ארכיון תג: Francesca Melandri

דם נכון – פרנצ'סקה מלנדרי

רומן רחב יריעה. אני לא זוכרת מתי קראתי לאחרונה ספר שעונה להגדרה הזו. רומן המתפרש על פני שבעים שנה, שלושהsangue-giusto-1 כריכהjpg דורות ושלוש יבשות. רומן היסטורי שמניח את האצבע על סוגיות אקטואליות עד ימינו. עשרות דמויות שדרכיהן הצטלבו בצורות שונות ומשונות, ממעמדות, גזעים ולאומים שונים, כולן פגומות וכל אחת מוארת מזווית אישית מעוררת אהדה, לפחות לרגע. כתיבה שנעה בין תיאור זוועות מלחמה בשפה יבשה, אירוניה דקה וסצנות הומוריסטיות לחלוטין.

מטבע הדברים קשה לסכם עלילה של רומן כזה, ובכל זאת. בשנת 2010 אטיליו פרופטי בן תשעים וחמש, הוא חי ברומא עם אשתו השנייה הצעירה ממנו בעשרים שנה, היחידה שמאמינה שהוא עדיין צלול. בבניין אחר בשכונת מהגרים בלב רומא מתגוררים בתו בת הארבעים מנישואיו הראשונים (אילריה) ובדירה מתחתיה בנו מהנישואים האחרונים הנקרא גם הוא אטיליו פרופטי. יום אחד מופיע צעיר שחור בחדר המדרגות וטוען שהוא אחיינה. מסתבר שלפני שנישא לאשתו הראשונה, הוליד עמה שלושה ילדים ועוד ילד מחוץ לנישואים, הוליד וזנח אטיליו ילד באתיופיה, בתקופת הכיבוש האיטלקי. הבחור הצעיר שצץ ברומא הוא הנכד, פליט נרדף שהגיע לאיטליה בדרך לא דרך, והופעתו מוציאה כנופיית שלדים שלמה מהארון. הרומן מדלג באופן לא כרונולוגי בין אפיזודות משפחתיות מתוקות-מרירות וטראומות לאומיות, הפאזל נחשף בהדרגה והמתח נשמר לאורך כל הרומן.

מכיוון שאני לא רוצה ולא יכולה לפרט את העלילה, אגע בחלק מהנושאים שעולים ברומן.

"לאחר אלף וחמש מאות שנה הופיעה שוב מעצמה על גבעותיה הגורליות של רומא." (מוסוליני, 9 במאי 1936, עמ' 104)

איטליה שלטה באתיופיה במשך חמש שנים, בין השנים 1936-1941. מוסוליני החשיב את הקולוניאליזם באתיופיה לאחד ההישגים המפוארים של הפשיזם האיטלקי. אחד הניצחונות הצבאיים הבודדים של איטליה ופתח להפיכתה למעצמה, ערב מלחמת העולם השנייה. עד כה הכרתי את הסיפור הזה מהצד האיטלקי, התמיכה והגאווה העממית, הגעגועים לבנים שבאפריקה, זו הפעם שאני נתקלת בספר שמספר את הצד האתיופי. יתרון החימוש האיטלקי נוצל באכזריות בלתי מרוסנת. האיטלקים טבחו באתיופים ללא רחמים, השמידו מאות אלפים בגז חרדל והיגלו מחוזות שלמים. פשעי המלחמה הללו הוסתרו ונמחקו מהתודעה הציבורית באיטליה, אני חייבת להודות שזאת הפעם הראשונה שאני קראתי עליהם, והתיאורים בספר לא קלים.

אבל גם אתיופיה העצמאית, של היילי סילאסי, של הטרור האדום, הבצורת, הרעב, והחונטה הצבאית (Derg) היא לא מקום פשוט, ואפשר להבין היטב מדוע נאלץ הצעיר לחפש מקלט מחוץ לגבולות מולדתו.

"בשל המצב הפוליטי הצבאי החדש שהכתיבו הגישה והפעילויות הגרמניות העוינות של גרמניה כלפי איטליה, חובתנו לעזור לבעלות הברית בכל דרך… עליכם לשתף פעולה במאמץ המלחמתי לגאולה מאויבינו מדורי דורות, כמו חברכם לנשק באיטליה ושכם אל שכם עם הכוחות החמושים האנגלו-אמריקנים, למען שחרור המולדת.
על החתום
ראש הממשל הזמני
המרשל פיירו בדוליו" (עמ 319-320)

"המסר חסר הפשר הזה מחק בשורות ספורות את כל מה שעברו הוא וחבריו לנשק, אלו שעדיין בחיים, וגרוע יותר, אלו שמתו… הוא נחוש: הוא לא ישתף פעולה. " (אותלו, עמ' 322)

איטליו מגיע לאתיופיה כמתנדב של החולצות השחורות. אחיו אותלו נלחם בשורות הצבא האיטלקי הפשיסטי, נופל בשבי האמריקני ומועבר למחנה שבויים בטקסס. הם לא הפשיסטים המובסים היחידים, מוסוליני נהנה מתמיכה רחבה בקרב העם, בכל המעמדות, והתמוטטות המשטר הפשיסטי העמידה את תומכיו במצב לא פשוט. אותלו שילם מחיר כלכלי וחברתי כבד על הנאמנות שלו לערכים הישנים. איטליו הפך את עורו בין לילה, זה השתלם יותר. במשך עשרות שנים הוא הסתיר את עברו ואפילו הצליח להציג מצג שווא כאילו לחם בשורות הפרטיזנים. הוא לא היה לבד, כך נהגו איטלקים רבים, גם בעמדות כוח. הם הצניעו את פעילותם בשנות המלחמה ולא איבדו את כוחם ומעמדם. הספר מביא כמה דמויות כאלו ונוגע בעוד נושא מושתק.

"אני מציע לך משכורת טובה ואפשרויות קידום מעולות, אני לא מציע לך הכרת תודה ועוד פחות אמון. אמון יכול להתקיים בין שווים, ואתה ואני לא שווים. אתה בן של מנהל תחנת רכבת ובעורקי זורם דם של שבעה אפיפיורים." (עמ' 240)

איטליו מצליח להתקדם יפה בחיים, הוא מסיים את חייו כאדם מבוסס שהצליח לקנות דירות ברומא לכל ילדיו. הוא אדם מכובד, אבל אי אפשר לומר שידיו נקיות ואי אפשר לומר שהוא יוצא דופן. יש הון ישן והון חדש, יש שחיתות שלטונית ויש סחיטות אישיות. לא מדובר כאן על מאפיה, על אלא חברה שמעמידה פני חברה מתוקנת, עם נבחרי ציבור ומערכת משפטית מסודרת, אבל מופעלת כולה על ידי קשרים, סודות וטובות הנאה. מבחינה זו אחת הדמויות שנגעו ביותר ללבי היא אילריה, בתו בת הארבעים של איטליו. מורה בחטיבת ביניים, שמאלנית ישרה כסרגל שנשארה רווקה ערירית כי אינה מסוגלת לקשור את חייה בפוליטיקאי ימני, המאהב שלה מזה עשרים שנה. אבל גם היא לא תוהה אף פעם מאין היה לאביה כסף לקנות לה דירה, וכשחיי האחיין שלה בסכנה – גם היא, לראשונה בחייה, מפעילה קשרים.

"הכוונה שהגזע נמצא בדם, ואי אפשר להחליף דם טוב, וגם לא דם רע." (עמ' 431)

אין ספק שהגזענות לסוגיה היא התמה המרכזית ברומן. הגזענות של הכובשים איטלקים לשחורים, חוקי הגזע שהוחלו באיטליה ובמושבותיה, גזענות כלפי יהודים, גזענות בכסות מדעית אנתרופולוגית וגם גזענות בין השבטים השונים באפריקה. ולא רק בתקופות חשוכות, גם ברומא בת ימינו צבע העור והמטען הגנטי מכתיבים יותר מכול את מקומך בחברה. "דם נכון" מצליח לחלץ את הגזענות הגלויה והסמויה דרך עשרות מפגשים קטנים בין הדמויות הרבות המאכלסות אותו, כשמי שהפעיל אתמול גזענות על האחר נאלץ לספוג אותה בעצמו למחרת.   בעשר- חמש עשרה השנים האחרונות נאבקת איטליה בבעיית פליטים קשה מאוד, המיקום הגיאוגרפי שלה הופך אותה לנקודת הנחיתה הראשונה באירופה  של פליטים, מבקשי מקלט ומהגרי עבודה מאפריקה. הגבול שלה הוא גבול ימי שאי אפשר להקיף בגדר וזרם האנשים לא נעצר. המספרים גדולים מאוד ומעמידים אותה במצב קשה מול שאר מדינות אירופה, המהגרים יוצרים מחלוקת פוליטיות וחברתיות קשות וגרמו לעליית כוחה של מפלגת ימין קיצוני. רק השבוע עלתה לכותרות ליליאנה סגרה, ניצולת אושוויץ בת 88, סנטורית לכל החיים, שיצאה נגד חקיקת חוקיים גזעניים המופנים כלפי צוענים: "אני מסרבת לחשוב שהחברה הדמוקרטית בת ימינו עלולה להזדהם בחוקים מיוחדים נגד עמים נוודים. אם יקרה הדבר, אתנגד לו בכל הכוחות שנותרו בי." ברשתות החברתיות איחלו לה שיאנסו אותה צוענים ושהיא תגמור במחנה ריכוז.

"הוא הכריז שמתוך כבוד לרגשותיה של אשתו לשעבר יוותר על האושר לראות את בתו מקבלת את התואר…כשהוכתרה בציון מאה ועשר ובהצטיינות יתרה הסתובבה בארשת ניצחון אל מָרֶלה שישבה בשורה הראשונה, רק אז הבחינה באישה גבוהה מאוד, שנשענה על הקיר בירכתי האולם. משקפיים שחורים ענקיים הסתירו מחצית מהפנים, התסרוקת נראתה מפלסטיק בלונדיני והשמלה מהודקת על הגוף נטול הקימורים…רק עכשיו הבינה אילריה והחניקה צחוק כבוש…אטיליו פרופטי חייך מתחת לפאה הבלונדינית מלא גאווה בילדה שלו." (עמ' 170)

אבל שלא תהיה אי הבנה, לא מדובר ברומן גבוה מצח שכולו עקרונות ורעיונות, אלא ברומן מלא הומור וחיבה עם סיפורי אהבה ותשוקה, הורות, ויחסים בין אחים וזיקנה. אטיליו פרופטי הוא דמות חמקמקה, חתול שנופל תמיד על הרגליים, ולא תמיד ברור עד כמה הוא נאמן לעצמו או לאנשים סביבו. בי הוא לא עורר אהדה רבה, אבל סך כל הדמויות, המשניות יותר ופחות, יוצר תמונה אנושית מספקת לטעמי. נקודה אחת בכל זאת הפריעה לי. יש כמה וכמה אפיזודות של זנות בתקופות ומקומות שונים. זה ברור ומובן, אין צורך לצנזר את המציאות בין אם מדובר בחיילים בחזית או ב"שומרות הראש" של מועמר קדאפי. אבל עם זאת צרם לי קצת לראות שרומן שנכתב בימינו משתמש עדיין בסטראוטיפים השחוקים של "הזונה טובת הלב" או ה"סטודנטית", נדמה לי שניתן לתאר את התופעות בלי ליפול לקלישאות המזיקות הללו.

רומן רחב יריעה. 528 עמודים. הצלחתי לכלול בסקירה הזו רק חלק קטן ממנו, אבל אני מקווה שהשורה התחתונה ברורה: מחכים, מעורר מחשבה ומהנה.

Francesca Melandri, Sangue giusto, Rizzoli

הביקורת הזו נכתבה במסגרת פרס הסטרגה 2018, עוד בנושא:
פרס המכשפה 2018
הערב כבר מחר
אמא של אווה
אני נשארת כאן
כמו גבר צעיר

מודעות פרסומת

סליחה, מישהו מדבר כאן גָרְלָסְקוֹ?

אחת הדמויות בספר שאני מתרגמת בימים אלו מברברת קשקושים בשצף. בהתחלה חשבתי שזה משהו אישי, אידיוסינקרטי, אדם זקן במשבר אישי לא פשוט, אולי התבלבלה עליו דעתו. אחר כך חיפשתי שפות שכיחות מהאזור: אולי זאת צרפתית? או אולי לטינית שמוחו הסנילי שָׁלָה מלימודיו בתיכון? אבל לא, זאת בבירור לא אחת השפות הללו. המשכתי לחפש במעמקי גוגל ואאוריקה: מתברר שזהו ניב נידח של עיירה בת פחות מעשרת אלפים תושבים, ושמה גָרְלָסְקוֹ. דיאלקט כל כך שכוח, שלא קיים שום מילון מודפס או מקוון עבורו. הצלחתי למצוא ברשת שלושים עמודים של מילון מקוצר וכמה חוקי דקדוק. לא משהו שמכסה אפילו את המלמול הנרגש של הזקן הנרגן שלי.

תלשתי שערות, יבבתי קצת בפייסבוק והמשכתי לחפש. נס. מתברר שהספר תורגם לגרמנית, והמתרגמת לגרמנית החליטה לחסוך לקוראיה את האותנטיות ותרגמה את הגָרְלָסְקו לגרמנית פשוטה. גרמנית אני דווקא כן מבינה. נפלא. עכשיו צריך רק להשיג את התרגום לגרמנית ונפתרו כל צרותיי. מכיוון שאני מתרגמת את הספר עבור הוצאה גדולה ומכובדת, נראה לי טבעי לפנות אליהם ולבקש שהם יפנו להוצאה שפרסמה את התרגום לגרמנית, סביר להניח שיתייחסו אליהם יותר מאשר למתרגמת פרילנסרית אלמונית.

הספר יצא בגרמנית בהוצאה איטלקית-אוסטרית שמשרדיה בוִינָה ובבּוֹלְצָנוֹ. בולצנו יושבת במחוז אָלְטֹו-אדיג'ה/סוּד-טִירוֹל. מדובר בחבל ארץ יפהפה (הדולומיטים) בעל היסטוריה מרתקת. מבחינה אתנית-היסטורית רוב האוכלוסייה אוסטרית דוברת גרמנית, אך קיים גם מיעוט איטלקי וותיק. כפרים דוברי גרמנית לצד כפרים נפרדים דוברי איטלקית. עד מלחמת העולם הראשונה השטח היה בשליטה אוסטרית, ובעקבותיה עבר לשליטה איטלקית. באותה תקופה היה מדובר עדיין בחבל ארץ נחשל ועני. לא קל לעבד חלקות קטנות בהרים, ומלחמת הקיום של האיכרים היתה קשה. בתקופה הפאשיסטית ניסה השלטון המרכזי ליצור רוב איטלקי באופן מכוון. ניתן עידוד ממשלתי להגירה פנימית מדרום איטליה לאלטו-אדיג'ה. ההגירה שינתה את המאזן הדמוגרפי ולא התקבלה בברכה על ידי התושבים הוותיקים. במסגרת הברית בין הפשיסטים לנאצים (שסיפחו את אוסטריה) נוספה לתהליך גם תכנית "הגירה מרצון" של דוברי גרמנית לאוסטריה. לאחר מלחמת העולם השנייה נשאר האזור בשליטה איטלקית, העידוד המאסיבי ל"דילול" האוכלוסייה האוסטרית נפסק, אבל נשאר קונפליקט אתני. בשנות השבעים התעורר במחוז גל של לאומיות מלווה באלימות ובטרור. להבנתי המתיחות שככה הודות לשלושה גורמים: מתן אוטונומיה תרבותית ושלטונית חריגה למחוז, הימנעות מתמיכה מצד אוסטריה, ושגשוג כלכלי בזכות תיירות הסקי והטיולים. כיום מוגדר המחוז כדו לשוני – כל הגורמים הציבוריים במחוז מחויבים לשתי השפות, ושתיהן נלמדות במוסדות החינוך.

דו-הלשוניות הזו מחזירה אותי למצוד שלי אחר התרגום לגרמנית של הספר שאני מתרגמת כיום. לפני יותר משבועיים פנתה העורכת בהוצאה הישראלית אל ההוצאה האוסטרית-איטלקית וביקשה את הספר. שום תגובה. דממה על הקו. בינתיים הזמן מתקדם, והדד-ליין להגשת התרגום קבוע. החלטתי לכתוב בכל זאת בעצמי להוצאה, באיטלקית. תוך שלוש שעות נחת הספר בתיבת המייל שלי, בלוויית איחולים חמים להצלחה בתרגום. מסתבר שגם בעולם גלובלי, כשהאנגלית שולטת וגוגל טרנסלייט נגיש לכל – אין תחליף לפנייה אישית בשפה מובנת.

ויש גם זווית נוספת לתקרית: אני אמנם כתבתי באיטלקית, אבל קיבלתי תשובה בגרמנית. יתרה מכך, אחד משמות המשפחה שלי איטלקי מובהק (Finzi) והשני גרמני מובהק (Löw), התשובה הלבבית ומנומסת הופנתה אל "Liebe Frau Loew", גברת לב היקרה, כלומר השם האיטלקי נשמט במקריות מוזרה.

אווה ישנה - עטיפההתכתובת המשעשעת הזו החזירה אותי לספר שקראתי לצורכי לקטורה לפני מספר שנים: "אווה ישנה" מאת פרנצ'סקה מלנדרי (EVA DORME / Francesca Melandri). ספר שכתבה באיטלקית סופרת ממשפחה דוברת גרמנית. רומאן המספר על שלושה דורות במשפחה באלטו-אדיג'ה. הסב תמך בנאצים ומצא את עצמו בסוף המלחמה בשולי החברה. בתו נכנסה להריון מחוץ לנישואים בחברה שמרנית, נזרקה לרחוב והצליחה לקיים את עצמה ואת בתה, אבל אהבתה הגדולה לבן סיציליה לא הצליחה להתגבר על המשוכה האתנית. הסיפור המשפחתי משולב בעדויות היסטוריות וסוקר תקופה של תשעים שנה. רוב הידע שלי על האזור מבוסס על הספר הזה, ועל דברים שחיפשתי וקראתי בעקבותיו. הרומאן כתוב היטב, נהניתי מהקריאה, אבל חשבתי שיש בו כמה כשלים באמינות הספרותית, ונימה קלה של ספרות מגויסת, ולכן לא המלצתי לתרגם אותו. בדיעבד אני חושבת שטעיתי. ניתן היה לסלוח על הפגמים הללו ולהוסיף למדף הספרים בעברית ספר המתאר מציאות פוליטית מורכבת. אולי כדאי להיחשף לעוד מאבקים מסובכים ושונים כדי להעשיר את זווית הראיה שלנו, בתוך המציאות המורכבת שלנו. אין כאן הקבלות פשוטות, אבל גם שם יש אוכלוסיות שצריכות ללמוד לחיות ביחד ולהתפשר, לאורך זמן. וכן, גם באלטו-אדיג'ה של ימינו מתעוררות מדי פעם קריאות לעצמאות לאומית.

כשסיפרתי על המקרה בחוג האיטלקית שלי, המורה (איטלקייה שמאלנית, רגועה ונינוחה כרגיל) התעצבנה: "זאת ממש חוצפה שהיא ענתה לך בגרמנית, היא חיה באיטליה, מה פתאום היא עונה לך בגרמנית?!" מסתבר שאף אחד לא רואה את הדבשת של עצמו.