אחרית דבר – החיים בני התמותה ובני האלמוות של הילדה ממילאנו

למרבה הצער במהדורה המודפסת הראשונה של הספר נשמטה הפסקה האחרונה של אחרית הדבר. לכן אני מפרסמת כאן את הטקסט במלואו.

---

נפלה בחלקי הזכות לקרוא את "החיים בני התמותה ובני האלמוות של הילדה ממילאנו" עוד לפני שהספר יצא לאור באיטליה. לא היה לי ספק שמדובר ברומן מצוין, נדבך חשוב ביצירה של סופר שכתיבתו משוכללת ומרתקת, ושזכיתי לתרגם שניים מספריו הקודמים. המלצתי לתרגם גם אותו, אבל הוספתי הערת אזהרה:

"הדיאלקט הנפוליטני מקבל מקום מרכזי, הרבה יותר מבספריו הקודמים. הוא משולב לאורך כל הספר, ויש דיון נרחב בפונטיקה שלו. כלומר, אי אפשר לעקוף את הקושי הזה בתרגום, ויהיה צורך להתייחס אליו ישירות, דבר שעלול לסרבל את הקריאה בעברית".

ואכן, ברומן זה הנפוליטנית אינה רק כלי אמנותי לאפיון הדמויות אלא תֵמה בפני עצמה, ולכן נדרשה כאן התמודדות אחרת עם הדיאלקט. ברשימה זו אנסה להסביר את השיקולים שעמדו מאחורי חלק מהבחירות התרגומיות.

אבל תחילה מעט רקע על הדיאלקטים האיטלקיים ובפרט הנפוליטנית. לדיאלקטים האזוריים באיטליה מעמד חזק. השפה האיטלקית היא למעשה הדיאלקט הטוסקני שנבחר מסיבות פוליטיות כשפה הרשמית בעת איחוד איטליה. עד היום קיימים עשרות דיאלקטים השונים מאוד זה מזה, לחלקם אף מערכת דקדוקית שלמה ומורכבת לא פחות מזו של האיטלקית התקנית, ולרבים מהם ספרות כתובה בת מאות שנים. כך למשל קובץ האגדות 'אגדת האגדות (' Lo cunto de li cunti) מהמאה השבע־עשרה מאת ַגַ'מבָּטיסָטָה בָּזיֶלֶה, אשר היה המקור הראשוני לאגדות כמו "לכלוכית", "החתול במגפיים" ו"היפהפייה הנמה", נכתב בנפוליטנית.

בחברה האיטלקית מתרחשים זה עשרות שנים תהליכים מנוגדים של האחדת השפה מצד אחד (חינוך ממלכתי, אמצעי התקשורת) ושימור מסורות והנכחת דיאלקטים מהצד האחר. ישנם אזורים שבהם מתמעטים דוברי הדיאלקט, ואילו באזורים אחרים, כמו דרום איטליה ונאפולי בפרט, הדיאלקטים עדיין נפוצים בחיי היומיום. חשוב להבין שההבדלים בין הדיאלקטים השונים ניכרים, ובמקרים רבים איטלקים ילידים לא יבינו דיאלקט של מחוז אחר. כך אפשר לראות סרטים דוברי דיאלקט המוקרנים באיטליה מלווים בכתוביות באיטלקית, ומילים ומשפטים בדיאלקט המוערים בספרות כבר במקור. על רקע זה הבחירה לכתוב בדיאלקט אינה מובנת מאליה ועשויות להיות לה מגוון סיבות. לעיתים מטרתה להוסיף חן ואותנטיות לקולם של בני המקום, לפעמים המטרה היא פוליטית, התרסה נגד ההאחדה המזוהה עם שנות הפשיזם ומתן ביטוי לקולם של האחרים, של אנשי השוליים והמעמדות הנמוכים, ובמקרים מסוימים השימוש בדיאלקט מבטא רגשות של בדלנות ביחס ללאומיות האיטלקית.

דומניקו סטרנונה הוא בן נאפולי, והעיר נוכחת ביצירתו גם כאשר העלילה אינה מתרחשת בה. הדיאלקט הנפוליטני נשמע ברקע גם בספריו הקודמים, אך רק ברומן זה הוא עובר סוף־סוף לקדמת הבמה. בבית מדברים בדיאלקט, מִיִמִי הילד מדבר בדיאלקט עם חברו, הילדה מהבית הסמוך הוגה אותו אחרת – ולכן היא משויכת בדמיון הילדי שלהם לעיר צפונית רחוקה – מילאנו. כאשר הוא מצליח, ראשון במשפחתו, לעבור את המשוכה האימתנית וללמוד באוניברסיטה, עבודת המחקר הראשונה שלו עוסקת בכור מחצבתו– הנפוליטנית. אבל יותר מכול מייצג הדיאלקט את סבתו: אישה אנאלפביתית וקשת יום, שמכלה את ימיה במטבח, כנועה, מושפלת ושתוקה רוב חייה. היא מפנה את כל האהבה האצורה בה אל נכדה הבכור, והוא היחיד שמצליח לדובב אותה: בילדותו הוא חוקר אותה על "בור המתים "ובערוב ימיה הוא חוקר את לשונה, ובעצם משחרר אותה עצמה להרף עין.

תרגום דיאלקטים הוא אחד האגוזים הקשים לפיצוח בתרגום ספרות, ולו רק מפני שהמקור כתוב בשתי שפות, ואילו שפת היעד היא אחת. מגוון הפתרונות רחב: שפת יעד עילגת ומשובשת, שפה מומצאת לצורך אותו ספר, דיאלקט כלשהו של שפת היעד, הנהרות המציינות מפורשות משפטים שבהם כתוב המקור בדיאלקט, העתקת הדיאלקט לתוך שפת היעד בלי לתרגם אותו, ולעיתים תכופות – התעלמות. כלומר הדיאלקט מתורגם לשפת יעד תקנית ולמעשה נבלע ומיטשטש בספר המתורגם.

ברור שהפתרון האחרון אינו אפשרי ברומן שבו הדיאלקט עצמו הוא נושא לדיון, אבל באיזה פתרון אחר לבחור? קל וחומר כשהשימוש של סטרנונה בנפוליטנית מאתגר גם את קוראיו בשפת המקור. מילים ומושגים בנפוליטנית אינם מוסברים או מתורגמים לאיטלקית, וכדי להחיות את הקצב והשטף של הדיאלקט, משפטים שלמים נכתבו ללא רווחים: vafanculostrunznunmeromperocàzz או vuienunvarricurdatechiúdicommèsuccié. כל אחד מהמשפטים המולחמים הללו מכיל עשר מילים לפחות בדיאלקט, ולמעשה הוא חסר פשר לאיטלקים מהצפון. נוסף על כך, כדי להדגיש את הבדלי ההגייה בין איטלקית לנפוליטנית, הסופר משתמש בכתיב פונטי. כלומר, לא בכתיב האיטלקי וגם לא בכתיב הנפוליטני המקובל, אלא בצורת כתיבה אקדמית, מדויקת במצלול אך סתומה לציבור הרחב (לדוגמה:. ke il viaddʒatoːre si toʎʎesse)

להשקפתי, תפקידי כמתרגמת ספרות הוא לשחזר אצל הקורא בשפת היעד חוויה דומה ככל האפשר לחוויית הקורא בשפת המקור. אם הטקסט בשפת המקור פיוטי ומלטף, אשתדל שכזה יהיה גם הטקסט המתורגם, אף שהצלילים שישמע הקורא באוזני רוחו יהיו שונים. אם הטקסט במקור בוטה וצורמני, כך יהיה גם תרגומו. ואם הטקסט במקור סתום ובלתי מובן לחלק גדול מהקוראים? לכן, בתרגום זה לא כל המילים בדיאלקט מוסברות, חלקן רק מתועתקות (כתובות באותיות עבריות), ומשפטים שלמים מופרדים רק במקפים.

הדיאלקט אולי לא תמיד מובן, אבל בראשו של הילד שהתבגר והיה לסופר הוא שופע חיים ודמיון, סבתו מציפה אותו במילים חמות וססגוניות, מלאות טעם וריח. בעברית אין דיאלקטים, והשפה הדבורה שואבת מילים ממגוון שפות רחוקות ושונות זו מזו, כגון יידיש, לאדינו, ערבית, רוסית, גרמנית, צרפתית ואנגלית, המתערבבות אצלנו בטבעיות. בדרך כלל אני נזהרת מאוד שלא לשים מילים שמקורן באחת מתפוצות העם היהודי בפיהם של איטלקים שורשיים, הצרימה האטימולוגית מפריעה לי. הפעם החלטתי לחרוג ממנהגי, הבנתי שאם אדבק בגישה הטהרנית, הסבתא תאבד מחינה ומעסיסיותה. לכן הרשיתי לעצמי להשתמש במילים ובביטויים שדוברי עברית משתמשים בהם, אך בלי להתייחס למקורם. כלומר, לא פסלתי מילים שמקורן וצורתן ביידיש, בערבית, ברוסית וכולי, וכך שולבו בתרגום מילים כגון: אימא'לה, קישטה, בחורצ'יק, גְליצָ'ה, קטנצ'יק, בונבון, יפיוף, בּוּסָה, כוס־אמו.

המקום המרכזי שמצלול הנפוליטנית תופס בספר דרש גם הוא גמישות בפתרונות – כל מקרה לגופו. לעיתים יכולתי למצוא קרבה צלילית גם בעברית (שקרן/שגרן),בחלק מן המקרים כתבתי את המילים באותיות עבריות עם ניקוד ובמקומות הנדרשים שמרתי על כתיב פונטי – כלומר בניגוד למקובל מופיעים בספר בעברית גופנים זרים. בפרפראזה מ"הקומדיה האלוהית", למשל, תוכן השיחה אף הוחלף כדי שהקורא העברי יוכל "לשמוע "את השגיאה של מִיִמִי, ובמקרים מסוימים לא היה מנוס מהערת שוליים. לשמחתי עורכת התרגום, דניס הרן בן-דור ועורכת הסדרה, ארנית כהן ברק, היו שותפות להתלבטויות ולהחלטות, ובצירוף מקרים מוצלח לקראת סיום העבודה נפגשתי פנים אל פנים עם דומניקו סטרנונה, דנתי עימו בקשיים וקיבלתי את ברכתו לפתרונות שהצעתי. כולי תקווה שקוראי העברית יצליחו לחוש מבעד למטפחת התרגום את החן ואת ההומור של הרומן האישי כל כך של אחד הסופרים האיטלקים הגדולים בדורנו.

אחרית דבר באתר של הוצאת כתר ספרים

החיים בני התמותה ובני האלמוות של הילדה ממילאנו

ויה ג'מיטו – דומניקו סטרנונה – מהדורה חדשה

את ויה ג'מיטו מאת דומניקו סטרנונה, בתרגומו של יורם מלצר, קראתי שנים לפני שחשבתי שאתרגם בעצמי ספרים אחרים שלו. אתמול התפרסם בכלכליסט ראיון שערכה שירי לב-ארי עם סטרנונה, וממנו למדתי שיצאה לאחרונה מהדורה מחודשת שלו בעברית.

בשורה משמחת מאוד לדעתי. הרומן, בעל היסודות האוטוביוגרפיים יצא לאור בשנת 2000 והצליח מאוד, הוא זכה בפרס הסטרגה של שנת 2001 (אין צורך להסביר את חשיבותו לקוראי הבלוג הזה, נכון?), וגם בפרס השני בחשיבותו: קמפיאלו. הוא תורגם לעברית בשנת 2007, בידי יורם מלצר. הרומן מדבר בעיקר על ילדותו בנאפולי של אחרי מלחמת העולם השנייה, במשפחה שאולי היא לא מהעלובות ביותר, אבל בהחלט מהמעמד הנמוך, ללא השכלה, בתוך מסגרת משפחתית לוחצת. גיבור הרומן הוא אביו של המספר, פדריקו, אדם לא קל. גבר מכה, אגוצנטרי, נרקיסיסטי, צייר שאפתן, מתוסכל מהמקום השפל שבו הוא נמצא, והמכשולים החברתיים שמונעים ממנו לזכות במעמד הראוי לו, לדעתו. במאמר מוסגר, אי אפשר שלא לשים לב לדמיון בין דמות האב בוויה ג'מיטו לבין האב הצייר באהבה מטרידה, הרומן הראשון של אלנה פרנטה, שיצא לאור באיטליה ב-1992.

השתיינים – פדריקו סטרנונה

חלק משמעותי מהרומן מסתובב סביב ציור בקנה מידה גדול, 'השתיינים', שהילד (כלומר, בן דמותו של דומניקו) דגמן בו לאביו, בתנוחה בלתי אפשרית כמעט. בשנה שעברה ערכתי תחקיר קטן על סטרנונה וגיליתי להפתעתי שהציור אינו פרי דמיונו: אכן קיים ציור כזה מעשה ידיו של אבי הסופר (פדריקו סטרנונה), והוא אפילו מופיע על כריכת המהדורה האיטלקית המחודשת של הרומן משנה שעברה.

יש יסודות אוטוביוגרפיים חוזרים בכל הרומנים של סטרנונה שקראתי, כמו למשל הנושא של "מחלת המוצא", תחושת הנחיתות המובנית שנשארת אצל רבים מגיבוריו גם לאחר שהם עוזבים את נאפולי, ואת שכונת העוני. המעניין הוא שברומן האחרון שלו, שהתפרסם באיטליה לפני פחות משנה (החיים בני המוות והאלמוות של הילדה ממילאנו, Vita mortale e immortale della bambina di Milano), הוא חוזר לאותה ילדות – לאותה דירה שבה גרה איתם גם הסבתא מצד האם, שהאב בוויה ג'מיטו תעב, אבל הפעם היא הגיבורה, והאב, כלומר החתן שלה, הופך להיות דמות משנית.

"יש כבר שם לספר מבחינתך?"

המשפט הזה לקוח מתוך דוא"ל בהול שקבלתי מההוצאה לפני שנה כמעט, כשעוד הייתה תקווה ששבועת אמונים יספיק להגיע לשבוע הספר 2020, שכזכור התבטל. הוא אמור להגיע השבוע לחנויות, רגע לפני שאורי ש.כהן ידבר עם דומניקו סטרנונה במסגרת פסטיבל הסופרים ירושלים (יום ג' 4.5 20:00-19:00).

סטרנונה אתגר אותי כבר בכותרת הספר הקודם שלו שתרגמתי (תעלול), אבל הפעם היה קשה במיוחד. באיטלקית הרומן נקרא קונפידנצה – Confidenza , מילה רב משמעית שזאת ההגדרה המילונית שלה:

1 familiarità, dimestichezza: essere in confidenza con qlcu.; trattare con confidenza | dare confidenza, trattare con familiarità | prendere confidenza, acquistare familiarità con qlcu. o qlco.: prendere confidenza con il nuovo lavoro, con la tastiera del computer | prendersi, pigliarsi confidenza, confidenze con qlcu., agire con esagerata familiarità, mancare di riguardo: qual confidenza vi prendete voi con mia nipote? (C. GOLDONI)

2 (lett.) fiducia, sicurezza: aver confidenza in sé stessi

3 rivelazione di qlco. in un'atmosfera di segretezza o discrezione: voglio farti una confidenza | in confidenza, segretamente | (est.) notizia rivelata in un'atmosfera di segretezza o discrezione: è una confidenza pericolosa (Zingarelli 2013)

אפילו את ההגדרה המילונית קשה לי לתרגם לעברית, כי גם למילים הנרדפות אין תרגום פשוט, אבל אם אנסה לעשות רשימה, המשמעויות כוללות: יחסי קרבה, חופשיות, חוסר-גינונים, אינטימיות (מופרזת), אמון, מתן אמון, היכרות, ביטחון, חוסר כבוד, סודיות, דיסקרטיות, שותפות סוד, ידיעה סודית.

דומניקו סטרנונה משחק על ריבוי המשמעויות הזה. יש ברומן סוד, ומה שחשוב עוד יותר, יש ברית שנכרתת סביב הסוד הזה, בין הדמויות שנשבעות לשמור עליו, ונוצרת ביניהן קרבה נפשית עמוקה. הקשר הסודי הזה, השולי לכאורה, תופח בהדרגה והופך לציר המרכזי בחייהן.

לא פעם אני מתלבטת בעת התרגום, שוקלת כל מיני חלופות, אבל מגישה בסוף רק אחת. ברוב המקרים אותם מקומות מועדים לפורענות עולים לדיון בעת העריכה. זה משמח אותי, זאת הזדמנות לחשוב שוב על הפתרון, עם עוד מישהו (לרוב זאת מישהי, דניס הרן בן-דור), לפעמים נבחר בסוף פתרון אחר, טוב יותר, ולפעמים אנחנו נשארות באותו פתרון ראשוני. למען האמת, היו כבר מקרים, נדירים, שבהם דניס לא פתחה "מוקש" כזה בעריכה הראשונה שלה, ואני ביקשתי ממנה לבדוק אותו בכל זאת…

השאלה בכותרת נשאלה עוד לפני שסיימתי לתרגם את הספר, וזאת הייתה תשובתי:

עוד לא החלטתי מה הכי מתאים, אני ממשיכה לחפש, אף אחת מהאפשרויות לא מושלמת. אבל אלו האפשרויות כרגע, לפי סדר:

1. שבועת אמונים
2. ברית סתרים/חשאית
3. אמון הדדי/מלא
4. נשאר בינינו/מה שנשאר בינינו/נשאר רק בינינו/שיישאר בינינו
5. שותפות סוד
6. קרבת נפש

להפתעתי שבועת אמונים התקבל מייד, ללא דיון נוסף, אף שמילולית השם הזה לא מתאים לאף אחת מהמשמעויות המילוניות של confidenza, ושיש בעברית כבר נובלה בשם הזה של עגנון. אני עדיין חושבת שהשם הזה הוא המתאים ביותר לתוכן הרומן, שבמרכזו זוגיות כובלת יוצאת דופן, ועדיין אני תוהה לעצמי, האם סטרנונה היה אוהב אותו?

מי את אלנה פרנטה? (בעקבות אליזה סוטג׳וּ)

השבוע התפרסם באלכסון מאמר מצוין מאת אליזה סוטג׳וּ בשאלה המוכרת: מי את אלנה פרנטה? (האישה שהיא גם בעלה).
המאמר מצטט כמה מחקרים שניתחו באופן אלגוריתמי את הטקסטים של פרנטה ומצביעים על הדמיון לכתיבתו של דומניקו סטרנונה. אני קראתי בינתיים (ברפרוף) את אחד המוקדמים, והוא בהחלט משכנע, השיטות שבהן הוא משתמש מוכרות ומבוססות.

"טוצי וקורטלאצו גם מספקים רשימה ארוכה של מונחים וביטויים שניתן למצוא רק (ובתדירות גבוהה) בספריהם של סטרנונה ופרנטה, ולא ניתן למצוא בכתביהם של אחרים."  (סוטג׳וּ)

עדיין לא קראתי את המחקר הזה, אבל כשהכנתי הרצאה על "ימי הנטישה" (פרנטה) לאחר שתרגמתי את "תעלול" (סטרנונה) שמתי לב לבחירת מילים ייחודית בשני הספרים:

"המרפסת הייתה תלויה מעל הרִיק כמו מקפצה מעל הבריכה." (ימי הנטישה, עמ 53)

"המרפסת הייתה חריגה בצורתה, כל המרפסות בצד הזה היו כאלה, בצורת טרפז, הן נעשו צרות בחלק שנדחק מעל (החלל) הריק." (תעלול, עמ 46).

"שלא תעז לשחק במשחק שדיברת עליו קודם: הרִיק יישאר, ואם תטפס מעבר למעקה ותקפוץ – תמות" (תעלול, עמ 99)

הדימוי של מרפסת כתלויה מעל ריק, חריג. נהוג לתאר אותה כתלויה באוויר, כתלויה בחלל, כתלויה מעל תהום, אבל ריק (vuote) זאת מילה חזקה יותר ופחות שגורה בהקשר הזה. התחבטתי די הרבה בתרגום וכפי שאפשר לראות בחלק מהמקומות הוספתי הנהרה שלא מופיעה במקור: בחלל הריק, ולא סתם רִיק. כשקראתי שוב את ימי הנטישה הדימוי החריג הזה צץ שוב, זאת נראית לי טביעת אצבע אישית וייחודית.

"את הרומנים האחרונים של סטרנונה ניתן לקבץ יחד, משום שהייחוד שלהם בולט במיוחד." (סוטג׳וּ)

לצערי הכותבת לא מרחיבה את הטענה, אבל אני מניחה שהכוונה ל"שרוכים", "תעלול ו"שבועת אמונים" (את הראשון תרגמה יעל קריצ'וק ואת השניים האחרונים אני). שלושת הרומנים הללו, האישיים מאוד, כתובים בגוף ראשון מנקודת מבטו של אדם זקן, אבל בשניים יש גם קולות נשיים וצעירים יותר – שאינם משכנעים פחות מהקולות הגבריים.

במרכזו של השלישי, "שבועת אמונים", שעומד להתפרסם בשבועות הקרובים, עומד סוד. סוד איום ונורא, שעיצב את חייו של הגיבור, אם יתגלה יחשוף את פרצופו האמיתי, ירסק את כל מה שבנה כל חייו, ובעצם רוב חייו מוקדשים למאמץ הסיזיפי לשמור עליו, והוא מפעיל לצורך כך את כל יכולותיו הרטוריות כדי למסך אותו במילים גם מפני האנשים הקרובים לו ביותר. האם צריך להוסיף?

משחקי מילים, גרסת המתרגמת

משחקי מילים הם דבר נחמד מאוד, הם מוסיפים לחיים ולספרות עניין, תחכום, משמעויות, רבדים והומור. לפעמים מדובר במילה או ביטוי בעלי כפל משמעות ולפעמים בדמיון צלילי (לשון נופל על לשון). בכל מקרה מדובר באמצעי ספרותי נפוץ ואהוב. הבעיה מתחילה כשצריך לתרגם אותם. לעתים נדירות בלבד נשמרים הדמיון הצלילי או כפל המשמעות של שפת המקור בשפת היעד, זה קורה לפעמים בשפות שהן קרובות משפחה, ונדיר מאוד בשפות רחוקות (איטלקית ועברית, למשל). בהכללה אפשר לומר שעומדות בפני המתרגם שלוש אסטרטגיות:

1. ויתור: לא תמיד משחק המילים מצדיק את תרגומו. לפעמים התרומה שלו לעלילה או לאפיון הדמויות כל כך שולית, והתוצאה כל כך מסורבלת שעדיף פשוט לוותר. לפעמים נבחר במשמעות אחת בלבד של המילה, לפעמים נמחק משפט שלם שכל מהותו אותו משחק מלים, ולפעמים נפצה במקום אחר: כלומר נוסיף משחק מילים חדש במקום אחר, כדי לשמור את רוח הטקסט או הדמות. בכל מקרה חשוב להדגיש: העובדה שמשחק מילים שהיה במקור לא הגיע לתרגום לא אומרת בהכרח שהמתרגם לא שם לב אליו, זאת עשויה להיות החלטה מודעת של הרע במיעוטו.
2. הסבר: לפעמים לא מצליחים למצוא פתרון בשפת היעד, אבל משחק המילים חיוני לעלילה או לאפיון הדמות. במקרה כזה אין מנוס מהסבר, בין אם מדובר בהערת שוליים או בהנהרה (משפט הסבר המשולב בטקסט). זה לא פתרון אלגנטי, החינניות הטבעית של המקור הולכת לאיבוד, אבל זה יותר טוב מכלום.
3. משחק מילים חלופי: זהו הגביע הקדוש של עולם התרגום, להצליח למצוא משחק מילים בשפת היעד שיעביר את ריבוי המשמעויות וההומור של המקור. חשוב להדגיש שגם כאשר מוצאים משחק מילים חלופי יש לבדוק האם הוא מתאים למטרות של משחק המילים במקור: האם יש לשמור על המשמעות? להישאר באותו שדה סמנטי (כלומר תחום משמעויות)? לרמוז ליצירה אחרת או דמות מחוץ ליצירה? להכניס נופך גס? מתוחכם? האם העיקר הוא דמיון הצלילי? האם הוא מבוסס על מילה חשובה בטקסט (שם של דמות או מקום למשל)? האם הוא מתאים לאפיון הדמות? לאווירה?

הלוואי והייתי יכולה לומר שאני מצליחה להגיע תמיד לפתרון מהסוג השלישי, לצערי לא זה המצב. אבל לפעמים יש משחקי מילים שממש אי אפשר לעקוף. כפי שקרה למשל ברומן תעלול מאת דומניקו סטרנונה שיצא ממש עכשיו בהוצאת כתר. יש שם דיאלוג שלם, חצי עמוד, שמבוסס על שיבוש של מילה. זהו רומן קצר ומשובח שראוי להקדיש לו רשומה משלו, וכבר בשם הכותר יש ריבוי משמעויות. כפי שהסבירה הקולגה* שלי שתרגמה אותו לאנגלית, מישהי בשם ג'ומפה להירי:

"דולצֶ'טו או סקרצטו" זאת הגרסה האיטלקית של trick or treat, "תעלול או ממתק" […] משפט שנטבע באמריקה והוא בו זמנית מפציר ומצווה, צוהל ומאיים. כשילד אומר בליל כל הקדושים trick or treat המבוגר יכול לבחור אם להשתתף במשחק או לשאת בתוצאות. […]
סְקֶרְצֶטוֹ (scherzetto) זאת הקטנה של שם העצם סקרצו (בדיחה), שנגזר מהפועל סקרצָרֶה שמשמעותו להתבדח או לשחק. כשמישהו מכריז "סקרצי" הכוונה היא שאתה בטח מתבדח, "בצחוק". מוזיקאים יודעים שהמונח סקרצו מצביע על קטע נמרץ, שיש לנגן מתוך שמחת חיים.

בגרסה העברית בחרתי לאחר התלבטות לא קצרה בשם 'תעלול', בדומה לשם שנבחר באנגלית (Trick), בעיקר כי זאת המילה שמופיעה בדיאלוגים בתוך הספר. הגרעין העלילתי של הספר עוסק במאייר זקן ונרגן, כבר מעבר לשיאו המקצועי, שנאלץ להשגיח במשך שלושה ימים אינסופיים על נכדו בן הארבע, ילד מבריק ומעצבן. באופן מוכר להחריד מינון הטלוויזיה של הנכד הוא אחד מסלעי המחלוקת ביניהם.

אתחיל בדיאלוג כפי שהוא מופיע בתרגום לעברית:

"אפשר לראות סרטים מצוּפָּרים?"
"מצוירים."
היה לו קשה לקבל את הטענה שהסרטים לא היו מצוּפָּרים. הוא מנה באוזניי רשימה ארוכה: אווזים, ברווזים, קוקיות ואפרוחים, רשימה מדוקדקת של בעלי כנף שהופיעו בסרטים, הוכחה לכך שהסרטים היו מצוּפָּרים ללא שום ספק. חזרתי ואמרתי שהמילה היא מצוירים, והמינוח התקני הוא סרטים מונפשים. הוא מייד גרר אותי לדיון בנושא המשמעות של ציפורים, ציפורי נפש, הנפשה, סרטים מצוירים וסרטים מונפשים. אמרתי: אלו ציורים שזזים ומדברים, ויש להם נפש. הוא רצה לדעת מה זאת נפש. עניתי שזאת הנשמה, שבזכותה אנחנו זזים, רצים, מדברים, מציירים ועושים תעלולים. הוא עמד על דעתו שגם הציפורים בסרטים עושות את הדברים האלה בדיוק. אחר כך נראה שהשתכנע בהדרגה ושאל אותי:
"לדמויות בסרטים יש נשמה?"
"לא, מי שמציירים אותן נותנים להן אותה."
"הציורים שלך לא זזים."
"הם באמת לא סרטים מצוירים."

משחק המילים במקור מבוסס על הדמיון הצלילי בין המילים  Animali (חיות, אָנימָלִי) ו- Animati (הנפשה, אנימטי, סרטים מצוירים באיטלקית הם cartoni animati), והשיבוש הילדי החמוד של הנכד, שמחליף אות אחת במילה ומצליח לנמק את השיבוש שלו.

רק לשם ההדגמה אביא את התרגום המילולי של אותו דיאלוג:

"אפשר לראות סרטים של חיות?"
"מצוירים."
היה לו קשה לקבל את הטענה שהסרטים לא היו של חיות. הוא מנה באוזני רשימה ארוכה: אווזים, ברווזים, ארנבים, עכברים וחדפים, רשימה מדוקדקת של בעלי חיים שהופיעו בסרטים, הוכחה לכך שהסרטים היו של חיות ללא שום ספק. הוא מיד גרר אותי לדיון בנושא המשמעות של חיות, מתן חיים, הנפשה וסרטים מצוירים. אמרתי: אלו ציורים שזזים ומדברים, ויש להם נפש. הוא רצה לדעת מה זאת נפש. עניתי שזאת הנשמה, שבזכותה אנחנו זזים, רצים, מדברים, מציירים ועושים תעלולים. הוא עמד על דעתו שגם הסרטים המצוירים עושים את הדברים האלו בדיוק. אחר כך נראה שהשתכנע בהדרגה ושאל אותי:
"לדמויות בסרטים יש נשמה?"
"לא, מי שמציירים אותן נותנים להן אותה."
"הציורים שלך לא זזים."
"הם באמת לא סרטים מצוירים."

אין ספק שהדיאלוג הזה חסר משמעות. לכן קודם כל היה צריך למצוא שיבוש צלילי קרוב מספיק (מצוירים, מצופרים), ואז להתאים את שאר הדיאלוג, להחליף את רשימת החיות ולהוסיף פה ושם חיבורים חדשים (ציפורי נפש) ואפילו משפט הנהרה שלם. וזה המקום להודות לשותפתי לפשע, עורכת התרגום דניס הרן בן דור שהוסיפה את משפט ההנהרה. והנה, רק כדי להדגים את עומק השינויים (תזכורת, במקור הוחלפה אות אחת ויחידה), התרגום המילולי והתרגום שהודפס בסוף:

"אפשר לראות סרטים של חיות מצוּפָּרים?"
"מצוירים."
היה לו קשה לקבל את הטענה שהסרטים לא היו של חיות מצוּפָּרים. הוא מנה באוזני רשימה ארוכה: אווזים, ברווזים, ארנבים, עכברים וחדפים קוקיות ואפרוחים, רשימה מדוקדקת של בעלי חיים כנף שהופיעו בסרטים, הוכחה לכך שהסרטים היו של חיות מצוּפָּרים ללא שום ספק. חזרתי ואמרתי שהמילה היא מצוירים, והמינוח התקני הוא סרטים מונפשים. הוא מיד גרר אותי לדיון בנושא המשמעות של חיות ציפורים, מתן חיים ציפורי נפש, הנפשה וסרטים מצוירים וסרטים מונפשים. אמרתי: אלו ציורים שזזים ומדברים, ויש להם נפש. הוא רצה לדעת מה זאת נפש. עניתי שזאת הנשמה, שבזכותה אנחנו זזים, רצים, מדברים, מציירים ועושים תעלולים. הוא עמד על דעתו שגם הסרטים המצוירים הציפורים בסרטים עושיםות את הדברים האלו בדיוק. אחר כך נראה שהשתכנע בהדרגה ושאל אותי:
"לדמויות בסרטים יש נשמה?"
"לא, מי שמציירים אותן נותנים להן אותה."
"הציורים שלך לא זזים."
"הם באמת לא סרטים מצוירים."

ועוד מקרה אחד, של משחק מילים קטן, רק שתי מילים, בלי יותר מדי השפעה על שאר הספר, שבכל זאת גזל ממני לא מעט זמן.

הוא לקוח מספר שעדיין לא התפרסם, לכן אני לא יכולה לחשוף יותר מדי, אבל מדובר בשני גברים בוהמיינים, לא כל כך צעירים, שמתחילים בדיסקוטק עם שתי בחורות צעירות מאוד. כולם שתויים כהוגן (כן, דוחה, אבל זאת ספרות, לא מניפסט פמיניסטי).

אחת הבחורות שאלה אם אנחנו חלק מ- complesso.
"כן," אמר ג', "אשמה."

הסבר: complesso זאת מילה בעלת ריבוי משמעויות, זאת  יכולה להיות להקה, קבוצה, הרכב, אבל גם תסביך. הבחורה שואלת אם הם זמרים או נגנים, מה שכנראה יכול להפוך אותם לקצת יותר אטרקטיביים בעיניה, והגבר לוקח (בכוונה) את השאלה שלה לשדה סמנטי אחר ועונה לה שיש להם תסביך אשמה.

ברור שצריך למצוא כאן פתרון אחר, כי בעברית זה לא עובד. מכיוון שהתעסקתי במשפט הזה לפני ארוחת ערב הבאתי אותו לשולחן, ולפחות מישהו אחד טען שזה מקרה אבוד, אין שום צירוף בעברית שיוכל להתאים. התחלתי להריץ בראש אפשרויות פרועות: נגנים, מנגן על העצבים, שרים, שירים, זמרים, בתחום, בתחום שבת, ליצנים, שחקנים, קרקס, תסביך אב, פרויד, הפקת זהב, ריקוד, להקת מחול, מכרה זהב, סוכן, סוכן חשאי, הפקה, הפקת בושם, שמן.

יש להודות, די גרוע. המשכתי לחפש בראש צירופים שישמעו טבעיים בעברית ויחברו בין שני שדות סמנטיים שונים ושהראשון יוכל להיות אטרקטיבי לבחורה צעירה חובבת ידוענים. עד שבבוקר, בטיול עם הכלבה, נמצא הפתרון.

אחת הבחורות שאלה אם אנחנו מפיקים.
"כן," אמר ג', "לקחים."

---

 

* "הקולגה שלי ג'ומפה להירי", כל הרשומה הזו שווה בשביל המשפט הנונשלנטי הזה.