ארכיון תג: Dino Buzzati

מדבר הטטרים, ההצגה

מדבר הטטרים מאת דינו בוצאטי הוא אחת מיצירות המופת של הספרות האיטלקית המודרנית. הוא מגולל את סיפור חייו של ג'ובאני דרוגו, קצין צעיר ומבטיח, שמוצב כתפקיד ראשון במצודה נידחת בגבול לא ברור. מקום כל כך נידח שלפעמים נדמה שהוא שייך ליקום אחר. אין אף כפר בסביבה, מעבר לגבול יש רק מדבר, נדרשים ימים של רכיבה כדי להגיע או לצאת ממנה, והקצינים והחיילים שבה מצייתים בכפייתיות למערכת חוקים נוקשה וחסרת היגיון. כשדרוגו מגיע למצודה, הוא נחרד. הוא מבקש מיד העברה. תוך שבועיים. תוך ארבעה חודשים. אחרי שנתיים. בתום קדנציה של ארבע שנים. אבל הוא מתרגל, וכל פעם מושך את בקשת ההעברה. הוא מחכה. למה? לטטרים, למלחמה, לשעתה הגדולה של המצודה. והזמן עובר, בורח, מאיץ ללא הפוגה, ודרוגו ממשיך לחכות להזדקן. בסוף הטטרים אכן מגיעים, אבל לדרוגו זה כבר מאוחר מדי.

כשקראתי את הרומן הזה לראשונה הייתי עדיין מהנדסת, עבדתי במקום נהדר והייתי באמצע תואר שני בספרות. מקום העבודה היה כלוב זהב מפואר, עם חברים אהובים, והמתנה לתנאי פרישה מעולים מעבר לפינה (כלל ה-75 למי שמכיר). ישבתי רגל פה רגל שם, ובעצם הכול היה תקוע. שבת אחת קראתי את מדבר הטטרים והוא נתן לי את הדחיפה לקום ולהתפטר, למרות שעדיין לא סיימתי את התואר, ובכלל לא היה ברור אם אמצא לעצמי מקום כלשהו בעולם הספרות. לכן, בנרטיב הפרטי שלי, מדבר הטטרים הוא הספר ששינה את חיי.

עד כאן ההקדמה שנועדה להסביר למה כשהגעתי לרומא וראיתי שיש הפקה עכשווית של מחזה שמבוסס על הרומן היה לי ברור שאני חיבת לראות אותה. זאת הפקת שוליים במובן המילולי, מוצגת בשכונת מגורים בדרום העיר, שבעה קילומטרים מהמרכז. התיאטרון ממוקם במרתף של בניין מגורים, שטח האולם והבמה ביחד קטן יותר מהסלון בבית שלי (ואין לנו סלון גדול), פחות משלושים מקומות, השירותים (תא אחד) מתפקדים גם בתור הקלעים. שלושה שחקנים ואמש היו חמישה צופים בקהל.

אבל: הפקה מקצועית מושלמת עד הפרט האחרון, מוזיקה, תאורה, הגייה וכמובן משחק. שלושה שחקנים במרחק של פחות משני מטר ממני שמצליחים להעביר את הבדידות, את המרחבים השוממים (האביזר היחיד כמעט הוא גליל קרטון שמתפקד גם בתור משקפת), את טפטוף המים האינסופי – ובעיקר את מנוסת הזמן. הרומן צומצם בתבונה להצגה בת שעה, אמנם נחתכו ממנו סצנות רבות, אבל נותר לבו של הרומן: הפחד לחיות והחיים המוחמצים לשווא.

בחלל כל כך אינטימי התביישתי לכוון את המצלמה, ולכן יש רק תצלום לא ממוקד מתחילת ההצגה. אני מקווה שבכל זאת 20190327_180556הצלחתי להעביר משהו מהיופי, ואולי לשכנע מישהו לקרוא את הרומן, הוא אזל מהשוק מזמן (תרגום מרים שוסטרמן, הוצאת כנרת זמורה ביתן), אבל שווה לחפש אותו בספריות ולקרוא. יצירת מופת.

הנבחרים – רשימה לשבוע הספר

לקראת שבוע הספר ניסיתי להרכיב רשימה של עשרת הספרים האיטלקיים בתרגום עברי החביבים עלי ביותר[1]. זאת רשימה זמנית, נכונה לעכשיו, ומקוצרת ככל האפשר. בעצם כל אחד מהספרים כאן ראוי לרשומה משלו, ואולי אפילו אצליח ביום מן הימים לכתוב עליהם, בינתיים אסתפק בכמה שורות.

1. מדבר הטטרים – דינו בוצאטי.  מכיוון שזה הספר הפותח את הרשימה ארשה לעצמי טון דרמאטי: הספר הזה שינה את חיי. הרבה ספרים השפיעו עלי, אבל רק עליו אני יכולה להצביע באופן חד משמעי. אחרי שקראתי אותו התפטרתי מהעבודה. ונא לא לזלזל – עבדתי במשך 18 שנה רצופות במקום הטוב ביותר בארץ. העלילה פשוטה, קצין צעיר מוצב כתפקיד ראשון ומאוס במצודה נידחת שמטרתה להגן מפני פלישה משוערת של טטרים מסתורים. בהדרגה הוא שוקע בתוך שגרת המצודה, עולמו מצטמצם אל בין חומותיה וההמתנה לטטרים הופכת לתכלית חייו. הגיבור האמיתי של הרומאן הוא זמן החיים הקצוב שזולג לנו בין האצבעות, בקלות רבה כל כך. אמנם אלגוריה שקופה, אבל משובחת, לדעתי זוהי יצירת מופת מהשורה הראשונה, ולא רק של הספרות האיטלקית.

אבל, הספר הזה לא ימצא כנראה בשבוע הספר. הוא אזל מהשוק, ניתן לקנות עותקים משומשים פה ושם או להזמין הדפסה אישית. ובכל זאת לא יכולתי להימנע מלהציב אותו בראש הרשימה.

תרגום מרים שוסטרמן ,הוצאת זמורה-ביתן ,1987.

2. מסע סנטימנטלי קצר – איטאלו סבבו. נובלה קצרה שהיא אולי היפוכו של הספר הקודם. אדון אגיוס, איש עסקים ומשפחה מזדקן יוצא לבד לנסיעה בת יומיים ברכבת. הנסיעה הקצרה הזו משמשת לו כתירוץ למסע נפשי, הוא בודק בדמיונו את גבולות החופש שלו, את יחסו לעולם ואת חייו. אדון אגיוס הוא אדם מפוקח לגמרי ורומנטי עד עמקי ליבו. קסמה של הנובלה מצוי בדיוק בשילוב הבלתי אפשרי הזה, ביכולת שלו להכיל בו זמנית, ובשלווה, נקודות מבט סותרות. אביא ציטוט קצר לדוגמה, בעת הפרידה בתחנת הרכבת מנופפת לו אשתו בהתלהבות מוגזמת: "אחר כך, כשנעלמה מעיניו, הבין. באותה תנועה ביקשה להזהירו בפעם האחרונה שישמור על הכסף בכיס החזה. איזו הקלה! הוא חייך, ובצייתנות, כדי לשכך את נקיפות המצפון על שאהבתו לאשתו גדולה יותר מאי-פעם דווקא עכשיו, כששוב אינו רואה אותה, מישש בחוזקה בכיס החזה. הארנק, ששלושים שטרות של אלף לירות ניפחו אותו, עדיין היה שם." הנובלה שנכתבה בשנת 1926 תורגמה לעברית לאחרונה בידי אריאל רטהאוז. תרגום יפהפה ומלא קסם. מומלץ בכל לב.

תרגום אריאל רטהאוז, הוצאת כרמל, 2009.

3. כאוס רגוע – סאנדרו ורונזי. שלושה חודשים בחייו של פייטרו פלדיני, בן 43, מנהל בחברת מדיה בינלאומית. הרומאן נפתח בסצנה דרמטית בה פייטרו ואחיו מצילים מטביעה בים שתי נשים זרות. תוך כדי מאבק בגלים האשה הזרה כמעט ומטביעה את פייטרו וכאשר הוא חוזר לביתו הוא מגלה שבאותו זמן בדיוק מתה אשתו לעיני בתם בת העשר. פייטרו מבלה את שלושת החודשים הבאים על ספסל בגן מול בית ספרה של ביתו. הספסל הופך למקום עליה לרגל כאשר בני משפחתו, עמיתיו לעבודה ואף זרים גמורים באים לדבר איתו ולשתף אותו בצרותיהם, "לסבול מולו" כפי שהוא אומר. הספר משקף מצד אחד את מסע האבל הפרטי שלו ומצד שני מציג מבט על החברה העכשווית, הארעיות, והטכנולוגיה שחותרת תחת כל המבנים החברתיים, גם האינטימיים ביותר. רומאן מצוין, שתורגם רק לפני שלושה חודשים ומסיבה לא ברורה לא זכה כמעט לתשומת לב. לחדי העין: כן, על פי הרומאן נעשה הסרט שהוצג בארץ תחת הכותרת "אי של שקט", אחד העיבודים התמוהים ביותר של ספר לסרט, למה לנסות לעבד לסרט מונולוג פנימי? הספר מרתק, בסרט לא קורה כלום.

גילוי נאות: בשנה שעברה התחלתי לכתוב על הספר דוקטורט בספרות משווה, ספק אם אסיים את הדוקטורט, אבל ברור שהספר ראוי שיכתבו עליו.

תרגום: אלון אלטרס, הוצאת קרן והוצאת כתר, 2011.

4. אלה תולדות – אלזה מורנטה. כאן אני מתחילה להיתקע, מה אפשר לומר על יצירת מופת כל כך מובהקת? הרומאן מספר בחמלה רבה על משפחה אחת קטנה ברומא בעת מלחמת העולם השנייה. אשה, שני בניה, וכמה שכנים שנרמסים בשולי ההיסטוריה. אוזפה הקטן, גיבור הרומאן, הוא התגלמות התום, אני עדיין מחפשת את הקורא שאוזפה לא הצליח להמיס.

תרגום מרים שוסטרמן פדובאנו, הספריה החדשה, 2000

5. קולות הערב – נטליה גינצבורג. בעצם יכולתי לבחור כל אחד מספריה של גינזבורג, הקול הייחודי שלה נמצא בכולם. גינצבורג כותבת בשפה פשוטה, בטון אגבי, על אירועים יומיומיים המסתירים דרמות גדולות של אנשים רגילים. בספר הזה שלושה רומאנים קצרים, ב-"ככה זה קרה" מספרת אשה צעירה וטובת מזג, "בעלת פרצוף של נזירה" כיצד קמה וירתה יום אחד בבעלה.

תרגום מירון רפופורט, הספריה החדשה, 1994.

6. אהבות ללא אהבה – לואיג’י פיראנדלו. אצל פיראנדלו, סופר ומחזאי,זוכה פרס נובל, אני מעריכה במיוחד את השאלות המוסריות. הסיפורים והמחזות ריאליסטיים, מעניינים ומפתיעים וכמעט תמיד מוצגת בהם התנגשות ערכית בלתי אפשרית: נאמנות למשפחה מול אהבה, מסורת מול קדמה, נאמנות לבן אחד ומול האחר.

תרגום אורה אייל, אחוזת בית,  2006

7. הברדלס, סיפורים – ג'וזפה ת' די למפדוזה. עלילת הרומאן שנכתב לפני חמישים שנה מתרחשת כמאה שנה קודם לכן, בעת איחוד איטליה. נסיך סיציליאני מאבד את כוחו ואת נכסיו לטובת הרפובליקה והמעמד הבורגני החדש. שקיעת העולם הישן ועלית העולם החדש דרך מבטו של מי שיודע שגורלו נחרץ וזמנו תם: "אם אנחנו רוצים שהכול יישאר בעינו, יש צורך בשינוי יסודי".

תרגום פנינה בת שילה ומרים שוסטרמן, עם עובד, 1994.

8. אגוסטינו – אלברטו מוראביה. סיפור התבגרות עדין של נער בן שלוש עשרה בעת חופשה על שפת הים עם אמו האלמנה הצעירה. במהלך החופשה יוצא הנער לראשונה מתחת לסינורה של האם והוא נאלץ להתמודד גם עם החספוס שבחוץ וגם עם הדמות החדשה של אימו כאישה חושנית. עדינות אינה מאפיינת את כלל יצירתו של מוראביה, אבל זו נובלה מאופקת ויפה.

תרגום דליה עמית, הוצאת כרמל, 2001.

9. בדידותם של המספרים הראשוניים – פאולו ג'ורדנו. רומאן חדש יחסית אשר זכה לתהודה רבה, באיטליה וכאן. כוחו של הספר בעיני הוא באמינות שבה הוא מצליח לתאר מתמטיקאי עצור שאינו מצליח לבנות קשר אפילו עם החברה הטובה ביותר שלו. כמי שבאה מהעולם הזה פגשתי לא מעט "מתיה" כאלו שמתנהלים בשקט ושום אות חיצוני לא מסגיר את הכמיהה שלהם לקשר.

תרגום יערית טאובר בן יעקב, הוצאת כתר, 2010

10. מאבק קשה על המקום האחרון. בין המתמודדים: אהבות קשות של איטאלו קאלווינו, אל תזוזי של מרגרט מצאטיני, יום מושלם של מלאניה ג' מאצוקו.

אפשר אולי לקבל הצעות מהקהל?


[1] בהשראת הפוסטים מגירי הריר של גלית חתן