או ליתר דיוק הזמנה לקרוא על המשתה של דנטה אלגיירי לרגל השקת כרך ג' של 'דחק-כתב עת לספרות טובה' (יום שישי הבא, 8.3.2012, 15:00, הנסיך הקטן, סמטה אלמונית 5, ת"א). בכרך ג' מתפרסם פרק מתוך המשתה בתרגומי, בצירוף כמה משפטי רקע, וכאן בבלוג אני יכולה להרחיב יותר.
קטע מתוך פרסקו של לוקה סיניורלי בקתדרלה של אורבייטו
'המשתה' (Convivio), יחד עם 'על צחות הלשון' (De Vulgari Eloquentia), נכתבו בתקופת הביניים של דנטה (1303-7), לאחר שקנה לו שם כמשורר, בתחילת גלותו ולפני שנפנה לכתיבת 'הקומדיה'. זהו חיבור עיוני, יומרני למדי, שעוסק בתאולוגיה, פילוסופיה, פוליטיקה וניתוח ספרות. גם כאן היה לדנטה מתווה ליצירה בנויה לתלפיות: הקדמה וארבעה עשר פרקים שכל אחד מהם נפתח בשיר ובעקבותיו דברי פרשנות, משתה עשיר ורב מנות. דנטה השלים ארבעה פרקים (ספרים) בלבד, את ההקדמה ושלושה שירים ופרשנותם.
השירים הם שירי אהבה "לאשה אצילית", דמות אלגורית המייצגת את הפילוסופיה. דנטה עושה שימוש בשירים בכדי לבטא רעיונות בני זמנו, הוא מקשר בין גרמי השמיים לתחומי הדעת השונים, ודן בנושאים כמו חדוות המחשבה, נצחיות הנפש, חברה ומוסר. כפי הנראה הרעיונות אינם מקוריים – אולם הבחירה שלו לכתוב אותם באיטלקית היא היא החידוש. דנטה שלט בלטינית, אולם את יצירתו הפואטית כתב תמיד "בשפת העם". אפשר להסיק עד כמה היתה בחירה זו חריגה מתוך הצורך שלו להגן עליה: רוב ההקדמה של המשתה מוקדשת להצטדקות מפותלת על הכתיבה באיטלקית.
דנטה נמצא במצב מסובך: הוא מקבל את ההיררכיה של השפות, הלטינית נעלה על האיטלקית, זו המוסכמה של תקופתו והוא לא יוצא כנגדה. את הלטינית הוא מדמה ללחם חיטה משובח בעוד האיטלקית היא לחם דוחן גס, ובכל זאת הוא מגיש דוחן במשתה המכובד שלו. ההנמקה הראשונה שלו מבוססת על ההיררכיה הזו עצמה. השירים שהוא מתכוון לפרש כתובים באיטלקית, הפרשנות משרתת את השירים, כלומר אם יכתוב פרשנות בלטינית יווצר מצב בו הלטינית משרתת את האיטלקית – ודבר זה לא יעלה הדעת! לא יתכן שהמשרת יעלה על האדון:
"לכן, לא תהא היא [הלטינית] הנתין אלא הריבון, בזכות אצילותה, טוּב מידותיה ויופיה." (ספר 1, פרק 5, משפט 7)
ומכיוון שהלטינית עולה על האיטלקית, אם הפרשנות תהא בלטינית הרי שהיא תאפיל על השירים אותם היא מפרשת. אנלוגית המשרת-אדון מעלה בעיה נוספת: על המשרת להבין את האדון, אבל אין חובתו של האדון להבין את המשרת. האיטלקית צמחה מהלטינית, לכן היא "מבינה" אותה, אבל הלטינית הוותיקה והיציבה אינה מבינה את שפת העם הצעירה והפוחזת, שהיא ערב-רב של עגות מקומיות המשתנות ללא הרף.
"אין בכך סתירה, וניתן לומר שאמנם יכולה הלטינית לשוחח עם אחדים מחבריה של שפת העם, אם כי אינה מיודדת עם כולם, ואין לה היכרות מעמיקה עמם, אך [לצורך פרשנות] נדרש ידע מעמיק, שאינו לוקה בחסר" (ספר 1, פרק 6, משפט 11)
יתרה מכך, יחסי ההיררכיה בין השפות אינם מאפשרים ללטינית לפרש נאמנה את השירים, הלטינית הנעלה אינה מסוגלת להכפיף עצמה בלב שלם וללא התמרמרות לאיטלקית הנחותה, ולכן גם אם ינסה לפרש בלטינית לא תצלח הפרשנות.
"כאשר מצווה הנתין על הריבון זהו היפוך היוצרות – שכן על פי הסדר הישר מצווה הריבון על הנתין – ואז מר יהיה הדבר ולא מתוק. שכן אי אפשר לציית במתיקות לפקודה מרה, כאשר פוקד הנתין לא תוכל צייתנות הריבון להיות מתוקה." (ספר 1, פרק 7, משפט 4)
עד כאן שמר דנטה על קו עקבי ברור, גם אם לא מתאים לתפיסת העולם שלנו כיום, אך מכאן, לדעתי, מתחילה ההתפתלות שתביא אותו להצהיר דברים הפוכים כמעט בהמשך. הסינגור שלו על האיטלקית מתחיל בטענה שהשירים נכתבו בשפת העם, והמוני העם הם אלו שצריכים להבין אותם. את הלטינית מבינים המשכילים המועטים (שמבינים גם את האיטלקית) ודוברי השפות הזרות. אך להסביר את השירים לדוברי השפות הזרות תהא ברכה לבטלה, הרי הם אינם מסוגלים לראות את היופי שבשירים עצמם:
"ואכן ידוע לכל שאין להעביר כל דבר הקשור להרמוניה של המוזות משפתו שלו לאחרת מבלי להרוס את ההרמוניה ואת המתיקות שבו. וזה הטעם לכך שאין מתרגמים את הומרוס מיוונית ללטינית, כפי שעשו לכתבים אחרים שלהם. וזה הטעם לכך שפסוקי תהילים חסרי מתק של מוזיקה והרמוניה, שכן תורגמו מן העברית ליוונית, ומן היוונית ללטינית, וכבר בתרגום הראשון נפגמה כל מתיקותם." ( ספר 1, פרק 7, משפטים 14-15, אם המשפט הזה נראה מוכר הרי זה מפני שתורגם כבר על ידי אולסבנגר בהקדמה שלו לתרגום הקומדיה האלוהית)
מסתבר שהרצון להגיע אל שכבות נרחבות של העם היה מניע משמעותי עבורו, הוא מגדיר זאת כנדיבות לשמה, שהיא על פי הגדרתו מתן בחפץ לב של משהו המועיל למקבל מבלי שהמקבל ביקש זאת אפילו, מתן שערכו רב יותר כאשר הוא מיועד לאנשים רבים ולא רק לאחד. זו הגדרה יפה לנדיבות, אף כי עולה בי החשד שנתפרה בדיוק למידותיה של נדיבותו שלו, כלומר פרשנות באיטלקית ולא בלטינית, פרשנות בשפה שאיש לא ביקש. אבל הוא שואף לפרוץ את החוג המצומצם של 'האליטות הישנות' ולתת גם למי שאינו משתייך אליהן ליהנות מהאמנות, באמירה שמזכירה דיונים עדכניים של כאן ועכשיו:
"אני אומר שניתן לראות בברור כיצד תוכל הלטינית להועיל למעטים, אך שפת העם תוכל באמת לשרת רבים. שכן טוב הלב שעבודה זו משרתת נמצא בידיהם של אלו אשר שבגלל שיבוש זדוני במהלכו של העולם זנחו את הספרות בידי אלו שהפכו אותה לאשה פרוצה, אותם מיוחסים אשר הינם נסיכים, ברונים, אבירים ואצילים רבים אחרים, לא רק גברים אלא גם נשים, שכן אנשים רבים ונשים רבות אשר מצויים בשפה זו, שפת העם, אינם מלומדים." (ספר 1, פרק 9, משפטים 4-5)
תמיד מפתיע אותי מחדש לגלות עד כמה אידאלים נעלים ואמנות נשגבת הולכים יד ביד עם טינה וחיסול חשבונות אישיים קטנוניים, אפילו אצל אנשי רוח עטורי תהילה, כפי שדנטה עצמו היה עוד בחייו, ועל פי עדותו כאן. ב'תופת' הוא לא החמיץ הזדמנויות להשמצות ונקמות פואטיות באויביו וטרח להמציא להם זוועות דוחות במיוחד, וגם כאן הוא משרבב הערת ביניים על חבריו המלומדים:
"לגנותם [של כותבי הלטינית] אומר שאינם ראויים להיקרא מלומדים, שכן לא רכשו את הידע בכדי להשתמש בו, אלא בכדי להשיג כסף או מעמד, כשם שלא נקרא נגן נבל למי שמחזיק בביתו נבל להשכרה, ולא לשם נגינה." (ספר 1, פרק 9, משפט 3)
דנטה לא חוסך בביקורת על אותם מלומדים איטלקים המשתמשים בשפות אחרות ללא צורך: הם נוהים אחר הרוב ועיניהם טחות מראות את יופיה של האיטלקית, הם מאשימים את מגבלות השפה במגבלות הכתיבה שלהם עצמם, הם מאמינים שיזכו לתהילה רבה יותר אם יכתבו בשפה זרה, כאשר אינם מצליחים למצוא פגמים ביצירה שנכתבה באיטלקית הם נתפסים לביקורת על השפה, ורגשי הנחיתות שלהם גורמים להם להאמין שכן מה שאינו שלהם טוב יותר. נדמה לי שאין צורך לפרט את ההקבלות העדכניות והמקומיות.
אבל בין כל הנימוקים ההגיוניים, האידאלים וההשמצות, צף הנימוק היפה והכן ביותר לדעתי: האהבה לאיטלקית. הפרק העשירי, הפרק אשר בחרתי לתרגם במלואו ל'דחק', מכניס את הרגש לתמונה. האהבה שלו לשפת אמו גוברת על כל השיקולים האחרים. ובעצם בגלל האהבה לאיטלקית הוא רוצה להציג אותה במלוא יופיה ולחזק את מעמדה, שכן אינה זוכה להכרה לה היא ראויה והיא אינה נחותה משפות אחרות. אופס. האם הוא לא אמר אחרת קודם? הסתירה הקטנה הזו נשכחת כשהוא ממשיך ומרחיב על הקשר שלו לשפת העם והאם שלו. הוא קרוב אליה יותר מאשר לכל דבר אחר, האנשים הקרובים אליו דוברים בה, הוא חי במחיצתה מאז הגיע לעולם, ולמעשה הוא חייב לה את עצם קיומו:
"שפת העם שלי היתה המלט שליכד את מולידי, אשר דיברו בה, כמו האש המעצבת את הברזל בידי הנפח המחשל את הסכין, לכן ברור שיש לה חלק ביצירתי ובמידה מסוימת היא הסיבה לקיומי." (ספר 1 פרק 13, משפט 4)
למרות ההקדמה הארוכה והיפה, ולמרות הביקורת על כותבי הלטינית, דנטה נזקק כנראה להכרתם. במקביל ל'משתה' כתב את 'על צחות הלשון', חיבור בלשני המתחקה על מקורות השפה ומשווה בין הלטינית לאיטלקית – אבל אותו כבר כתב בלטינית. כנראה חשב שכדי להגיע לכוחות המשפיעים באמת עליו לדבר בשפתם. אני משערת שטענתו שם שהעברית "לשון הקודש והחסד " היתה השפה הראשונה בעולם לא מתאימה למחקר הבלשני בן ימינו, גם אם היא נחמדה מאד בעיני. למעשה הדיונים הלוהטים בשנים האחרונות (אפילו היום התפרסמה כתבה בעיתון בנושא) בין בלשני ודוברי העברית על גלגוליה ומעמדה של העברית גרמו לי לחשוב שחלק זה של 'המשתה' יעניין את קוראי העברית.
וכמה מילים אישיות לסיום, ואפתח בתודות: תודה לפרופ' דבורה ברגמן שפגשתי בערב ההשקה של כרך ב' של 'דחק'. לפני כן קראתי וציטטתי מאמרים שלה (בכרך ב' היא התקינה והקדימה את הנוסח המלא של "תפתה ערוך" שהזכרתי כאן), בערב ההשקה התגלתה אשה חמה ונעימה אשר יעצה לי לקרוא את המשתה ועודדה אותי להעז ולתרגם מתוכו. וכמובן תודה רבה ליהודה ויזן, עורך 'דחק', אשר מעבר להתפעלות מההיקף והאיכות של דחק, אני מוקסמת מהיכולות האנושיות שלו – שילוב נדיר של הקפדה על כל פסיק יחד עם פרגון אינסופי. בכרך זה של 'דחק' מתפרסמים עוד שני תרגומים שלי מאנגלית: 'שלושה דברים נחוצים לאדם כדי לכתוב היטב' של בן ג'ונסון, וקטע מתוך הרומאן 'טאר' של ווינדהם לואיס. מדור שלם מתוך הכרך מוקדש לסופר האנגלי השנון והחריג הזה. במקריות משעשעת יהודה פנה אלי בבקשה לתרגם את הפרק הראשון מעט אחרי שכתבתי על הפוטוריסטים האיטלקיים, שמהם הסתעף הוורטיציזם האנגלי אליו השתייך ווינדהם לואיס. בכל אופן, מדובר באחד הטקסטים המאתגרים והראויים ביותר אתם התמודדתי עד כה.
בהתחשב בכך שהעזתי לגעת בקודש הקודשים של הספרות האיטלקית אני מקווה שאלו לא המילים שיחתמו את הבלוג. היו לי כוונות טובות.
על ספרות איטלקית - בעברית 