Tag Archives: Marino Buzzi

הפעם האחרונה שהייתי בן שש עשרה – מרינו בוצי

Peasants Quarrelling in an Interior

Peasants Quarrelling in an Interior, Adriaen Brouwer, 1630

כמה אופטימי כבר יכול להיות רומאן שנפתח בלוויה? לא יותר מדי. נער בן שש עשרה נעלם יום אחד. הולך לבית הספר ולא חוזר. נער רגיל, לא חכם וגם לא טיפש במיוחד. ממשפחה איטלקית טיפוסית: אבא, אמא, ילד. יש רק בעיה אחת, משקלו של ג'ובאני יותר ממאה ועשרים קילו, בגיל שש עשרה. המשקל העודף לא הופיע יום אחד בגיל ההתבגרות, הוא ליווה אותו מאז ילדותו המוקדמת והעיק עליו, על הוריו, על היחסים ביניהם, וחצץ בינו לבין העולם כולו כמעט. כל אחד ניסה לטאטא את הבעיה בדרך אחרת: שיחות עם פסיכולוג, דיאטה, נזיפות, התעלמות. ובכל זאת שני דברים לא נעלמו: השומן וההצקות של החברים לספסל הלימודים. ואז יום אחד נעלם ג'ובאני וכבר אי אפשר היה להמשיך להכחיש את קיומו.

הרומאן מתרחש בתקופה שבין היעלמותו של ג'ובאני לבין הלוויה שפותחת את הספר, ומתאר את המערבולת שאליה הוטלו הוריו, בני כיתתו, הוריהם, המנהלת, ובעצם כל העיירה הקטנה. אנחנו שומעים את קולו של ג'ובאני, אבל לא רק אותו, גם את קולם של המתעללים: זה שאמו מתנכרת אליו, זה שמוכר סמים כדי לחסוך לאוניברסיטה, זאת שאביה מובטל. גם את קולו של הנער ההומו שלא נכנע לבריונות, ואת ההורים המושפלים שמעדיפים לקבל דמי לא יחרץ ממשפחת הבריון שריסק לבנם את הלסת, כדי לפחות לתקן את שיניו. ומבין כל הקולות מנסים הקוראים להרכיב את הפאזל של הסיפור, כי ברור שקרה שם משהו, אבל עד העמוד האחרון לא נחשפת התמונה במלואה, ויאמר לזכותו של בוצי שהוא מצליח לדלג בין הקולות ולהשאיר את הקורא במתח, למרות הסוף הידוע מראש.

בריונות נוער היא בעיה מוכרת. לא חדשה. אבל הטכנולוגיה המודרנית הוסיפה לה ממדים חדשים. אפשר לבזות את הקורבן גם במרחב הווירטואלי. קל יותר להתאגד מאחורי גבו, קל להסתיר את ההתעללות מהמבוגרים, קל מאוד להפיץ תמונות משפילות. כך למשל נערים מצלמים את ג'ובאני בעירום במלתחות ומפיצים את התמונות. אחרי שקראתי את הספר ניסיתי לחפש קצת חומר רקע בנושא. שלא במפתיע אין פתרונות בית ספר. גם כשמדברים, חושפים, מציפים, מתריעים, מודעים – הבריונות לא נעלמת. הספר נאמן למציאות, ולא מנסה ליפות אותה או להציע פתרונות קסם חינוכיים. כלומר, קל לסווג ספר שרוב גיבוריו בתיכון כספרות נוער, אבל לא מדובר ברומאן חינוכי, ומבחינה זו אני מסכימה עם הסופר, מרינו בוצי, שהוא פונה לקוראים מבוגרים כמו גם לצעירים. ויש להודות, אבטלה, פערים .כלכליים ונישואים קרים הן לא בעיות של בני נוער, אבל לא פעם בני הנוער, שעדיין לא פיתחו הגנות, הם הראשונים להישבר

לקריאת העמודים הראשונים בעברית

L'ultima volta che ho avuto sedici anni, Marino Buzzi

1/10/2015, Baldini & Castoldi, 171 p.

מודעות פרסומת

הפעם האחרונה שהייתי בן שש עשרה – מרינו בוצי – תרגום

L'ultima volta che ho avuto sedici anni –  Marino Buzzi

כל העיירה נמצאת היום ברחוב, צועדת בטור מאחורי רכב הקבורה המוביל סודות ושתיקות עד בית הקברות. אני רואה אותם lultimavoltaמתקדמים, באיטיות, בעיניים מנוכרות ושלוות. יום יפה היום. השמש משתקפת בשמשות המכוניות, החורף כמעט מאחורינו והעיירה קמה לתחיה. ריח אחר נישא באוויר, ריח של אדמה לחה ופרחים, העצים חוזרים לחיים והכול נצבע מחדש. בעלי החנויות בשכונה החליטו להשאיר את תריסי הברזל מוגפים בעת הטכס הדתי, ראש העיר לא הכריז על אבל, אך דיבר באריכות במסיבת עיתונאים. סיפור מושלם לתוכניות אחר הצהרים בטלוויזיה. עשרות עיתונאים ממתינים בפינות הרחוב, מישהו ניסה לחצות את הסרט שמתחה המשטרה כדי לראיין את האנשים בשורה הראשונה, מצלמות הטלוויזיה עוקבות מקרוב אחר האירוע, הן אוספות חומרים למהדורות החדשות של הערב.

 המנהלת צועדת בראש משלחת בית הספר, פניה מוסטים הצדה בהבעה רצינית של מי שיודע להיות במוקד תשומת הלב. מאחוריה המורה לצרפתית, שבזכותו קראתי את הנסיך הקטן ואת שירת רמבו, המורה שאהב לשמוע את הריש שלי, והמורה לאיטלקית שמעולם לא חיבב אותי ואף פעם לא נתן לי יותר משש על החיבורים ובבחינות. כמובן שגם כל האחרים נמצאים שם. יש כאלו שרק הפנים שלהם מוכרים לי, אבל יש כאלו שאני מכיר מאז שהייתי ילד: נמצאת שם למשל בעלת המאפיה, שתמיד היתה נחמדה אלי ומעולם לא סיפרה לאמי שאני עובר אצלה לפני בית הספר וקונה בריושים ולחמניות. השרת שהגן עלי יותר מפעם אחת, הנערות מנבחרת הכדורעף, ועוד הרבה, המון אנשים אחרים. כולם צועדים בטור, מבועתים, עם נר ביד. אילו הייתי מחליט להגיח עכשיו, אחרי חודשים של היעדרות, אולי היו כולם מתאבנים. או שאולי לא היה אכפת לאף אחד. אני לא חושב שהם באמת מרגישים בחסרוני.

 גם חברי לכיתה והוריהם נמצאים כאן.

 ג'וליו מביט סביב מוטרד, הוא מרכיב משקפיים כהים, על פניו הבעה מתוחה והטיק העצבני בשפה העליונה שתוקף אותו כשהוא מפחד. כולם מכנים אותו "הצל" מפני שהוא לא נתפס אף פעם, הוא ערמומי וזריז. הוא השפוט של טוני, זה שעושה את כל העבודה המלוכלכת. אבל היום הוא לא נראה מסוכן במיוחד, הוא נראה לי כמו ילד מבוהל. הוא נשאר צמוד לאמו, מצפה ללטיפה כמעט. היא כמובן לא מבינה, אולי היא חושבת שהבן שלה נסער בגלל מה שקרה. היא משלבת את זרועו בזרועה ומשעינה את ראשו על כתפה. אישה קטנה עם שיער אדמוני יפהפה ועיניים ירוקות. תמונה משפחתית יפה. הייתי רוצה לגשת אליה ולצעוק עליה שהבן שלה לא בחור טוב, הוא טיפוס עלוב, סמרטוט שמוכר סמים עבור טוני, ושהיא לא יודעת כלום על הבחור שהיא מנסה לנחם.

 אבל אני לא אעשה זאת. אני אמשיך להסתתר כאן, ליהנות מההצגה, ולספר לכם מה קרה בקהילה הקטנה הזו של אנשים טובים, אני אספר לכם כל מה שהתרחש מאחורי הדלתות הסגורות שאסור לאיש לפתוח לעולם.

 מכאן אני יכול לראות גם את אנה, היא נראית עצובה באמת. מבטה נעוץ במרקו. המצב ביניהם כבר לא כל כך טוב והיא פוחדת להישאר לבד. אם מרקו יעזוב אותה, שלום ולא להתראות לערבים עם החבורה, לדיסקוטקים שצריך לחרוש קילומטרים בכבישים כדי להגיע אליהם, לאלכוהול, לסמים, למסיבות הפרטיות שאליהן יכולים ללכת רק המגניבים, ומעל הכול, להתראות לכבוד. כי זה הדבר שמשפר את הרגשתה: הקנאה של הנערות האחרות, המבטים מלאי ההתפעלות או מלאי התשוקה של הנערים. אבל אנה לא היתה כזו כשהכרתי אותה. כאילו איבדה פתאום את את התום שאפיין אותה. הילדה הרזה והמתבודדת, הילדה המסורבלת מעט שעזרה לי להכין שיעורים, הפכה לנערה מפוכחת וקרה שמשתדלת להיראות כמו מישהי שאיננה היא באמת.

 בעבר היא הצליחה לראות מעבר להופעה החיצונית שלי, היא תיקנה את השגיאות שלי בחיוכים לבבים, סיפרנו זה לזה בדיחות מטופשות על המורה למתמטיקה ואז אמא שלי היתה מביאה לנו ארוחה קלה. זה היה הרגע היחיד שבו לא אכלתי, אולי מבושה, אולי מהפחד לעשות את הדבר הלא נכון, להתלכלך כמו תמיד, לעשות מעצמי אידיוט. היא אכלה ואחר כך חייכה במבוכה, לפעמים דיברה אלי בפה מלא ושוב צחקנו. היא גרמה לי להרגיש נורמלי. אבל כולנו היינו קטנים יותר, רק סיימנו את החטיבה. אחר כך התחילה אנה להשתנות. נפגשתי איתה פחות ופחות ולא ידעתי מה לענות לשאלותיה של אמי: "למה אנה לא מגיעה יותר? רבתם?"

 כשאמא הבינה שאנה לא תבוא לבקר אותי יותר היא הפסיקה לשאול, היא אמרה לי: "אנה התבגרה," ולא חזרה לדון בנושא יותר.

[ פתיחה של רומאן, כאן רשומת הבקורת]

משמעויות – פוסט אורח של מרינו בוצי

בעקבות תרגום פתיחת הספר של מרינו בוצי ברשומה הקודמת, התפתח דיון קצר בשאלות של הבדלים תרבותיים, שפה ותרגום. מרינו בוצי פרסם אתמול רשומה בנושא, אביא תחילה את תרגומה לעברית ואחר כך כמה הערות שלי.

משמעויות – מרינו בוצי

לפי כמה ימים בקשה ממני שירלי פינצי לב (אנו בקשרי פייסבוק) לתרגם לעברית חלק מהפרק הראשון של 'עוד רב-מכר אחד ואבדנו', חשבתי שזו יוזמה ממש נחמדה ומועילה והסכמתי בהתלהבות. במייל ששלחה לי אחר כך הביאה לידיעתי שאחד הקוראים שלה אשר קרא את התרגום נפגע ממשפט חסר משמעות עבורי: "להכין סבון מהשומן שנשאב מהשכנה".

אכן מעניין לשים לב כיצד משפט שהיה תמים עבורי מקבל בתרבות אחרת טעם מר של עבר טרגי. עבור העם היהודי, שעבר רדיפות במשך אלפי שנים ובמיוחד בתקופה הנאצית, סבון שיוצר מגוף אנושי הוא מציאות טרגית.

לפעמים אני שוכח את החשיבות ואת הכוח של המילים. ויחד עם זאת כתבתי עבור השנתון של הוצאת גואנה (יצא במאי) על חשיבות המילים בכותרת: על המילה מתרומם. אני מאמין שהשיג ושיח עם שירלי פתח צוהר במחשבתי: חייבים לגלות מחדש את חשיבות המשמעות של המילים, את הערך של המשפטים, בהקשר ההיסטורי. חייבים להבין ולהכיר תרבויות אחרות, מנקודת מבט תרבותית היסטורית. אני חייב לומר שהגילוי שמשפט שנכתב על ידי ללא כל מחשבה על השואה (אני חשבתי על הסרט "מועדון קרב") העלה תהיות אצל קוראות וקוראים ממוצא יהודי החזיר אותי לאדמה. הבנתי שתמיד יש למילים משמעות עמוקה יותר.

—–

עד כאן מרינו בוצי, וכמה הערות שלי. הדיון החל בעקבות התגובה של 'אחת העם' אשר כתבה: "מה זה למשל לשאוב שומן כדי לייצר סבון משכנה ?! שקיע מהתקופה הנאצית האפלה ,או שאולי מגיע בכך אלינו שקיע מוקדם בהרבה מתקופות ימיביניימיות ואולי עוד אפילו משהו קדום יותר,שמבטא מחסור של נצורים כברוח של מדרש איכה ודומיו ?". כאשר תרגמתי את המשפט על השכנה לעברית עלתה גם אצלי הקונוטציה הנאצית, קונוטציה כמעט בלתי נמנעת אצל דוברי עברית. אבל המשפט הזה נראה לי חשוב בטקסט, גם אם הקונוטציה של דובר איטלקית (כפי שלאחר מכן ענה לי מרינו) שונה לגמרי. מהמשפט הזה מגיח הרוצח הסדרתי החבוי, אשר מוצהר בטקסט כעבור כמה משפטים. המשפט הזה הוא המקום הקרוב ביותר בקטע ל'הראיה' (showing, על פי האבחנה המוכרת בין 'הראיה' ל'הגדה', telling), לכן גם אם האפקט שלו חזק ומזוויע יותר בעברית מאשר באיטלקית – לא יהיה נכון לעדן אותו. יש טווח לא קטן בין השתקה להסתה, וגם אם בסוגי שיח אחרים יש מקום להגביל אותו, לספרות עדיין מותר להתקרב מאד לגבולות, אין הרבה ערך לספרות המוכפפת לכללי התקינות הפוליטית למיניה.

מרינו כתב גם על האופן שבו התרגום האיר עבורו מחדש את שהוא עצמו כתב ועל הצורך במפגש בין תרבויות. לטעמי הירידה לעומק הטקסט המקורי והמפגש בין תרבויות הינם הדברים המרתקים ביותר בתרגום, כאשר לא פעם נחשפות משמעויות דווקא בתרבות היעד.

ועוד הערה, על האופן שבו האווירה התרבותית מכוונת את הקריאה למקום הצפוי. אחת העם לא טענה שהמשפט פגע בה, וגם אני לא כתבתי זאת למרינו, רק שאלתי מה המקור שלו לדימוי החריף הזה והזכרתי את הקונוטציה שלנו. הוא מיד התנצל, כתב בבלוג שהקוראת נפגעה, ואחד הקוראים שלו התלונן על ההיעלבויות המופרזות בימינו. נדמה לי שמי שגרר אותנו להקצנה המיותרת הזו היא שוב תרבות התקינות הפוליטית שמנתבת את הקריאה למסלולים המוכרים ורואה צל הרים כהרים.

עוד רב-מכר אחד ואבדנו – מרינו בוצי

מרינו בוצי כתב ופרסם שני ספרים ובינתיים עובד לפרנסתו כמוכר בחנות ספרים בבולוניה. בבלוג שלו הוא מפרסם מדי ערב אנקדוטות מהמקום בו נפגשים ספרים, כלכלה קפיטליסטית וקוצר רוח של המאה ה-21. בעבר תרגמתי רשומה משעשעת שלו ועכשיו קבלתי את רשותו לתרגם ולפרסם כאן את הפרק הראשון של ספרו האחרון: "עוד רב-מכר אחד ואבדנו, יומן רציני  למחצה של מוכר ספרים". אמנם הוא מתייחס לסופרים וספרים שברובם לא מוכרים בארץ, אבל קל לנחש לאיזה סוג ספרים הוא מתכוון.

 Ringrazio Marino Buzzi

הרשומה מתפרסמת עכשיו בעקבות הקול הקורא של אלכס אפשטין להחרמת שתי רשתות הספרים הגדולות. אני שומעת את הטענה ששוק הספרים הישראלי על סף קריסה כבר מספר שנים, מאנשים המכירים אותו מקרוב. איני יודעת האם הפתרון הוא חוק הספרים, פירוק הדואפול, חרם או פתרון אחר, וכבר אמרתי שלדעתי הבעיה האמתית היא ההתמודדות הצפויה עם הספר הדיגיטלי. בוצי עובד כמוכר בחנות של אחת הרשתות הגדולות באיטליה, אני משערת שהבעיות שם שונות, ולו רק מפני שהשוק שם גדול בהרבה מהשוק הישראלי הזעיר. ובכל זאת, הוא מספק עוד זווית ראיה על הקלחת.

 Un altro best seller e siamo rovinati – Marino Buzzi

חורף

"סליחה, יש לך במקרה את 'סיפורה של דרדסית'?"

 נער כחוש ומתולתל מביט בי בזלזול, אני מרסן את הדחף לחנוק אותו ולוקח נשימה עמוקה. היום ה-24 בדצמבר וחנות הספרים היא ספינת מפרש מהמאה השבע עשרה בלב סערה: גלים עצומים, מלחים ונערי סיפון רצים על הספינה מצד לצד, רטובים ומפוחדים.  מישהו נופל בין חביות המזון המתגלגלות על הגשר, מישהו כבר ירד להתפלל במזווה.

מכל עבר אנשים פולטים קיטור אם מהרגע שבו פנו אליך ב-"סליחה" ועד הרגע שבו אתה מפקיד בידיהם את הספר הנחשק, עברו יותר מעשרים שניות, מפלסים את דרכם במרפקים, קורעים את הספרים מידיך, מתכננים טקטיקות כדי לזכות במשחק האחרון שהבן ביקש.

ובלב הסופה עומדים אנו, מוכרי הספרים אשר עונים בחיוך, בפעם המיליון, שאת המתנה יש לארוז בבית, וש-"כן, אני מהחנות", אגב, יש לי תווית על הצוואר, כמו לסאן ברנרד, המאשרת את חברותי בשבט. בסוף היום החיוך נהפך לגיחוך עוויתי שאני לא מצליח למחוק מהפרצוף. כל מי שרואה אותי ברחוב, בדרך מחנות הספרים לתחנה, חושב שזה עוד מסומם או משוגע. מרוב חיוכים הלסת כל כך כואבת שאני חייב לעשות תרגילי הרפיה: פותח את הפה ככל יכולתי ואז סוגר במהירות, מהדק את השיניים ומותח את השפתיים כמו ג'וקר. האנשים שאני פוגש בדרך מסתכלים עלי כאילו יצאתי מדעתי, האמהות מצמידות אליהן את הילדים והזקנים מחבקים את המטפלים שלהם.

במהלך הילולת הקניות מישהו מרים דגל לבן, רץ לשירותים כדי לתפוס מחסה לכמה שניות, בניסיון להשתחרר מעומס הלקוחות הממשיכים להגיד: "סליחה, סליחה, סליחה…", "אני כבר מגיע, גברת, כן, כן, אני מיד אתך, בבקשה גבירתי, אני מוכרח לגמרי לעשות פיפי!" אם הצלחת להגיע לשירותים אתה כבר בר-מזל, כי כאן יש תפיסות שגם אלוף העולם לא יצליח להשתחרר מהן.

זאת התקופה המטורפת ביותר בשנה. כולם – החברה, המפיצים, ההוצאות והספקים – מתכווננים לחג המולד כדי לאזן את החשבונות. וזה מגיע מכולם, בכאלה כמויות שהיינו יכולים בקלות לבנות מחדש את החומה הסינית (ככה לפחות לכמה ספרים היתה מטרה מועילה). אי אפשר להתחמק מהכרכים של סופרים כגון ברונו ווספה או פורטיני, הנצחיים כמו סרטי חג המולד בטלוויזיה, ובנוסף הזנים החג-מולדיים, הסיפור האמתי של נערת החולצה הרטובה האחרונה, וספר המדע האחרון של אודיפרדי שכותב ספר כמעט כל שבוע. אנחנו יודעים הכל על אלוהים הודות למנקוזו ויוצאים לסעוד ברומא, פריז או לונדון עם ישו ואוגיאס. ואם אנחנו זקוקים לעירוי לדימוי העצמי תמיד נוכל לחזור לרב-מכר של רוברטו רה, גם אם נמנענו מ'זיבולי שכל' הודות לג'קובה (שבינתיים הפך אותנו ל'יפים, עשירים, ובניזונות'). בקיצור, באמת שיש משהו לכל טעם.

בחג המולד אין מקום לעידונים, כל פינה של החנות נועדה למכירה פראית: חפיצים, גלויות, כרטיסי ברכה, ספרי הדרכה להכנת עץ חג המולד, לבניית דגם הלידה בבית לחם, לבגדי סנטה קלאוס, איך ללמוד לעשות זאת בעצמך, איך לערוך את השולחן המושלם, איך להכין בבית לחם , גבינה, יוגורט, נרות ולצור מתנות חמודות מהזבל שלך. השתמשו במיגזרות נייר, בעצם לבד, או אולי עדיף ללמוד להכין סבון מהשומן שנשאב מהשכנה! ולא נזכיר את ספרי הבישול, לאור הקרבות ללא חת המתחוללים בתכניות ראליטי גורמה.

וברגע שעוברת העונה החג-מולדית מתפוגגות ערמות ספרי הבישול וצצות אלו של הדיאטות: דיאטת הזון, דיאטת הזון בשישה שבועות, הזון החדשה בקלי קלות, כיצד להגיע לזון, הזון עם סויה, היופי בזון, קל לשמור על המשקל אם יודעים איך, דיאטה דלת פחממות חדשה, הדיאטה האידאלית, דיאטת סילוק רעלים ב48 שעות, הדיאטה המושלמת, דיאטת הלימון, דיאטת שווה בטירוף, הדיאטה הערמומית, דיאטת סקרסדייל, בטן סקסית עם דיאטת שרירי הבטן (את זאת אפילו אני ניסיתי), דיאטה ללא דיאטה

כאילו שבחג המולד כולם נעשו קצת יותר טיפשים. ידוע, אי אפשר לתת במתנה ספר של דמסיו (בסדר, אולי אני מקשה קצת יותר מדי), מסה על תזונה כמו "דילמת השפע" או "להגנת המזון" או, שוב, ספרן פויר.

לא! חייבים לדחוף דן בראון, פאולו ברוסיו, ג'ון גריי, את הארגוב הזאת או את מוקיה.

אני מלחלח את השפתיים, מימיני מתקרבת גברת זקנה כדי לשאול משהו, אדון מנסה להתקיל אותי משמאל, אני מכותר. מבלי להזכיר את האישה עם שני הילדים, אשר שולחת לעברי מבט מתחנן.

"אולי אתה רוצה את 'סיפורה של דרורית'."  (*)

אני מסנן בין השיניים לנער. כפי הנראה לא נותר כבר דבר אנושי בהבעה שלי. החנות עומדת על הראש, הטלפון ממשיך לצלצל, הים גועש יותר ויותר.

"אני כמעט בטוח שהמורה אמרה סיפורה של דרדסית."

"כמעט?"

הייתי יכול להיות רוצח חג-מולד סדרתי.

"כן… נו, אני לא ממש בטוח."

אני חושק שיניים.

"לא קיים ספר בשם שאתה מבקש."

"מוזר, המורה שלי לא טועה אף פעם. אבל אתה ממש בטוח?"

יש לי פרכוסים בידיים, התכווצות שרירים, אני עוצר את הנשימה, נושך לעצמי את הלשון.

"כן, אני בטוח לחלוטין."

"בכל זאת אולי עדיף להקשיב למורה."

אין לי זמן לענות לנער מפני שהגברת כבר מתלונת: אני אטי מדי בשירות הלקוחות. "תשמע…", היא מטיחה בעצבנות. "אני צריכה לקנות מתנה לנכד הקטן שלי, על מה אתה ממליץ לי?"

"מה הגיל, גברתי?"

"שמונים ושבע!"

אני מביט בה בתדהמה.

"לא שלך, גברתי, של הנכד."

"שש עשרה."

"ומה הוא קורא כרגיל?"

"אם הייתי יודעת לא הייתי מבקשת ממך עצה."

"כיום ערפדים מאוד באופנה… "

"רחמנות, הוא לא יישן בלילה אחר כך."

 "תרצי שנתמקד בכיוון קלסי?"

"הוא כבר קרא אותם בבית הספר."

"סיפור אהבה?"

"אתה לא רוצה לעשות ממנו בחורה, נכון?"

"אז מותחן או בלש."

"יודע מה אני אעשה? אני אתן לו את הסוודר שסרגתי בשנה שעברה! "

אני ניגש אל האדון מכיוון שאמא עם שני הילדים כבר עצרה עמיתה שלי. האדון אוחז ספר ביד ומראה לי אותו בזעם.

"מה זה אומר?"

הוא שואל ומנופף את ספרו של פיליפ פולמן 'ישו הטוב והנוצרי המנוול'.

"למה הכוונה, בבקשה?"

"כתוב כאן ישו הנוצרי מנוול!"

"כתוב גם ישו הטוב, אדוני."

"כן, אבל אחר כך כתוב הנוצרי המנוול. זאת עבירה!"

 "אדוני, אני מאמין שלא היתה בכוונת המחבר לפגוע ברגשותיו של אף אחד."

"ולדעתך זאת לא עבירה לומר שישו הנוצרי מנוול?"

"אולי כדאי לך לקרוא את הספר לפני שתמהר להסיק מסקנות, אדוני!"

"וממתי קוראים ספר כדי לגבש דעה? ישו מת על הצלב למען כולנו. גם בשבילך אדוני, אתה יודע? איך אפשר להגיד שישו הנוצרי היה מנוול? איזו טינופת אתם מוכרים? אתה לא יודע שחג המולד עכשיו?"

בעוד הוא מסתלק משם בצעקות שאנחנו מחללי קודש, אני רואה את הלקוח של 19:55, שנשאר אחרון לקנות מתנות, ויש לו רשימת בקשות ספרים אינסופית. הוא ניגש בדיוק כשאחד העמיתים שלי מכריז ש"חנות הספרים עומדת להיסגר." בשלב זה, בחיוך רוטט ועם העווית העצבנית שצצה לפני יותר מחמש שעות מתחת לעין הימנית, בקול צרוד של סרט אימה אני מביט בו ונושף: "אפשר לעזור לך?".

————–

(*) הכוונה לרומן הקנוני של ג'ובני ורגה "Storia di una capinera" על נערה הנאלצת לוותר על אהבתה ולהיכנס למנזר בניגוד לרצונה. הספר הוסרט בידי פרנקו זפירלי והופץ באנגלית תחת השם "Sparrow"

——————–

עוד בנושא בחדר 404 של עידו קינן:

• לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
• חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
• סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר

הטבלה המחזורית – רשימות מחנות הספרים

אני לא אחזור על הקיטורים מתחילת השבוע, כבר פחות חם, אבל עדיין אוגוסט. בשיטוטי חסרי התוחלת היום נתקלתי בבלוג של סופר צעיר בשם מרינו בוצי (Marino Bozzi) העובד כמוכר בחנות ספרים. שם הבלוג "רשימות מחנות הספרים", והיום פרסם רשומה מלבבת:

הטבלה המחזורית

"אני מחפש ספר כימיה"

"אז תגיד לי איך קוראים לו."

"הטבלה המחזורית."

"אתה רוצה ספר כללי על הטבלה המחזורית את טבלת היסודות?"

"אני לא מכיר את הספר, אבל קוראים לו הטבלה המחזורית של פרימו לוי."

"פרימו לוי?"

"כן, זה השם."

"אבל הוא ספרות יפה…"

"לא, הוא צריך להיות על כימיה."

"אתה בטוח שהמחבר הוא לוי?"

"כן."

"אז זה ספרות יפה."

"אני יכול לראות אותו?"

"בטח."

אני מביא לו עותק של הספר והוא מדפדף בו.

"הוא כתב רק את הספר הזה בשם הזה?"

"כן."

"המממ… לא, חיבת להיות גרסה אחרת של הספר הזה, פה אין אפילו את טבלת היסודות!"

"…"

"נו?"

"טוב, תראה, אם אתה מחפש את הטבלה המחזורית של פרימו לוי, זה הספר הזה."

"בסדר, אני אבוא שוב בפעם אחרת."

אין בעיה מותק, אבל אם תרצה אחר כך לקרוא ספר מתמטיקה אני ממליץ לך על בדידותם של המספרים הראשוניים….

אני מזכירה: תחרות שירת הכותרים החלה, יש כבר מתחרים ראשונים. גשו לספריה הביתית ונסו לכתוב שיר אחד. אחר-כך לא תוכלו להפסיק. בדוק.

לדוגמא:

המסע אל החוץ
במשעול הצר,
בדידותם של המספרים הראשוניים
בדלתיים סגורות.
אחד, אף אחד ומאה אלף
אינסוף – המסע שאינו נגמר.

_______________________________________________________________

יתכן ש"מסע אל תום האלף" היה משפר את שיר-הכותר, אבל אין בבית, קראתי עותק של חברים. מסתבר שלשירת כותרים יש גם מגבלות פיסיות.