מלים שמנסות לגעת – אימהות

לפני שבועיים השתתפתי בתוכנית הרדיו "מילים שמנסות לגעת" בהנחייתה ועריכתה של ענת שרון-בלייס (יש קישור בסוף הרשומה).

התכנית הוקדשה ליצירות ספרות העוסקות באימהות, וראו אור כספרים דיגיטליים. השתתפו בתוכנית הסופרת והמשוררת ריקי כהן, שערכה  את אסופת הסיפורים "אצלכם זה בוכה?" (בוקסילה), הסופרת גאולה שינה עם הסיפור "מרתף הבלט" מתוך אותה אסופה והנובלה "תמרה" (בוקסילה), ואני כמתרגמת הנובלה "האם" של גרציה דלדה (אינדיבוק).

"הסיפורים השונים מציגים אימהות שונות – הן נותנות הכל אבל בו בזמן הן גם עשויות לשקר ולבגוד בילדיהן, הן מבקשות להמשיך ולהיות אדם, שנפשו אינה מתפוררת בשל ציפיות חברתיות, הן נעות בין כח לחולשה, ולמעשה למרות השינויים הטכנולוגים והחברתיים, הרי מה שהעסיק את גרציה דלדה לפני מאה שנים ממשיך להעסיק את הכותבות היום, כשהגיבורות שלהן ממחישות את האפשרות והאי-אפשרות של האימהות." (ענת שרון-בלייס)

ההשתתפות בתוכנית אילצה אותי לחשוב על הנובלה מהזווית האימהית, לכאורה הדבר המתבקש לאור שמה, אך אני נטיתי לראות את הנובלה כסיפור של מחויבויות סותרות, ופחות כסיפור של אימהות. מוזר למדי בהתחשב בכך שמעולם לא ראיתי את האימהות כצורך קיומי, אלא  כבחירה אישית מודעת, שיש לה יתרונות, אבל גם מחיר. ובכל זאת קיבלתי בקלות רבה מדי את תפיסת העולם השמרנית בנובלה. האימהות בנובלה היא קשר סימביוטי חונק. הגיבור הוא גבר צעיר, בוגר לפי כל קנה מידה, אבל ממשיך להתחבא מתחת לסינרה של אמו. האם מצידה לא משחררת אותו, גם כאשר היא מודעת לסבלו ומזדהה עמו. בניגוד לתפיסת האימהות שהציגו הכותבות בנות ימינו, אימהות הבוחנת את עצמה ואת מקומה, האימהות אצל דלדה מובנת מאליה ולא מוטלת בספק. זו אימהות טוטלית המגדירה את הדמות. ל"אם" יש שֵם, מריה מגדלנה, אבל לא היא ולא הקול המספר לא מתייחסים אליו: היא תמיד האֵם, או אמו של הכומר. זו הזהות שהחברה ייעדה לה וזה המקום שבו היא מגדירה את עצמה, לכן היא גם לא מסוגלת, באמת ובתמים לא מסוגלת, לשחרר את בנה.

תוך כדי הקלטת התוכנית נזכרתי בסיפור קצר איטלקי אחר, בעל אותו שם בדיוק: "האם" של נטליה גינזבורג. הסיפור של גינזבורג נכתב כמעט שלושים שנה מאוחר יותר, בסביבה עירונית ומתקדמת. גם שם יש אלמנה צעירה, אבל בניגוד לאם אצל דלדה, היא מנסה להמשיך את חייה העצמאיים, לעבוד ולממש את נשיותה. היא לא רוצה לקבל על עצמה את הזהות האימהית כזהות יחידה המגדירה אותה. אבל זו הזהות היחידה שהסביבה מוכנה לתת לה, ואם תדחה אותה לא יישאר לה יותר מקום בעולם. לגינזבורג נימה אחרת לגמרי, היא מסתכלת מבחוץ מדווחת בלשון קרה על המאורעות. זהו אחד הסיפורים המרגשים ביותר שקראתי, אני חולמת כבר שנים לתרגם אותו לעברית, ומקווה שהוא אכן יתורגם (יש עליו זכויות יוצרים לעוד חמישים שנה בקירוב), ועדיין הוא צף בזיכרוני רק תוך כדי השיחה (בעקבות הערה של ריקי). מוזר.

השיחה היתה מעניינת ונאמרו בה עוד דברים רבים, גאולה שינה וריקי כהן הציגו אימהות עכשווית מזווית ילדית ומזווית נשית. ענת שרון-בלייס היא קוראת רגישה ושאלותיה נגעו בליבתה של כל אחת מהיצירות. בנוסף קוראת כל אחת מאתנו קטעים קצרים מהיצירות.

התוכנית שודרה הבוקר ברשת א' ותשודר בשידור חוזר ביום חמישי הבא, 20.3.14, בשעה 07:00.

בינתיים ניתן להאזין לה באחד מהקישורים הללו: באתר של ענת שרון-בלייס או באתר של קול ישראל.

וכמובן, תודה רבה לענת על ההזמנה להשתתף בתוכנית ועל ההנחיה והעריכה המשובחות!

תאוריות בתרגום דרך 'לקסיקון משפחתי' של נטליה גינזבורג – אי ודאות וסיכום

[פרק רביעי ואחרון בסדרה, כאן הפרק הקודם]

כריכת התרגום החדש

הביטוי האחרון (אחרון רק בגלל מגבלת אורך וזמן, יש עוד שפע דוגמאות מרתקות בספר) שתהיתי כיצד יתמודדו אתו המתרגמים הוא המשפט הסתום: "Il baco del calo del malo" שהאח מריו פולט ללא קשר למתרחש. המשמעות המילולית מאד לא ברורה: התולעת בירידה הרעה? לואו מצטט את המשפט כלשונו באיטלקית אבל מוסיף הערת מתרגם: זהו משחק מילים ידוע שבו מחליפים בכל פעם את כל התנועות במשפט, החל מ-a התמים ועד ל-u בעל המשמעות הבוטה באיטלקית (חור התחת של הפרד). בעברית ניתן להשוות אותו לשילוב של "גנן גידל דגן בגן" ו-"שניים סינים עם כינור גדול". שני התרגומים האחרים שמרו על הצליליות והאיגיון של המשפט – אבל כל אחד מהם הצמיד את התוכן לשלב אחר של משחק המילים. שוסטרמן המציאה משפט שקרוב יותר אל ה"זחל" (או התולעת, calo) במשפט התמים לכאורה של מריו: "הזחל הכחול בנחל". וולף, המתרגמת לאנגלית בחרה בגרסה הבוטה: "The bam of the aggly nan" (ה-bam יותר קרוב צלילית אל ה-bum בווריאציה האחרונה, כלומר ה-Culo). המשפט המקורי באיטלקית מקפל בתוכו את שתי המשמעויות: התמימה והבוטה. אמנם מריו פולט שוב ושוב את התמימה בלבד אבל האסוציאציה של הקורא האיטלקי מובילה אל המשמעות הבוטה. מכיוון שקשה למצוא תרגום לעברית או לאנגלית שיכיל את שתי המשמעויות אפשר לפנות אל אי הוודאות. בכך הכוונה לאוסף גישות שנגזרו מעקרון אי הודאות הפיזיקלי וטוענות שלעולם אין אפשר לדעת מה המשמעות הנכונה של טקסט, ובכל משמעות ניתן להטיל ספק. מכיוון שהספק קיים כבר לגבי המקור,  כלומר המקור תמיד רב משמעי ו"בלתי יציב", קל וחומר שאין דרך להכריע לגבי התרגום ולכן נקודת המבט הייחודית והאישית של המתרגם קובעת את הפירוש שיבחר. אמנם כאן הבעיה היא יותר רב משמעות של המקור מאשר אי ודאות לגבי המשמעות, אבל כאשר מנסים להכריע על איזו מן המשמעויות עדיף לשמור בתרגום אפשר לטעון ששני התרגומים טובים וראויים ורק נקודת המבט של המתרגם קובעת את התרגום שיבחר. חשוב להדגיש שנקודת המבט של המתרגם יכולה להיות שונה בכל מקרה. במקום אחר בחרה דווקא וולף להשתמש במילה העדינה יותר ""donky ולא ה-"ass" החריף יותר לגידוף של האב "asino". לשוסטרמן לכאורה לא היתה ברירה, העברית מציעה רק את ה"חמור", אולם בהטיה הנקבית היא בחרה ב"חמורה" הלא תקנית – שיכולה להתפרש רק כגידוף.

נראה לי הולם לסיים בתאוריית אי-הודאות, בעיקר כי היא חמקמקה ומשאירה מרחב פתוח לכולם.

הספר נכתב ב-1962 ובסרטון הזה ראיון שנערך עם נטליה גינזבורג בשנת 1963 בטלוויזיה האיטלקית:

ואלו חלק מהדברים שהיא אומרת שם (גינזבורג מופיעה אחרי הדקה הראשונה):

"… גם כשהמצאתי דמויות בדיוניות היו בהן אלמנטים אמתיים ותמיד היו בין הדמויות המומצאות גם כמה דמויות אמתיות, אמנם כניתי אותן בשמות אחרים אבל היו אלו דמויות אמתיות. כאן לעומת זאת זוהי אוטוביוגרפיה גלויה כלומר בהחלט אין כאן דבר מומצא, אני חייבת לומר שכאשר בחרתי בדרך זו רציתי לספר על המציאות כפי שהיתה, מבלי לערב בה שום גורם בדיוני… כן, זהו מעין יומן, אם כי יומן לא מאוזן… כי הרבה דברים השארתי בחוץ, הרבה אנשים לא נמצאים בו, רציתי לספר את הסיפור של המשפחה שלי, לא רציתי לדבר על עצמי, רציתי לדבר על המשפחה שלי, משהו שכנראה רציתי לעשות מאז שהייתי קטנה… על האנשים האלו שנראו מצחיקים, משעשעים, פתטיים, השתוקקתי לספר איך הם היו …  אני חייבת להגיד שלגבי הכותרת לא היו לי שום היסוסים, מפני שכשהתחלתי חשבתי שהרעיון שלי הוא לכתוב סיפור קטן על המשפטים שבהם השתמשה המשפחה שלי … אוסף שהוא הלקסיקון הזה… לגבי הכותרת במקרה זה (כרגיל היו לי הרבה קשיים עם הכותרות), לעומת זאת במקרה הזה היה לי ממש קל מפני שהיה לי רעיון ראשוני של לקסיקון, של מילון … כאשר התחלתי לסדר את המשפטים הללו שמתי לב שיש בפנים עולם מלא, שיש בתוכם ילדות, חיים… יש פיתוי גדול בכתיבה על המציאות, רק לאחר שהתחלתי השארתי מאחור את הדמיון, לא המצאתי יותר כלום, נטשתי אותו בשולי הזיכרון, קשה לחשוב שאפשר לחזור שוב למכניזם של הדמיון, שהוא דבר קר יותר, מובנה יותר, לעומת זאת כשנזכרים ממש נוטשים אותו, בלי סיבוכים…"

הדברים דומים מאד לאלו שכתבה בפתח הדבר הנכלל במהדורה החדשה.

 בכל מקרה, השורה האחרונה היא המלצה חמה לקרוא את "לקסיקון משפחתי", או את "אמרות משפחה", ומי שמבין איטלקית מוזמן להתענג על מהדורת אודיו חינמית מוצלחת מאד.

תאוריות בתרגום דרך 'לקסיקון משפחתי' של נטליה גינזבורג – קבילות ואדקווטיות

כריכת המהדורה האיטלקית מ-2010

גידופי האב, שנזכרו בפרק הקודם, נטועים במקורותיו הגיאוגרפיים והאתניים ומבחינת הקורא האיטלקי הם מְסַמנים הממפים אותו בתוך התרבות והחברה. "Sempio" הוא טיפש בדיאלקט הטריאסטי, המילה אינה שייכת ללקסיקון האיטלקי. לואו מתרגם אותה מילולית "stupid" או "very silly man". וולף ושוסטרמן משתמשות בסלנג שמקורו בתרבותן: "half-wit"ו-"טומטום". תרגום הגידוף השני שהוא משתמש בו "negro" מעניין במיוחד. לואו, בשנת 1967, שאל את המילה והתאים אותה לריבוי באנגלית (negros), אך התעלם מהנופך השונה של המילים באיטלקית ובאנגלית. וולף, בשנת 1997, כבר לא יכלה להתעלם מבעית "התקינות הפוליטית" שמתלווה למילה ותרגמה ל-"Yahoo", שמיוחס למסעות גוליבר של סוויפט. שוסטרמן, השאירה את המילה "נגרו" בעברית והוסיפה הערת מתרגם: "כושי. שימושה כאן על-פי הנהוג בפי יהודי הגיטו באיטליה". אני יכולה להעיד כאן שההערה נכונה, בני משפחתי דוברי האיטלקית מכנים ישוב עלוב "נגרו-מקום" (בדיוק כך, כשהמלה עברית משובצת במשפט באיטלקית), מדובר בקרובים שאינם דוברי עברית והתואר "נגרו" מוצמד למילה העברית (ולמען הסר ספק מדובר בישוב נטול אוכלוסייה שחורה). הדוגמה הזו מעלה את מושג הקבילות (acceptability) אשר מתייחס לכוונה של התרגום להתאים את עצמו לשפת ותרבות היעד (ולכן גם התיאוריה שאליה הוא מקושר נקראת "סקופוס" מלשון מטרה, יעד). הטקסט המתורגם שואף להשתלב בתרבות היעד, ולעיתים אפילו להשפיע עליה דרך התרגום. על פי גישה זו וולף לא יכלה להשאיר את המילה "Negro" בצורתה המקורית משום שאינה קבילה בתרבות היעד. לעומת זאת, בתרבות היעד של שוסטרמן הקישור אל הצד היהודי של גינזבורג רצוי מאד. הדבר בולט במיוחד מכיוון שזוהי הערת המתרגם היחידה בגוף ספר והיא מופיעה בעמוד הראשון. בהתחשב בלשונו המרובדת של הרומאן קשה להניח שזהו המקום היחיד שהצדיק הערת מתרגם ואני נוטה לחשוב שיש כאן הטיה אישית של המתרגמת, אשר מוצאה ממשפחה יהודית בצפון איטליה. כלומר, אפשר לראות את הבחירה התרגומית לאור תיאוריית הסקופוס אשר נותנת מקום לאינדיבידואליות של המתרגם. ניתן להרחיב את הטענה, ולראות בכך לא רק בחירה אישית של המתרגמת אלא הכרעה אידיאולוגית. תרגום הרומן לעברית נושא עימו בעיה עקרונית קשה: גינזבורג מתארת בין המילים את השבר של יהדות איטליה, יהדות אשר היתה מעורה מאד בחברה הכללית אך בכל זאת נפגעה מעלית הפשיזם ומהכיבוש הנאצי, אולם גינזבורג מצניעה מאד את הזהות היהודית, קשה מאד למצוא אצלה תחושת השתייכות יהודית. כפי הנראה גינזבורג לא חשה עצמה יהודיה[1], אך בספריה האחרים הדבר פחות צורם לקורא העברי. יתכן שזו הסיבה שהתרגום לעברית מדגיש את הקשר היהודי, גם כאשר קיים ספק האם הקישור משרת את הטקסט. כדוגמה לכך אפשר לראות את המשפט הלטיני "Nigra sum, sed formosa". זהו תרגום הוולגטה של המשפט משיר השירים "שחורה אני ונאוה". המשפט נאמר ברומן בהומור על ידי נערה עגלגלה, מכיוון ש-"Formosa" משמעו באיטלקית "שמנמנה", ולא "יפה" כמו בלטינית. התרגומים לאנגלית מצטטים את המשפט הלטיני ללא תרגום, אחד מהם מוסיף הערה. גם התרגום לעברית המצטט את המשפט הלטיני אך מוסיף בסוגריים (בגוף הטקסט, לא בהערת מתרגם) את הציטוט בעברית משיר השירים. מכיוון שבעברית התואר הוא "נאוה" נוצר קישור לא הגיוני – לא ברור מדוע נערה שמנמנה מתייחסת כך לעצמה. משחק המילים אובד גם בתרגומים לאנגלית, אך התרגום לעברית מסיט את הקורא לקונוטציה תמוהה אולי בכדי לחזק את הקשר אל המקור העברי לכאורה של הטקסט.

כריכת המהדורה האנגלית מ-1997 בתרגומה של Judith Woolf

תרגום אדקווטי נמצא בקוטב השני ביחס לתרגום המדגיש קבילות. זו גישה המעדיפה את תרבות המוצא של הטקסט. תרגום כזה ינסה לשמר מילים, ביטויים ואפילו מבנה משפט של שפת המוצא, גם כאשר הם לא מתאימים ואפילו צורמים בשפת היעד. כלומר, תרגום אדקווטי נוטה לתרגום מילולי, לעיתים עד כדי הפרזה המכונה בלעג "תרגומית". כאמור הרומן בנוי סביב ביטויים פרטיים של המשפחה, אבל באופן טבעי משתמשת גינזבורג גם בביטויים איטלקיים נפוצים, שאינם רק של משפחתה. דוגמה אחת לכך היא הביטוי "fumava come un turco", שמשמעו מעשן הרבה – "מעשן כמו קטר" בעברית. שני התרגומים האנגליים שהשתמשו בביטוי "smoke like a chimney", לעומת זאת התרגום לעברית נצמד לתרגום המילולי של הביטוי: "עישן כתורכי" שאינו טבעי בעברית.

דוגמה נוספת היא הביטוי "dare spago". זהו אחד הביטויים החוזרים הנפוצים ברומן, בעיקר כתלונה של ההורים, האב מתלונן על הבן ג'ינו והאם על נטליה. גינזבורג מפרשת את הביטוי כגרסה משפחתית לביטוי נפוץ יותר באיטלקית "dare corda" (אבל גם הביטוי הפרטי לכאורה נמצא בשימוש כללי). זהו ביטוי תלוי הקשר: הוא יכול להתפרש כמתן חופש פעולה, הרגעות, העלמת עין, עידוד או תשומת לב. מתוך ההקשר הפירוש האחרון הוא ההגיוני ביותר (תביעה לתשומת לב) אבל חוסר הבהירות והשימוש בביטוי פרטי הוביל את המתרגמים לפיתרונות שונים. לואו מתרגם "he never 'unwound' in the sense of relaxing". כלומר, מחליף את הביטוי בפועל יחיד (unwind) ומפרש אותו בצורה חד משמעית, שיכולה להתאים להקשר, אם כי לואו בדעת מיעוט. חוקרת אמריקאית שלא תרגמה את הרומן, אבל בפרשנות הספרותית שלה היא מתייחסת ליחסים בין נטליה לאמה, מתרגמת את הביטוי כ-"incommunicative". וולף בחרה בפתרון יצירתי יותר: היא השתמשה בביטוי הסקוטי "lending a lug" (המילה "Lug"  משמעה ידית, כך שהמשמעות כנראה קרובה ברוחה לחבל – משהו להיאחז בו) והסבירה אותו בעזרת הביטוי האנגלי הנפוץ יותר "Lend an ear", ביטוי שקל להבין את משמעותו. הפתרון של וולף עומד בניגוד לטענה שנזכרה קודם  לגבי נדירות השימוש של מילים ייחודיות בתרגומים. אולם אולי זהו יוצא מן הכלל המצביע על הכלל, ואולי לכן ראתה המתרגמת לנכון להבהיר את הגישה התרגומית שלה במבוא ולהצהיר על הבחירה המודעת שלה להשתמש בדיאלקט סקוטי. התרגום לעברית מעביר את הביטוי באופן מילולי: לתת חוט, או לתת חבל ומוסיף הסבר קצר, שלא קיים במקור, על כך שהכוונה ל"עידוד ותמיכה".

כפי שציינתי קודם לכן הניסיון להסיק מסקנות כוללות על אסטרטגיית התרגום מתוך הדוגמאות, אינו מוצלח ביותר. עם זאת, ניתן לראות שהמתרגמת לעברית נוטה לתרגום מילולי יותר מן המתרגמים לאנגלית. התרגום המילולי מדגיש את תרבות המקור יותר מאשר את תרבות היעד, חוקרים (בעיקר מהאסכולה של גדעון טורי מאוניברסיטת תל-אביב) טוענים שההכרעה בין קבילות ואדקווטיות בתרגום מושפעת מיחסי הכוח בין התרבויות. כאשר תרבות המקור נתפסת כחזקה יותר, התרגום יטה אל האדקווטיות וכאשר תרבות היעד חזקה יותר התרגום יעדיף את הקבילות. כלומר, ניתן לקשר בין הבחירה בתרגום מילולי ליחסים בין התרבויות. במקרה זה ההנחה המובלעת היא שהעושר הלשוני רב יותר בתרבות האיטלקית וההכרות עם התרבות האיטלקית היא אחת מאיכויות הטקסט עבור הקורא העברי, לכן ניתן להיצמד למקור האיטלקי גם על חשבון הבהירות. גם הרקע האישי של המתרגם משפיע על הבחירות, אמנם אין בידי ביוגרפיות מלאות של המתרגמים, אך להבנתי המתרגמים לאנגלית אינם ממוצא איטלקי בעוד שהמתרגמת לעברית ממוצא איטלקי ולכן אולי טבעי יותר עבורה לתת את הקדימות הזו לטקסט (זוהי השערה בלבד ויתכן שאיני צודקת וזוהי בחירה מודעת של המתרגמת).

בפרק הבא והאחרון, על תיאורית אי הוודאות.

---

[1] "אני יהודיה רק למחצה…אבל תמיד חשבתי כי החלק היהודי שבי בוודאי כבד יותר ומעיק עלי יותר מהחלק שאינו יהודי…אני עדיין טוענת כי אין זיקה בין יהודי ליהודי פרט לזיקה שטחית ביותר, מכיוון שאני חושבת כי כל בני האדם חייבים להשתחרר ממגבלות מוצאם." (מתוך: "קשה לאדם לדבר על עצמו", תרגום מאנגלית יעל עינבר, הוצאת כרמל)

תאוריות בתרגום דרך 'לקסיקון משפחתי' של נטליה גינזבורג – תרגום תרבות

[רשומה שניה בסדרה – כאן המבוא]

מעניין לחקור את תרגום ה"לקסיקון משפחתי" בהקשר של תרגום תרבותי מכיוון שכבר בשפת המקור, איטלקית, הוא מבחין בין מספר רבדים לשוניים. הרובד הראשון הוא שפה אישית – הדמויות המרכזיות מאופיינות על ידי ביטויים אישים, אשר נמצאים בשימושם "הפרטי", כלומר מה שמכונה בפי הבלשנים "אידיולקט" – שפה פרטית של אדם הממציא לעצמו מילים, וביטויים המשמשים אותו ולעיתים אף הופכים לסימני הזיהוי שלו. הרובד השני הוא המעגל המשפחתי, ה"לקסיקון המשפחתי", כפי שהוא מכונה בכותרת הרומן. אותו אוסף ביטויים אשר משותף לבני המשפחה הגרעינית, וכפי שטוענת המחברת, הוא הדבק אשר מחבר אותם:

"בזכות אחת מאותן אמירות או מילים, אנו, הילדים, היינו מזהים זה את זה אף במערה חשוכה, בין מיליוני בני-אדם. אמירות אלו הן הרומית שלנו…האמירות הללו הן אבן הפינה של אחדות משפחתינו.."(תרגום מרים שוסטרמן).

הרובד הבא הוא הניבים המקומיים: הדיאלקטים של טריאסטה ומילאנו של ההורים וכן הדיאלקט היהודי-איטלקי, אשר בני המשפחה משלבים מדי פעם באמירותיהם. רק ברובד הרביעי מופיעה איטלקית של התקופה. איטלקית זו מכילה בתוכה גם שברי משפטים בשפות אירופאיות אחרות: צרפתית, אנגלית וגרמנית. בני המשפחה אשר משתייכים  לחוגים האינטלקטואלים של החברה, משלבים בדיבורם שפות אחרות (השתייכות זו, שהינה אמתית, מוצגת ברומן באגביות ותוך לגלוג עצמי קל, אשר הציטוטים רק מוסיפים לה נופך אירוני). חקר התרגום של הרומאן מעניין עוד יותר מכיוון יש חוקרים הטוענים שכבר המקור האיטלקי הוא תרגום: גינזבורג מתרגמת עבור הקורא את השפה הפרטית של משפחתה לאיטלקית סטנדרטית. התרגום הוא פעולה של תיווך תרבותי ולכן לדעתם כל פעולה של תקשורת או לימוד סוג של תרגום. דעה זו מעוגנת בתוך הגישה של תרגום תרבותי. התרגום התרבותי  מוגדר כשיח החוצה גבולות של תרבות וחושף את המעמד המתווך של המתרגם. כלומר, גינזבורג מציבה את עצמה בעמדת המתרגמת אשר מגשרת בין התרבות הפנימית של משפחה לתרבות החיצונית של החברה הסובבת אותה. מכאן שהתרגומים של הרומן לשפות אחרות הם כבר תרגום מסדר שני – תרגום של תרגום. אפשר להוסיף שתרגום תרבותי הינו גישה רחבה אשר מכניסה תחת המטריה של "תרגום" לא רק העברה של מילים משפה לשפה אלא כל צורת תקשורת המערבת מגע בין אנשים מתרבויות שונות.

עטיפת המהדורה האנגלית מ-1967 בתרגומו של D.M. Low

כבר בכותרת הרומן ניכרים הבדלים בין התרגומים. רק התרגום העברי נצמד למקור האיטלקי באופן מילולי. התרגום האנגלי הראשון (Family Sayings) מצמצם ומבהיר את הכותרת האיטלקית הכללית – ה"לקסיקון" הופך ל"אמרות" ואילו התרגום השני מוסיף הֵקְשר אישי: "הדברים שנהגנו לומר" – מימד הזמן, ההתייחסות לעבר, גוף ראשון רבים, אבל נושא הרומאן, כלומר המשפחה, שוב אינו מוזכר במפורש בכותרת. אם נסתכל על הגישה הטוענת שהתרגום משקף את תרבות היעד ובתוכה יש לחקור אותו, הרי שניתן להצביע על המרכזיות של המשפחה בתרבות האיטלקית והעברית – אך גם על חולשתה היחסית בתרבות האנגלית, והיחלשותה בשלושים השנה שחלפו בין שני התרגומים לאנגלית. מה גם שהכותרת האנגלית אישית יותר, כלומר מדגישה את הפרט – שוב טענה המופנית רבות אל החברה דוברת האנגלית, והאמריקאית בעיקר. כאן המקום להעיר שהתרגום החדש לעברית, היוצא בימים אלו נצמד לתרגום הראשון לאנגלית "אמרות משפחה", כלומר הבחירה העברית עדיין שומרת על המקום המרכזי  של משפחה.

האמירה הראשונה המצוטטת ברומאן היא הגערה של האב: "!Non fate malagrazie", אשר מתורגמת ל: "אל תהיו מגעילים!", "!Behave yourself" ו-"!Don't be uncouth". אחד החוקרים טען שהמילה malagrazia  אינה מופיעה באף מילון של השפה האיטלקית. קביעה זו אינה מדויקת, מילון פרביה מתרגם אותה לאנגלית באופן מילולי כ-"bad grace" אך מילון סבטיני מפרש: "mancanza di garbo, di cortesia", כלומר חוסר נימוס, ומוסיף כדוגמה את הציטוט הנ"ל של נטליה גינזבורג! המילה malagrazie אכן נדירה באיטלקית (הופיעה בכתבים מהמאה ה-19) אבל אפשר לתהות האם דרך התיווך התרבותי, של גינזבורג היא חזרה אל השפה. גינזבורג כיוצרת נהנית מהחופש להשתמש במילים יחודיות, אולם המתרגם מוגבל יותר, כל אחד מהתרגומים בחר בביטוי שגור אחר בשפתו. בהקשר זה אפשר להעיר שהתרגום ככלל נוטה להפשטה ולאובדן משמעויות ספרותיות, ומילים ייחודיות בשפת היעד לרוב נדירות בו, ואכן כאן אנו רואים דוגמה למילה ייחודית בשפת המקור אשר איבדה את הייחודיות שלה בתרגום.

מיד בהמשך העמוד מופיעה עוד הפשטה של התרגום ביחס למקור. האב משלב בדבריו ביטוי שאול מצרפתית: "table d'hôte", שמשמעו ארוחה במסעדה במחיר קבוע. הביטוי נמצא בשימוש גם בשפות אחרות (אנגלית, גרמנית ואיטלקית לדוגמה), לכן ניתן היה אולי להשאיר אותו כפי שהוא גם בתרגום, אך כל אחד מן המתרגמים בחר בדרך אחרת ואף לא אחד מהם השאיר את הביטוי בשפה זרה – אשר מצביעה במקור על שאיפתו של האב לראות את עצמו כ"איש העולם הגדול". לואו תרגם "hotel table", שאכן קרוב מאד למשמעות המקורית, מכיוון שארוחה כזו נהוגה במלונות רבים וגם נהוג לאכול בנימוס במלונות. וולף החליפה את הביטוי ב:"restaurant" הכללי וויתרה על האפיון המיוחד. שוסטרמן בחרה להכליל את הביטוי  ולכתוב "שולחן מכובד", אשר זו הכוונה שמשתמעת מדברי האב – למרות שמסעדה בעלת תפריט קבוע אינה לרוב מסעדה מהדרגה העליונה – והאירוניה הדקה של המחברת כלפי דמות האב אובדת. נדמה שבמקרה זה שלושת המתרגמים העדיפו ביות ובהירות במחיר של אובדן דקות סגנונית. יתכן שמכיוון שהרומאן עמוס קישורים רב תרבותיים חששו המתרגמים להעמיס את הקורא בתרבות שלישית (צרפתית) כבר בעמוד הראשון.

בפרק הבא על קבילות ואדקווטיות.

תאוריות בתרגום דרך 'לקסיקון משפחתי' של נטליה גינזבורג – מבוא

ראשיתה של סדרה זו בשיחה ידידותית, די מזמן, במפגש חברתי מהסוג העגום, בה סיפרתי למישהי שאני לומדת תרגום באוניברסיטה והתגובה היתה: "מה? לומדים את זה באוניברסיטה? מה יש ללמוד? xיxיתִי שלנו תרגמה כבר כמה ספרים בלי ללמוד!". באותו רגע לא עניתי דבר, רק הצטמקתי בכמה סנטימטרים, אבל אולי הסדרה הזו, המבוססת על עבודה שהוגשה באוניברסיטה[1], תהיה תשובה מאוחרת. אז קודם כל זה נכון, xיxיתִי תרגמה ואפילו זכתה להצלחה מסחרית לא מבוטלת, לכשרון טבעי יש עדיין מקום בתחום הזה – אבל עדיין יש הרבה מה ללמוד על איך לתרגם ועל מהו תרגום. כי מסתבר שהתרגום הוא תחום שזוכה לעדנה מחקרית ובמסגרת לימודי התרבות נבנו סביבו לא מעט תיאוריות. וכדרכן של תיאוריות, חלקן קרובות יותר לקרקע וחלקן מטיילות בספרות עליונות, אבל הן בהחלט מעניינות ומעשירות, לפחות בעיני. מטרת סדרה זו לנסות ולהנחית כמה מהתיאוריות והמושגים אל הקרקע, ואעשה זאת בדרך החביבה עלי – בעזרת דוגמאות.

לקסיקון משפחתי – עטיפת המהדורה של עם עובד

בחרתי רומאן אחד, איטלקי כמובן, מהנה מאד, ושלושה תרגומים שלו וניסיתי להשוות את התרגומים לאור התיאוריות השונות. "לקסיקון משפחתי" היה הספר הראשון של נטליה גינזבורג שתורגם לעברית,  בידי מרים שוסטרמן-פדובאנו בשנת 1988. שני התרגומים האחרים הם תרגומים לאנגלית, של ד.מ.לואו משנת 1963 ושל גו'דית וולף משנת 1997. אבל רגע – לפני הכל – הבהרה: ההשוואה אינה עוסקת  בדרוג, הערכה, מתן ציונים, או כל פעילות דומה. ראשית מהסיבה הפשוטה שקטונתי, ושנית מפני שלא זו המטרה. מטרת ההשוואה היא לשים לב לפתרונות השונים שכל מתרגם בחר בעת התרגום, לכן גם ניתן להשוות בין תרגומים לשפות שונות. אמנם כחלק מהבדיקה יש הסתכלות ביקורתית על התרגומים אבל הנחת היסוד היא שכולם ראויים. את התרגום לעברית קראתי לפני נצח, לפני שהאיטלקית הייתה נגישה עבורי, ונהניתי. את העבודה כתבתי לפני כמה שנים, ובינתיים, ממש עכשיו, יוצאת מהדורה חדשה, משותפת לעם עובד (ההוצאה המקורית שבה התפרסם הספר בארץ) והספריה החדשה, לאחר שמנחם פרי ומרים שוסטרמן עדכנו ותיקנו את התרגום הראשון של מרים שוסטרמן. עדיין לא קראתי את התרגום החדש ומטבע הדברים לא אתייחס אליו (אם כי את הדחיפה לפרסם סוף סוף את הרשימות הללו קבלתי מתמר פלג מהספריה החדשה , ולדבריה מדובר בהבדלים סגנוניים מהותיים מעבר לעדכון ותיקון טעויות). בכל מקרה, בתרגום זה או אחר, זהו ספר נהדר ומומלץ מאד.

ובינתיים, למי שעדיין לא קרא אותו, מבוא קצר. זהו רומאן אוטוביוגרפי בו מתארת גינזבורג את ילדותה ואת משפחתה, משפחה אינטלקטואלית, יהודיה למחצה, בצפון איטליה בתחילת המאה ה-20. אופן הסיפור אינו שגרתי, גינזבורג אינה מספרת על המאורעות, אלא מציגה רצף של משפטים שהיו שגורים בפי בני המשפחה ומתוך הרצף האקראי לכאורה הזה (אבל בעצם מסודר למופת, ואפילו כרונולוגי) נבנה הסיפור. "לקסיקון משפחתי" מעניין במיוחד בהקשר של חקר התרגום מכיוון שמדובר ברומן שבו השפה המדוברת היא הגיבור הראשי באופן מוצהר. הרומן בנוי סביב אמרות, משפטים, קטעי משפטים ומחוות לשוניות של בני המשפחה וחוג מכריהם. ההכרות של הקורא עם הדמויות, ועם התקופה ההיסטורית הסוערת שהוא מתאר (עלית הפאשיזם ומלחמת העולם השניה) נעשית דרך אותן אמרות. המחברת מסבירה את האמרות, ו"כבדרך אגב" מצטיירת מול הקורא תמונת עולם: אנשים, משפחה, מאורעות, תרבות וחברה.

אפשר לגשת להשוואה? עוד לא, קצת רקע על שיטת המחקר. בחרתי לכתוב על "Lessico famigliare"  מכיוון שראיתי בו תרגום מסדר שני – תרגום של תרגום – והנחתי שזהו אתגר תרגומי כפול ומכופל. הסתכלות קרובה על התרגומים לא אכזבה – הקושי אכן עצום והמתרגמים המוכשרים נאלצו להשתמש בכל הארסנל התרגומי שעמד לרשותם – ולכן ניתן היה ליישם שלל מושגים  מחקר התרגום: אדקווטיות, קבילות, אי ודאות, וכמובן תרגום תרבות שהוא לב ליבו של הרומאן.

בסדרה זו אבדוק לצד המקור שלושה תרגומים: שניים לאנגלית ואחד לעברית (מטבע הדברים אתמקד יותר בתרגום לעברית). הרומאן יצא לאור באיטליה בשנת 1963, תרגום הראשון לאנגלית של ד.מ. לואו (D.M. Low), תחת הכותרת "Family Sayings" יצא ב-1967. התרגום השני של גו'דית וולף (Judith Woolf) נקרא "The Things We Used to Say" ויצא בשנת 1997. יש לציין ששני המתרגמים הם בריטים וגם המהדורות האמריקאיות משתמשות בתרגומיהם. התרגום לעברית נעשה על ידי מרים שוסטרמן בשנת 1988 ונקרא "לקסיקון משפחתי". זהו הרומאן הראשון של גינזבורג אשר תורגם לעברית, ובעקבותיו תורגמו עוד מספריה. בין שני התרגומים לאנגלית קיים הפרש של שלושים שנה וסביר להניח שנורמות התרגום השתנו בזמן זה.

השתמשתי בשיטת המחקר המכונה "Bottom up", על פי שיטה זו החוקר מלקט היסטים  (shifts, כלומר מקומות שבהם אין שוויון ערך מלא בין המקור לתרגום, בין השאר בגלל הבדלים בין שפת המקור לשפת היעד) של התרגום ומתוך הפרטים מנסה לבנות את התמונה הכוללת ולהסיק ממנה אמירה לגבי התרגום. מכיוון שהרומן מבוסס על צירופים לשוניים לא שגרתיים בתרבות המקור, לא קשה למצוא "אגוזים" תרגומיים קשים לפיצוח, ביטויים ש"אי התרגומיות" שלהם מזמינה היסטים, וההשוואה בין התרגומים השונים מדגישה אותם. במקרה זה היה שפע עצום של דוגמאות ורק אורך העבודה הגביל את הליקוט, כבר בעמוד הראשון מצאתי לפחות חמישה "מוקשי תרגום" ולכן בחרתי באופן אקראי ביטויים אחדים מכל הרומאן וניסיתי להבין את הפתרונות השונים של המתרגמים. המסקנה הראשונה והעגומה העולה מכך היא שהוכחתי בדרך הקשה את הטענה שקשה מאד לבנות תמונה ברורה מאוסף הפרטים. המתרגמים השונים התמודדו עם כל אתגר תרגומי בצורה שונה, לעיתים הבחירה התאימה לתיאוריה ואסטרטגיה אחת ולעיתים לאחרת. אולם, לשיטת מחקר זו יש מעלה גדולה לטעמי: השוואת התרגומים מצביעה על הפרשנויות השונות של המתרגמים וחושפת רבדים של הטקסט. כל אחת מהבחירות הינה פרשנות ספרותית אחרת של הטקסט, וזה בדיוק הדבר שמרתק אותי בתרגום.

מכיוון שהמבוא התארך, בפרק הבא, מחר, אגש לספר. מבטיחה.

---

[1] במסגרת הקורס "חקר התרגום" שהעבירה ד"ר טל גולדפיין-גבע, כאן ניתן למצוא את רשימת המקורות המסודרת.