Madre e figlio (da Che gli scandali avvengano) / Luca Canali
בנדטו, איטלו ואני חצינו את טיילת ריפטה. בנדטו צעד בחופזה לפגישה של סדנת האומנות ואני ניצלתי את ההזדמנות לצעידת ערבית קלה, איטלו רצה לדבר על הבן שלו, בן שבע-עשרה טיפוסי, טורדני כפייתי. הוא כבר היה בבית משוגעים, אמר איטלו, והם שחררו אותו עם האבחנה הזו.
לפני שנים רבות הייתי, למרבה הצער, נביא מוצלח. כשהביא עמו איטלו את הקטן לסדנה של בנדטו, מקום אליו באתי להתבטל לעיתים קרובות, התחיל זה ליילל בעת שיחות שלנו ולהוציא צווחות של כלבלב פצוע. לא יכולתי לסבול את זה. "תוציא את הילד לסבוב, איטלו, אתה לא שומע שהוא קורע את עור התוף. "רופא צריך לראות אותו," אמרתי. "אלו גחמות", ענה לי איטלו, אבל לקח אותו משם.
"אתה צדקת, לוקה, זוכר? מצבו רע עכשיו. אבל הוא לא רוצה לחזור לבית החולים, הוא אומר שהם עושים לו אמבטיות קרות והאחים מכים אותו." סיכם.
"תקשיב לוקה מבין בזה" הוסיף בנדטו ממהר ועוד יותר מפוזר בגלל הפגישה שלו.
"מה אתה אומר על זה לוקה? לפעמים הוא בוכה, שואל אותי, אבא, למה אני חייב להיתקע עם המחשבה הזו? הטקסים האלו שאני עושה, אני לא רוצה לעשות אותם, למה אני עושה אותם? מי מכריח אותי? ככה הוא מדבר הבחור. לוקה, כשאני רוחץ אותו, אני רואה, הוא נראה כמו פסל, אדוניס, יפה, מוצק. איך יתכן שכל כך רע לו, בחור בריא כמוהו?"
" תקשיב לוקה מבין בזה", התעקש בנדטו באוזני איטלו שעיכב אותו.
"נסה עוד פעם", אמרתי. ידעתי שזה לא עוזר כלל לכפייתיים, חוויתי זאת על בשרי, אבל משהו הייתי חייב להגיד: "ואם גם הפעם זה שוב יחמיר, איטלו, אתה צריך לקבל אותו כמו שהוא."
"אתה צודק, לוקה. אני אנסה עוד פעם, אחר כך אני אקבל אותו כמו שהוא. אלוהים יעזור לנו, כמו שאומרים". על סף דמעות הופיע על פניו חיוך אווילי, כמו איזו לקות שעברה לבן.
יום אחד פגשתי את הבן. היה זה בקיץ, על ראשו היה כובע מרוט מבד לבן, עיניו מוסתרות מאחורי משקפיים, אולם על השפתיים חיוך אווילי, כזה בדיוק; הוא טלטל קצובות את הראש הלוך ושוב, ימינה ושמאלה, ללא מטרה. היתה לו ביד חכת דייג, האנשים הסתובבו כדי להביט בו. אני הסתלקתי מייד.
איני יודע למה, אולי בגלל קרבה מקרית בין המקומות, קשרתי בדמיוני בין מראה זה ומאורע אחר, מהעבר הרחוק יותר, קשה יותר, שמזה זמן רב רודף אחרי בניגוד לרצוני.
מאז נעורי, כשבקרתי במסעדות הצנועות שבמרכז, תמיד כשהורי נעדרו, נצבט ליבי כל פעם שפגשתי, באותה מסעדה או ברחוב, אשה מזדקנת בבגדי אבל, אך בפנים שופעות חיים, לא גבוהה, מבט וצעדים נמרצים, ברק של עליזות הזויה בעיניים. בזרועה היה אחוז נער קודר למראה, פנים דהויים, כתפיים כפופות, כומתה שחורה, מעיל גשם משעוונית כחולה. הוא נראה מפגר, או כמי שנמלט בעור שיניו ממהלומות נמרצות שהותירו אותו המום ובעל נפש חצויה. "הנה אם אומללה ובן מטומטם," חשבתי.
התבגרנו במקביל. אך הוא לא התבגר. בכל פעם שפגשתי אותו הוא נראה באותו הגיל, עם אותה הבעה כאובה ותלושה, מושפלת, מחוץ לעולם, אותה כומתה, אותו מעיל גשם כחול. אם התפתח בו משהו היו אלו האובדן והריחוק. בהליכתו נלפת יותר ויותר לזרועה של אמו הבלתי משתנה, בפנים סמוקות ולוהטות, וזיק מטורף בעיניים המתרוצצות.
פגשתי אותם פעם או פעמיים בשנה, לעיתים כלל לא וכעבור מספר שנים פגישה מחודשת, אותן דמויות ממש. הסימן היחיד שהצביע על הפיכתו לגבר, אם היה כזה, היתה פלומה שחורה מסביב לשפתיים, על רקע פנים חלקים, אפרוריים.
לעיתים הסתבכה הפגישה בגלל נוכחות אחרת. האם נהנתה מחברתו של מישהו, תמיד בתחומי המרובע שבין המדרגות הספרדיות – לרגו גולדוני – רחוב קורסו – רחוב ריפטה, כשהמוקד ברחוב ויטוריה. היא דברה בשטף, במהירות, עם בן שיחה סבלני כלשהו.
במשך שיחות אלו, לא עזב הבן את זרועה של האם, אולם פנה לכיוון אחר, הגוף, הפנים, המבט. נראה שלעולם אינו מבחין במה שמולו, כאילו היה מבועת מהריקנות שמצא בתוך עצמו.
עתה בכל מפגש, מעבר להתרגשות הישנה, התנסיתי בסקרנות עצומה, מעיין משיכה חולנית. רציתי גם אני להיות בן שיחה של האשה בשחור נצחי, שנראית תמיד בסימביוזה אוהבת עם הבן. אולי הייתי מצליח לחשוף משהו מהסיפור שלהם.
היבט משמעותי של אותו חיבור בלתי מסיס, פרט שקודם לכן תמיד חמק ממני, היתה הדממה ששררה ביניהם בהיותם לבדם. אני זוכר שפגשתי אותם כעשר פעמים בכל אותן שנים, אך מעולם לא ראיתי אותם מדברים בינן לבין עצמם, מחליפים ולו מלה אחת ביניהם. היא נראתה אם חזקה שנכנעה לגורלה, ניכר בה שהיא מעוטת הכנסה ושחיה רק למען בן עגמומי זה.
איני זוכר כיצד נודע לי שהאם ממשפחה טובה, אלמנה של מהנדס רכבות, וששיחותיה מלאות החיים נסבו תמיד על זיכרונותיה מחיים שלווים ומאושרים לצד בעלה המכובד, עם ילד ערני ונבון שמובטח לו עתיד מבריק אף יותר משל האב. ואז מות הבעל, התמוטטות המשפחה, במיוחד הבן המתבגר אשר אובדן האב כמו מחץ אותו, הוא התכנס בעצמו, תלוי לגמרי בחיבה האימהית, מנותק מהעולם, נתמך כמעט רק בזרוע נשית אך חזקה זו שאליה נצמד כאל הקשר האחרון עם החיים.
את זה ידעתי. אלו היו הנושאים היחידים של השיחות הארוכות והאקראיות של האישה.
הם לא בישלו, אכלו תמיד במסעדה פשוטה, כל היום שוטטו, האשה הביטה סביבה באותם מצמוצים חסרי פשר של עיניים קרועות לרווחה, הבן כפוף יותר ויותר, עם מטריה נצחית תלויה מהזרוע הימנית והיד שקועה בכיס המעיל האטום. אולם חשתי שחוליה מסובכת חסרה בשלשלת הפשוטה לכאורה שמאחדת אותם.
עד שיום אחד קראתי במקרה ידיעה בעיתון שהסעירה את רוחי. הדיירים בבית דירות ברחוב ויטוריה פנו כולם ביחד לתחנת המשטרה האזורית בהצהירם על מצב בלתי נסבל: מתוך דירה שנטושה במשך כל היום כמעט, בקעה צחנה בלתי נסבלת שהלכה וגברה. המשטרה פרצה לדירה ומצאה עצמה מול מחזה בלתי יאומן ונורא: חדרים עזובים לגמרי, זוהמה מכל עבר, מיטות שלא הוצעו מזה עידנים והררי שקיות אשפה מלאות בצואת אדם, חלקן ישנות ושרופות ואחרות הרבה יותר טריות ומסריחות, אך כולן ממוינות בדייקנות עם תוויות נייר הנושאות את התאריך והשעה של היציאה.
דירה זו היתה ברשותה של הגברת X, אלמנה של מהנדס רכבות ובנה. שניהם. קפצתי בכסא.
תחילה נעצרו האם והבן, לאחר מכן הוכנסו לבית חולים פסיכיאטרי. הדירה רוקנה, חוטאה – היו מעורבים בכך משרד הבריאות, הצלב האדום, צוות מומחים של חברת הניקיון העירונית, הכבאים – ואז נאטמה.
היוצרת וההוגה של הר הדומן הזה, המוח החולה האמיתי של הזוג היה מוחה של האם, הבן גדל בבדידות כפויה, בהערצה חילונית לאב המנוח, בתוך ערבוביה וזוהמה שנועדו להתריס כנגד העולם, כאוס נקמני מול הסדר הטבעי ששסע את חייו של אדם שהיה הציר המרכזי של המשפחה הקטנה. אבל עד שכאוס הצואה לא הביא לחורבן מוחלט של כושר השיפוט, כל חבילה הוצבה על פי סדר גלוי וממוספר. טירוף אחד שמנסה לשווא להתגונן מפני הטירוף האחר. רעיה זו שלא ידעה כיצד לוותר על הבעל, לא רצתה לוותר במקומו על הבן, החליטה להזין את יציר מעיה בכסף המועט של הפנסיה, ולפרוש מהעולם לצידו, אך לא לתקשר איתו, מאששת בכך את עצם הזרות האימהית שבתקשורת ייחודית עם רוח הרפאים של הנישואים.
שכחתי את הידיעה, את גיבורי העליבות הזו, חמלה שנובעת מכתבה.
אחר צהריים אחד חציתי את רחוב אולימפיה לכיוון רחוב קסלטו, שבו ביתי. נעצרתי, יחד עם עוד מכונית ברמזור אדום של פיאצה בל רספירו.
ברגעים קצרים אלו של הפוגה נדמה היה לי שהבחנתי בדמות מוכרת בקצה וילה פמפילי. היה זה בנה של האלמנה, בפעם הראשונה שראיתי אותו לבדו. הוא עבר בין חוטי הברזל של הגדר, התנודד אך לא נפל, הלך כאחוז סחרחורת. הוא הסתכל סביב כאבוד, עדיין בכובע כהה, אבל כבר לא כומתה, במעיל עונת מעבר באפור בהיר. פניו החיוורים מגולחים למשעי, עיניו מפלבלות באור העז שלפני השקיעה, אך מסתכלות סביב, לא נעוצות בריק כמו בעבר. העולם עדיין הטיל עליו אימה, אך חדר לשדה הראיה שלו.
לא הספקתי לראות יותר מכך, או לתהות עוד. האור התחלף לירוק ועזבתי בתוך טור המכוניות. מחשבה אחרונה יחידה: האדם הזה חופשי עכשיו, גם אם הוא מסומן לכל ימי חייו בשעבוד הישן, הוא אדון לחייו ולמותו. לא שאלתי את עצמי היכן הוא חי, כיצד הוא מצליח להעביר את ימיו ללא האם הרודנית ונואשת, אולי מתה, אולי היא ממשיכה לחיות בבית חולים את האהבות המטורפות שרדופות בשנאת הנורמאליות האנושית.
תרגום – שירלי פינצי לב
אם ובן – לוקה קנלי – בקורת
על ספרות איטלקית - בעברית 