ארכיון תג: Strega 2022

ואז ניוושע – אלסנדרה קָרָטי

אני ומירקו היינו בני שש, היינו חופשיים לשחק בכל מקום, בלתי נפרדים, שתי אונות של ראה אחת. יום אחד ישבנו מול הבית. מירקו אמר: "תהיה מלחמה וכולנו נלך מכאן."
לא ידענו מה זאת מלחמה, מבחינתנו הייתה זאת מילה שעברה בלחישה והיה ביכולתה להפוך את המבוגרים לחסרי ביטחון ורעים.
קמתי וצעקתי עליו: "לא תהיה מלחמה ואנחנו לא נלך מכאן!"
גם מירקו קם. "דווקא כן! נלך או שיהרגו אותנו!" (עמ 13)

עיידה חיה בכפר עם אמה, אביה ואחיו עובדים באיטליה ושולחים כסף. הוא רוצה שתברחנה, שתבואנה אליו. הן יוצאות לדרך, אין כמעט תחבורה, חיילים בכל מקום, הגבולות נסגרים בזה אחר זה. הגברים והנערים מופרדים מהנשים, נלקחים למקום אחר. הנסיעה קשה, עיידה מבועתת, אמה בהריון, אין להן מסמכים, וכל פעם הן נתקלות בעוד מכשול.

אמא אמרה לי שאין עוד הרבה, בשחר נגיע לגבול האחרון. "ואז ניוושע". ככה היא אמרה, ניוושע. (עמ 28)

הן ממשיכות לנסוע, עוברות בטעות את לובליאנה, ובסופו שלדבר מצליחות להיפגש עם האב ולהגיע לאיטליה. מכיוון שאני מתחילה לקרוא את הספרים המועמדים לסטרגה ללא שום רקע מקדים, הייתי מופתעת לרגע: לכל הדמויות היו שמות מוסלמים, מה פתאום לובליאנה? השנה היא 1992, והמשפחה מבוסניה, זאת תחילת המלחמה בין הסרבים הנוצרים לבוסנים המוסלמים.

הם נושעו, הם נקלטים באיטליה, האח הצעיר איבּרו נולד כבר שם, עיידה מתחילה ללכת לבית ספר. ההשתלבות לא קלה, לא לה ועוד פחות להוריה. בינתיים מתחילות להגיע ידיעות על על הטיהור האתני שמבצעים הסרבים, משפחתה של האם נרצחת כמעט כולה. האם בדיכאון, מתקשה לטפל אפילו בתינוק, זוג מתנדבים איטלקי חשוך ילדים עוזר להם, ועיידה מבלה יותר ויותר שעות בביתם.

לא אמשיך בתיאור העלילה, היא נפרשת בדילוגים על פני שלושים שנה. עיידה והוריה נקרעים בין הזהות הבוסנית לזהות האיטלקית, חייהם חצויים לנצח. סיפור הגירה שקראנו לא מעט כאלה, ועדיין הוא מעניין, כל מקרה קצת שונה, כאן למשל יש מוסלמים חילונים, שמרנים, במדינה נוצרית מתירנית.

בהתחלה הוא האשים אותי.
"באותו ערב אפילו לא אמרת לי שלום."
"מתי?"
"כשהלכת לחיים האחרים."
"בטח שאמרתי, איברו" ניסיתי לענות, לא משוכנעת בעצמי.
לא זכרתי שאמרתי לו שלום, זכרתי שחשבתי שאני עוזבת אותו שם, אבל הרגשתי כל כך עייפה ומבולבלת, הייתי פחדנית. (עמ 175)

כעבור עשרים שנה, בשליש האחרון של הספר, כשעיידה כבר רופאה צעירה בתחילת דרכה, מופיע קו עלילה חדש, כמעט בלתי תלוי: איבּרו, האח הצעיר, הופך למתמודד נפש. ההורים אובדי עצות ועיידה נסחפת לנסות להציל אותם, את האח ואת ההורים. מצב קשה גם בלי להיות מהגרים, שלא תמיד זוכים ליחס הוגן. גם הסיפור הזה מעניין ונוגע ללב בעיני, אם כי אפשר היה לראות אותו כעוד עלילה כמעט בלתי תלויה. כאילו הסופרת החליטה לאחד באופן שרירותי שתי עלילות ברומן אחד.

זהו רומן הביכורים של אלסנדרה קָרָטי, והוא הגיע לרשימה הקצרה של פרס הסטרגה. העלילה מסופרת באופן לינארי, בלי תחכום רב, ובכנות נוגעת ללב. אין פה לא מלאכים ולא מפלצות, אלא רק אנשים שמנסים להתמודד עם עולם משתנה, ולשמור על עצמם וזה על זה, גם אם לא תמיד בהצלחה. במקריות עגומה, פחות משנה אחרי שהספר יצא לאור, פרצה שוב מלחמה באירופה, שוב מגיעות תמונות זוועה, ושוב מתפזרים בעולם פליטים, ומי יודע אם ומתי יוכלו לחזור למולדתם.


השנה עלו לשלב הגמר של פרס הסטרגה שבעה ספרים, ולא רק חמישה*, מתוכם שניים שתמכתי בהם בסיבוב הראשון. שלושה ספרים לא חיבבתי כלל, כך שנותרו לי ארבעה שבועות וארבעה ספרים להתלבטות.

* אם הבנתי נכון, שני ספרים נוספו כדי לתת הזדמנות גם להוצאות ספרים קטנות ובינוניות.

E poi saremo salvi, Alessandra Carati,  Mondadori, 276 p.

ורונסקי הארור הזה – קלאודיו פיירסנטי

ג'ובאני וג'וליה גרים בפרברי במילאנו, הם בשנות הארבעים לחייהם, היא מזכירה ולו יש בית דפוס קטנטן בעיר. הם נשואים שנים רבות, בִּתָּם עזבה כבר את הבית, ג'וליה מטפחת את הגינה העירונית הפורחת וג'ובאני חושב שהוא גבר בר-מזל: הוא עדיין אוהב אותה, ויש ביניהם הבנה שמעבר למילים. לפני כמה שנים היא חלתה, הוא היה עלול לאבד אותה, אבל היא החלימה, והחיים שבו למסלולם. או לפחות כך הוא מאמין. יום אחד ג'וליה נעלמת. ג'ובאני לא מחפש אותה, הוא לא יודע מה קרה, הוא מחכה. הוא מתגעגע מאוד. הוא מחליט לנסות לקרוא את אחד הספרים שלה, כדי להתקרב אליה ברוחו. הוא לוקח ליד את הספר העבה והשחוק ביותר על המדף: אנה קרנינה בשני כרכים. מהדורה ישנה, הגופן קטן והדפים דקים. ג'ובאני איש דפוס בכל רמ"ח אבריו, זה מציק לו. הוא מחליט להכין לג'וליה מתנה: מהדורה אישית של אנה קרנינה, על נייר משובח, בגופן גדול וכריכת עור. הוא עובר לגור בבית הדפוס ומתחיל להקליד בלילות את הספר, עמוד אחר עמוד. וכך הוא נשאב אל העלילה ומנסה למצוא הקבלות לחייו: האם ג'וליה נפלה בקסמו של ורונסקי כלשהו? האם הוא בתפקיד קרנין?

המחצית הראשונה של הרומן נוגעת ללב. ההתמודדות של ג'ובאני עם הנטישה הבלתי מוסברת של ג'וליה, עם הספקות, עם הבדידות, בלי מרירות, בלי להיות עול על חבריו, מעוררת הערצה. אצילות נפש נדירה. אבל אז צצים ספקות בלב הקוראת הצינית. היכן עובר הגבול בין השלמה סטואית לאדישות? היא תוהה למשל מה תפקידה של הבת היחידה בחיי הזוג המושלם. הסופר אומר לנו שהיא תמיד במחשבתם, שגם לאחר שעזבה את הבית  הם מדי פעם עורכים את השולחן לשלושה, בהיסח הדעת. אבל אותה בת, שגרה אמנם במדינה אחרת, אבל במרחק רכבת מהם, לא טורחת לנקוף אצבע כשהוריה עוברים משברים קשים. היא פוטרת את הכול ב"זאת תקופה כזאת". יש מקומות בעולם שבהם הגישה הזאת טבעית, הצעירים פורשים כנפיים, לא מרגישים מחויבים יותר להורים, וזה אפילו הדדי. מהיכרותי עם החברה האיטלקית, גם בימינו, זאת רחוקה מלהיות הגישה נפוצה, והאגביות שבה היא מסופרת מעלה חשד: האם היא מכוונת או שמא זאת סתם רשלנות עלילתית? מערכת היחסים עם הכלבה הקטנה שלהם, רגשותיה ורגישותה, תופסים נפח גדול בהרבה מאשר הבת היחידה.

לא אמשיך בתיאור העלילה, אבל אותו ורונסקי מדומיין ממשיך ללוות אותו לכל אורך הרומן, מטפורה שצצה כל פעם מחדש, שעשוע ספרותי חביב. כמו גם הגיבור שלנו, איש טוב למופת. דבר לא מצליח להסיט אותו מדרך הישר, הסבלנות שלו אינסופית, והסופר גומל לו בסופו של דבר (ספויילר!), אבל מה עם הקורא?

לפעמים אני שומעת תלונות על הספרות המרושעת, האכזרית, שמחטטת בסבל ובמצוקה, שנפוצים בה הרבה יותר מאשר האושר והשמחה. זה נכון. ונדמה שקלאודיו פיירסנטי החליט לתקן את המעוות וכתב ספר מנחם שמחליק בקלות בגרון, על אדם טוב, כזה שלא נוטר ומצליח להתמודד יפה עם מנת הסבל שלו. הבעיה שזה לא כל כך מעניין. או שאולי אני לא אדם מספיק טוב כדי למצוא בכך עניין.

ובכל זאת קראתי את הספר על סופו. אולי כי הכותרת מצאה חן בעיני, ואולי כי רק לפני חודשיים קראתי בפעם הראשונה (איזו בושה) את אנה קרנינה, וממנו מאוד נהניתי. אני קראתי את התרגום של נילי מירסקי, וניסיתי לנחש איזה תרגום קורא ג'ובאני? יש לרומן כמעט עשרים תרגומים לאיטלקית, האחרון מ-2016. אבל ג'ובאני קורא אותו ב-2001, והוא כבר ישן, אז אולי הוא קורא את התרגום של ליאונה גינצבורג משנת 1929, שתירגם עוד בהיותו תלמיד תיכון?

Quel maledetto Vronskij, Claudio Piersanti,  Rizzoli

למען השעשוע: פוסט היתולי עם תובנות כלל לא עמוקות על אנה קרנינה.

נְשוֹךְ ובְרַח – אלסנדרו ברטנטה

גירושי קטיפה – יאנה קרשאיובה

גירושי קטיפה – יאנה קרשאיובה

קטרינה חוזרת לחג המולד לבית הוריה בברטיסלאבה, בירת סלובקיה. היא חיה כבר כמה שנים בפראג, יחד עם אישהּ הצ'כי, אֵאוּגֶן, אבל הוא אינו מתלווה אליה הפעם. כמה שבועות קודם, כשחזרה בערב מהעבודה, מצאה על השולחן במטבח את ארוחת הערב שבישל עבורה עם פתק:

"קטרינה, אני עוזב לזמן מה. הלוואי והכול היה פשוט יותר, הלוואי והייתי מצליח לדבר איתך, ניסיתי, ואני עוד אנסה, אבל עכשיו אני צריך להבין עוד קצת את עצמי." מתחת היה כתוב בקטן "בתאבון" וציור של לב" (עמ 30).

ההכנות לסעודת החג בעיצומן, היא מתלווה לאביה לקניית הקרפיון החי באטליז, לאחר הסעודה עם המשפחה הקטנה, הוריה, אחיה, אשתו והאחיינית הקטנה, היא נפגשת עם החברות מהתיכון, שלא פגשה כבר שנים. החיים הרחיקו אותן זו מזו, אחת מהן ילדה לאחרונה, אבל ורה, שהייתה הקרובה לה ביותר, עברה לחיות באיטליה. למעשה, שתיהן למדו איטלקית בתיכון ובאוניברסיטה, וגם קטרינה מלמדת איטלקית בפראג. ורה וקטרינה מתקרבות מחדש, ובהדרגה אנחנו לומדים מקרעי הזיכרונות על המשפחות השבורות של שתיהן, האב האלכוהוליסט של ורה שנעלם בצ'כיה, האחות הבכורה של קטרינה שברחה לארה"ב, על האהבה והנישואים של קטרינה ואאוגן הצ'כי, ובעיקר על ההתבגרות בצל 'מהפכת הקטיפה'.

'מהפכת הקטיפה' הוא השם שבה מכונה ההתנתקות של צ'כוסלובקיה מברית המועצות, בנובמבר 1989, כשבוע לאחר נפילת חומת ברלין, מהפכה לא-אלימה שהחלק הפורמלי שלה הושלם בהצלחה תוך ימים ספורים. אך כמובן שהשינויים החברתיים והכלכליים היו עמוקים יותר, ונמשכו זמן רב יותר. אחת מתופעות הלוואי הייתה פירוק צ'כוסלובקיה לשתי מדינות, צ'כיה וסלובקיה. פירוק שכונה, כשם הרומן, "גירושי הקטיפה". גם הוא עבר ללא אלימות, והושלם ב-1993. המתח בין שתי האוכלוסיות, הצ'כית והסלובקית, הדוברות שפות דומות אך לא זהות, הוא אחת התמות המרכזיות ברומן. קטרינה סלובקית ואאוגן צ'כי, הצ'כים מזלזלים בסלובקים, ויחסי הכוחות הלאומיים משתקפים גם בנישואים שלהם.

אבל אלו לא נקודות החיכוך הלאומיות היחידות ברומן: זהו רומן שמשקף אירופה רב-לאומית, לכאורה. אאוגן עובד בלונדון, שם נמצאת האישה האחרת, ורה חיה באיטליה, אביו של אאוגן מעדיף שיכנו אותו רוברט, ועובר לאנגלית בכל הזדמנות. עולם של לאומיות ותרבות נזילות, היברידיות, אבל האם הן חסרות משמעות?

ורה וקטרינה הצעירות קוראות יחד את השירה של מָשָה הלאמובה (Maša Hal’amová), משוררת סלובקית ילידת 1908, והמורה שלהן לאיטלקית מדברת איתן על "לקסיקון משפחתי" של נטליה גינצבורג, על האופן שבו מילים יכולות להקים לתחייה את העבר.

מלון קייב, ברטיסלאבה

"בואו נראה," המשיכה המורה, "מי מכן אוהבת את 'מלון קייב'?" כולן פרצו בצחוק. מלון קייב היה מבנה ענק בן עשרים קומות ליד קמנה נמסטיה, במרחק שתי פסיעות מהמרכז, הוא נבנה בשנת 1973, ברוח האדריכלות הסובייטית. הוא היה גבוה, עצום ומרובע, עם שורות של חלונות שנמתחו לסירוגין במרווחים קצובים. "עבורכן הוא מייצג את התקופה הקומוניסטית, ולכן אתן לא אוהבות אותו, בעיני הוא מקסים. גינצבורג בנתה מלון קייב אישי, די להיכנס לחדרים, לנשום את האוויר, להתבונן בשטיחים וברהיטים ולהכיר את האורחים, כדי להבין ולשפוט, אם מישהו חייב לעשות זאת." (עמ 51).

אני בכוונה נמנעת מתיאור מפורט של העלילה, הספר קצר (160 עמודים) ולא נעצר לרגע. מדלג בין ההווה לעבר, בין הזיכרונות של קטרינה ושל ורה. ורה היא לסבית. אבל המילה, ההגדרה, לא נזכרת פעם אחת ברומן. ורה נמשכת לנשים ומנהלת קשרי אהבה ותשוקה שונים, יש גם כמה תיאורים מפורטים של הסקס שלהן, בדומה לתיאורי הסקס בין גברים ונשים שמופיעים בספר. כלומר, המשיכה שלה לנשים לא מוכחשת וגם לא מקבלת תשומת לב מיוחדת, היא לא "בעיה" או "תמה", היא בסך בכל עוד אחד המאפיינים של הדמות. ההתייחסות הזאת משמחת מאוד בעיני, אמנם מדובר רק ברומן, יצירה בדיונית, אבל אני חולמת על עולם שבו הזהות המגדרית והמינית של כל אחד.ת מתקבלת בטבעיות כזאת.

זהו ספר הביכורים של יאנה קרשאיובה, שנולדה ב-1978 בברטיסלאבה, החלה ללמוד איטלקית בגיל 24, וחיה באיטליה קרוב לעשרים שנה, עכשיו הרומן שלה מועמד לפרס הספרות היוקרתי ביותר בה.

הרומן לא חדשני ולא פורץ דרך. הוא מספר סיפור אנושי, מוכר, ברגישות ובכנות שנוגעות ללב. הגיבורה שלו עומדת בצומת דרכים קשה בחייה, סובלת, מתלבטת ובוחרת לבסוף את דרכה. גם אם הסיפור אינו מקורי, הוא מעניין, הוא נוגע בשאלות חברתיות אקטואליות, והעלילה מתקדמת ולא תמיד צפויה. אני עדיין לא יודעת אם אצביע עבורו (תלוי בספרים האחרים), אבל נהניתי לקרוא אותו.


הוצאות הספרים, שימו לב: יש פה ספר קטן ונחמד – שווה להעיף מבט 😊

Divorzio di velluto, Jana Karšaiová, Feltrinelli

נְשוֹךְ ובְרַח – אלסנדרו ברטנטה

נְשוֹךְ ובְרַח – אלסנדרו ברטנטה

הקדמה

השנה אני משתתפת שוב, בפעם החמישית, בחבר השופטים של פרס הסטרגה. פרטים בפרקים הקודמים, ההבדל היחיד הוא שהפעם אני משתתפת מטעם המכון האיטלקי לתרבות בחיפה (ולא בתל-אביב). אני אנסה לדווח כאן על ההתרשמויות שלי, מקווה להיות ממושמעת יותר (בכתיבה, לקרוא אני קוראת בכל מקרה) מאשר בשנה שעברה.

נְשוֹךְ ובְרַח – אלסנדרו ברטנטה

אלברטו הוא בחור צעיר, בן עשרים, סטודנט ממשפחה טובה במילאנו. הוא קומוניסט והשנה היא 1969, אחרי מהומות הסטודנטים, אחרי ההתבצרות של הסטודנטים במלון קומרצ'ו במרכז העיר בסוף 1968, אחרי המטענים של ה-25 באפריל 1969, שבהם נהרגו 17 אנשים במילאנו ונפצעו 80. אלברטו וחבריו משוכנעים שאת הפיגוע הזה ביצעו פשיסטים שרוצים לזרוע אי-יציבות ובחסותה לחזור לשלטון. יש לאלברטו חברה, אניטה, הם גרים יחד, הם מאוהבים, שניהם שמאלנים. הוא חושב שאסור להמשיך לשבת בשקט, צריך לעשות משהו, לעבור למאבק מזוין. הרוחות סוערות בארגוני השמאל ה"חוץ-פרלמנטריים", יש הרבה ארגונים, מלטנטיים יותר או פחות. אניטה לא מוכנה לעבור לאלימות, זה הגבול שלה, אם אלברטו בוחר בדרך הזאת הם חייבים להיפרד. אלברטו עובר לגור בקומונה, מכיר פעילים קצת יותר מנוסים, וממשיך להקצין בעמדותיו. הוא משוכנע שחובתו המוסרית להצית את מלחמת המעמדות ולפורר את השלטון הקפיטליסטי.

"אבל לא הייתה זאת רק פנטזיה ילדותית, כל המיתוסים של נעוריי היו גיבורים לוחמים. פידל קסטרו וצ'ה גבארה, הצבא האדום והויטקונג, הבריגדות הגריבלדיות והטופאמארוס, כל חלום מהפכני תודלק באלימות ובאומץ שהפגינו לוחמי הגרילה בקרב. למי שנפל במלחמת המהפכה הובטחה תהילת נצח, וָלהָלָה שבו יזכרו תמיד צעירים וחסונים. הדרך אל הסוציאליזם אינה יכולה להיות פציפיסטית." (עמ 71)

אלברטו חובר לרנאטו  ומרגריטה, שמקימים תא מחתרתי קטן, שבוחר בשם "הבריגה האדומה", ואחרי הפעולה הראשונה העיתונות הנדהמת הופכת אותם לרבים "הבריגדות האדומות", שיהיה. הרומן הקצר (200 עמודים) מספר על שלוש השנים הראשונות של הארגון, שהפך בהדרגה לאלים יותר ויותר, ואכן שינה את ההיסטוריה של איטליה, באותו עשור עקוב מדם המכונה "שנות העופרת", אם כי השינוי היה לאו דווקא בכיוון שאליו חתרו הבריגדות.

לא אפרט כאן את העלילה, אבל ככל שאני יכולה לשפוט, גם אם דמותו של אלברטו בדיונית (או לפחות לא ידועה), שאר הדמויות אמיתיות (ג'אנג'אקומו פלטרינלי, למשל), וגם הפעולות הראשונות. הוא מתאר, למשל, את החטיפה הראשונה, של אידלגו מקייאריני, שנמשכה בסך הכול עשרים דקות, שבמהלכן הוא צולם עם אקדח צמוד ללחי ואחר כך ננטש, כפות, אבל בריא ושלם. לא היה קשה לאתר בגוגל את התצלום.

תצלום החטיפה של Idalgo Macchiarini
תצלום החטיפה של Idalgo Macchiarini

מעבר לעניין ההיסטורי, מעניין גם לעקוב אחר התהליכים הנפשיים שדוחפים את אלברטו אל מחוץ לקונצנזוס, גם אם הוא מבחין בכך מאוחר מדי. הרומן כתוב בגוף ראשון. אלברטו בחור נבון, אבל לא מבריק, אדם טוב מיסודו, חברותי, ולא קדוש. קשה לומר שהבנתי עד הסוף את הלהט האידאולוגי, את ההסבר מדוע הדרך האלימה היא הדרך היחידה, ואני חושדת שאולי הבעיה אינה בי. אולי אין שם הסברים מבוססים מספיק, אולי אין שם עומק פילוסופי אמיתי, כפי שהוא עצמו אומר לקראת הסוף, שהוא כמעט "סוג של קריקטורה של רסקולניקוב, נטול רגשות אשמה".  (עמ 177). האם זהו רק להט הנעורים? הרצון הילדותי להטביע חותם? האם באמת "מה שהיה הוא שיהיה" ואף מהפכה לעולם לא מצליחה? האם את השינויים מבצעים בסופו של דבר פוליטיקאים משופשפים או שזהו תהליך משולב שבו יש תפקיד גם לצעירים מהפכנים שמזעזעים את המערכת? מעניין גם לעקוב אחר הדרך שבה תא קטן, שולי  וקיצוני, הופך לארגון טרור מסודר וממודר, שמצליח להתחמק תקופה ארוכה מהמצוד המשטרתי.  כותרת הספר: "נשך וברח" היא הביטוי האיטלקי התואם למושג הצבאי שמתייחס לפעולות Hit-and-run, כלומר פעולת הפתעה מהירה, מכה כואבת ונסיגה מהירה, הטקטיקה שבה בחרו "הבריגדות האדומות".

הספר מעניין ואפילו מותח לעיתים (אני מודה שהרשיתי לעצמי לרפרף על סבך המפלגות וארגוני השמאל של הפוליטיקה האיטלקית הכאוטית), סביר להניח שלא אצביע עבורו, אבל אני שמחה שקראתי אותו.

Mordi e fuggi, Alessandro Bertante, Baldini+Castoldi, 2022

 שום דבר אמיתי – ורוניקה ראימו

הרומן של ורוניקה ראימו הוא ממואר קצר, שמספר על ילדותה, משפחתה וחייה עד כה (ילידת 1978). היא כותבת בכנות רבה על המשפחה המעיקה, הדלות, הקשיים הנפשיים והגופניים, וחיי האהבה שלה. הכנות רבה, רבה מאוד לעיתים, והתיאורים מדויקים ומפורטים, כולל העצירות והאוננות. קראתי כבר כמה וכמה ספרים כאלו בשנים האחרונות, בעברית ובאיטלקית, זאת סוגה פופולרית ולגיטימית. אני לא נהנית ממנה. עזבתי אחרי 43%.

Niente di vero, Veronica Raimo, Einaudi,2022