגה.

מומלץ לקרוא תחילה את הסיפור עצמו: חירות – ג'ובני ורגה. אזהרה: זהו לא טקסט לעדיני נפש.

בחודש שעבר חגגה איטליה 150 שנה לאיחוד. מאז נפילת האימפריה הרומית, במשך יותר מאלף שנה היתה איטליה מפוצלת תחת שלטונם של האפיפיורים ושל כובשים זרים (גרמנים, ספרדים, אוסטרים וצרפתים).  תקופת האיחוד, או הריסורג'ימנטו (תחייה), החלה ב-1814 עם נפילת נפוליאון ונמשכה כמעט שלושים שנה, עד 1861. התנועה לעצמאות אשר החלה באגודות סתרים מקומיות (קרבונרי) התחזקה בהנהגתם המדינית של מציני וקאבור והנהגתו הצבאית של גריבלדי. בשנת 1860, לאחר מרידות ומלחמות, היתה עדין השליטה באיטליה מחולקת בין האוסטרים, הצרפתיים, האפיפיור ומעט מחוזות עצמאיים בשליטת מלך סרדיניה מבית סבויה, ויטוריו עימנואלה, אבל רעיון האיחוד זכה כבר לתמיכת העם. באפריל 1960 פרצה מרידה בדרום וגריבלדי אסף אלף לוחמים והפליג מהצפון אל סיציליה, אותה כבש בסערה. משם המשיך גריבלדי במסע צבאי לכיוון רומא עד להשלמת האיחוד במרץ 1861.

ציור של Pietro Annigoni מתוך תערוכה קבוצתית ב-1988 שיוחדה לטבח בברונטה

"מסע האלף", כפי שמכונה ההפלגה של גריבלדי, הוא אחד המאורעות החשובים בתולדות האיחוד, והוא זוכה לאזכורים רבים בספרות, גם הסיפור הזה מתייחס אליו בעקיפין. המאורע האמיתי שעליו מבוסס בסיפור ארע בתחילת אוגוסט, לקראת סיום כיבוש סיציליה בידי גריבלדי, בכפר הקטן בּרוֹנטֶה למרגלות הר האתנה שבסיציליה. באותו יום, בהנהגתו של הקרבונרי המקומי, התנפלו העניים ביותר על מי שראו בהם את מדכאיהם והעלו באש עשרה בתים ורצחו שבעה עשר אנשים. בין הנרצחים היו אנשי אצולה מקומית, פקידי ממשל ואזרחים. תוך פחות משבוע שלח גריבלדי למקום את נינו בקסיו ("הגנרל" בסיפור) אשר בהליך מהיר שפט תוך ארבע שעות מאה וחמישים אנשים וגזר עונש מוות מיידי על חמישה מהם.

את "חירות" פרסם ורגה  יותר מעשרים שנה מאוחר יותר, ב-1883 ולמרות הרקע ההיסטורי האמיתי, זוהי יצירת ספרות שאינה נאמנה בכל פרטיה לעובדות. הסופר לאונרדו שאשא האשים את ורגה במיסטיפיקציה של האירוע. סביר להניח שצדק אבל החופש האמנותי שלקח לעצמו ורגה אפשר לו לכתוב יצירה שמצליחה להתחמק מחד מימדיות. למילה "חירות" יש הרבה משמעויות, המעמד הגבוה שואף לעצמאות לאומית אבל עבור האיכרים חירות משמעותה שחרור מהעמל היומיומי. ורגה לא היה קומוניסט או סוציאליסט, ומבחינות רבות היה שמרן – אבל הוא הצליח לשקף גם את הזעם והתסכול של העניים המדוכאים וגם את האנושיות של המדכאים. גם לברונית שאנשיה מכים את העניים יש תינוק יונק וילד שאוהב אותה וגם לחוטב העצים שרצח ללא רחמים יש אם אהובה. כוחו של הסיפור באהדה אל האומללים משני צידי המתרס, ואם יצירת ספרות מצליחה בכך – דיינו.

חירות – ג'ובני ורגה – תרגום

[בשבועיים האחרונים, מאז החלו להגיע הידיעות על ההתקוממות העממית בתוניסיה, חוזר אלי הסיפור הזה של ג'ובני ורגה המבוסס על מאורע אמיתי שהתרחש לפני כ-150 שנה בתקופת הריזורג'ימנטו, איחוד איטליה.]

Libertà – Giovanni Verga

מתוך הסרט "ברונטה: דווח על טבח", פלורסטנו ונצ'יני, 1972

מטפחת בת שלושה צבעים התנוססה ממגדל הפעמונים, הפעמונים צלצלו לאזעקה, בכיכר החלו לצעוק: "יחי החירות!"

היה זה כמו ים סוער. ההמון קצף כנחשול אל מול מועדון האדונים, מול העירייה, על מדרגות הכנסייה: ים של כומתות לבנות; הגרזנים והחרמשים נצנצו. ואז פרץ ההמון אל סמטה.

"אתה ראשון, ברון! אתה שהצלפת באנשים עם השומרים שלך!" בראש כולם מכשפה זקנה, שערותיה הזקנות סומרות על ראשה, חמושה בציפורניה בלבד. "אתה! כומר של השטן! שמצצת את נשמתנו!", "אתה, עשיר גרגרן, שלא יכול אפילו לברוח, עד כדי כך אתה שמן מדם העניים!", "אתה, שוטר! שהפעלת את החוק רק על מי שאין לו כלום! ", "אתה, שומר היער! שמכרת את בשרך ואת בשר קרוביך עבור שני טארי ליום!"

והדם שבער ושִׁכֵּר אותם. החרמשים, הידיים, הסחבות, האבנים, הכל אדום מדם! "האדונים! הכובעים! להרוג! להרוג! הלאה הכובעים!"

דון אנטוניו חמק הביתה דרך הקיצור. המכה הראשונה הפילה אותו בפנים מדממות אל המדרכה. "למה? למה אתם הורגים אותי?" "גם אתה! ייקח אותך השד!" פרחח נכה הרים את הכובע המזוהם וירק לתוכו. "הלאה הכובעים! יחי החרות!" אתה! אפילו אתה!" קראו לעבר הכומר שדרש על הגהנום למי שגנב לחם. הוא חזר לאחר שערך מיסה, ולחם הקודש בכרסו. "אל תהרגו אותי, רובץ עלי חטא שדינו גיהינום" היתה זו הנערה לוצ'יה, חטא הגיהינום; לוצ'יה שאביה מכר אותה בגיל 14, בחורף של הרעב, ומילאה את המנזרים ואת הרחובות בפרחחים מורעבים. הם היו יכולים להתפטם עתה, לוּ היה ערך כלשהו בבשר הכלבים הזה, כעת כשנקרע לגזרים במכות הגרזנים על מרצפות הרחוב ובמפתני הבתים. אך גם זאב להקה מורעב אינו חושב למלא את כרסו וטובח בזעם. הילד של הגברת, שרץ לראות מה קורה; הרוקח בעת שהגיף בחפזון; האדון פאולו שחזר מהכרם על החמור ושקים מצומקים תלויים לו מהאוכף. למרות שהיתה לו על הראש כומתה עלובה וישנה שהבת רקמה לו לפני יובלות, לפני שהמחלה פגעה בכרם. אשתו ראתה אותו נופל לפני הדלת כשחכתה עם חמישה ילדים לנזיד הדל בשק האוכף של הבעל. "פאולו! פאולו!" הראשון הכה בכתפו בגרזן. מישהו אחר שיסף אותו במגל, ואז חיסל אותו בפטיש בעת נצמד אליו בזרוע נוטפת דם.

אבל הנורא מכל התרחש מייד כשנפל הבן של הנוטריון, נער בן אחת עשרה, שיער זהב, לא ברור כיצד נרמס בידי ההמון. אביו הונף פעמיים שלוש לפני שנגרר למזבלה, צועק אליו: " נדו! נדו!" נדו ברח, באימה, עיניים ופה פעורים ללא יכולת לצעוק. הפכו אותו, גם הוא כמו אביו התרומם על ברך אחת, הזרם עבר מעליו, מישהו דרך לו עם הנעל על הלחי ורסק אותה. למרות זאת המשיך הנער להתחנן לרחמים בתנועות ידיים. הוא לא רצה למות כפי שראה שהורגים את אביו; קורע לב! חוטב העצים, מתוך רחמים, נתן לו מכת גרזן על שתי הידיים, כאילו היה צריך לחטוב אלון בן חמישים שנה – הוא רעד כמו עלה. מישהו אחר צעק: "הוא היה נעשה גם הוא נוטריון!"

לא חשוב! עכשיו כשהידיים אדומות מהדם הזה, צריך לשפוך אותו על כל השאר. כולם! כל הכובעים! כבר לא היה זה הרעב, המכות והדיכוי שהציתו את הזעם. היה זה הדם התמים. הנשים היו אפילו יותר אכזריות, נופפו בידיים כחושות, קולות גבוהים צווחו בחרון, בשרן היה עטוף בבלויי סחבות. "אתה שמתפלל לאלוהים הטוב בבגדי משי! אתה שנגעל לכרוע ברך לצד עניים!" "אתה! אתה!" בבתים, על המדרגות, בתוך כוכים, תולשים משי ובדים עדינים. כמה עגילים מפנים שטופי דם! כמה טבעות זהב מידיים שניסו לעצור את מכות הגרזן!

הברונית התבצרה מאחורי השער: קורות, עגלות מהשדה, חביות מלאות; השומרים ירו מהחלונות בכדי לגבות מחיר גבוה בעבור חייהם. ההמון הוריד את הראש מפני היריות, מפני שלא היה להם נשק להשיב בו. לפני כן הוטל עונש מוות על מי שנשא נשק חם. "יחי החירות!" ופרצו את השער. בחצר, על המדרגות, עקפו את הפצועים. "עזבו את השומרים. את השומרים אחר כך! את השומרים אחר כך!" תחילה רצו את בשרה של הברונית, בשר מפוטם בחוגלות ויין טוב. סתורת מראה היא רצה מחדר לחדר ופעוט צמוד לחזהּ – והיו הרבה חדרים. היא שמעה את ההמון מריע לאלו שנכנסו, מתקרבים כנהר שוטף. הבן הבכור, בן שש עשרה, עורו עדיין צח, תמך בדלת הכניסה בידיים רועדות וזעק: "אמא! אמא!" המהלומה הראשונה מוטטה את הדלת עליו. הוא ניסה לתפוס את הרגליים שרמסו אותו. הוא כבר לא זעק. אמו נמלטה למרפסת, לופתת את התינוק, סוכרת את פיה באגרוף כדי לא לצעוק, מטורפת. הבן השני רצה להגן עליה בגופו, לוטש עיניים כאילו היו לו מאה ידיים לעצור את כל הגרזנים הללו. במהירות הבזק הפרידו אותם. אחד תפס בשערות, אחד במותניים ואחד בבגדים. העיפו אותה מעבר למעקה. הפחָמִי קרע מידיה את התינוק הפעוט. האח השני לא ראה כלום: לא ראה דבר פרט לשחור ואדום. רמסו אותו, רסקו לו את העצמות בעקבים מסומרים. הוא נשך יד שתפסה בגרונו ולא עזב אותה יותר. הגרזנים לא יכלו לפגוע בערימה והמשיכו להבריק באוויר.

ובתוך קרנבל זועם כזה ביולי, בתוך הצרחות המשולהבות של ההמון המורעב, המשיכו לצלצל פעמוני האזעקה של אלוהים, עד הערב, ללא תפילת צהריים, ללא תפילת אווה מריה, כמו כפר של כופרים. הם התחילו להתפזר, מותשים מהטבח, מדוכאים, מדוכאים, כל אחד נס מפני חברו. לפנות ערב היו כל  הכניסות סגורות, מבועתים, בכל בית ניצב פנס. בסמטאות לא נשמעו אלא הכלבים, נוברים בפינות, קול כרסום יבש של עצמות, בוהק הלבנה שוטף הכל, מגלה את השערים והחלונות של הבתים הנטושים.

תם היום; יום ראשון ללא אנשים וללא מיסה. שמש הכנסייה היה במקום מסתור; כמרים אי אפשר היה למצוא שם יותר. הראשונים שהחלו להיאסף בחצר הכנסייה הסתכלו זה בזה בחשדנות; כל אחד הרהר במה שעובר במוחו של שכנו. אחר כך, כשהתאספו עוד אנשים, החלו לרטון. "אי אפשר להיות בלי מיסה, יום ראשון, כמו כלבים!" מועדון האדונים היה נעול, הם לא ידעו לאן ללכת כדי לקבל הוראות עבודה לשבוע הבא. ממגדל הפעמונים השתלשלה עדיין המטפחת בת שלושת הצבעים, רפויה בלהט הצהוב של יולי.

וכשהחל הצל להזדחל לחצר הכנסייה, הצטופפו כולם בפינה אחת. בין שתי בקתות בכיכר, בראש סמטה תלולה, הביטו אל השדות הצהבהבים שבמישור, אל היערות הקודרים על מדרונות האתנה. כעת הם צריכים לחלק ביניהם את היערות והשדות הללו. כל אחד חישב לעצמו באצבעות מה צריך לפול בחלקו, נעץ מבטים זועפים בשכנו. "חירות זאת אומרת שזה צריך להיות של כולם! נינו בסטיה הזה, רמורזו הזה, הם בטח יתחילו להתנשא כמו הכובעים!" אך אם אין מומחה שימדוד את הקרקע, נוטריון שירשום, כל אחד יכול לתפוס ככל יכולתו! "ואם אתה אוכל את חלקך בבית המרזח צריך לחלק מחדש?" "אם אתה גנב גם אני גנב " "עכשיו כשיש חירות מי שרוצה לאכול כפליים יקבל חגיגה כמו של האדונים!" חוטב העצים נופף בידו כאילו שהגרזן עדיין היה שם.

ביום למחרת נודע שהגנרל מגיע להשליט את החוק, הגנרל שאנשים התחלחלו מפניו. הם ראו את החולצות האדומות של חייליו המעפילים באיטיות בערוץ לעבר הכפר. היה צריך רק לגלגל אבנים מלמעלה כדי למחוץ את כולם. אבל אף אחד לא זז. הנשים צווחו ומשכו בשיער. אפילו הגברים, שחורים ומגודלי זקן, עמדו על ההר וידיהם בחיקם, מסתכלים כיצד מגיעים הצעירים העייפים, כפופים תחת משא הרובים החלודים והגנרל הזעיר על סוסו השחור הגדול, לפני כולם, לבד.

הגנרל צווה להביא קש לכנסיה וכמו אבא שלח לישון את בחורים שלו. בבוקר, עוד לפני השחר, אם לא התעוררו מהחצוצרה, הוא נכנס לכנסיה על הסוס, מקלל כמו כופר. זה היה בן אדם. הוא מייד צווה לירות בחמישה או ששה, פיפו, הגמד, פיזנלו, היו הראשונים שעלו בגורל. חוטב העצים, כשהעמידו אותו על הברכיים  מחוץ לחומת בית הקברות, בכה כמו ילד, בגלל כמה מילים שאמרה לו אימו ובגלל הצווחה שהוציאה כשקרעו אותו מזרועותיה. ממרחק, בסמטה הכי צדדית של הכפר, מאחורי השערים, שמעו את קולות הנפץ בזה אחר זה כמו את הזיקוקים בחג.

אחר כך הגיעו השופטים האמיתיים, אדונים במשקפיים, מעפילים על גב הפרדות, תשושים מהמסע, שעליו המשיכו להתלונן גם כאשר חקרו את הנאשמים באולם הסעודה של המנזר, כשישבו לצד הקתדרה ואמרו "אהה!" בכל פעם ששינו תנוחה. הליך ארוך שלעולם לא נגמר. את הנאשמים לקחו לעיר, ברגל, כבולים בזוגות, בין שני טורי חיילים דרוכי רובים. הנשים שלהם רצו אחריהם דרך ארוכה בשדות, בין התלמים, בין משוכות הצבר, בין הכרמים, בין חציר בצבע זהב, קצרות נשימה, צולעות, קוראות בשמותיהם כל פעם שהתעקלה הדרך והן יכלו לראות את פניהם של האסירים. בעיר כלאו אותם בבית הסוהר הגדול שהיה גדול ורחב כמו מנזר, מנוקב כולו בחלונות מסורגים; ואם רצו הנשים לראות את הגברים שלהן, רק בימי שני, בנוכחות שומרים, מאחורי שער ברזל. העלובים הצהיבו יותר ויותר בצל התמידי הזה, מבלי לראות אף פעם את השמש. מיום שני אחד למשנהו הפכו שתקנים יותר ויותר, בקושי ענו, פחות התלוננו. בימים האחרים אם שוטטו הנשים סביב הכלא, כיוונו אליהן הזקיפים את הרובים.  הן גם לא ידעו מה לעשות, היכן למצוא עבודה בעיר, כיצד להרוויח לחם. מיטה באורווה עלתה שני סולדי; מהלחם הלבן אכלו רק נגיסה והבטן לא התמלאה; אם התכרבלו על סף כנסיה להעביר שם לילה עצרו אותן השומרים. אט אט חזרו הביתה, קודם הנשים, אחר כך האמהות. נערה יפה אחת אבדה בעיר ודבר לא נודע אודותיה יותר. כל האחרים בכפר חזרו לעשות מה שעשו קודם לכן. האדונים לא יכלו לעבוד את אדמותיהם בידיהם שלהם, והאנשים העניים לא יכלו לחיות ללא האדונים. הם השלימו. היתום של הרוקח חמס את האישה של נלי פירו, והיה זה מעשה נאה בעיניו, נקמה בזה שהרג את אביו. לאשה, שמדי פעם היתה נתפסת למחשבות שמא בעלה יחתוך  את פניה כשיצא מהכלא, היה חוזר ואומר: "תרגעי, הוא כבר לא יצא משם". כמעט אף אחד לא חשב עליהם יותר, לעיתים רחוקות איזו אם, איזה זקן תשוש, אם נתקלו עיניהם במישור בו היתה העיר, או ביום ראשון כשראו את האחרים דנים בנחת בעסקיהם עם האדונים, מול המועדון, כשהכומתה ביד; והם השתכנעו שהחלשים מורידים את הראש.

ההליך נמשך שלוש שנים, לא פחות! שלוש שנים בכלא מבלי לראות את אור השמש. עד שהנאשמים נראו כמו מתים שהוצאו מהקבר בכל פעם שהובאו כבולים לפני השופטים. כל מי שיכול היה רץ לשם מהכפר: עדים, קרובים, סקרנים, מין חגיגה, כדי לראות את בני הכפר אחרי כל כך הרבה זמן, דחוסים כמו בלול  – והם באמת נהיו תרנגולים שם בפנים! ונלי פירו היה צריך להסתכל בפרצוף של הרוקח, שהפך קרוב משפחה בזכות ניאוף! אחד אחרי השני העמידו אותם. "מה שמך?" וכל אחד שמע את עצמו אומר את שמו, שם משפחתו ומה שעשה. עורכי הדין התרוצצו, בין הפטפוטים, השרוולים הארוכים והמשתלשלים, הם הזיעו, העלו קצף על השפתיים ומייד נגבו אותו בממחטה לבנה, לוקחים קמצוץ טבק. השופטים נמנמו מאחורי עדשות המשקפיים שהקפיאו את הלב. מולם ישבו בשורה שנים עשר אדונים, עייפים, משועממים, שפיהקו, גרדו את הזקן, או פטפטו בינם לבין עצמם. בוודאי אמרו כמה טוב שלא היו בין האדונים של אותו כפר שם למעלה, כשהם ארגנו את החירות. והעלובים האלה ניסו לקרוא את פניהם. אחר כך הלכו לשוחח בינם לבין עצמם, והנתבעים חיכו חיוורים, עיניהם נעוצות בדלת הסגורה. כשחזרו, זה שעמד בראשם, ההוא שדבר עם היד על הבטן, היה חיוור כמעט כמו הנאשמים, הוא אמר: "על פי כבודי ועל פי הכרתי!…"

הפחמי, בעת שחזרו ואזקו אותו, מלמל: "לאן מוליכים אותי? לכלא? למה? לא קבלתי מכל העניין אפילו חופן אדמה! והם אמרו שזאת החירות!…"

תרגום – שירלי פינצי לב

עוד בנושא: "צעקה תוניסאית" – רשומה בבלוג של נטלי מסיקה שהעלתה אצלי את האָסוֹצְיַאצְיָה לסיפור הזה.

הרכוש – ג'ובני ורגה

La Roba – Giovanni Verga

"הרכוש" הוא לא ממש סיפור, זהו בעצם מתווה לדמות, דמות שבהמשך תזכה לרומאן משלה ("מאסטרו דון ג'זואלדו"[1]). הספור נפתח בתיאור פיוטי של שדות סיציליה. תאור מלא הוד של חיים כפריים –  חיים קשים בתוך הטבע השלו. את גיבור הסיפור אנו פוגשים כבר בתחילתו – מצרו – הבעלים המסתורי של הארץ החמה והפוריה. מצרו מוצג כאדם קטן בעל מוח מבריק, סיפור הצלחה כפרי שאהדתנו הראשונית נתונה לו. נער אביון שהצליח לטפס מעלה בעבודה קשה. אחד שבז לגינוני הכבוד, מסתפק במועט, מתעלה מעל סמלי המעמד וחושף את אוזלת היד של האצולה הכפרית העצלה. אולם, בהדרגה מצרף ורגה פרט אחר פרט לתמונה והופך את מצרו לדמות גרוטסקית. ההסתפקות במועט הופכת לסרקזם כאשר מסרב מצרו לתת חופן תורמוסים לאיכרים שבערמומיות נישל מביתם ומפרנסתם. השבחים על כך שאינו מבזבז את כספו על נשים מתפוגגים כשמתברר שה"בזבוז" מבחינתו כולל גם את הוצאות הקבורה של אימו. נעוריו הקשים והרהוריו בעת שהיה פועל יחף ורעב אינם מובילים אותו לתובנות הומאניות אלא להתעמרות יעילה באלו הכפופים לו עתה. העבודה הקשה והחוכמה המהוללת מתגלות כערמומיות שמכוונת תחילה כלפיי הברון הרופס – אך באותה מידה של חוסר רחמים גם כלפי האיכרים העניים שעובדים בשדותיו. הרגש היחיד שיש לו הוא כלפי הרכוש – הרכוש הוא מושא אהבתו והטעם היחיד לחיים, זהו האל שאותו הוא עובד (ולא בכדי המחסנים גדולים "ככנסיות"). האירוניה של ורגה מובילה את הקורא מאהדה כלפי אותו "self -made man" כפרי למיאוס כלפי הרוצח המטורף המחסל את תרנגולותיו על סף מותו שלו.

ה"רכוש" הוא הגיבור השני של הספור, ועל פי הכותרת והמקום שהוא תופס בליבו של מצרו – הראשון. הניגוד בין החומר והרוח מוקצן עד לאבסורד – מצרו אוהב בכל ליבו את רכושו, הוא מקדיש לו את חייו – אבל מסוגל לתפוס רק את המימד הפיסי, החומרי שלו (באיטלקית משמעות המילה "Roba" היא גם "חומר"). מצרו מתעב כל הפשטה או חציצה בינו ובין הרכוש שלו – שטרות הכסף בזויים בעיניו וגם את המטבעות הוא מחליף בקרקע בהזדמנות הראשונה. הוא מבין את החומרי, את הארצי, במובן הראשוני ביותר שלו. הוא אינו מסוגל ליצור לעצמו זהות נפרדת מרכושו – ולכן מסוגל לתפוס את המוות רק כפרידה כואבת מהרכוש. אך למרבה האירוניה ההנאה היחידה שמפיק מצרו מהרכוש היא רוחנית. אין משמעות מעשית לרכוש עבור מצרו – הוא אינו נהנה ממנו באופן חומרי –  הרכוש אינו מספק לו כל הנאה גופנית: לא אוכל, לא מותרות, לא נשים, הידיעה שהוא בעליו של הרכוש היא מקור אושרו.

ג'ובני ורגה היה אחד מאבות ה"וריזמו", הראליזם האיטלקי של המאה ה-19. דרך סיפוריו שרבים מהם ממוקמים במחוז הולדתו, סיציליה, נחשפים השינויים והקיבעונות של החברה. איחוד איטליה נולד בצפון, משם הגיעו הרעיונות והמנהיגים, אך המימוש הדרומי לא תמיד עלה יפה (ורגה מיטיב לתאר זאת בסיפור "חירות" שבאותה אסופת סיפורים). הרפורמה החקלאית, שמטרה היתה לאפשר לאיכרים (אריסים לשעבר) לחיות על אדמתם בכבוד הובילה לפיצול הקרקע לחלקות זעירות, לעיבוד לא מקצועי ובסופו של דבר חזרו הקרקעות והתרכזו בידיהם של מעטים. האיכרים נשארו מדוכאים באותה מידה, אך במקום בני אצולה מעודנים שלטו בהם עתה סוחרים ואנשי כספים מחוספסים. מצרו הוא דמות מוקצנת עד גיחוך של בעל האחוזות החדש. המלווה בריבית ציו קְרוֹצִ'יפִיסוֹ ממלא את תפקיד זה ברומן "בני מלווליה"[2]. כעבור כשישים שנה תיאר ג'וזפה תומזו די למפדוזה את אותה תקופה ברומן "הברדלס"[3]. מעניין להבחין בחמלה שבה מתייחס למפדוזה אל אותן דמויות – אצולה כפרית שוקעת, איכרים עניים ומתעשרים חדשים. דון קאלוג'רו, המתעשר החדש ב"הברדלס", אמנם אינו שולט בגינונים העדינים אך תושייתו זוכה להערכה כנה ובניגוד למצרו הוא אינו דמות שטוחה וחסרת רגש. אהבתו לבתו ותשוקתו לאשתו כנות, גם כאשר יופיין הופך לכלי בידיו.

"הרכוש" הוא בעיקר שלד של ספור, דמות אחת שאותה פיתח ורגה כמה שנים מאוחר יותר ברומן "מאסטרו דון ג'זואלדו", אך כסיפור קצר יש לו איכויות צ'כוביות של אפיון חד ואירוניה מרה.

על הסופר והסיפור

ג'ובני ורגה (1840-1922) הוא אחד הסופרים האיטלקיים הגדולים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. "הרכוש" פורסם בשנת 1882 כחלק מהקובץ "Novelle  rusticana" (סיפורים כפריים).

הרכוש – ג’ובני ורגה – תרגום

  

---

[1] "מאסטרו דון ג'זואלדו" מאת ג'ובני ורגה. תרגום מרים שוסטרמן, הוצאת מוסד ביאליק  1988.

[2] "בני מלווליה" מאת ג'ובני ורגה. תרגום גאיו שילוני, הוצאת כתר, 1983.

[3] "הברדלס" מאת ג'וזפה תומזו די למפדוזה. תרגום פנינה בת-שלה, הוצאת עם-עובד, 1994.

הרכוש – ג'ובני ורגה – תרגום

 

La Roba – Giovanni Verga

הרכוש

ההלך הצועד לאורך אגם ביוויירה שליד לנטיני, השרוע שם כפיסת ים מתה, לצד השלף היבש של רמת קטניה, הפרדסים ירוקי העד של פרנקופונטה, אלוני השעם האפורים של רסקונה, שדות המרעה הנטושים של פסנטו ופסנטילו, אם ישאל, כדי להפיג את שעמום הדרך הארוכה והמאובקת ואת חום השמיים האביך, בשעה בה פעמוני העגלה מצלצלים בעצב במרחבי השדות, הפרדות מניחות לראשיהן ולזנבן להיטלטל, העגלון שר את שירו העגום כדי לא להניח לתרדמת המלריה לנצֵחַ – של מי זה? – ישמע את התשובה: – של מצרו. – הוא חולף ליד חווה גדולה ככפר, מחסנים הנראים ככנסיה, התרנגולות  מתלהקות בצל המשוכה, והנשים מצילות בידן על עיניהן כדי לראות מי ההולך – וכאן? – של מצרו. – והוא הולך והולך, והמלריה מעיקה על עינייך, ואתה מתחלחל מנביחת כלב פתאומית, חולף על פני כרם אינסופי, שנפרש על פני גבעות ומישור, דומם, כאילו מכביד עליו האבק, השומר שרוע אפיים ארצה מעל הרובה, לצד הנקיק, מרים את הראש המנומנם, ופוקח עין לראות מי זה: – של מצרו: – אחר כך מגיעים למטע זיתים צפוף כמו יער, שהעשב אף פעם לא נובט בו, והמסיק נמשך עד מרץ. היו אלו הזיתים של מצרו. לקראת ערב, כשהשמש השוקעת אדומה כאש, והארץ מצטעפת בעצבות, אנו פוגשים את טורי המחרשות של מצרו החוזרים לאיטם משדות הבור, את השוורים החוצים לאיטם  את המים הרדודים, חרטומם במים הכהים; רואים את שדות המרעה הרחוקים של קנצריה, על המדרונות החשופים המון כתמים לבנבנים, אלו הם עדריו של מצרו, שומעים את שריקות הרועים מהדהדות בנקיקים, פעמוני הפרות מצלצלים חליפות, והשיר הבודד אובד בעמקים. – הכל רכושו של מצרו. נדמה שאפילו השמש השוקעת היא של מצרו, הצרצרים שמצרצרים, הציפורים שמתכרבלות ברפרוף מאחורי הרגבים, נשיפת השעיר מהיער, נדמה שמצרו עולה בגודלו על כל גודלה של הארץ, שהולכים על כרסו. – אך הוא ברנש קטן דווקא, אומר העגלון, לו ראית אותו פרוטה לא היית נותן עבורו. שומן יש לו רק בכרס, שלא ברור כיצד הוא ממלא אותה, מפני שאינו אוכל דבר פרט לשתי חתיכות לחם, והוא עשיר כמו חזיר, אבל יש לו ראש שהוא יהלום, מבריק האיש הזה.

למעשה בעזרת הראש שהוא כמו יהלום אסף את הרכוש הזה, לפנים הלך מהבוקר ועד הערב לנכש, לגזום, לקצור, בשמש, במים, ברוח, בלי נעלים על הרגלים, בלי מעיל מסמורטט, עכשיו כולם נזכרים כיצד בעטו באחוריו, אלו שכעת פונים אליו ב"כבודו" ומדברים אליו כשהכובע ביד. לא רק בגלל זה הוא התנפח מגאווה, עכשיו כשכל הנכבדים של הכפר בעלי חוב שלו, הוא אומר שנכבד פירושו עני מרוד שמאחר בתשלומים. אבל הוא עדיין חובש כובע, אלא שעכשיו הכובע ממשי שחור, זהו סימן הפאר היחיד שלו, ולאחרונה התחיל לחבוש כובע לבד, מפני שהוא עולה פחות מכובע משי. רכוש יש לו עד היכן שהעין מגעת, והוא רואה למרחוק – לכל מקום, ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, להרים ולמישור. יותר מחמשת אלפים פיות, מבלי לספור את הציפורים בשמיים ואת חיות הארץ, אוכלים מאדמתו, ומבלי לספור את פיו שלו שאוכל פחות מכולם ומסתפק בשתי חתיכות לחם עם פיסת גבינה, שנבלעות בחטף ובעמידה, בפינת מחסן גדול ככנסיה, נסתר מהעין בתוך אבק הגרעינים בעת שהאיכרים פורקים את השקים, או מאחורי ערימת שחת, כשהרוח גורפת את השדות מוכי הכפור בעת הזריעה, או עם הראש בתוך סל בימות הקציר החמים. הוא לא שותה יין, לא מעשן ולא משתמש בטבק, למרות שטבק גדל במטעיו שלאורך הנחל, טבק בעל עלים גדולים ורחבים כמו תינוק, מאלו שנמכרים ב-95 לירות. אין לו חולשה למשחקים וגם לא לנשים. הוא מעולם לא נשא בעולן של נשים, פרט לאימו, והיא עלתה לו שניים עשר טארי כשהיה חייב לקבור אותה.

הוא הרהר והגה במשמעות הרכוש עוד בעת שהלך יחף לעבוד את האדמה שכעת היתה שלו, הוא התנסה מספיק בעבודה בשכר שלושה טארי ליום, ביולי, בגב כפוף 14 שעות, כשהמשגיח על הסוס מאחוריך מצליף בשוט אם הזדקפת לרגע. לכן לא נתן לרגע מחייו לחלוף מבלי להיות מוקדש לצבירת רכוש. כעת היו לו מחרשות רבות כמו טורי העורבים הארוכים שהגיעו בנובמבר, טורי פרדות אינסופיים שהביאו את הזרעים, ונשים הכפופות בבוץ מאוקטובר ועד מרץ מוסקות את הזיתים שלו. הן היו רבות מספור, כמו גם העקעקים שהגיעו לשדוד את הזיתים. בזמן הבציר נאספו כפרים שלמים בכרמיו, ובכל מרחבי השדות נשמעה שירה, מהבציר של מצרו.

אחר כך, בעת הקציר, נראו הקוצרים של מצרו כגדודי חיילים. בכדי לקיים את כל האנשים הללו היה צריך ערמות של כסף, רקיק בבוקר, לחם ותפוז מר לארוחת בוקר, ארוחת ביניים ולזאניה בערב, לאזניה שהכינו בכלים גדולים כמו גיגיות. לכן עתה, כשרכב על סוס מאחורי הקוצרים שלו והשוט בידו, אף לא אחד חמק מעיניו, והוא חזר ואמר: – מתכופפים, בחורים! – במשך כל השנה חייב היה להכניס את הידיים לכיסים בגלל ההוצאות, מס הקרקע למלך לבדו עלה הון, זה הרתיח את מצרו, כל פעם מחדש!

אבל בכל שנה התמלאו כל המחסנים הגדולים ככנסיה בתבואה עד שהיה צריך להסיר את הגגות כדי שיהיה מקום לכל, וכל פעם שמכר מצרו את היין היה צריך יותר מיום בכדי לספור את הכסף, והכל בטארי מכסף, כי הוא לא רצה נייר מטונף בעבור הרכוש שלו, והלך לקנות את הנייר המטונף רק כשהיה צריך לשלם למלך, או לאחרים; בירידים מילאו העדרים של מצרו את כל המחנה, גדשו את הרחובות, חצי יום לקח להם לעבור, לעיתים תהלוכת הקדושים והמנגנים צריכה היתה ללכת בדרך אחרת, כדי לפנות להם את הדרך.

כל הרכוש הזה  היה מעשה ידיו, נוצר בראשו, בלילות חסרי שינה, בהלמות לב של קדחת ושל מלריה, בעמל משחר ועד ערב, מסתובב בשמש ובגשם, שוחק את מגפיו ואת פרדותיו – ורק הוא עצמו אינו נשחק, חושב על הרכוש שלו, שהוא כל מה שיש לו בעולם, מפני שאין לו לא בנים, לא אחיינים, לא הורים, אין לו דבר פרט לרכוש שלו. כשמישהו נוצר כך סימן שהוא נוצר למען הרכוש.

וגם הרכוש נוצר עבורו, נראה שהוא ממגנט אותו, מפני שהרכוש רוצה להישאר אצל מי שמטפל בו ולא מבזבז אותו כמו הברון הזה שהיה לפנים האדון של מצרו, זה שאסף אותו משדותיו כמעשה חסד, עני ואביון, הוא היה אז הבעלים של כל האפרים הללו, כל היערות הללו, כל הכרמים וכל העדרים. כשרכב על אדמתו והשומרים מאחוריו נראה כמלך, הם גם הכינו לו את מקום הלינה ואת ארוחת הצהריים, לשוטה, כך שכולם ידעו את השעה והרגע שבה יגיע, ולא הופתעו עם הידיים בתוך השק. הוא רצה בכוח להשדד! אמר מצרו ופרץ בצחוק כשבעט הברון באחוריו, נגב את אחוריו בידיו ומלמל: "מי שטיפש נשאר בבית" – "הרכוש הוא לא של מי שיש לו אותו אלא של מי שיודע לעשות אותו". הוא לעומת זאת, לאחר שעשה את הרכוש שלו, בוודאי שלא שלח מישהו להודיע שהוא מגיע לקציר, או לבציר, לא מתי ולא כיצד, אלא הופיע במפתיע – ברגל או על פרדה, ללא שומרים, עם חתיכת לחם בכיס, וישן ליד האלומות שלו, בעיניים פקוחות, והרובה בין הרגליים.

כך לאט לאט הפך מצרו לבעלים של כל רכושו של הברון, הלה עזב תחילה את מטעי הזיתים, אחר את הכרמים, אחר את שטחי המרעה, אחר את המשקים ולבסוף את הארמון עצמו, שלא עבר יום בו לא חתם על ניירות רשמיים ומצרו הוסיף מתחת את הצלב הנאה שלו. לברון לא נותר דבר פרט לסמל האבן שהיה לפנים על שער הכניסה, והיה זה הדבר היחיד שלא רצה למכור באמרו למצרו: – זה בלבד, מכל הרכוש שלי, לא נוצר עבורך. – וזה היה נכון, מצרו לא ידע מה לעשות איתו, שתי פרוטות לא נותן בעבורו. הברון עדיין דיבר אליו בגוף שני, אבל כבר לא בעט באחוריו.

– כמה טוב לזכות במזל של מצרו! אמרו האנשים, ולא ידעו מה היה מוכן לעשות כדי להשיג את המזל הזה: כמה מחשבה, כמה מאמץ, כמה כזבים, איזו סכנה להישלח לכלא. איך הראש הזה, שהיה כמו יהלום, עבד יום וליל, יותר מטחנת קמח, כדי לצור את הרכוש. אם הבעלים של תעלה סמוכה לא רצה לוותר ורצה לתפוס את מצרו בגרון, היה צריך למצוא איזה תכסיס כדי לאלץ אותו למכור אותה, להפיל אותו בפח, להערים על החשדנות האיכרית.  או לדוגמה, להלל ולשבח את הפוריות של חלקה שלא הצמיחה אפילו תורמוסים, ולהמשיך ולשכנע שזאת הארץ המובטחת, עד שהעני המרוד מתפתה לשכור אותה בכדי להרוויח יותר ואחר הוא מאבד את דמי השכירות, את הבית ואת התעלה שמצרו לוקח בעבור חתיכת לחם. ועם כמה טרדות חייב מצרו להשלים! – האריסים שבאים להתלונן על היבול הגרוע, בעלי החוב ששולחים בתהלוכה את הנשים שמורטות את שערן ומכות על החזה בתחנונים שלא יזרוק אותם באמצע הרחוב וייקח להם את הפרד והחמור כי אין להם מה לאכול.

– ראיתם מה אני אוכל? עונה הוא – לחם ובצל! וכן, יש לי מחסנים מלאים וגדושים ואני הבעלים של כל הרכוש הזה. ואם מבקשים ממנו חופן פול מכל הרכוש הזה הוא אומר: מה, נראה לכם שגנבתי אותו? אתם לא יודעים כמה עולה לזרוע אותו, לנכש, לאסוף? – ואם מבקשים ממנו מטבע הוא עונה שאין לו.

ובאמת אין לו. מפני שבכיס אינו מחזיק אף פעם שניים עשר טארי, מפני שהוא רוצה להניב עוד ועוד מהרכוש, והכסף נכנס ויוצא מביתו כמו נחל. תמיד, לא הכסף היה חשוב לו, לדבריו לא זהו רכושו, ברגע שאסף סכום כלשהו קנה מייד חלקת אדמה, מכיוון שרצה שתהיה לו אדמה כמו למלך, והמלך אפילו לא יכול למכור אותה ולא להגיד שהיא שלו.

דבר אחד ייסר אותו משהחל להזדקן – את האדמה הוא חייב להשאיר באותו מקום. חוסר צדק של האל, לאחר שהשחית את כל חייו בקניית רכוש, כאשר הצליח להשיג אותה, והוא רוצה אותה, הוא חייב להשאיר אותה! הוא יושב שעות בסל, הראש בין הידיים, צופה בכרמים שמוריקים מול עיניו, ים השיבולים שמתנודד בשדות, מטעי הזיתים העוטפים את ההרים כערפל, ואם חולף מולו נער ערום למחצה, כפוף תחת המשא כחמור תשוש, הוא חובט ברגליו במקלו, מקנאה, ורוטן: – תראו אותו שכל החיים לפניו! חסר כל שכמוהו!

לכן, כשאמרו לו שהגיע זמנו לעזוב את רכושו ולחשוב על נפשו, יצא אל החצר כמטורף, מתנודד, והלך לרצוח במקל את הברווזים ותרנגולי ההודו שלו: – רכושי שלי, בואו איתי!

תרגום – שירלי פינצי לב

הרכוש – ג'ובני ורגה – בקורת