אני נשארת כאן -מרקו בלצנו

אני אוהבת כריכות של ספרים, לא מעט ספרים התחלתי לקרוא בזכות תמונה יפה על הכריכה. "אני נשארת כאן"* לוקח את צילום הכריכה צעד אחד הלאה: הרומן כולו נכתב בזכות הדימוי על הכריכה. זהו מגדל הכנסייה מהמאה ה-14 של הכפר קוּרוֹן ששקע באגם מלאכותי בעקבות בניית סכר הידרואלקטרי. מרקו בלצנו ניסה להתחקות אחר גורל האנשים שחיו שם לפני שהמים הציפו את ביתם.

הדוברת ברומן היא טְרִינָה, בעת התחלת העלילה, שנות העשרים של המאה הקודמת, היא צעירה עליזה החולמת להיות מורה resto quiולצאת לעולם הגדול. הכפר קורון שייך למחוז אלטה אדיג'ה או סוּד טירול, כפל השמות מרמז על הבעייתיות: עד מלחמת העולם הראשונה הוא היה חלק מאוסטריה ורוב תושביו היו אוסטרים דוברי גרמנית. בתום המלחמה סופח המחוז לאיטליה, ועם עליית הפאשיזם באותן שנים החל תהליך "איטליזציה" מכוון. השלטון תמך בהגירה פנימית של אוכלוסייה דוברת איטלקית מהדרום, כוחות השיטור והממשל היו רובם ככולם איטלקים, בתי הספר לימדו רק איטלקית ונאסר ללמוד וללמד גרמנית. טרינה מסיימת את לימודיה ומתחילה ללמד ילדים קרוא וכתוב בגרמנית ב"קטקומבות", כלומר במחתרת. פעילות בלתי חוקית, חברתה נאסרת ונשלחת לגלות כשהיא נתפסת מלמדת גרמנית. טרינה נישאת לאריך, איכר צעיר ויפה תואר מהכפר. כיום היינו אומרים שאריך הוא אקטיביסט בנשמתו: הוא מחויב לשפה הגרמנית והוא בין הראשונים המודאגים מהתוכנית הדמיונית של הממשל הפשיסטי ברומא לבנות סכר שיספק חשמל לתעשייה ויטביע שני כפרים. בינתיים נולדים להם ילדים, מיכאל ומָריקָה, היטלר עולה לשלטון בגרמניה, והאווירה האנטי אוסטרית בכפר מחריפה. בשנת 1939 במסגרת הברית בין גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית דוברי הגרמנית יכולים לבחור בין עזיבה וקבלת אזרחות גרמנית לבין הישארות והיטמעות בתרבות האיטלקית. הדעות חלוקות והמתח בכפר גואה, בתים ננטשים בלילה, בחופזה. בוקר אחד נעלמת גם אחותו הנשואה וחשוכת הילדים של אריך, אבל היא לא נעלמת לבד, גם מריקה בת העשר נעלמת עמה.

בשלב זה אקטע את תיאור העלילה, כדי להרחיב קצת על המחשבות שהוא עורר בי, וכדי לא להרוס למי שיקרא אותו. רק כדי לצאת ידי חובה, הספר קצר אבל גדוש באירועים: שנות המלחמה הקשות מרסקות את המשפחה הקטנה, אריך מתגייס לצבא האיטלקי, נפצע, חוזר וכדי להתחמק מגיוס לצבא הגרמני (איטליה קרסה ונכבשה בינתיים) הוא וטרינה בורחים להרים ומסתתרים שם. הבן, מיכאל, מעריץ את היטלר ומתנדב לצבא. מיד אחרי המלחמה מתחדשות העבודות להקמת הסכר, אריך משקיע את כל כוחותיו במאבק, מערב פוליטיקאים ומגיע עד לאפיפיור, אבל כפי שמעיד התצלום על הכריכה – המאבק נכשל.

הדולומיטים מוכרים לנו כיום בעיקר כאתר חופשות נהדר, סקי בחורף וטיולים פסטורליים בקיץ. קשה לדמיין שלפני מאה שנה היה זה מחוז של איכרים עניים קשי יום ושל מאבק לאומי. של מיעוט שננטש על ידי מדינת האם והופקר לדיכוי תרבותי מכוון. אנשים שנאלצו לבחור בין ויתור על תרבותם או ויתור על אדמתם. לפי ויקיפדיה 86% מהאוכלוסייה דוברת הגרמנית עזבה (כן, טרנספר מרצון). כפי הנראה ההבטחות למהגרים לגרמניה לא תמיד קוימו, חלקם לא הצליחו להשתקע, ואחרי המלחמה חזרו במסגרת הסכם בין אוסטריה ואיטליה (דה גספרי-גרובר). ההסכם הבטיח גם אוטונומיה תרבותית למחוז, ואכן עד היום המחוז מוגדר כמחוז דו לשוני. למיטב הבנתי התיירות והרווחה הכלכלית שהגיעה בעקבותיה הביאו לרגיעה, אף שבשנות השבעים הייתה התעוררות לאומית, לעיתים אלימה, של דוברי גרמנית.

הרגשתי שהפאשיסטיים היו מנוולים כי רצו להטביע אותנו, לגרור אותנו למלחמה, וגירשו את ברברה. והנאצים היו מנוולים באותה מידה כי שיסו אותנו זה בזה ורצו את הגברים שלנו רק כבשר תותחים. (עמ'  68)

הרומן מתרחש בשנים המוקדמות של השלטון האיטלקי, והכפריים מוצאים את עצמם בין הפטיש לסדן. מצד אחד שלטון פשיסטי שונא זרים: הם זרים במולדתם, על האדמות שהם רועים בהן מדורי דורות. הדור המבוגר אנאלפביתי ברובו והילדים הקטנים נשלחים לבתי ספר בשפה שהם לא דוברים בבית. אף אחד לא מייצג אותם או מגן עליהם, כך למשל המודעות על בניית הסכר שעומד להחריב את בתיהם, על הפיצויים הזעירים, על לוחות הזמנים – כתובות באיטלקית בלבד, שפה שרק מעטים מהם מבינים. ומצד שני גרמניה הנאצית, מי שמבין את הרוע הגלום באידאולוגיה הנאצית לא יכול למצוא בה את מקומו ולא יכול "לחזור" אליה.

מי הגן על שפתנו כשהפשיסטים רמסו אותה ודחקו אותנו לבתי הספר שלהם? מי נשאר להגן על סוד-טירול? הפוליטיקאים האיטלקים והאוסטרים מתחרים ביניהם מי ינער את חוצנו מאיתנו. (עמ 144)

האיטלזציה נפסקה אחרי המלחמה, אבל הם עדיין נותרו מיעוט לאומי ואנשים כפריים עניים. המונח דיכוי כפול מתייחס למי ששייך לשתי קטגוריות בלתי תלויות המדוכאות בחברה, למשל נשים מזרחיות, הומוסקסואלים ערבים, נכים שחורים וכו'. קשה הרבה יותר להשתחרר מדיכוי כפול, שכן לעיתים מופעל דיכוי בתוך הקבוצה חלשה על חלק מחבריה. כאשר מתחדשת העבודה על הסכר לאחר המלחמה אין לתושבים אל מי לפנות. הם עניים ולא משכילים, מיעוט שאינו דובר את שפת הרוב ואין להם קשרים בשלטון. הם מסרבים להיגרר למאבק אלים, האם זה מה שחרץ את גורלם?

נגררתי לשאלות גדולות ומינוחים מפוצצים, אבל "אני נשארת כאן" הוא רומן של אנשים פשוטים. טרינה היא אישה רגילה, קצת יותר משכילה מהסביבה, קצת נוטה להרהורים, אבל בלי יומרות גדולות. היא מתחתנת עם הבחור שמוצא חן בעיני אביה ונגררת אחרי המאורעות, לא יוזמת כמעט כלום. כשצריך היא לוקחת את הפרות למרעה וכשצריך היא יורה בגבם של חיילים נאצים. הם אנשים מאופקים, שקולים, לא מחצינים רגשות ולא פועלים בקיצוניות. וכך גם כתוב הספר, בישירות ובפשטות, לא מתעכב בשום מקום וממשיך הלאה, בלי לעגל פינות ובלי לרכך את המציאות. אין אהבה גדולה מהחיים, יש נישואים יציבים שמחזיקים בכל התהפוכות. יש קרעים שלא מתאחים לעולם, ויש געגועים לא מדוברים.

"אתה חושב עדיין על מריקה?" שאלתי אותו פתאום.
"אני חושב עליה בלי לחשוב עליה," ענה.
"מה זאת אומרת?"
"אני לא יודע להסביר לך אחרת, אני חושב עליה בלי לחשוב עליה." (עמ' 146)

הספר ממוען למריקה, טרינה מספרת לה על החיים שנמשכו בלעדיה, עם הכאב על אובדנה, אבל בלי לחפש אותה באמת אף פעם. נדמה לי שמריקה מסמלת גם את הכפר האבוד, שנעלם מתחת למים, עם החיים שהיו בו, והחיים נמשכים בחוץ בלעדיו, בשלווה. "הקִדְמָה חשובה יותר מקומץ בתים" (עמ' 176) אומר המהנדס לאריך, ואולי הוא רומז לסיפורן של עוד קהילות כפריות נכחדות. "שמונה הרים" שזכה בשנה שעברה בסטרגה מספר על כפר שננטש מסיבות כלכליות, בלי שהציפו אותו במים, סתם כי אי אפשר יותר להתפרנס מחקלאות מסורתית בעולם של כלכלה גלובלית.

מרקו בולצנו הוא סופר כבן ארבעים יליד מילאנו שזה ספרו השישי. באחרית הדבר הוא כותב שהדחף לכתוב את הספר התעורר בו לאחר שביקר באגם היפהפה, אתר תיירות הומה ומצליח. הוא לא בן המקום והספר כתוב כולו באיטלקית, בלי אף מילה בגרמנית, דבר שמעלה תהיות אירוניות על הצלחת האיטלזציה למרות הכול, אם את ההיסטוריה של המיעוט האוסטרי כותב סופר איטלקי והספר מתחרה על פרס ספרות איטלקית יוקרתי.

ולמרות זאת, אם זה לא ברור, הספר מצוין, הוא נגמר לי מהר מדי.

Marco Balzano, Resto qui, Einaudi

  • הערה לגבי שם הספר: בפעלים בהווה באיטלקית אין הבדל בין זכר לנקבה, לכן אפשר לתרגם את הכותרת גם ל"אני נשאר כאן". מכיוון שהדוברת אישה בחרתי בנקבה, אבל מצד שני, דווקא אריך הוא זה שנאבק בסכר עד הרגע האחרון ממש.
מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: