La signora Frola e il signor Ponza, suo genero – Luigi Pirandello
אבל לסיכום, הייתם יכולים לשער כזה דבר? אפשר באמת לצאת מהדעת ולא להיות מסוגל להבחין מי מבין השניים המשוגע, האם זאת הגברת פרולה או שזה האדון פונצה, החתן שלה. דברים כאלו קורים רק בוולדֶנָה, עיר מוכת גורל, שמושכת אליה את כל הזרים המוזרים!
זו היא המשוגעת או זה הוא המשוגע. אין דרך ביניים: אחד מהם חייב להיות משוגע. פחות מזה לא יכול להיות כאן… אבל לא, עדיף תחילה להציג את העניין על פי הסדר.
אני נשבע לכם שאני מוטרד ברצינות מהחרדה בה חיים כבר שלושה חודשים תושבי וולדנה, הגברת פרולה והאדון פונצה, החתן שלה, מעניינים אותי הרבה פחות. מפני, שאם אמנם אמת היא שאסון כבד פגע בהם , אמת לא פחותה היא שאחד מן השניים, לפחות, התמזל גורלו להשתגע והאחר סייע לו, וממשיך לסייע לו, כך שאין אפשרות, אני חוזר ואומר, לדעת מי מהשניים משוגע באמת; ברור שנחמה טובה מזו לא יכלו להעניק לעצמם. אבל אני שואל האם להחזיק ככה, בתוך סיוט, קהילה שלמה, קל בעינכם? לשלול מהם כל בסיס להכרעה, עד שלא יוכלו להבחין יותר בין אשליה ומציאות. חרדה, בהלת נצח. כל אחד רואה אותם מולו כל יום, את השניים האלה; מסתכל להם בפנים; יודע שאחד מהם משוגע; חוקרים אותם, סוקרים אותם, עוקבים אחריהם ו-כלום! איפה האשליה ואיפה המציאות. כמובן, בכל אחד טמון החשד הממאיר שהמציאות אינה עולה על האשליה, ושכל מציאות יכולה להיות בהחלט להיות אשליה ולהפך. הקל הדבר בעינכם? לו הייתי חובש את כובעו של המושל, למען בריאותם הנפשית של תושבי וולדנה, הייתי מוציא ללא היסוס צו פינוי לגברת פרולה ולאדון פונצה, חתנה.
אבל נמשיך על פי הסדר.
האדון פונצה הזה הגיע לוולדנה לפני שלושה חודשים, מזכיר במשרד המושל. הוא השתכן בבית דירות ביציאה מהישוב, זה שנקרא "הכוורת". שם. בקומה האחרונה, דירה קטנה. שלושה חלונות שפונים לשדות, גבוהים, עצובים (מפני שהחזית לשם, צפונית, מתחתיה כל המטעים החיוורים הללו, מי יודע למה, אמנם חדשה אבל כה בלויה) ושלושה חלונות פנימיים אל החצר הפנימית, מקום בו מתעקל מעקה המרפסת שמחולקת למדורים בשבכות. מהמעקה תלויות, מעלה מעלה, המון סלסילות המוכנות להשתלשל מטה בחבל בעת הצורך.
באותו הזמן, להשתאות כולם, סידר האדון פונצה במרכז העיר, ממש ברחוב הקדושים מס' 15, עוד דירה קטנה ומרוהטת בת שלושה חדרים ומטבח. הוא אמר שהיא צריכה להתאים לחמות, הגברת פרולה. ולמעשה, הגיעה זו חמישה או שישה ימים מאוחר יותר; והאדון פונצה טרח ללוות אותה, הוא לבדו, מתחנת הרכבת ולהביא אותה ולהשאיר אותה שם, לבדה.
כעת, תראה, אפשר להבין שבת מתחתנת, עוזבת את בית-האם כדי לחיות עם הבעל, אפילו בעיר אחרת; אבל את זה שאחר כך האם לא מסוגלת להישאר לבד רחוק מהבת, עוזבת את עירה, את ביתה והולכת בעקבותיה, ושבעיר שבה הבת והאם זרות, תלך לגור בבית נפרד, את זה כבר אי אפשר להבין בקלות; או שחייבים להודות שבין החמות והחתן יש חוסר התאמה כל כך חמור שהופך את החיים בצוותא לבלתי אפשריים לחלוטין, אפילו במצב כזה.
סביר שזה מה שחשבו בוולדנה מלכתחילה. ובוודאי שהאשם לדעת כולם היה באדון פונצה. לגבי הגברת פרולה, אם מישהו הודה שיתכן שחלק מהאשם גם בה, בגלל חוסר התחשבות או עקשנות או חוסר סובלנות, כולם לקחו בחשבון את אהבת האם שמשכה אותה להתקרב אל הבת, למרות שנגזר עליה שלא לחיות לצידה.
יש להודות שחלק גדול ההערכה לגברת פרולה נבע מהרושם הראשוני שיצר האדון פונצה אצל כולם, כנראה קשוח, אפילו אכזר, תחושה עזה במיוחד למראה שניהם. גוץ, נטול צוואר, שחור כמו אפריקני, שיער סבוך וזיפי מעל מצח נמוך, גבות מחוברות, סמיכות וזעופות, שפם שוטרים מבריק וגדול, עיניים כהות, חודרות, כמעט ללא לבן, עצמה אלימה, מטרידה, משתקת כמעט, אין לדעת האם כתוצאה מייסורים קודרים או בשל מבטי האחרים, האדון פונצה בוודאי לא משך אהדה או השרה אמון. לעומתו הגברת פרולה היא זקנה כחושה, חיוורת, קמטיה עדינים, אציליים, ארשת מלנכולית, אך מלנכוליה נטולת משקל, מעורפלת ועדינה, כזו שלא מונעת נעימות בין כולם.
עתה, בנעימות זו, שהיא טבעית עבורה, הגברת פרולה הראתה את עצמה בעיר מייד, ומייד תפחה בלב כולם הסלידה כלפי האדון פונזה; מכיוון שברור לכול איזה אופי יש לה, לא רק עדינה, כנועה וסתגלנית אלא גם מבליגה ומוחלת לגמרי על העוול שעשה לה החתן; אף שנודע שלא די שהאדון פונצה הגלה את האם העלובה לבית נפרד אלא גם הוסיף והתאכזר אליה ואסר עליה להתראות עם הבת.
אין זה כך, לא אכזריות, לא אכזריות, מוחה מייד הגברת פרולה בביקורה אצל הגברות של וולדנה, פושטת קדימה את ידיה, מזועזעת באמת שאפשר לחשוב כך על חתנה. והיא מזדרזת להכריז על כל מעלותיו, לספר עליו דברים טובים ככל שניתן להעלות על הדעת: האהבה הזו, הדאגה, תשומת הלב שלו אל הבת, ולא רק, גם עבורה, כן ,כן, גם עבורה: מסור, לא אנוכי… אוי, לא אכזריות, לא, למען השם! רק הדבר הזה: הוא רוצה את כולה, הוא רוצה את אשתו לעצמו, האדון פונצה, עד כדי כך שגם האהבה, ויש כזו (והוא מודה בה, איך לא?) לאמא שלה, הוא רוצה שלא תגיע ישירות אלא דרכו, באמצעותו, ככה. נכון, זה יכול להראות כאכזריות, אבל זו לא; זה דבר אחר, דבר אחר שהיא, הגברת פרולה, מבינה היטב ומייסר אותה מעבר ליכולת הביטוי. אופי, כמובן.. אבל לא, אולי סוג של מחלה… איך לומר? אלוהים, מספיק להסתכל לו בעיניים. אולי הן יוצרות רושם ראשוני רע, העיניים האלה; אבל הן מגלות הכל למי, שכמוה, יודע לקרוא בהן: הן מספרות על שלמות כלואה, עולם ומלואו של אהבה יש בתוכו, שבו צריכה האשה לחיות מבלי לצאת כלל, ולתוכו אף אחד, אפילו לא האם, אסור שיכנס. קנאה? כן, יתכן, אם רוצים להגדיר בגסות את הטוטליות הייחודית לאהבה.
אנוכיות? אבל אנוכיות שנותנת את הכול, כמו העולם, לאשה שלו! אנוכיות, ביסודה, היא הרצון שלו לכפות עליה עולם שלם של אהבה, האם היא תרצה לפלוש בכוח כאשר היא יודעת שהבת מאושרת, נערצת כל כך…על האם לשאת זאת! לגבי השאר, זה בכלל לא נכון שהיא לא רואה אותה, את הבת שלה. פעמיים שלו ביום היא רואה אותה: נכנסת לחצר הבית; מצלצלת בפעמון ומייד מופיעה הבת למעלה.
– מה שלומך, טילדינה?
– מצוין אמא, ואת?
– בעזרת השם, בתי שלי, למטה, תורידי למטה את הסלסילה!
ובסלסילה, תמיד מכתב של שתי מילים, עם אירועי היום. ככה, בשבילה זה מספיק. החיים האלה נמשכים כבר ארבע שנים, והיא כבר התרגלה אליהם, הגברת פרולה. נכנעה לגורלה, כן. היא כבר לא סובלת כמעט.
כאילו שקל להבין את ההשלמה הזו של גברת פרולה, את השגרה הזו שנוצרה מההקרבה שלה, הקרבה שנזקפת גם היא לחובתו של האדון פונצה, חתנה, חוב שהולך ומעמיק ככל שהיא מאריכה בדברי המחילה לו.
לכן בתרעומת אמיתית, ואני אומר שגם בפחד, הגברות של וולדנה, למחרת ביקור ראשון של הגברת פרולה, קיבלו הודעה על בקור צפוי נוסף, של האדון פונצה, שבקש מהן שיעניקו לו רק שתי דקות של קשב, למען "הצהרה נחוצה", אם הדבר אינו גורם להן אי נוחות.
בפנים סמוקות, על סף תבערה, בעיניים יותר קשות ויותר קודרות מתמיד, ביד ממחטה שבולטת בלובנה, כמו גם החפתים וצווארון החולצה, על רקע העור, שער הגוף והחליפה השחורים, האדון פונצה, מנגב ללא הרף את הזיעה שנוזלת על המצח הנמוך והלחיים החלקות והארגמניות, לא רק בגלל החום, אלא בגלל האלימות הכבושה שניכרת לעין ובגללה רועדות הידיים הגדלות וארוכות הציפורניים; באופן זה ובסלון זה, מול גבירות אלו שנראות לו מבוהלות קמעה, הוא שואל תחילה האם הגברת פרולה, חמותו, בקרה אצלן ביום הקודם; אחר כך, בכאב, במאמץ, בהתרגשות שגוברת מרגע לרגע, האם היא דברה איתן על הבת והאם היא אמרה שהוא אוסר עליה באופן מוחלט לראות אותה ולעלות לביתה.
הגברות, בראותן אותו כל כך נרגש, כפי שקל לדמיין, מהרו לענות לו שהגברת פרולה, כן, זה נכון, ספרה להן על האיסור לראות את הבת, אך גם דברים טובים ככל שניתן להעלות על הדעת, עד כדי כך שהיא מוחלת לו, ולא רק זה אלא שהיא אינה מטילה עליו אפילו צל צילה של אשמה בנוגע להרחקה שלה עצמה.
אך לא רק שתשובה זו של הגברות לא הרגיעה את האדון פונצה, אלא שהוא התרגש יותר אפילו; עיניו הפכו קודרות יותר; חודרות יותר; אגלי הזיעה כבדים יותר; לבסוף, במאמץ עצום לרסן את עצמו, המשיך "בהצהרה הנחוצה" שלו.
והנה היא בפשטות: הגברת פרולה, אומללה שכמותה, זה לא נראה כך, אבל היא משוגעת.
משוגעת מזה ארבע שנים, כן. השיגעון שלה מתבסס בדיוק על האמונה שלה שהוא לא רוצה לתת לה לראות את בתה. איזה בת? היא מתה, היא מתה כבר ארבע שנים הבת: והגברת פרולה, בדיוק בגלל הצער שגרם לה מוות זה, השתגעה: במזל, השתגעה, כן, מפני שהשיגעון הוא המפלט שלה מהצער חסר המוצא. ברור שלא היתה יכולה להימלט אלמלא האמינה שבתה לא מתה באמת ושהוא, החתן שלה, לא רוצה לתת לה לראותה יותר.
רק בשל החמלה על האומללה, הוא, האדון פונצה משלים כבר ארבע שנים, בקורבנות עצומים, עם הטירוף מעורר הרחמים הזה: הוא מחזיק, בהוצאות שהן מעל ליכולתו, שני בתים: אחד לעצמו ואחד עבורה; ומכריח את אשתו השנייה, שלמרבה המזל עושה זאת בנדיבות וברצון, ומשלימה עם הטירוף הזה. אבל הנדיבות, באמת, צריך להיות לה גבול: גם בשל המעמד שלו כעובד צבור, האדון פונצה לא יכול להרשות שיחשבו בעיר דבר כל כך אכזרי ולא סביר: כלומר שהוא, בגלל קנאה או סיבה כלשהי אחרת, אוסר על אם מסכנה לראות את בתה שלה.
בהצהרה זו, קד האדון פונצה בפני הגברות הנבוכות והלך לדרכו. אולם מבוכה זו של הגברות לא הספיקה להתפוגג אף במעט וכבר הופיעה שוב הגברת פרולה, בארשת המתוקה שלה, של מלנכוליה מעורפלת ובקשה לסלוח לה, אם בגינה נתפסו הגברות הטובות לבהלה מסוימת בשל הביקור של האדון פונצה, חתנה.
והגברת פרולה, בחביבות ובטבעיות הגדולות בעולם, הצהירה בתורה, אך בחשאיות רבה, למען השם! מפני שהאדון פונצה נושא תפקיד ציבורי, ובדיוק בגלל זה נמנעה בפעם הראשונה מלהגיד, מפני שאכן זה עלול לפגוע קשות בקריירה שלו; האדון פונצה, מסכן – מזכיר מעולה, מעולה, במשרד המושל, מושלם, מדייק בכל מעשיו, בכל מחשבותיו, מלא בתכונות טובות – האדון פונצה, מסכן, בנקודה זו בלבד חסר… חסר כל הגיון, זהו; המשוגע זה הוא; והשיגעון שלו מבוסס בדיוק על זה: האמונה שאשתו מתה מזה ארבע שנים ושהוא מסתובב ומספר שהיא המשוגעת, הגברת פרולה שמאמינה שהבת עדיין בחיים. לא, הוא לא עושה את זה בכדי להצדיק בדרך כלשהי בפני האחרים את הקנאה המטורפת כמעט והאיסור האכזרי עליה לראות את הבת, לא; הוא מאמין, באמת ובתמים מאמין האומלל שאשתו מתה וזו אינה אלא אשה שנייה. מקרה מעורר חמלה!… נו, האיש האומלל, מפני שהאהבה המופרזת שלו כמעט הצליחה בעבר לחסל, להרוג את האשה הצעירה והעדינה עד שהיה צורך להבריח אותה בחשאי ולסגור אותה ללא ידיעתו בבית הבראה. האיש המסכן, טירוף האהבה הזה עוות לו נוראות את המוח, שיגע אותו; הוא האמין שהאישה מתה באמת: הרעיון הזה נתקע לו כל כך עמוק במוח שאי אפשר היה יותר להוציא אותו משם, אפילו כאשר היא חזרה משם אחרי שנה בערך, פורחת כבראשונה והופיעה לפניו. הוא חשב אותה לאחרת: גם בזכות עזרתם של אחרים, קרובים וחברים, שהעמידו פנים שאלו נישואים שניים, והשיבו לו בשלמות את האיזון הנפשי.
כעת מאמינה הגברת פרולה שיש לה יסוד לחשוד שמזה זמן מה חזר חתנה לעצמו והוא מעמיד פנים, מעמיד פנים בלבד, שהוא מאמין שאשתו היא אשה שנייה, בכדי לשמור אותה לעצמו, ללא קשר עם אף אחד, מפני שמפעם לפעם מתפרץ בו מחדש הפחד שהיא שוב תילקח ממנו בהיחבא.
אכן כן. איך להסביר, אם אין זה כך, את כל הדאגה ותשומת הלב שהוא מקדיש לה, החמות שלו, אם הוא באמת מאמין שזו שעימו היא אשה שנייה? הוא לא היה חייב לציית למחויבות לדאגה כה רבה למשהי, שלמעשה, איננה כבר החמות שלו, נכון? את זה, שים לב, אמרה הגברת פרולה, לא בשביל להוסיף ולהוכיח שהוא המשוגע; אלא גם כדי להוכיח לעצמה שהחשד שלה מבוסס.
בינתיים, – היא מסכמת באנחה שמפתלת את שפתיה לחיוך מתוק ומלא תוגה – בינתיים הבת המסכנה שלי חייבת להעמיד פנים שאיננה מי שהיא, אלא אחרת, וגם אני חיבת להעמיד פנים שאני משוגעת שמאמינה שהבת שלה עדיין בחיים. אבל זה לא עולה לי ביוקר, תודה לאל, מפני שהיא שם, הבת שלי, בריאה ומלאת חיים, אני רואה אותה, מדברת איתה, אבל נידונה שלא לחיות עמה, וגם לראותה ולדבר עמה רק ממרחק, מפני שהוא חייב להאמין, או להעמיד פנים שהוא מאמין שהבת שלי, אלוהים ישמור, מתה וזו שעמו היא אשה שנייה. אבל אני חוזרת ואומרת מה זה חשוב אם בדרך זה הצלחנו להחזיר את השלווה לשניהם? אני יודעת שבתי נערצת, מרוצה; אני רואה אותה, מדברת עמה, ומתוך אהבתי אליה ואליו אני כופה על עצמי לחיות ככה ולהיחשב למשוגעת, גברתי, סבלנות..
אני שואל, לא נראה לכם שוולדנה נשארה פעורת פה? כולם מחליפים מבטים כחסרי בינה? למי להאמין מבין השניים? מי המשוגע? איפה המציאות? איפה האשליה?
את זה יכולה להגיד אשתו של האדון פונצה. אבל גם בה אי אפשר לבטוח, בפניו היא מחויבת להיות האשה השנייה; כפי שאי אפשר לבטוח בה בפני הגברת פרולה, היא מאשרת שהיא הבת. חייבים להפריד אותה ולתת לה להגיד את האמת בארבע עיניים. זה בלתי אפשרי. האדון פונצה, בין אם הוא משוגע או לא – הוא באמת קנאי עד מאד ולא נותן לאיש לפגוש את אשתו. הוא מחזיק אותה למעלה, כמו אסירה, נעולה; וזה ללא ספק תומך בגברת פרולה; אבל האדון פונצה אומר שהוא מחויב לנהוג כך, ושאשתו בעצמה כופה זאת עליו, מפחד שהגברת פרולה תכנס לבית במפתיע. זה הסבר אפשרי. עובדה נוספת היא שהאדון פונזה לא מחזיק אפילו משרתת בבית. הוא אומר שהוא עושה זאת מטעמי חסכון, הוא צריך לשלם שכירות לשני בתים; ובינתיים הוא לוקח על עצמו את נטל הקניות היומי, והאשה, שלפי דבריו אינה בתה של הגברת פרולה, נושאת בעול מתוך חמלה עליה, מכיוון שהיא זקנה אומללה שהיתה החמות של בעלה, ודואגת בעצמה לכל ענייני הבית, גם העלובים ביותר, ואינה יכולה להיעזר במשרתת. זה נראה לכולם מעט מוגזם. אבל אמת היא שמצב העניינים זה, אם אין זה בגלל הרחמים ניתן להסבירו בגלל הקנאה שלו.
בינתיים, המושל של וולדנה, מרוצה ההצהרה של האדון פונצה. אבל ברור שתדמיתו, ובמידה רבה גם התנהגותו אינן מעידות לטובתו, לפחות בעיני הגברות של וולדנה שנוטות להאמין לגברת פרולה. למעשה, היא הראתה להן ברוב התחשבות את הפתקאות הלבביות שיורדות אליה בסלסילות של הבת, וגם לא מעט מסמכים פרטיים אחרים, שהאדון פונצה אינו נותן בהם שמץ של אימון, באומרו שהם הונפקו כדי לאשש את ההונאה הנוגעת ללב.
בכל מקרה, דבר אחד וודאי: הם שניהם מפגינים זה כלפי זה, רוח הקרבה מופלאה, נוגעת ללב וכאשר האחד מפגין שיגעון השני מעניק לו חמלה עדינה. שניהם שוטחים נהדר את טיעוניהם, עד שלא יעלה בדעתו של משהו בוולדנה לומר שאחד מהשניים משוגע, אילו לא אמרו זאת הם בעצמם: האדון פונצה על הגברת פרולה והגברת פרולה על האדון פונצה.
הגברת פרולה מבקרת תדיר את חתנה במשרדי המושל כדי להתייעץ בו, או שהיא היא מחכה לו כדי ללוות אותו בקניות: הוא מצידו, לעיתים קרובות מאד בשעתו החופשית וכל ערב הולך האדון פונצה לבקר את הגברת פרולה בדירה המרוהטת; ובכל המקרים שבהם אחד מהם פוגש את השני במקרה; הם ממשיכים ביחד בלבביות רבה; הוא נותן לה ללכת לימינו ואם היא עייפה מגיש לה את ידו, והם הולכים כך ביחד, למרות המלמולים והתדהמה והבהלה של האנשים שחוקרים אותם, סוקרים אותם עוקבים אחריהם, ו-כלום! לא מצליחים עדיין בשום אופן להבין מי המשוגע מבין השניים, איפה האשליה ואיפה המציאות.
תרגום – שירלי פינצי לב
מרת פרולה ומר פונצה, חתנה – לואיג’י פירנדלו -בקורת
. מדבר הטטרים – דינו בוצאטי. מכיוון שזה הספר הפותח את הרשימה ארשה לעצמי טון דרמאטי: הספר הזה שינה את חיי. הרבה ספרים השפיעו עלי, אבל רק עליו אני יכולה להצביע באופן חד משמעי. אחרי שקראתי אותו התפטרתי מהעבודה. ונא לא לזלזל – עבדתי במשך 18 שנה רצופות במקום הטוב ביותר בארץ. העלילה פשוטה, קצין צעיר מוצב כתפקיד ראשון ומאוס במצודה נידחת שמטרתה להגן מפני פלישה משוערת של טטרים מסתורים. בהדרגה הוא שוקע בתוך שגרת המצודה, עולמו מצטמצם אל בין חומותיה וההמתנה לטטרים הופכת לתכלית חייו. הגיבור האמיתי של הרומאן הוא זמן החיים הקצוב שזולג לנו בין האצבעות, בקלות רבה כל כך. אמנם אלגוריה שקופה, אבל משובחת, לדעתי זוהי יצירת מופת מהשורה הראשונה, ולא רק של הספרות האיטלקית.
. מסע סנטימנטלי קצר – איטאלו סבבו. נובלה קצרה שהיא אולי היפוכו של הספר הקודם. אדון אגיוס, איש עסקים ומשפחה מזדקן יוצא לבד לנסיעה בת יומיים ברכבת. הנסיעה הקצרה הזו משמשת לו כתירוץ למסע נפשי, הוא בודק בדמיונו את גבולות החופש שלו, את יחסו לעולם ואת חייו. אדון אגיוס הוא אדם מפוקח לגמרי ורומנטי עד עמקי ליבו. קסמה של הנובלה מצוי בדיוק בשילוב הבלתי אפשרי הזה, ביכולת שלו להכיל בו זמנית, ובשלווה, נקודות מבט סותרות. אביא ציטוט קצר לדוגמה, בעת הפרידה בתחנת הרכבת מנופפת לו אשתו בהתלהבות מוגזמת: "אחר כך, כשנעלמה מעיניו, הבין. באותה תנועה ביקשה להזהירו בפעם האחרונה שישמור על הכסף בכיס החזה. איזו הקלה! הוא חייך, ובצייתנות, כדי לשכך את נקיפות המצפון על שאהבתו לאשתו גדולה יותר מאי-פעם דווקא עכשיו, כששוב אינו רואה אותה, מישש בחוזקה בכיס החזה. הארנק, ששלושים שטרות של אלף לירות ניפחו אותו, עדיין היה שם." הנובלה שנכתבה בשנת 1926 תורגמה לעברית לאחרונה בידי אריאל רטהאוז. תרגום יפהפה ומלא קסם. מומלץ בכל לב.
. כאוס רגוע – סאנדרו ורונזי. שלושה חודשים בחייו של פייטרו פלדיני, בן 43, מנהל בחברת מדיה בינלאומית. הרומאן נפתח בסצנה דרמטית בה פייטרו ואחיו מצילים מטביעה בים שתי נשים זרות. תוך כדי מאבק בגלים האשה הזרה כמעט ומטביעה את פייטרו וכאשר הוא חוזר לביתו הוא מגלה שבאותו זמן בדיוק מתה אשתו לעיני בתם בת העשר. פייטרו מבלה את שלושת החודשים הבאים על ספסל בגן מול בית ספרה של ביתו. הספסל הופך למקום עליה לרגל כאשר בני משפחתו, עמיתיו לעבודה ואף זרים גמורים באים לדבר איתו ולשתף אותו בצרותיהם, "לסבול מולו" כפי שהוא אומר. הספר משקף מצד אחד את מסע האבל הפרטי שלו ומצד שני מציג מבט על החברה העכשווית, הארעיות, והטכנולוגיה שחותרת תחת כל המבנים החברתיים, גם האינטימיים ביותר. רומאן מצוין, שתורגם רק לפני שלושה חודשים ומסיבה לא ברורה לא זכה כמעט לתשומת לב. לחדי העין: כן, על פי הרומאן נעשה הסרט שהוצג בארץ תחת הכותרת "אי של שקט", אחד העיבודים התמוהים ביותר של ספר לסרט, למה לנסות לעבד לסרט מונולוג פנימי? הספר מרתק, בסרט לא קורה כלום.
. אלה תולדות – אלזה מורנטה. כאן אני מתחילה להיתקע, מה אפשר לומר על יצירת מופת כל כך מובהקת? הרומאן מספר בחמלה רבה על משפחה אחת קטנה ברומא בעת מלחמת העולם השנייה. אשה, שני בניה, וכמה שכנים שנרמסים בשולי ההיסטוריה. אוזפה הקטן, גיבור הרומאן, הוא התגלמות התום, אני עדיין מחפשת את הקורא שאוזפה לא הצליח להמיס.
5. קולות הערב – נטליה גינצבורג. בעצם יכולתי לבחור כל אחד מספריה של גינזבורג, הקול הייחודי שלה נמצא בכולם. גינצבורג כותבת בשפה פשוטה, בטון אגבי, על אירועים יומיומיים המסתירים דרמות גדולות של אנשים רגילים. בספר הזה שלושה רומאנים קצרים, ב-"ככה זה קרה" מספרת אשה צעירה וטובת מזג, "בעלת פרצוף של נזירה" כיצד קמה וירתה יום אחד בבעלה.
7. הברדלס, סיפורים – ג'וזפה ת' די למפדוזה. עלילת הרומאן שנכתב לפני חמישים שנה מתרחשת כמאה שנה קודם לכן, בעת איחוד איטליה. נסיך סיציליאני מאבד את כוחו ואת נכסיו לטובת הרפובליקה והמעמד הבורגני החדש. שקיעת העולם הישן ועלית העולם החדש דרך מבטו של מי שיודע שגורלו נחרץ וזמנו תם: "אם אנחנו רוצים שהכול יישאר בעינו, יש צורך בשינוי יסודי".
8. אגוסטינו – אלברטו מוראביה. סיפור התבגרות עדין של נער בן שלוש עשרה בעת חופשה על שפת הים עם אמו האלמנה הצעירה. במהלך החופשה יוצא הנער לראשונה מתחת לסינורה של האם והוא נאלץ להתמודד גם עם החספוס שבחוץ וגם עם הדמות החדשה של אימו כאישה חושנית. עדינות אינה מאפיינת את כלל יצירתו של מוראביה, אבל זו נובלה מאופקת ויפה.
9. בדידותם של המספרים הראשוניים – פאולו ג'ורדנו. רומאן חדש יחסית אשר זכה לתהודה רבה, באיטליה וכאן. כוחו של הספר בעיני הוא באמינות שבה הוא מצליח לתאר מתמטיקאי עצור שאינו מצליח לבנות קשר אפילו עם החברה הטובה ביותר שלו. כמי שבאה מהעולם הזה פגשתי לא מעט "מתיה" כאלו שמתנהלים בשקט ושום אות חיצוני לא מסגיר את הכמיהה שלהם לקשר.
על ספרות איטלקית - בעברית 