בארצו של ישו – מטילדה סראו – אנשי ירושלים

מטילדה סראו תוהה מיהו ירושלמי, ומתבלת בקורטוב (ואף יותר מזה) של אנטישמיות נוצרית מלפני עידן הפוליטיקלי-קורקט. מתוך הפרק על ירושלים בספר "בארצו של ישו", כאן קטעים מתוך הפרק על חיפה.

העם

האם אפשר למצוא אולי בין שישים אלף האנשים המתגוררים בין החומות הקדושות את העם של ירושלים? מי ראוי אם כך לתואר הנבחר, מושא קנאתם של העמים אחרים ויקיר הריבון?

יהודי ירושלים, מתוך Jerusalem, Bethany, and Bethlehem מאת J. L. Porter

היהודים שמהווים בקירוב מחצית, או יותר, מתושבי ירושלים אינם העם שלה. היו היתה לישראל מתנה שאין לה שיעור, הבטחה אלוהית, היו היתה לו המציאות הנעלה ביותר שתתכן לעם: אך הוא התעייף מלהיות חסוד, טוב, מאושר. מאז אותו יום גורלי בניסן, שבו היהודים רצו בזעם מתמיה ועיוורים מזעם על האיש מנצרת, הם רצו שהדם של אותו חלל צודק יהיה על ראשם ועל ראש בניהם, הם הקימו על ראשם את הקללה והתפזרו, ולא היו עוד לאומה וגם לא לעם. אט אט, כשמתמתנים התנאים המדיניים והדתיים, והטורקים שוקעים יותר ויותר במעיין סלחנות קרה ומנומסת, שמקורה באדישות הערכית  שלהם, מתחילים היהודים לשוב לירושלים. הם שבים אליה מהמקומות המרוחקים ביותר באירופה, חיוורים, יגעים, כמעט תמיד חולניים, בארשת ביישנית של כלבים מוכים, נועצים מבט חשדני בכל אחד, יראים מכל אחד כמו מאויב, רודף, הם שתקנים, מהורהרים, אינם מסוגלים להתעמת, מסתתרים תמיד בבתים קטנים, אפלים ודוממים, בחנויות עלובות, נטולות סחורה כמעט: ואף כי מספרם בציון, מושא ערגתם ודמעותיהם, הולך וגדל,  ואף כי המסחר זעיר, וגם חלקית הגדול, בירושלים נמצא בידיהם, הם לא מסגלים לעצמם עזות מצח ושומרים על אותה ארשת של אנשים מפוחדים ואומללים, שאינם מעיזים להרים את ראשם, ואולי אף לעולם לא ירימו, לאחר שכרעו במשך מאות שנים תחת משא גורל של עצב וגלות.

והם יודעים זאת היטב, כולם! הם יודעים שהם חיים בירושלים הודות לזיכיון נדיב, ריבונות רשלנית, והם מרגישים עצמם במגורים ארעיים, תלויים בצו עותומני העלול לשלוח אותם לגלות; יש להם הבעה של מסתננים שחומסים את האוויר והשמש של ציון הקדושה; הם נצמדים לקירות בדרכם; אפשר לזהות אותם לפי השיער הארוך והמסולסל לרוב מעל הרקות והאוזניים, אפשר לזהות אותם על פי בגדים מסוימים, אפשר לזהות אותם בראש ובראשונה על פי המראה הקבוע של החולשה, החולניות, גם אצל הצעירים, גם אצל הילדים. הם מתייגעים בחנויות הקטנות והפעוטות ביותר; מוכרים הכל; קונים הכל; חלפני כספים; הנועזים שבהם מלווים בריבית, הלוואות קטנות בעבור משכונות, ערבונות, די שאף אחד לא יוכל להכשיל אותם. הבנק החשוב ביותר בירושלים, הוקם על ידי בני ישראל, אבל הוא מנוהל בעיקר מאירופה, והוא ממוקם ברובע הנוצרי. הם יוצאי דופן. כל האחרים במסחר הזעיר מתאמצים, בזהירות, בעדינות, בעיקשות. הם אינם יודעים לעבד את האדמה. מסורת הרועים והאיכרים שלהם אבדה, כמו גם הגזע שלהם: אלפיים שנות מסחר, מלאכה וחנוונות חדרו לעורקיהם. הנשים שלהם, לעיתים רחוקות יפות, כמעט תמיד חיוורות, כמעט תמיד בלויות, עם מבט הססני בעיניים בהירות, הן אינן רעולות, אבל הן חובשות כובעים מיושנים ומוזרים היושבים מעל המצח ומכסים את השיער: מעליו מהודקים צעיפי צמר לבנים מעוטרים בפרחים אדומים או צהובים: גם הן הולכות כפופות, שקטות, כשמסתכלים בהן הן מיד נכנסות בזריזות לבתיהן, שהם המכוערים ביותר בירושלים. וכדי להיות כאן, במקום שבו לפני אלפיים שנה היו המקדש, המולדת והמסורת שלהם, הם נאלצים לחיות מבוזים תחת כל סוג של דיכוי; למען היכולת לבכות כאן בימי שישי אל מול החומה היחידה שנותרה על תילה מבית המקדש; בכדי למות כאן ולזכות במעט אדמה שחורה מעמק יהושפט על גופם!

תענוג מפוקפק לקרוא את התיאורים הללו, מסוף המאה ה-19, לפני הציונות.

מכיוון שארוך וכבד מדי לתרגם את כל הפרק אדלג בהמשך, אבל אגלה שבקטעים החסרים אף אחד מתושבי ירושלים לא יוצא טוב בעיני הצליינית מאיטליה, חוץ אולי מאלו שמדברים בשפתה…

גם לא העם הטורקי השליט הוא העם של ירושלים. הטורקים מונים שמונה או עשרת אלפים, הם נמצאים בירושלים כמו בכל מקום אחר בו הכוח והאומץ שלהם כבשו את האדמה; הם נשארים באותה שלווה, אותה בטלה, אותה אדישות מוסרית שהיא התכונה המייחדת את העם העותומני. אמרתי אדישות מוסרית! מכיוון שהשלטון שלהם בפלשתינה הוא אחד המניבים ביותר מבחינה חומרית: כל בעלי הזיכיונות הנוצרים, כלומר הלטיניים, היוונים, הארמניים, קבלו אותם לעיתים נדירות בזכות נדיבות הסולטן, אך כמעט תמיד תמורת כסף. כל טפח מארץ הקודש עלה בדמעות, דם וממון של המאמינים, ואפשר לומר שהדברים החשובים ביותר שארצו של ישו, שנבלה תחת ההזנחה האסלמית, שקלה לידי השער הנשגב אינם דגן, חיטה, ענבים ותפוזים!

…

אין הנוצרים, הלאומים הנוצרים לכאורה, העם של ירושלים. אמת היא כי הלטיניים, היוונים הפלגניים, הארמניים הפלגניים, הרוסים, המרונים, מיצגים את חייליו הנאמנים של ישו, אבל הם מחולקים קשות בין הפלגים והקנאים שלהם. רק הלטיניים, רק הפלוגות המבורכות של הנזירים הפרנציסקנים, משגיחי המקומות הקדושים, המונים ביחד  אלפיים מאמינים לטיניים, רק הם בזכות רוח האדם, צלילות הדעת, הדבקות שקבלו מסן פרנסיסקו, הם יכלו להיות לגרעין של העם הנוצרי בירושלים, העם היחיד והאמיתי של ירושלים.

…

אמנם, בזכות האומה שלנו, מפני שהאמונה הלטינית שומרת על יוקרתה בארץ הקודש, צריך לעצום את העיניים… לו רק נקווה שנוכל לכונן בעתיד הרחוק את העם של ירושלים. האנשים האלו בוודאי שלא יכוננו אותו, גם לא היהודים שהם כבר לא עם אלא ערב רב, המגיע מכל הדתות הקיצוניות ואינו כשיר לרוח חיה ולאיחוד; גם הטורקים לעולם לא יכוננו אותו, הם שיושבים שם כחיל מצב,  גם לא העמים הנוצריים הקטנים, העצלים, הקנאים המסוכסכים ביניהם; גם אתם לא תכוננו אותו, אנשי ירושלים, או ערביי הארץ, או הבדואים היפים החמושים עד השיניים המגיעים ממדבר יהודה, אפילו מפרובינקיה ערביה, מההרים הבלתי עבירים והמישורים ולא נודעים: אתם באים לציון בכדי למכור ולקנות: אבל אתם לא רואים אותה, אתם לא מכירים אותה, אתם לא אוהבים אותה, אתם ממהרים לברוח ממנה ברגע שתוכלו, לאדמה שלכם לאוהלים שלהם. יתכן שלעולם לא יהיה עם לירושלים. האל רומם אותה והאל ישיב לה את תהילתה; אבל מישהו מסוים התענה שם יותר מדי, מת שם באכזריות רבה מדי.

נהרות של דיו נכתבו מאז על "שאלת ירושלים", כל כך הרבה השתנה, קשה לקבל כפשוטו אפילו משפט אחד, אבל אולי המסקנה הדחוקה שירושלים שייכת רק לאל (אמירה שקולה מבחינתי לכך שאינה שייכת בלעדית לאף אחד אחר) לא כל כך מופרכת…

בארצו של ישו – מטילדה סראו – הכרמל

ברשומה קודמת, די מזמן יש להודות, כתבתי על הסופרת מטילדה סראו וציינתי שבשנת 1893 ערכה מסע צליינות לארץ ישראל ופרסמה בעקבותיו ספר זיכרונות. יש בספר תיאורים של המקומות הקדושים, בעיקר לנצרות, וגם רשמים אישיים מהאוכלוסייה. כמובן שתיאורי ירושלים והתושבים היהודיים מסקרנים מאד, אבל אני אפתח בקטעים מתוך הפרק על הכרמל, כי אם פטריוטיות מקומית, אז עד הסוף.

הכרמל

אלו העוזבים את מצרים בדרכם לסוריה, לאחר שחלפו בפורט סעיד הסואנת, והם מתקרבים לארץ הקודש המתגלה באופק בחטף, עטויה בצעיף ערפל דק, העוטף בגוון אחיד את הבתים הלבנים והחומים של יפו ואת הירקרקות השופעת של גניה ופרדסיה, הקסם מהלך עליהם וליבם רועד מהתרגשות. העין לא רואה את יפו בעלת המזח מטיל האימה, רצוף המשברים והמלבין מקצף: יפו המיוחדת ורבת החן, עם טורי הבתים החדשים  המתרחקים מהליבה המזרחית העתיקה של העיר, בתים המקיפים  מימין ומשמאל את שפת הים הצהבהבה, מוכת הרוחות, פגועת הגלים, משכנם של הסוחרים, הרוכלים, הקונסולים. דבר אינו מרמז שזו הארץ הקדושה, המקום בו הוא חי, סבל ומת; אין קווים, אין צבעים ואין קולות המציגים בפני החושים המשתוקקים אל המקום קדוש: ומאוכזב משהו מחפש אותם הצליין בליבו ובדמיונו, בתוככי תוכו, בתשוקה לוהטת, בתהייה רוחנית, בהתלהבות מעוררת רחמים המותירה פנים חיוורים וענן דמעות החוסם את המבט. ברי מזל לעומתם הם אלו אשר עזבו את איטליה, את גרמניה, את צרפת, והגיעו לפלשתינה, השאירו מאחוריהם את  איזמיר, את חופי קרמן,  ולמגינת ליבם אף את בירות, פנינת המזרח. אלו אשר לעת שחרית, מסיפון האנייה בה עבר עליהם מחצית המסע, מצטיירים לעיניהם הקווים העדינים והמטושטשים של עכו המבצבצת מן הים, המבצר החזק וחיפה הקטנה והבהירה.  אבל הנוסעים אינם מתעניינים בחופים אלו המסתמנים בברור בצלילות הבוקר של המזרח, גם לא בערים הגדולות והקטנות המשתרעות לאורך החופים, חלקן נשענות בניוון על העבר המפואר, אחרות פורחות משום שהן צעירות: המילה מתרוצצת על הסיפון, עוברת מאדם לאדם ומעירה את הסקרנות, את ההתרגשות, את התסיסה: מילה שקורעת את עצלנים מכיסאות הנוח שלהם, את החולים מהדרגשים ומושכת את כולם לצלע השמאלית של האנייה, הנוטה על צדה. הכרמל! הכרמל!

מפרץ חיפה, מבט לכיוון עכו

הנה לשון היבשה הגדולה הפולשת אל הים הסוגר את קימור החזה הגדול, שבו המים הכחולים ביותר, השלווים ביותר: כאן מתרומם ההר של מריה, מוריק מעצים ודשא באוויר הצלול: הנה הכנסייה הלבנה, כמו חקוקה בבהירות בשמים, רחוקה, גבוהה, פוקחת עין על הים הגועש בו נוהמת באיום סערה במשך שמונה חודשים בשנה.

…

הכרמל! כל הצליינים המאמינים העוברים למרגלות ההר שבו התפללה מריה, רואים את המזבח רחוק כל כך מהם, קרוב כל כך לאל, חשים את העדות הראשונה לקסם המסתורי של ארץ האבות והנביאים: ובפשטות הם כורעים ברך על האנייה, פושטים ידם לעבר ההר עליו העפילה הבתולה הצעירה בלוויית אמה, ומתחילים לזמר בלחש  אווה מאריס סטלה, תבורכי כוכב הים. מפני שבאמת, נראה שהיא מגינה מלמעלה על יורדי הים הנושאים את שמה, מפני שנראה שהיא צופה, מעל הר הכרמל הירוק שלה, על כל הצליינים במסעם הקדוש, וגם על כל אלו המסכנים את חייהם בעבודה, בעבור פת לחם לילדיהם.

סטלה מאריס במאה ה-19, מתוך ''חיי יום-יום בארץ-ישראל'', מאת מרי אליזה רוג'רס.

….

דרך טובה מוקפת ירוק, הדרך הנוחה ביותר מבין שתיים או שלוש הדרכים הנוחות מבין מאה הדרכים הבלתי נוחות בפלשתינה, מתפתלת בפניות רחבות לאורך גבעות הכרמל ומובילה אל המנזר הצחור של הכרמליטיים, המוקדש לבתולה. העגלה המסיעה את אנשינו נעה בעצלתיים ובחולמנות – מפני שקל להעפיל על הכרמל, גם ברגל – ועוברת בין משוכות של שיחים ריחניים, מבושמים, ששתלו הנזירים המפיקים מהם שיקוי מחזק, אליקסיר, ובכל סיבוב מתגלה הים הגדול של סוריה, התכלת האפרפר של מפרץ עכו וחיפה הקטנה והלבנה למרגלות ההר של הבתולה. מחזה מענג. אבל אין בו, איני יודעת למה, דבר מן המזרח. הנוף שבין הגבעות והים, בית התפילה על הגבעה, דומה למראות שיש לנו שם, באיטליה הרחוקה שלנו, בדרום: תכלת אחרת מופיעה לפני, קימורי ים מלבינים בשמש, כנסיות אחרות שבהן התפללתי. צריך לאמץ את הדמיון אל מול מנזר כל כך אלגנטי, מול הגן המטופח כל כך המקיף אותו, מול הים שנראה כמעט כמו בסורנטו או בפרנקווילה שבאברוצו, בכדי לזכור שזו לשון היבשה אשר בתקופת הנביאים חי בה אליהו בפרישות, במערה, וממנה יצא להתנבא ולהטיף לתלמידיו הראשונים.

סורנטו, איטליה, רישום מהמאה ה-19

….

למעלה באולם המנזר, הנזירים הכרמליטיים אשר גדלו והתחנכו במנזר הסמוך, הם כולם צרפתיים, עדינים, מעט שתקנים, מעט גאים, בתלבושת הלבנה שלהם. הם מציגים מדליונים, ספרי תפילה, דפי תפילה, לכבודה של גבירתנו שעל הכרמל. החפצים מוצעים בתמורה לנדבה. רק "מי כרמליטיים" עולים שלוש לירות לבקבוק גדול ואחת חמישים לבקבוק קטן: זה מנזר יפה, גן מקסים, הר הכרמל רב חן, כיצד יוכלו להתקיים כאן ללא הנדבות וללא מי הכרמליטיים? המים הללו מועילים במקרים של עילפון, של אובדן הכרה. באולם שני צליינים רוסיים. הם לבושים במכנסיים גדולים וכותנות ארוכות של מוז'יקים, יש להם שער ארוך ובלונדיני ונעליים מאובקות מהמסע הרגלי הארוך אל ארץ הקודש.

צליין רוסי – מתוך With the Russian pilgrims to Jerusalem, Stephen Graham, 1913.

אין ספק שיצאו לכמה ימים מירושלים, והמסע ברגל בדרכי הארץ לקח להם לפחות שבוע. על פני שניהם הבעה עייפה וחולנית. הם נגשו מיד לתצוגת מי הכרמליטיים והסתכלו בבקבוקים בשתיקה. נזיר כרמליטי סבלן ושתקן חיכה שיגידו דבר מה. לרוסים כבר היו קמיעות, עצמות, ספרי תפילה, מדליונים: בעבור נדבה קטנה. כעת חפצו במי כרמליטיים ולא ידעו לבטא את חפצם, מפני שלא דברו אלא רוסית: והכרמליטיים דברו רק צרפתית. אבל הם חפצו בהם, במי הכרמליטיים, בתשוקה עזה בעיניים, בכל מאודם, מבלי שדיברו. הם האמינו שאלו מי נס, בוודאי, מי ידע אלו נפלאות הם מסוגלים לחולל. הם הביטו בעיני הנזיר בחרדה. בתנועות ידיים איטיות ועגומות שאלו על המחיר:  בתנועות ידיים אמר להם אותו הכרמליטי. עצב תהומי, יגון התפשט על פניהם של הצליינים הרוסים החסודים. הם רוצים את המים הללו, בעיניהם זהו צרי מידי הבתולה עצמה. אבל אין להם כסף; יש להם מעט מאד. הם מתייעצים ביניהם, ארוכות, במבטים, במילים קצרות וחרישיות. הנזיר, שלו, שקוע בשרעפים, מחכה בסבלנות. אני מצטמררת לידם בחמלה שאני חשה בה כאן לראשונה. לבסוף, אחד מבין שני הצליינים מחלץ ארנק ישן, בלוי, מעולם לא ראיתי ארנק כזה, ישן ובלוי, הוא מחלץ אותו באיטיות ומחטט בתאיו. בחוסר תבונה אני מתקרבת, בחמלה, אבל מי חושב עלי? אין לו יותר משלושה או ארבעה פרנקים טורקיים, צליין חסוד ואומלל: אבל זו היא אמונתו וזה הדחף המיסטי שלו, והוא מוציא אחד וחמישים על מי כרמליטיים. ואני באיוולתי לא מעיזה לשלם בעצמי עבור הבקבוקון הזה, כפי שהיה ביכולתי וברצוני: הרגש עוצר ומשתק אותי. הוא משלם את הלירה וחמישים שלו, העלוב הזה, ורוכש לבסוף את הבקבוקון בתנועת שמחה, בחיוך מרומם. מחר, אולי לא תהיה לו פת לחם והוא ישכב תשוש, לאורך משוכה בדרך לנצרת. מי הכרמליטיים אינם אלא מי מליסה העשויים היטב ומועילים לעצבים רופפים של נשים. אבל הרוסי מאמין שזהו ליקר מחולל ניסים. וכזה הוא יהיה, עבורו הוא יהיה! הבתולה מהכרמל  תהפוך את המים האלו, שהוא נתן עבורם את מעותיו האחרונות, היא תהפוך אותם לאנרגיה עבורו, בכוח, בסבלנות, מפני שהצליין האומלל ישלים את מסעו הדתי מבלי למות מרעב ומתשישות. הוא לא ימות. היא תמנע את מותו. הו, המדונה של הכרמל, אני יודעת, את היודעת כל תשמרי על עבדך.

 [מתוך הספר "בארצו של ישו", מטילדה סראו, 1902]

חתול כרמל, המאה ה-21

קטע נוסף מתוך הספר: אנשי ירושלים