Tag Archives: Giorgio Scianna

קחי לך משמרת הלילה – קטע מתורגם

"אין נאמנות כבתוך הבגידה

הסתירי את המפתח באפלה

וקחי לך משמרת הלילה"

                           אדם קסב

בתחילה היה רק חשד. משהו שראתה כשהתקרבה, משהו בצבע מעט יותר כהה של האדמה או של העלים, זקופים כאילו מישהו סירק אותם מעט.

אחר דגמה קלרה באצבע את האדמה בעציץ שעל הכוננית הלבנה. היא הייתה דביקה ולחה תחת קצות האצבעות ולא היו לה ספקות עוד: האיש הזה שיקר לה.

היא חייכה.

חצתה את המסדרון מכבה את האור שלא נחוץ יותר. שמש בין הערביים שקעה עד לגובה קומתם והחלונות, למרות הוילונות, היו חסרי הגנה. הקרניים האופקיות, הנפוחות, פלשו לאפלולית הדירה, אל תוך כל חדר.

חצתה את הסלון. דורכת בעקבים על ההדפסים הלילכים-חומים של האריחים. השעינה את הפנים על הזגוגית והביטה החוצה.

מעבר לכתפה זקן בחלוק מתבונן בה, נטוש ממול על מסעד הכורסה.

חייכה פעם נוספת.

ממתי הצליח לקום? אולי תמיד היה יכול. התמיכות, הדחיפות של השבועות הללו היו מיותרות, היא היתה מסתדרת מצוין גם בלי זה. מפני שאין ספק: הוא קם. בזמן שהיא ירדה למוסך להביא משם ארגז של מים מינרלים, הוא קם, הלך לפחות ארבעה מטרים מהספה אל הכוננית, הרים, החזיק, יצק, התכופף, והלך מחדש משאיר מאחוריו, כדי להסגיר אותו, את האדמה הרטובה.

קלרה חזרה במסדרון עם המזלף ביד והעמידה פנים שהיא יוצקת את המים.

אבא ג'ו עקב אחריה בעיניים ונראה לקלרה מחויך.

שקוע בין המשענות של הכורסה לא נראה עוד כאסיר מוחלט, אלא כמארח נכון לזינוק פתאומי.

ממתי הלך? כבר שבועות שקלרה באה לבית הזה כל ערב. ביום ובלילה חיה עם אבא ג'ו בחורה מולדאבית שחורת שיער, אבל לשעתיים לפני ארוחת ערב קלרה ואבא ג'ו נשארו לבד. היא משרתת אותו, מלבישה, מביאה לו כוסות, עיתונים, ממחטות ואבא ג'ו מודה כל פעם ללא מבוכה.

הונאה. תכסיסים ורמאויות מתמשכים, למעשה, רק רמאות גדולה התחלתית: "אני לא יכול יותר ללכת" אמר ערב אחד כמעט בחצות, מטלפן כשהיא וסרג'יו היו כבר במיטה, "אני לא זקוק שתבואו, ורה נמצאת איתי". מדוע טלפן? הוא לא ביקש עזרה. הוא רק היה צריך לומר זאת למישהו. למה להתחיל את הרמאות באמצע הלילה? אולי הפחד תעתע בו. בלילה, הרגל הרועדת השפיעה עליו, וכאשר בבוקר ראה אותם בפנים מלאי חרטה יכול היה רק להתקדם, להמשיך למעוד, להמשיך לחיות מחשבת שווא של ליל חרדה.

זה היה סימן טוב למרות זאת, סימן של כוח. לא התנגדה. אם הוא רוצה לשחק היא מצידה תשחק, אם הוא רוצה לדלג בבית כמו גנב כשהוא נשאר לבד, צוחק על כולם, שיצחק ככל יכולתו!

לסרג'יו לא תאמר את זה. לא יועיל לשום דבר. אילו סגרה את דלת החדר אחרי שהעיניים התמלאו בזעם.

עוד דבר שאין לומר לסרג'יו.

השמש שקעה ומהחלונות הסגורים נכנסה תחושת הקור. אבל אחרי רגעים ספורים על הכיכר, על צידה של הכנסייה, היה יותר אור מאשר קודם לכן, אור לבן, מתפשט מהזרקורים שבכל פינה. כמו ביום אך ללא צללים. האור המלאכותי לא נתן מחסה.

–   קלרה..

–   …

–   קלרה…

–   סליחה, אבא ג'ו. מה אמרת לי?

–   …

–   …

–   לא.. זה לא היה חשוב.

קלרה הסיטה את העיניים מהכיכר, מהחלון, מהשמשה הקרה והסתובבה.

–   רק לא הייתי מרוכזת.

חפשה מילים של רוגז, אבל, בזמן שהתכופף על הכורסה כדי לארגן את השמיכה, יצא רק משפט התנצלות. בנחת, לאט לך.

אחריה הוא מחזר. אחריה תמיד חיזר.

אולי זו לא המילה: הוא היה זקן בכורסה, אביו של בעלה,  אבל בתוך התרעומת שלה, בתוך הרתיעה שלה דהויה מול החלון כשנפשה מחוץ לחדר זה, היה משהו אחר. זו הייתה תחושת הבעלות, זה היה הסירוב לחלוק עם מישהו, תהיה זו אפילו הכיכר, האפלה, משהו כלשהו, הסירוב לחלוק את הרגעים הקטנים שהיו רק שלהם. חשבה על תנועת הידיים כשהגיש לה את הצלחת עם העוגיות לתה. הוא לא היה יכול לאכול אותן. הן היו שם בשבילה. הן היו מונחות שם שעות ומחכות לה, הן נקנו בשבילה.

קלרה חשבה מחדש על הטכס האיטי של החיזור.

היא הרגישה חמימות בצוואר, מעין לחץ מתחת לגולף, אינטימיות עוטפת שלא יבשה ולא חנקה, סוג של חמימות שהתמזגה עם הטמפרטורה בבית זה, ארבעים וחמש מעלות יותר מאשר בכל מקום אחר שקלרה עברה בו באותו יום. אחר כך התיישבה בכורסה והחלה לקרוא בקול רם את המאמר של חוקר נורווגי על הנחיתות הקדם-קולומביאניים בתחומי האמריקות, היא חשה משהו עוד יותר חזק: הערצה. הערצה מטופשת, בלתי צפויה ודפוקה.

האדם הזה היה קשוב והיה לו רצון לעשות זאת. ציין את הפתיחה על ארבע המשלחות של קולומבוס כמוכרת וחסרת ערך, הוקיר את הטון האיטי  אך יבש, כמעט קריאה מדעית, והיה לו רצון לעשות זאת. היה לו רצון להעריך, לאסוף ולמיין במוח שלו המלא בגרורות. להטביע פסיקות אחרונות על הקליפה החולה. צפה ברגליים שלה, היא הייתה בטוחה שבזמן שקראה עקב אחר קו הגרביים עד לברכיים שולח איתותים צנועים של הנאה דרך תאי עצב סרטניים מטורפים.

האיש הזה, עם תוחלת החיים שגרמה לרופאים להשפיל את עיניהם בביקורי בית, האיש הזה הצליח לבנות עולם, למקם את עצמו בתוכו ולחיות בו. זה היה עולם מומצא, עשוי מתחפושות וכזבים, מקום שהיה צריך למשוך אליו את האחרים בתחבולות, מארבים ממושכים וקפיצות מאולתרות. ואז לא להרפות מהם, לאחוז בגרונם, לפתות אותם, לחזר אחריהם ולא להרפות מהם יותר.

תרגום – שירלי פינצי לב

קחי לך משמרת הלילה – ג’ורג’ו שיינה – בקורת

מודעות פרסומת

קחי לך משמרת הלילה – ג'ורג'ו שיינה

Giorgio Scianna

"Fai di te la notte" –

"קחי לך משמרת לילה" הוא ספר שמרפרף על השאלות הגדולות של החיים: זהות, אמת, שקר ומשפחה. אלו שאלות גדולות, אינספור יצירות ספרות ופילוסופיה ניסו לחפש ולהבין את אותו גרעין חמקמק של אמת, זהות וקשר אנושי. "קחי לך משמרת לילה" הוא ספר צנוע, ספר שהולך בעדינות מסביב לחידות, מצביע עליהן, אך לא מתיימר לפצח את הקוד.

לקלרה, גיבורת הרומאן, יש חיים טובים לכל הדעות. אישה נאה כבת ארבעים, חוקרת גנטיקאית שמרוצה מעבודתה. יש לה משפחה מושלמת: בעל ושני הילדים. הבעל, סרג'יו, הוא רופא מצליח, אב מסור ואפילו מאהב סבלני. אך זו לא כל המשפחה: ישנו גם אבא ג'איו, אביו של סרג'יו, חולה סופני המרוחק לכסא גלגלים בדירתו. קלרה מקדישה לו כל יום שעתיים תמימות. אחרי העבודה, בזמן שסרג'יו לוקח את הילדים לבריכה, עולה קלרה לדירתו המגובבת של ההיסטוריון הקשיש שם הוא מרצה לה על מגלי עולם. תחת השלמות הזו חותר סוד, קלרה מגלה שסרג'יו מסתיר ממנה משהו. תוכנו של הסוד אינו הבעיה, הוא נחשף לקלרה ולקורא כבר ברבע הראשון של הרומאן, עצם קיומו של הסוד מערער את קלרה.

המתחים שבין שקר לאמת, בין גילוי לכיסוי, הם המתחים שיוצרים את הרומאן והם  מצויים בכל רמותיו – התמטיות והצורניות. גילוי הסוד בתוך מציאות בטוחה ומוכרת מעמיד בספק את כל מה שקיים בעולמה של קלרה. היא מופתעת להיתקל בתחום סגור אפל ומוכחש בתוך נישואים מלאי אהבה, התחשבות ותשוקה. חשיפת הסוד אינה מאירה דבר, להיפך. במקום לבטל את הספק, החשיפה רק מובילה לשרשרת של שקרים והכחשות. אבא ג'איו וס'רגיו מבטלים זה את דבריו של זה, נלחמים זה בזה ושומטים את הקרקע תחת רגליה של קלרה אשר אינה יודעת למי להאמין. בתוך המבוכה של קלרה משתלבת עלילה היסטורית אשר אבא סרג'יו מספר לקרלה: קורותיהם של האנוסים היהודים בספרד ופורטוגל. האנוסים המירו את דתם וזהותם למראית עין כדי להצליח לדבוק בבתיהם וברכושם. רובם האמינו שהשינוי יישאר חיצוני בלבד ומהותם לא תשתנה, אבל מי הם כעבור יותר מעשרה דורות וחמש מאות שנה? הזהות החיצונית שלהם שקרית אבל מה היא הזהות החבויה שלהם? האם היא עדיין קימת? זוהי כבר אינה זהות יהודית, אך האם השקר, הסוד, הפך הוא עצמו להיות המהות? האם השקר מסתיר מאחוריו דבר בעל ערך? האנוסים ניסו להוליך שולל את הסביבה, ככל שהאינקוויזיציה רדפה אותם יותר הם שיקרו יותר והחביאו יותר את זהותם. רובם איבדו את גרעין הזהות היהודי, אבל עבור המעטים ששרדו זהו מקור עוצמה: זהות מוחלטת, נורשת, אשר הסודיות מגוננת עליה והופכת אותה לבלתי מוטלת בספק.  שיינה האיטלקי משתמש בסיפורם של האנוסים היהודים כדי לשאול מהי זהות אישית. האם קיים גרעין של זהות חד משמעי אצל כל אדם או שזו עוד אשליה שניתן למוטט? סרג'יו בטוח בזהותו אך מסתיר אותה מקלרה; אבא ג'איו מבטל כל ודאות, ממוטט את השקרים של עצמו ומחדיר בקלרה את הספק; האפיגרף שממנו לקוח שם הספר הוא ציטוט של משורר בדוי; שקר מופיע כבר בסצנה הראשונה של הספר. שקרים וספקות ממשיכים ללוות את הקורא לכל אורכו של הרומאן. קלרה היא המספרת ברומאן, לעיתים בגוף ראשון ולעיתים בגוף שלישי אך נקודת התצפית לרוב שלה. הסיפור אינו מסופר באופן כרונולוגי, פערים רבים אינם נסגרים ואינם מוסברים, קלרה אינה נתפסת כמספרת מהימנה או עקבית. הרטוריקה של קלרה גורמת לקורא לפקפק בה כפי היא מפקפקת בסרג'יו ובאבא ג'איו.

הסיפור מותח, המשחק הבלשי תופס את הקורא: קפיצות קדימה ואחורה בזמן, הקולות הדוברים לא מזוהים, צריך להתאמץ כדי לצרף את הפרטים לתמונה אחת. במרכז התמונה ניצבת דמותה של קלרה ודמותה היא גם נקודת החולשה של הספר. המבט של קלרה מרפרף על פני חפצים ואנשים, סוקר אותם, מדווח, אבל נשאר תמיד חיצוני, לא חודר. קלרה יוצאת למסע חיפוש ללא מטרה ובעצם אינה מעיזה לחפור אפילו בנפשה היא. היא רוצה לחזור אל המציאות המוכרת, ובמידה רבה היא מצליחה, אבל יחד עם הניכור שלה מעצמה גם הקורא נשאר מעט מנותק, חיצוני. הפחד של קלרה להתעמת עם משבר הזהות שלה משאיר אותה מרוחקת מעצמה אך גם מהקורא אשר שופט אותה בקור-רוח כפי שהיא שופטת את סביבתה: שקועה במשבר שלה וחסרת רגישות לכל אלו שמבקשים את קרבתה – בעלה, ילדיה ואפילו המאהב לרגע. אישה משכילה ומצליחה אך נעדרת חום וחכמה. המורכבות בדמותה של קלרה מוארת על ידי האופן שבו היא תופסת את המשפחה. קלרה תופסת את הקשר המשפחתי כהכרחי, אקסיומאטי ושברירי בו זמנית. קלרה היא אישה מודרנית בתוך משפחה שוויונית. המשפחה המסורתית, הורים נשואים וילדים, אינה נתפסת בסביבתה, איטליה של ימינו, כמתכון היחיד לאושר (בשונה מהתפיסה הרווחת בישראל). קשה לישב את הסתירות ביחסה אל משפחתה:  מצד אחד המחויבות שלה לבעלה, ילדיה וחמיה מוחלטת, אך מצד שני הוריה שקופים עבורה, היא שוכבת עם גבר אחר, נעדרת מחייהם של ילדיה ובמשך זמן רב מקבלת את ההתנכרות של בעלה לאביו ללא תהיות. רק לקראת סוף הרומאן, כאשר זכות הדיבור עוברת לראשונה לסרג'יו, נרמז אולי פתרון לתעלומה. סרג'יו מתאר את התקופה הסוערת שעברה עליהם מנקודת המבט שלו, ברגישות ובדאגה כנה. מתוך המונולוג שלו מתבררת ההדדיות העמוקה של הקשר שלהם – למרות השתיקה ולמרות הריחוק לכאורה. אז עולה החשד שמתחת לכסות המודרנית מסתתר הדבק הבנאלי ביותר: אהבה. אהבה גדולה שמחברת אותם למרות שהמילה המפורשת אינה נכתבת, נחשבת או נהגת אפילו פעם אחת ברומאן.

הקריאה קולחת והרומאן מהנה. השימוש של סופר איטלקי בהיסטוריה ובזהות היהודית כדי להציף שאלות אנושיות אוניברסאליות מוסיף עניין מיוחד עבור הקורא העברי. השאלות שהרומאן מעלה חסרות תשובה, וכמו הגיבורה שלו, הוא נעצר על סיפן ולא צולל לתוכן.

על הספר והסופר

הספר יצא לאור בשנת 2007 בהוצאת אינואדי. זהו הרומאן הראשון של ג'ורג'ו שיינה. הסיפור שלו  "מכונת התקליטים" נכלל באנתולוגיה "אנטי-חומר" (אינואדי, 1997). שיינה נולד בשנת 1964 וחי בפאווה. הרומאן "קחי לך משמרת הלילה" זכה בפרס קומיסו. 199 עמודים.

קחי לך משמרת הלילה – קטע מתורגם