Una bambina e basta – Lia Levi
ניתן בקלות לשייך את "ילדה וזהו" למחלקת ספרות השואה-לייט. סיפורה של ילדה יהודיה באיטליה עם עלייתם של הנאצים ובני בריתם הפאשיסטים. צעד אחר צעד משתנים החיים המרופדים של המספרת. בתחילה אלו רק סודות של הגדולים, אחר כך הצרות של הדודה בצרפת, פיטורים של האב, מעברי דירה, מעברי בית ספר, ביטול החופשות, ולבסוף ההורים כבר לא יכולים להסתיר את האמת מהילדות: הן מסתתרות במנזר, מפוחדות, ומבינות היטב מה קרה למשפחה אחת שיצאה "רק כדי לחגוג עוד פעם אחת את ליל הסדר ביחד".
הרומאן משקף במידה רבה את מצבה המיוחד של יהדות איטליה. למרות שהמילה "גטו" מקורה באיטלקית-ונציאנית, היתה זו אחת הקהילות היהודיות המעורות ביותר בחברה הכללית. יש הטוענים ששותפות הגורל בין היהודים והנוצרים באיטליה החלה עוד בימי הרומאים, בעת שגם הנוצרים היו מיעוט דתי נרדף. הקשרים התרבותיים והחברתיים נמשכו בימי הביניים והרנסנס, למרות הגזרות והגטאות, והתחזקו מאד במאה ה-19, עם הענקת שוויון הזכויות ליהודים. יחסית למקומות אחרים באירופה, היהודים באיטליה היו מתבוללים יותר ודתיים פחות וגם האנטישמיות כלפיהם היתה מורגשת פחות. עליית הפאשיזם התקבלה אצל היהודים כפי שהתקבלה אצל שאר האיטלקים – חלקם תמכו וחלקם התנגדו – ליהדות לא היה תפקיד מרכזי בשאלה. הצרת צעדיהם של היהודים החלה בשלב מאוחר יחסית, בשנת 1936, וחוקי גזע ראשונים נחקקו רק בשנת 1938. בשלב זה החל תהליך כרסום זכויות: נאסרה החזקת רדיו, העסקת לא יהודים, הוראה ולימוד במוסדות ציבוריים ושלילת אזרחות ממהגרים יהודיים. אבל, למרות הברית של מוסוליני עם גרמניה הנאצית, עד לנפילתו לא נשלחו יהודיים איטלקיים למחנות הריכוז ויהודים רבים לא איבדו את אמונם בשלטון – אמון קטלני בדיעבד. ב-1943 נכנסו הנאצים לאיטליה ותקופה זו, עד לשחרור כל איטליה על ידי בנות הברית ב-1945, היתה הקשה ביותר עבור היהודים. הנאצים אספו מהקהילות את רשימת הכתובות של היהודים ומי שלא הקדים להסתתר – נתפס. אמון יהודי איטליה בשלטון היה כה רב, עד שיהודי רומא האמינו, בספטמבר 1943, שינצלו אם יעבירו לגרמנים 50 ק"ג זהב. הזהב נאסף תוך ימים ספורים וכעבור שבועיים נשלחו לאושוויץ אלו מיהודי רומא שלא הסתתרו. אבל, כפי שמתואר ב"ילדה וזהו", למרות גילוי אנטישמיות והביקורת על האפיפיור, חלקים רבים מהאוכלוסייה לא היו אנטישמיים ויהודים רבים מצאו מקלט במנזרים. ליה לוי ומשפחתה לא היו בודדים, שמעתי על כך ממקור ראשון: חמי ומשפחתו הסתתרו במנזר ליד רומא וניצלו.
חינו וכוחו של הרומן הוא בנקודת המבט הילדותית שלו. המספרת מדברת בזמן הווה, ומוגבלת לכאן ועכשיו – ללא פרספקטיבה היסטורית וללא תובנה בוגרת. ההסברים המועטים על המציאות ההיסטורית שבחוץ הן מילות ההרגעה והשקרים הלבנים של ההורים. מה שאנו קוראים הוא השתקפות המציאות בעיני הילדה והסיפור נבנה מהפער שבין ההיסטוריה המוכרת לקורא לבין השפעתה על חיי היומיום של ילדה אחת נבונה. המבט הילדותי אינו מפריד בין האירועים הקטנים והגדולים: סרט קולנוע מרגש לא פחות ההפצצות הראשונות, תשובה מוטעית בכיתה דרמטית לא פחות מאובדן העבודה של האב. וכמו תמיד, ההשקה בין המוכר והזר היא זו שנוגעת ללב. כבדרך אגב נחשף העיקר מתוך הטפל. מבחינה זו מזכיר הרומן את "לקסיקון משפחתי"[1] של נטליה גינזבורג. גם שם הסיפור נבנה ממה שלא נאמר, מהמציאות הפנים והחוץ משפחתית שהקורא מחלץ מתוך האמירות המשפחתיות. הלקסיקון המשפחתי הוא אמנם מאד פרטי, אך כבדרך אגב חושף את השבר של יהדות איטליה ואת זוועות המלחמה.
הרומאן מלווה את המספרת במשך שנות המלחמה, שבע שנים שבתחילתן היא עדיין ילדה קטנה ובסופן נערה צעירה, יכולת ההבנה וההתמודדות שלה משתנה בהתאם. אחד מצירי ההתפתחות שלה, זה שאליו גם מרמזת הכותרת, הוא גיבוש הזהות הלאומית. בתחילה מדובר בילדה איטלקיה לכל דבר, יהודיים מבחינתה הם רק קרובי המשפחה. בהדרגה מתחיל העולם להתחלק ליהודים ולא יהודים, ומכורח הנסיבות היא מתחילה לתפוס את עצמה כיהודיה. בחסות המנזר נראית הנצרות מושכת מתמיד, והזהות החיצונית הופכת לפנימית רק לאחר שהיא מצליחה להתגבר על הפיתוי. לקורא הישראלי היה זה יכול להראות כסיום ראוי לרומן חניכה, אבל הכותבת היהודיה-איטלקיה סוגרת את המעגל – דווקא הויתור על הזהות היהודית הנבדלת – הוא שמסמל את השלמת התהליך והחזרה אל הנורמאליות.
למרות שמדובר באוטוביוגרפית שואה-לייט, אולי אפילו לבני הנעורים, זהו רומאן קולח, מעניין ובעל איכויות ספרותיות, וככזה – הוא מהנה.
על הסופרת והספר
ליה לוי היא סופרת ילידת 1931. הרומאן "Una Bambina e Basta" שפורסם ב-1994 הינו הרומאן הראשון שלה והוא זכה בפרס "אלזה מורנטה" לספרות ביכורים. מאז פרסמה עוד שמונה רומאנים ורשימה ארוכה של ספרי ילדים. בנוסף, היא עורכת את הירחון "Shalom", כתב עת יהודי היוצא לאור באיטליה.
[1] "לקסיקון משפחתי" מאת נטליה גינזבורג, תרגום מרים שוסטרמן, הוצאת עם עובד 1988
על ספרות איטלקית - בעברית 