"אין נאמנות כבתוך הבגידה
הסתירי את המפתח באפלה
וקחי לך משמרת הלילה"
אדם קסב
בתחילה היה רק חשד. משהו שראתה כשהתקרבה, משהו בצבע מעט יותר כהה של האדמה או של העלים, זקופים כאילו מישהו סירק אותם מעט.
אחר דגמה קלרה באצבע את האדמה בעציץ שעל הכוננית הלבנה. היא הייתה דביקה ולחה תחת קצות האצבעות ולא היו לה ספקות עוד: האיש הזה שיקר לה.
היא חייכה.
חצתה את המסדרון מכבה את האור שלא נחוץ יותר. שמש בין הערביים שקעה עד לגובה קומתם והחלונות, למרות הוילונות, היו חסרי הגנה. הקרניים האופקיות, הנפוחות, פלשו לאפלולית הדירה, אל תוך כל חדר.
חצתה את הסלון. דורכת בעקבים על ההדפסים הלילכים-חומים של האריחים. השעינה את הפנים על הזגוגית והביטה החוצה.
מעבר לכתפה זקן בחלוק מתבונן בה, נטוש ממול על מסעד הכורסה.
חייכה פעם נוספת.
ממתי הצליח לקום? אולי תמיד היה יכול. התמיכות, הדחיפות של השבועות הללו היו מיותרות, היא היתה מסתדרת מצוין גם בלי זה. מפני שאין ספק: הוא קם. בזמן שהיא ירדה למוסך להביא משם ארגז של מים מינרלים, הוא קם, הלך לפחות ארבעה מטרים מהספה אל הכוננית, הרים, החזיק, יצק, התכופף, והלך מחדש משאיר מאחוריו, כדי להסגיר אותו, את האדמה הרטובה.
קלרה חזרה במסדרון עם המזלף ביד והעמידה פנים שהיא יוצקת את המים.
אבא ג'ו עקב אחריה בעיניים ונראה לקלרה מחויך.
שקוע בין המשענות של הכורסה לא נראה עוד כאסיר מוחלט, אלא כמארח נכון לזינוק פתאומי.
ממתי הלך? כבר שבועות שקלרה באה לבית הזה כל ערב. ביום ובלילה חיה עם אבא ג'ו בחורה מולדאבית שחורת שיער, אבל לשעתיים לפני ארוחת ערב קלרה ואבא ג'ו נשארו לבד. היא משרתת אותו, מלבישה, מביאה לו כוסות, עיתונים, ממחטות ואבא ג'ו מודה כל פעם ללא מבוכה.
הונאה. תכסיסים ורמאויות מתמשכים, למעשה, רק רמאות גדולה התחלתית: "אני לא יכול יותר ללכת" אמר ערב אחד כמעט בחצות, מטלפן כשהיא וסרג'יו היו כבר במיטה, "אני לא זקוק שתבואו, ורה נמצאת איתי". מדוע טלפן? הוא לא ביקש עזרה. הוא רק היה צריך לומר זאת למישהו. למה להתחיל את הרמאות באמצע הלילה? אולי הפחד תעתע בו. בלילה, הרגל הרועדת השפיעה עליו, וכאשר בבוקר ראה אותם בפנים מלאי חרטה יכול היה רק להתקדם, להמשיך למעוד, להמשיך לחיות מחשבת שווא של ליל חרדה.
זה היה סימן טוב למרות זאת, סימן של כוח. לא התנגדה. אם הוא רוצה לשחק היא מצידה תשחק, אם הוא רוצה לדלג בבית כמו גנב כשהוא נשאר לבד, צוחק על כולם, שיצחק ככל יכולתו!
לסרג'יו לא תאמר את זה. לא יועיל לשום דבר. אילו סגרה את דלת החדר אחרי שהעיניים התמלאו בזעם.
עוד דבר שאין לומר לסרג'יו.
השמש שקעה ומהחלונות הסגורים נכנסה תחושת הקור. אבל אחרי רגעים ספורים על הכיכר, על צידה של הכנסייה, היה יותר אור מאשר קודם לכן, אור לבן, מתפשט מהזרקורים שבכל פינה. כמו ביום אך ללא צללים. האור המלאכותי לא נתן מחסה.
– קלרה..
– …
– קלרה…
– סליחה, אבא ג'ו. מה אמרת לי?
– …
– …
– לא.. זה לא היה חשוב.
קלרה הסיטה את העיניים מהכיכר, מהחלון, מהשמשה הקרה והסתובבה.
– רק לא הייתי מרוכזת.
חפשה מילים של רוגז, אבל, בזמן שהתכופף על הכורסה כדי לארגן את השמיכה, יצא רק משפט התנצלות. בנחת, לאט לך.
אחריה הוא מחזר. אחריה תמיד חיזר.
אולי זו לא המילה: הוא היה זקן בכורסה, אביו של בעלה, אבל בתוך התרעומת שלה, בתוך הרתיעה שלה דהויה מול החלון כשנפשה מחוץ לחדר זה, היה משהו אחר. זו הייתה תחושת הבעלות, זה היה הסירוב לחלוק עם מישהו, תהיה זו אפילו הכיכר, האפלה, משהו כלשהו, הסירוב לחלוק את הרגעים הקטנים שהיו רק שלהם. חשבה על תנועת הידיים כשהגיש לה את הצלחת עם העוגיות לתה. הוא לא היה יכול לאכול אותן. הן היו שם בשבילה. הן היו מונחות שם שעות ומחכות לה, הן נקנו בשבילה.
קלרה חשבה מחדש על הטכס האיטי של החיזור.
היא הרגישה חמימות בצוואר, מעין לחץ מתחת לגולף, אינטימיות עוטפת שלא יבשה ולא חנקה, סוג של חמימות שהתמזגה עם הטמפרטורה בבית זה, ארבעים וחמש מעלות יותר מאשר בכל מקום אחר שקלרה עברה בו באותו יום. אחר כך התיישבה בכורסה והחלה לקרוא בקול רם את המאמר של חוקר נורווגי על הנחיתות הקדם-קולומביאניים בתחומי האמריקות, היא חשה משהו עוד יותר חזק: הערצה. הערצה מטופשת, בלתי צפויה ודפוקה.
האדם הזה היה קשוב והיה לו רצון לעשות זאת. ציין את הפתיחה על ארבע המשלחות של קולומבוס כמוכרת וחסרת ערך, הוקיר את הטון האיטי אך יבש, כמעט קריאה מדעית, והיה לו רצון לעשות זאת. היה לו רצון להעריך, לאסוף ולמיין במוח שלו המלא בגרורות. להטביע פסיקות אחרונות על הקליפה החולה. צפה ברגליים שלה, היא הייתה בטוחה שבזמן שקראה עקב אחר קו הגרביים עד לברכיים שולח איתותים צנועים של הנאה דרך תאי עצב סרטניים מטורפים.
האיש הזה, עם תוחלת החיים שגרמה לרופאים להשפיל את עיניהם בביקורי בית, האיש הזה הצליח לבנות עולם, למקם את עצמו בתוכו ולחיות בו. זה היה עולם מומצא, עשוי מתחפושות וכזבים, מקום שהיה צריך למשוך אליו את האחרים בתחבולות, מארבים ממושכים וקפיצות מאולתרות. ואז לא להרפות מהם, לאחוז בגרונם, לפתות אותם, לחזר אחריהם ולא להרפות מהם יותר.