Tag Archives: Dante Alighieri

הזמנה למשתה של דנטה

או ליתר דיוק הזמנה לקרוא על המשתה של דנטה אלגיירי לרגל השקת כרך ג' של 'דחק-כתב עת לספרות טובה' (יום שישי הבא, 8.3.2012, 15:00, הנסיך הקטן, סמטה אלמונית 5, ת"א). בכרך ג' מתפרסם פרק מתוך המשתה בתרגומי, בצירוף כמה משפטי רקע, וכאן בבלוג אני יכולה להרחיב יותר.

260px-Dante_Luca

קטע מתוך פרסקו של לוקה סיניורלי בקתדרלה של אורבייטו

'המשתה' (Convivio), יחד עם 'על צחות הלשון' (De Vulgari Eloquentia), נכתבו בתקופת הביניים של דנטה (1303-7), לאחר שקנה לו שם כמשורר, בתחילת גלותו ולפני שנפנה לכתיבת 'הקומדיה'. זהו חיבור עיוני, יומרני למדי, שעוסק בתאולוגיה, פילוסופיה, פוליטיקה וניתוח ספרות. גם כאן היה לדנטה מתווה ליצירה בנויה לתלפיות: הקדמה וארבעה עשר פרקים שכל אחד מהם נפתח בשיר ובעקבותיו דברי פרשנות, משתה עשיר ורב מנות. דנטה השלים ארבעה פרקים (ספרים) בלבד, את ההקדמה ושלושה שירים ופרשנותם.

השירים הם שירי אהבה "לאשה אצילית", דמות אלגורית המייצגת את הפילוסופיה. דנטה עושה שימוש בשירים בכדי לבטא רעיונות בני זמנו, הוא מקשר בין גרמי השמיים לתחומי הדעת השונים, ודן בנושאים כמו חדוות המחשבה, נצחיות הנפש, חברה ומוסר. כפי הנראה הרעיונות אינם מקוריים – אולם הבחירה שלו לכתוב אותם באיטלקית היא היא החידוש. דנטה שלט בלטינית, אולם את יצירתו הפואטית כתב תמיד "בשפת העם". אפשר להסיק עד כמה היתה בחירה זו חריגה מתוך הצורך שלו להגן עליה: רוב ההקדמה של המשתה מוקדשת להצטדקות מפותלת על הכתיבה באיטלקית.

דנטה נמצא במצב מסובך: הוא מקבל את ההיררכיה של השפות, הלטינית נעלה על האיטלקית, זו המוסכמה של תקופתו והוא לא יוצא כנגדה. את הלטינית הוא מדמה ללחם חיטה משובח בעוד האיטלקית היא לחם דוחן גס, ובכל זאת הוא מגיש דוחן במשתה המכובד שלו. ההנמקה הראשונה שלו מבוססת על ההיררכיה הזו עצמה. השירים שהוא מתכוון לפרש כתובים באיטלקית, הפרשנות משרתת את השירים, כלומר אם יכתוב פרשנות בלטינית יווצר מצב בו הלטינית משרתת את האיטלקית – ודבר זה לא יעלה הדעת! לא יתכן שהמשרת יעלה על האדון:

"לכן, לא תהא היא [הלטינית] הנתין אלא הריבון, בזכות אצילותה, טוּב מידותיה ויופיה." (ספר 1, פרק 5, משפט 7)

ומכיוון שהלטינית עולה על האיטלקית, אם הפרשנות תהא בלטינית הרי שהיא תאפיל על השירים אותם היא מפרשת. אנלוגית המשרת-אדון מעלה בעיה נוספת: על המשרת להבין את האדון, אבל אין חובתו של האדון להבין את המשרת. האיטלקית צמחה מהלטינית, לכן היא "מבינה" אותה, אבל הלטינית הוותיקה והיציבה אינה מבינה את שפת העם הצעירה והפוחזת, שהיא ערב-רב של עגות מקומיות המשתנות ללא הרף.

"אין בכך סתירה, וניתן לומר שאמנם יכולה הלטינית לשוחח עם אחדים מחבריה של שפת העם, אם כי אינה מיודדת עם כולם, ואין לה היכרות מעמיקה עמם, אך [לצורך פרשנות] נדרש ידע מעמיק, שאינו לוקה בחסר" (ספר 1, פרק 6, משפט 11)

יתרה מכך, יחסי ההיררכיה בין השפות אינם מאפשרים ללטינית לפרש נאמנה את השירים, הלטינית הנעלה אינה מסוגלת להכפיף עצמה בלב שלם וללא התמרמרות לאיטלקית הנחותה, ולכן גם אם ינסה לפרש בלטינית לא תצלח הפרשנות.

"כאשר מצווה הנתין על הריבון זהו היפוך היוצרות – שכן על פי הסדר הישר מצווה הריבון על הנתין – ואז מר יהיה הדבר ולא מתוק. שכן אי אפשר לציית במתיקות לפקודה מרה, כאשר פוקד הנתין לא תוכל צייתנות הריבון להיות מתוקה." (ספר 1, פרק 7, משפט 4)

עד כאן שמר דנטה על קו עקבי ברור, גם אם לא מתאים לתפיסת העולם שלנו כיום, אך מכאן, לדעתי, מתחילה ההתפתלות שתביא אותו להצהיר דברים הפוכים כמעט בהמשך. הסינגור שלו על האיטלקית מתחיל בטענה שהשירים נכתבו בשפת העם, והמוני העם הם אלו שצריכים להבין אותם. את הלטינית מבינים המשכילים המועטים (שמבינים גם את האיטלקית) ודוברי השפות הזרות. אך להסביר את השירים לדוברי השפות הזרות תהא ברכה לבטלה, הרי הם אינם מסוגלים לראות את היופי שבשירים עצמם:

"ואכן ידוע לכל שאין להעביר כל דבר הקשור להרמוניה של המוזות משפתו שלו לאחרת מבלי להרוס את ההרמוניה ואת המתיקות שבו. וזה הטעם לכך שאין מתרגמים את הומרוס מיוונית ללטינית, כפי שעשו לכתבים אחרים שלהם. וזה הטעם לכך שפסוקי תהילים חסרי מתק של מוזיקה והרמוניה, שכן תורגמו מן העברית ליוונית, ומן היוונית ללטינית, וכבר בתרגום הראשון נפגמה כל מתיקותם." ( ספר 1, פרק 7, משפטים 14-15, אם המשפט הזה נראה מוכר הרי זה מפני שתורגם כבר על ידי אולסבנגר בהקדמה שלו לתרגום הקומדיה האלוהית)

מסתבר שהרצון להגיע אל שכבות נרחבות של העם היה מניע משמעותי עבורו, הוא מגדיר זאת כנדיבות לשמה, שהיא על פי הגדרתו  מתן בחפץ לב של משהו המועיל למקבל מבלי שהמקבל ביקש זאת אפילו, מתן שערכו רב יותר כאשר הוא מיועד לאנשים רבים ולא רק לאחד. זו הגדרה יפה לנדיבות, אף כי עולה בי החשד שנתפרה בדיוק למידותיה של נדיבותו שלו, כלומר פרשנות באיטלקית ולא בלטינית, פרשנות בשפה שאיש לא ביקש. אבל הוא שואף לפרוץ את החוג המצומצם של 'האליטות הישנות' ולתת גם למי שאינו משתייך אליהן ליהנות מהאמנות, באמירה שמזכירה דיונים עדכניים של כאן ועכשיו:

"אני אומר שניתן לראות בברור כיצד תוכל הלטינית להועיל למעטים, אך שפת העם תוכל באמת לשרת רבים. שכן טוב הלב שעבודה זו משרתת נמצא בידיהם של אלו אשר שבגלל שיבוש זדוני במהלכו של העולם זנחו את הספרות בידי אלו שהפכו אותה לאשה פרוצה, אותם מיוחסים אשר הינם נסיכים, ברונים, אבירים ואצילים רבים אחרים, לא רק גברים אלא גם נשים, שכן אנשים רבים ונשים רבות אשר מצויים בשפה זו, שפת העם, אינם מלומדים." (ספר 1, פרק 9, משפטים 4-5)

תמיד מפתיע אותי מחדש לגלות עד כמה אידאלים נעלים ואמנות נשגבת הולכים יד ביד עם טינה וחיסול חשבונות אישיים קטנוניים, אפילו אצל אנשי רוח עטורי תהילה, כפי שדנטה עצמו היה עוד בחייו, ועל פי עדותו כאן. ב'תופת' הוא לא החמיץ הזדמנויות להשמצות ונקמות פואטיות באויביו וטרח להמציא להם זוועות דוחות במיוחד, וגם כאן הוא משרבב הערת ביניים על חבריו המלומדים:

"לגנותם [של כותבי הלטינית] אומר שאינם ראויים להיקרא מלומדים, שכן לא רכשו את הידע בכדי להשתמש בו, אלא בכדי להשיג כסף או מעמד, כשם שלא נקרא נגן נבל למי שמחזיק בביתו נבל להשכרה, ולא לשם נגינה." (ספר 1, פרק 9, משפט 3)

דנטה לא חוסך בביקורת על אותם מלומדים איטלקים המשתמשים בשפות אחרות ללא צורך: הם נוהים אחר הרוב ועיניהם טחות מראות את יופיה של האיטלקית, הם מאשימים את מגבלות השפה במגבלות הכתיבה שלהם עצמם, הם מאמינים שיזכו לתהילה רבה יותר אם יכתבו בשפה זרה,  כאשר אינם מצליחים  למצוא פגמים ביצירה שנכתבה באיטלקית הם נתפסים לביקורת על השפה, ורגשי הנחיתות שלהם גורמים להם להאמין שכן מה שאינו שלהם טוב יותר. נדמה לי שאין צורך לפרט את ההקבלות העדכניות והמקומיות.

אבל בין כל הנימוקים ההגיוניים, האידאלים וההשמצות, צף הנימוק היפה והכן ביותר לדעתי: האהבה לאיטלקית. הפרק  העשירי, הפרק אשר בחרתי לתרגם במלואו ל'דחק', מכניס את הרגש לתמונה. האהבה שלו לשפת אמו גוברת על כל השיקולים האחרים. ובעצם בגלל האהבה לאיטלקית הוא רוצה להציג אותה במלוא יופיה ולחזק את מעמדה, שכן אינה זוכה להכרה לה היא ראויה והיא אינה נחותה משפות אחרות. אופס. האם הוא לא אמר אחרת קודם? הסתירה הקטנה הזו נשכחת כשהוא ממשיך ומרחיב על הקשר שלו לשפת העם והאם שלו. הוא קרוב אליה יותר מאשר לכל דבר אחר, האנשים הקרובים אליו דוברים בה, הוא חי במחיצתה מאז הגיע לעולם, ולמעשה הוא חייב לה את עצם קיומו:

"שפת העם שלי היתה המלט שליכד את מולידי, אשר דיברו בה, כמו האש המעצבת את הברזל בידי הנפח המחשל את הסכין, לכן ברור שיש לה חלק ביצירתי ובמידה מסוימת היא הסיבה לקיומי." (ספר 1 פרק 13, משפט 4)

למרות ההקדמה הארוכה והיפה, ולמרות הביקורת על כותבי הלטינית, דנטה נזקק כנראה להכרתם. במקביל ל'משתה' כתב את 'על צחות הלשון', חיבור בלשני המתחקה על מקורות השפה ומשווה בין הלטינית לאיטלקית – אבל אותו כבר כתב בלטינית. כנראה חשב שכדי להגיע לכוחות המשפיעים באמת עליו לדבר בשפתם. אני משערת שטענתו  שם שהעברית "לשון הקודש והחסד " היתה השפה הראשונה בעולם לא מתאימה למחקר הבלשני בן ימינו, גם אם היא נחמדה מאד בעיני. למעשה הדיונים הלוהטים בשנים האחרונות (אפילו היום התפרסמה כתבה בעיתון בנושא)  בין בלשני ודוברי העברית על גלגוליה ומעמדה של העברית גרמו לי לחשוב שחלק זה של 'המשתה' יעניין את קוראי העברית.

וכמה מילים אישיות לסיום, ואפתח בתודות: תודה לפרופ' דבורה ברגמן שפגשתי בערב ההשקה של כרך ב' של 'דחק'. לפני כן קראתי וציטטתי מאמרים שלה (בכרך ב' היא התקינה והקדימה את הנוסח המלא של "תפתה ערוך" שהזכרתי כאן), בערב ההשקה התגלתה אשה חמה ונעימה אשר יעצה לי לקרוא את המשתה ועודדה אותי להעז ולתרגם מתוכו. וכמובן תודה רבה ליהודה ויזן, עורך 'דחק', אשר מעבר להתפעלות מההיקף והאיכות של דחק, אני מוקסמת מהיכולות האנושיות שלו – שילוב נדיר של הקפדה על כל פסיק יחד עם פרגון אינסופי. בכרך זה של 'דחק' מתפרסמים עוד שני תרגומים שלי מאנגלית: 'שלושה דברים נחוצים לאדם כדי לכתוב היטב' של בן ג'ונסון, וקטע מתוך הרומאן 'טאר' של ווינדהם לואיס. מדור שלם מתוך הכרך מוקדש לסופר האנגלי השנון והחריג הזה. במקריות משעשעת יהודה פנה אלי בבקשה לתרגם את הפרק הראשון מעט אחרי שכתבתי על הפוטוריסטים האיטלקיים, שמהם הסתעף הוורטיציזם האנגלי אליו השתייך ווינדהם לואיס. בכל אופן, מדובר באחד הטקסטים המאתגרים והראויים ביותר אתם התמודדתי עד כה.

בהתחשב בכך שהעזתי לגעת בקודש הקודשים של הספרות האיטלקית אני מקווה שאלו לא המילים שיחתמו את הבלוג. היו לי כוונות טובות.

על הקומדיה האלוהית – בעברית (5)

פרק ראשון – מבוא ותרגומים לשפות אחרות

פרק שני – השפעה על החברה היהודית ועיבודים לעברית

פרק שלישי – תרגומי הקומדיה לעברית

פרק רביעי – השוואת תרגומים

על תרגום דאנטה

מוזר לכתוב בפרק האחרון של הסדרה את המובן מאליו, את מה שריבוי התרגומים בכל השפות מעיד עליו: הקושי בתרגום דאנטה. כל תרגום אינו מעביר את כל עושרו של המקור, כך בפרוזה ובודאי בשירה. הטיב להסביר את הקושי דאנטה עצמו, כפי שמצטט אותו אולסבנגר:

"וידע כל אחד כי אי אפשר לתרגם דבר מחובר בקשר המוזות משפה אחת לחברתה בלי לפגום במתק יפיה ההרמוני, וזאת הסיבה בשלמה לא תרגמו את הומירוס משפת היוונים ללטינית כחיבורים אחרים שיש לנו מהם. וזאת הסיבה בשלמה מזמורי תהילים נטולי מתק של מוסיקה והרמוניה הם, באשר תורגמו מעברית ליוונית ומיוונית ללאטינית, ובתרגום הראשון כבר נפסד הרבה ממתק זה".

מבין תרגומי השירה תרגום דאנטה הוא אחד הקשים ביותר, ט.ס. אליוט כתב: "הטקסט של דנטה, מוגש לקורא בריכוז כה דחוס, שתרגום של טרסט אחד דורש נפח מילים כפול, והרמזים הכלולים בו – דף של הערות ופרשנות, לסגנונו של דנטה צלילות מיוחדת במינה – צלילות פיוטית השונה מזו האינטלקטואלית". התרגום נאלץ להתמודד עם שתי משימות בלתי אפשריות. הראשונה, העברת סבך המשמעויות ההיסטוריות, המטפוריות והנרמזות אצל דאנטה, דבר לא קל גם לדוברי איטלקית ויעידו על כך עשרות ומאות הפרשנויות שנכתבו באיטלקית. הפער לא נובע רק מהתעדכנות השפה בכמעט 700 השנים שחלפו אלא גם משפתו הייחודית של דנטה שלא היסס לברוא מילים חדשות לשימושו. דאנטה בונה רשת צפופה של אינטרטקסטואליות אל הספרות שקדמה לו: כתבי הקודש, התרבות הקלאסית ואף הערבית. כלומר התרגום צריך להתחשב גם באופן שיצירות אחרות תורגמו לשפת היעד, התרבות הנוצרית שבתוכה נכתבה היצירה מקשה במיוחד על התרגום לעברית שבה הקונוטציות שונות. המשימה השנייה, הצלילית, קשה עוד יותר ופתרונה משתנה משפה לשפה. דאנטה כתב בטרצה-רימה ובהקסמטר דקטילי, המתאים ללטינית ואיטלקית אך קשה מאד למימוש בשפות אחרות, ובפרט בעברית מלרעית. ברוסית לדוגמא, קיים תרגום מופת של מיכאיל לוזינסקי מאמצע המאה ה-20 המצליח לשמור על הטרצה רימה, במחיר של עיוות מבנה המשפט. רבים מהמתרגמים לאנגלית בחרו להתעלם מהמשקל והחריזה המקוריים ולהתאים את התרגום לנורמות של שפת היעד.

סיכום

ניסיתי להתחקות על התרגומים של "הקומדיה" לעברית בראיה היסטורית ומתוך כך להבין את חסרונו של תרגום קנוני לעברית. הסתבר שחסרון התרגום הקנוני אינו מעיד על התעלמות מ"הקומדיה": נכתבו בעברית ארבע יצירות בהשפעתה הברורה (מחברת התופת והעדן, מקדש מעט, תפתה ערוך, עדן ערוך), תעתיק עברי (ע"י יהודה רומאנו) ולפחות שבעה מתרגמים ניסו לתרגם לעברית חלקים ממנה (פורמיג'יני, שרייבר, ז'בוטינסקי, אולסבנגר, דיקמן, ברונובסקי, זינגר, סתיו). שני מכשולים עיקריים ניצבים בפני המתרגמים לעברית: מורכבות היצירה והשפה והתכנים הנוצריים. מבחינה היסטורית ההתייחסות העברית ל"קומדיה" מתחלקת לשתי תקופות. בתקופה הראשונה לא היה צורך בתרגומים לעברית מפני שדאנטה הוכר בעיקר באיטליה והעברית עדיין לא היתה שפה חיה. באותה תקופה הבעיה העיקרית היתה התכנים הנוצריים ולכן ה"קומדיה" "תורגמה" לעולם התוכן היהודי. עם ההשכלה והחילון התכנים הנוצריים הפכו לבעייתיים פחות אולם למרות החייאת העברית השפה הפואטית ומורכבות היצירה נשארו מכשול גבוה. השפה העברית התעשרה אך במקביל עלו גם הציפיות מהתרגום. אני מקווה שתרגום חדש ומקצועי יראה אור בקרוב וינגיש את "הקומדיה" לקורא העברי.

אפשר להצטרף לתקוותה של לאה גולדברג משנת 1951:

“אף על פי כן עצם עובדת השקידה הזאת מעוררת תקווה, שיבוא יום והיצירה תתורגם כהלכה, עם כל הקושי הכרוך בדבר. יצירה כזאת תורגמה בכל אומה ולשון 3, 4, 5 פעמים, עד שהגיעו לתרגום טוב.”

ולקנוח, רוברטו בניני קורא את הקנטו החותם את ה"קומדיה" על רקע הרקוויאם של מוצרט. מומלץ לנסות להקשיב גם למי שאינו מבין איטלקית, אולי זה המפתח להבנת הקסם, אולי אפילו אני אתמוגג סוף סוף.

.

רוברטו בניני – סוף הקומדיה האלוהית

על הקומדיה האלוהית – בעברית (4)

פרק ראשון – מבוא ותרגומים לשפות אחרות

פרק שני – השפעה על החברה היהודית ועיבודים לעברית

פרק שלישי – תרגומי הקומדיה לעברית

השוואת תרגומים – אוגולינו

ברשומה זו מופיעה השוואת תרגומים לעברית של מחצית קנטו אחד בלבד. בחרתי להשוות את תחילת קנטו ל"ג מתוך התופת – אוגולינו. זהו המזמור הלפני האחרון של ה"תופת" ואחד המזעזעים שבהם. הנימוק הרשמי לבחירה בקנטו הוא קיומם של ארבעה תרגומים לעברית (כאמור ז'בוטינסקי תרגם רק תשעה מזמורים), ומכיוון שלא נתקלתי בהשוואת תרגומים של קנטו זה יכולתי להנות מעבודה עצמאית. הנימוק האמיתי, אשר לא יכולתי לכתוב במסגרת עבודה לאוניברסיטה, הוא מחווה לאדם יקר אשר מזה חמש שנים וחמישה ימים כלוא בתוך גופו והוא מבקש שוב ושוב שיקריאו לו את הקנטו הזה באיטלקית.

התופת של דאנטה בנוי באופן היררכי, ככל שמעמיקים עולה חומרת החטאים. קנטו זה ממוקם עמוק מאד, במעגל התשיעי – מעגל הבוגדים, האחרון לפני השטן עצמו. את הבוגדים מחלק דאנטה לארבע קבוצות – מהאישי לכללי: משפחה, מולדת, אורחים ובוגדים באלוהים. אוגולינו נמצא במדור השני – בוגדים במולדת. יש לספור רקע היסטורי: אוגולינו שהיה ראש העיר של פיזה בגד בברית עם אחינו והפקיר את עירו. הוא נבגד על ידי מי שהיה שותפו לקשר (רוג'ייארי), נלכד ונענש על הבגידה בהרעבה למוות. יחד עימו נכלאו גם בניו, כפי שמתואר בקנטו, אך מכיוון שהוא היה בן למעלה מ-68 באותה עת, סביר להניח שהם היו אנשים בוגרים ושותפיו לבגידה, ולא ילדים תמימים כפי שדאנטה מתאר אותם. ב"קומדיה" מספר אוגולינו כיצד חלום ניבא את סופו המשותף יחד עם "גוריו", על אוזלת ידו מול יסורי הרעב של בניו, על בניו שלפני מותם הציעו לו לאכול מבשרם כדי להאריך את חייו ועל כך שלאחר מותם ברעב – הוא אכן ניזון מבשרם. הדבר לא נאמר במילים מפורשות, אבל הרמז מאד ברור וזו הפרשנות המקובלת. למי שדוחה פרשנות זו מכיוון שהיא מחרידה מידי נאמר שבמדור האחרון של "התופת" אין דבר שהוא "מחריד מידי".

ההקשר הנוצרי בקנטו זה משמעותי מאד. הבגידה שהיא החטא המרכזי באגף זה, הן של אוגולינו והן של רוג'ייארי מרמזת לבגידה של יהודה איש קריות. אכילת בשר האדם, ובפרט בשר הבנים, היא קישור מצמרר לדבריו של ישו בברית החדשה:"אם לא תאכלו את בשר בן-האדם ושתיתם את דמו אין לכם חיים בקרבכם". אוגולינו לא הצליח לראות את המימד הרוחני בהצעתם של בניו, כפי שהם פרשו את נשיכתו את עצמו כרעב פיסי, במקום צער עמוק. הדהוד נוסף לברית החדשה עולה מקריאתו של אנסלמו לפני מותו מתיחסת אל "ויצעק ישוע בקול גדול אלי אלי למה שבקתני ותרגומו אלי אלי למה עזבתני". התא הצר בו כלואים אוגלינו ובניו מרמז לקבר של ישו, אשר בניגוד לאוגולינו הוא נחלץ ממנו.

התרגומים המושווים נעשו בהפרש של 140 שנה, תקופה משמעותית שבה השפה העברית הפכה משפה מתה לשפה חיה ויומיומית. כאן נמצאת טבלה ובה המקור וארבעת התרגומים המושווים. לצד הציטוטים מופיע מספר מציין את מספר השורה בטבלה על פי המספור הסטנדרטי של "הקומדיה".

אוגולינו – גוסטב דורה

קל לראות ששפתו של סתיו בהירה מאד לקורא בן תקופתנו, כמעט יומיומית, עם מעט ביטויים במשלב גבוה יותר ("עיניו טרוטות מזעם" (76)). שלושת התרגומים האחרים, למרות שחלפו ביניהם כמעט מאה שנה, מכילים כולם מילים וביטויים בעיתיים יותר. לרשותו של פורמיג'יני, הראשון, עמדה שפת המקורות בלבד, יתכן שמסיבה זו נאלץ להמציא או לתת פירוש חדש למילים. כך הביטוי "רב אגמונים"(14) לארכיבישוף, או "ערקתי בשני"(8) לכרסום, או "עין עקבה"(76) למבט זועם ומלוכסן. סגנון הכתיבה שלו מבוסס על השפה המקראית: "וארא בחלומי"(28), "וימת שם"(70), אך יחד עם זאת התחביר הטבעי של פורמיג'יני מאפשר קריאה זורמת של הטקסט. לעומת זאת שפתם של ז'בוטינסקי ואולסבנגר מליצית הרבה יותר. אני מוצאת את תרגומיהם של אולסבנגר וז'בוטינסקי קריאים פחות בגלל התחביר שאינו טבעי לעברית. בניגוד לפורמיג'יני אשר ויתר כמעט לגמרי על אילוצי הפרוזודיה, שמרו שלושת המתרגמים האחרים על אילוצים מסיימים. ז'בוטינסקי שמר על מבנה הטרצה-רימה, אולסבנגר וסתיו ויתרו על החריזה אבל שמרו על משקל (אנדקסילבי ואלכסנדרין בהתאמה). נראה שאילוצים אלו הביאו לעיוות מבנה המשפט הטבעי בעברית. ז'בוטינסקי כותב: "כת צידים זאב מבור הרגיזה\ עם ולדותיו, ותרדפם להר"(28-29), אמנם כך הוא מצליח לחרוז את "הרגיזה" עם "פיזה" אבל זהו מבנה משפט מוזר בעברית במקום בו המשפט האיטלקי פשוט לגמרי. מסיבות דומות להשערתי, אולסבנגר יוצר ווריאציות על מילים מוכרות, שאמנם קל לזהות את כוונתן, אבל הן פוגעות בשטף הקריאה. כך למשל השימוש ב"אכזרות"(20) במקום שבו "אכזריות" היתה תופסת הברה מיותרת, או "מלי" (7). במקומות אחרים הניסוח של אולסבנגר מקשה מאד על ההבנה, כמו במשפט "זה פעמים הראה לי את הסהר"(25) אשר ללא המקור קשה להבין שהכוונה היא שחלפו מספר חודשים.

למרות התהילות הרבות שזכה להן תרגומו של ז'בוטינסקי עלי לציין שבקטע זה הנאמנות שלו למקור קטנה מאד. ז'בוטינסקי לוקח לעצמו חופש תרגומי גדול, אשר הופך את התרגום לפיוטי יותר, אך לעיתים הופך ממש את משמעותו. "בוכה מתוך ששון"(9) הוא תרגום מוזר למדבר מתוך דמעות. דמות האדון והאויב בחלום, רמז לרוג'ייארי שיכול לקבל גם פרשנות דתית, הופך ל"כת ציידים"(28) סתמית. רוג'ייארי "השכן" במדור הופך ל"שנוא"(15), זוהי אכן פרשנות הגיונית אך התואר לא מופיע אצל דאנטה. ז'בוטינסקי מוסיף לא מעט ביטויים פיוטיים שאין להם זכר אצל דאנטה: "הלבנה הרעיפה קרני זהר" (24, הירח אמנם נזכר בשורה הבאה אבל במשמעות של זמן, חודש), "הבג תעוב הריח"(44), "מקצה דרום צפונה" (80). מידי פעם הוא משמיט מידע, כמו את שמם של לפרנקי (32) אוגוצ'יונה ובריגיטה (89). אבל הבעיה הגדולה ביותר לדעתי היא בשורה "איך מתי שם עם אפרוחי הנוער"(20). דאנטה דוחה את הידיעה על מותם של הילדים עד לשורה 70 – ז'בוטינסקי חושף את סופה של הדרמה במשפט השני!

אוגולינו - גוסטב דורה

הרמיזות הנוצריות אינן בולטות באף אחד מהתרגומים. כאשר הילדים מציעים לאוגולינו לאכול מבשרם אולסבנגר מחליף את המילה בשר ב"עור"(63) הניטראלית יותר. דאנטה משתמש בדימוי הצליבה למותם של הילדים – דימוי הנשמר רק אצל ז'בוטינסקי "את הבנים על מה תלית בצלב?"(87), כל האחרים בוחרים בניסוח אחר. פורמיג'יני בוחר במשפט תנכי "להרשיע משפטך על בניו" והאחרים חוזרים על צורת המוות ("ענית בכור העני?", "ענית בצום עד מות?"). לעומת זאת ז'בוטינסקי הוא היחיד שמביית את השימוש בתבי בשורה הבאה ומכנה אותה :"קרת דם שריד של עמורה?"(90).

השוואה חלקית זו ממחישה את הקשיים הניצבים בפני המתרגם. בקטע קצר זה ניתן למצוא פגמים משמעותיים בכל אחד מהתרגומים ולדעתי אין עדיפות בולטת לאחד מהם. כפי הנראה מטרה אחרת עמדה מול עיניו של כל מתרגם: פורמיג'יני וסתיו העדיפו את הקריאות והבהירות על פני הפואטיות והמצלול. ז'בוטינסקי העמיד את הפואטיות והמצלול במקום ראשון וחטא בדיוק. אולסבנגר ניסה לשמור על המשקל ושילם על כך בבהירות. יתכן שבראיה כוללת, של התרגום כולו, ניתן להעדיף אחד מהם אולם מתוך השוואת מזמור אחד לא הצלחתי לגבש דעה חד-משמעית – כנראה למזלי, כי כל בחירה היתה מזכה אותי מייד בסקילה פומבית, כאמור – הנושא טעון.

פרק חמישי – סיכום

על הקומדיה האלוהית – בעברית (3)

גם ברשומה זו יש די הרבה היסטוריה, בשילוב לא מעט ביקורת נוטפת ארס.

[הערה חשובה באותיות קטנות: הסדרה מבוססת על עבודה לאוניברסיטה, אבל במעבר לאינטרנט הושמטו רוב הציטוטים. זוהי רשימת המקורות המלאה]

פרק ראשון – מבוא ותרגומים לשפות אחרות

פרק שני – השפעה על החברה היהודית ועיבודים לעברית

תרגומי הקומדיה לעברית

פורמוגינו

התרגום האמיתי הראשון המוכר לעברית הוא של שאול פורמיג'יני, רופא יהודי מטריאסטה. התרגום של פורמיג'יני נקרא "ספר מראות אלוהים". פורמיג'יני תרגם רק את החלק הראשון: "התפתה – לדין עולם", אך עמוד השער כולל גם את שני החלקים הבאים המכונים "מקום הכיפורים – לכפרת פשע" ו"הפרדס – לבחירי אל". הבחירה לכנות את "העדן" בשם "הפרדס" נאה מאד בעיני, שכן מקורן הפרסי של המילה העברית והמילה האיטלקית Paradiso זהה. תרגום שני החלקים האחרונים נשאר ככתב יד ומעולם לא הודפס, מצאתי עדויות לכוונה מלפני חמש שנים לפרסם את כתב יד שהתגלה בספריית טרייאסטה – אך לא הצלחתי לגלות מה קרה מאז. עמינדב דיקמן כתב על התרגום: "נקל להיווכח כי בן נאמן לתרבות הספר העברית בתקופתו היה המתרגם…לפיכך עשה כנוהגם של רוב מתרגמי זמנו ופתח בטיהור הטמא". פורמיג'יני מתנצל על נוצריותו של דאנטה אך מנסה להכשיר אותו "ואף גם זאת כל משפתי פיו, וחכמת אמריו צדקו יחדו, ושוו ונאוו כל בני אדם, להשגיב רוחם אל מחשבות עליון, אל מוסר השכל, ואל הצלחת העמים."  פורמיג'יני הביא עוד נימוקים אפולוגטיים לתרגום: הוכחה נוספת לכך שהעברית, כשפת הקודש, יכולה להכיל את כל יצירות המופת בעולם והצורך של יהודים שאינם דוברים איטלקית ("לרב אחינו ב"י אשר ברוסלנד, פולין וארצות קדם") לקרוא את דאנטה. נימוק זה עולה בקנה אחד עם ההסבר שהוצע ברשומה הקודמת לכך שרק לאחר האמנציפציה הופיע התרגום לעברית של דאנטה. המבוא באיטלקית דומה בתוכנו למבוא בעברית, אך נוספו בו דברי הסבר על הקשיים בתרגום דאנטה בכלל ולעברית בפרט, כפי הנראה חשש המתרגם, אז כהיום, מביקורתו של מי שיוכל להשוות את התרגום למקור. ביקורת שאכן לא אחרה להגיע – הלל דלה טורה כתב מאמר  חריף על תרגומו של פורמיג'יני ל"תופת". מאמר אשר מבקר את העברת הרעיונות הנוצריים לשפת הקודש אך גם לא חוסך בהערות נוקדניות.  יתכן שאותו הלל דלה טורה,  רב, מלומד ומשורר איטלקי, פרסם ב-1871 תרגום פואטי חלקי משלו, אך לא הצלחתי לעלות על עקבותיו. המבצע הבלשי הקטן שלי הוביל לעוד שני תרגומים אבודים: חיים ויטוריו קאסטיליוני בשנת 1912 ואמיליו שרייבר, או עמנואל סופר, ב-1924. כפי הנראה מדובר בקנטו הראשון בלבד, במהדורה דו-לשונית אשר "משמרת את הקצב של העברית התנכית".  

התרגום הבא הידוע של ה"קומדיה" נעשה על ידי זאב ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי תרגם חלקים מתוך "הקומדיה" בשנת 1920 לאחר שנאסר. אולם מכיוון ששוחרר לאחר שנה אחת הספיק לתרגם רק פרקים מעטים מתוך ה"תופת". תרגומו של ז'בוטינסקי אינו מוותר על הטרצינה ונחשב לאחד היפים ביותר, אם לא היפה ביותר. יורם ברונובסקי חשב על קטעי תרגום אלה  "שהם היחידים העושים צדק מסויים עם השירה הדאנטסקית". עמינדב דיקמן החשיב את התרגום לגאוני וכאשר תרגם בעצמו מזמור אחד מ"התופת" הגדיר אותו כמחווה לתרגום של ז'בוטינסקי.

תרגומו של עמנואל אולסבנגר היה במשך שנים ארוכות התרגום הזמין היחיד לעברית. אולסבנגר שמר על המשקל האיטלקי אך ויתר על החריזה. הניסיון לשמור על המשקל סרבל מאד את העברית ועל פי ברונובסקי גם "לא טרח כל-עיקר על דיוקיו של המקור". אלון אלטרס כתב שהתרגום "אשר עם השנים נהפך לבלתי קריא בעיני רוב הקוראים הישראלים בגלל הלשון הגבוהה, סד המשקל והפרוזודיה הסבוכה. כל אלה יצרו לשון מלאכותית שנראה כי נוצרה במיוחד לצורך תרגומם של שלושת הכרכים האלה". השמועה אומרת שהסטודנטים הישראליים היו כל כך נואשים עד שהעדיפו להיאבק באיטלקית הדנטאית ולא בעברית האולסבנגרית… במשך השנים אזל תרגומו של אולסבנגר מן השוק וגם מי שרצה לקראו, על אף הבעייתיות שבו, היה צריך לטרוח לא מעט כדי להשיגו. מניסיוני האישי בשנת 2005 ניתן היה למצוא עותקים בלויים בספריות אוניברסיטאיות בהשאלה לימים ספורים או לקנות עותק משומש במחיר מופקע. פרט לתרגום זה הופיעו מידי פעם תרגומים של מזמורים בודדים, של עמינדב דיקמן, יורם ברונובסקי ומשה זינגר. אלון אלטרס הצביע על העדר תרגום ראוי כגורם להשפעה המועטה של דאנטה על הספרות העברית החדשה.עוד דאנטה

סערה זוטא עורר תרגומו המלא של אריה סתיו אשר הופיע בשנת 2007. התרגום יצא במהדורה מהודרת, מלווה באיורים, מבואות ומאמרי ביקורת, אך ללא ליווי אקדמי. המתרגם ויתר לחלוטין על החריזה והמשקל המקוריים, והשתמש במשקל אלכסנדרין בעל 12 ההברות. מטרתו העיקרית היתה להנגיש את דאנטה לקורא העברי בין זמננו, ולכן הנאמנות לתוכן ובהירות השפה היו בעדיפות ראשונה מבחינתו. התרגום נקטל על ידי המבקרים כמעט פה אחד – ובשצף קצף שראוי לכשעצמו למחקר תרבות… דיקמן העביר ביקורת זועמת על התרגום בכל פן אפשרי: חוסר דיוק, סילוף רוח היצירה, סגנון פיוטי חבוט, עברית עילגת, תחביר מעונה. הדבר החיובי היחיד שהיה לו לומר על התרגום שהוא "עשוי להיות לתועלת מוגבלת לחפצים לדעת מה הולך ב"קומדיה" ועל מה זה בכלל". אלון אלטרס טען שהתרגום רצוף אי דיוקים גם ברמת המשמעות. לדעתו סתיו רידד את העושר הלשוני של דאנטה והפך את שפתו למונוטונית. יצחק לאור היה מעט יותר סלחני כלפי התרגום, אמנם התרגום מחמיץ משמעויות נוצריות רבות אך יש ערך לכך "שסוף סוף החליף תרגום יעיל את תרגומו הבלתי-נסבל של עמנואל אולסבנגר, שנעשה בשנות השלושים" ויאפשר לקוראי העברית לפגוש יצירת מופת עולמית: "התרגום הזה מאפשר לקורא לעקוב אחרי הדימויים, התמונות, המראות של האלגוריה הענקית הזאת". גישה סלחנית הרבה פחות הביע שמעון בוזגלו   אשר כתב ש"מפעלו התרגומי של אריה סתיו הוא מגדלור אפל של חובבנות מסוכנת, כי אחרי שהעיתון הזה יושלך לפח האשפה, הספרים ימשיכו לשכב בחנויות הספרים ובספריות, ולא יהיה שם שלט שיזהיר את הקונים מפניהם. היא מסוכנת מפני שרבים מאוד הסיכויים שישתמשו בספרים האלה כספרי קריאה בבתי הספר ובמוסדות להשכלה גבוהה. היא מסוכנת כי לא ירחק היום שבו לא יפרידו בין תרגומיו של סתיו למפעלי התרגום המפוארים בדורנו".

דיקמן העלה חשש שקיומו של תרגום חדש יחסל את הסיכוי שיופק בעתיד הנראה לעין תרגום ראוי עבור שוק הספרים העברי הקטן, אבל תוך כדי התחקיר לעבודה נודע לי שנמצא כיום בהכנה בהוצאת כרמל תרגום חדש של דר' יואב רינון בלווי פרשנות של פרופ' לואיזה קואומו. איני יודעת האם ההחלטה לתרגם מחדש את "הקומדיה" הושפעה מ"שערוריית" תרגומו של סתיו, אולם אין ספק שתרגום נוסף, מה גם שיש מקום לקוות לתרגום איכותי, הוא תוספת מבורכת.

עד כאן פרקי המבוא וההיסטוריה. בפרק הבא בסדרה יגיע הניסיון הצנוע שלי להבין על מה יצא הקצף: השוואת תרגומים של קנטו אחד מתוך הקומדיה.

פרק רביעי – השוואת תרגומים

פרק חמישי – סיכום

על הקומדיה האלוהית – בעברית (2)

זהו הפרק הכבד ביותר של הסדרה – אבל כדאי לשים לב לקשרים בין תרבותיים כבר בימי הביניים ולפתרונות יצירתיים לעקיפת מכשולים של שפה ותרבות, כשרוצים.

פרק ראשון – מבוא ותרגומים לשפות אחרות

[הערה חשובה באותיות קטנות: הסדרה מבוססת על עבודה לאוניברסיטה, אבל במעבר לאינטרנט הושמטו רוב הציטוטים. זוהי רשימת המקורות מלאה]

השפעת הקומדיה על החברה היהודית ועיבודים ראשונים לעברית

איור של הרמב"ם בספר יהודי איטלקי מהמאה ה-15 (קובץ רוטשילד)

היהודים באיטליה היוו במשך דורות רבים חלק מהמרקם החברתי והתרבותי. ראשית הקשר התרבותי בין יהודים ונוצרים החל עוד בימי האימפריה הרומית כאשר היהודית והנוצרים כאחד ניצבו מול התרבות האלילית, שורשי הסובלנות והחיים המשותפים באיטליה נעוצים באותה שותפות גורל מונותיאיסטית. במאות ה-12-14 לספירה התקיים שילוב תרבותי ללא מחיצות של אמונה דתית אשר הוביל להשפעות דו-כיווניות על היצירה הרוחנית. אומברטו אקו כתב על חשיבות השפה העברית כשפה "בראשיתית" במחשבת ימי הביניים, על ההשפעה קבלית על דאנטה ובמיוחד השפעת המקובל הספרדי אברהם אבולפיה. השפעות תרבותיות של כתבים עברים, מוסלמים ויוונים על המשכילים האיטלקיים התאפשרו בזכות תרגומים לאיטלקית: במאה ה-13 תרגם והעיר שמואל בן יהודה אבן תיבון את "מורה נבוכים" של הרמב"ם לאיטלקית ומתרגמים יהודיים תרגמו הוגים מוסלמיים לאיטלקית. היהודים המשכילים שלטו בעברית, איטלקית ערבית ולטינית, אך כל היהודים שלטו בשתי שפות: האיטלקית ששמשה בחיי היומיום והעברית לתפילה, כמעט כל היהודים ידעו גם לקרוא בעברית.

העדות הראשונה והבולטת להשפעתו של דאנטה על הספרות העברית מצויה אצל בן תקופתו עמנואל הרומי. עמנואל הרומי הושפע משירת ספרד והיה נטוע בתרבות האיטלקית של זמנו. כך לדוגמא מוסבר הדמיון שבין סיפורי הזימה של עמנואל לאלו של בוקצ'יו בכך ששני היוצרים שיקפו את רוח המקום והזמן. בגלל התכנים המיניים הגלויים בכתיבתו אוסר "שולחן ערוך" על הקריאה ברובו, למעט אולי בפרק האחרון: "מחברת התופת והעדן". הקרבה התמטית של המחברת ל"קומדיה" מובהקת: דניאל מוליך את עמנואל בתופת ובעדן. במהלך מסעם הם פוגשים דמויות רבות מהמקרא, מההיסטוריה היהודית והעולמית ומחייו האישיים של עמנואל. החוטאים מתייסרים בעינויים מבחילים והצדיקים זוכים לכבוד ודנים בספרי החכמה. דמיון בין היצירות בולט כבר בשורת הפתיחה. דאנטה פותח: "וַיְהִי בְּמַחֲצִית נְתִיב חַיֵּינוּ" וממשיך "מִדֵּי זָכְרִי בּוֹ, יִתְחַדֵּשׁ הַפַּחַד.". עמנואל מתחיל: "אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָבְרוּ מִשְּׁנוֹתַי שִׁישִׁים" וממשיך "וְכִרְאוֹתִי נָפְלוּ עָלַי אֵמִים". ההשפעה הגלויה של דאנטה על עמנואל, בתוספת סונטה קינה שחיבר בשנת מותו של דאנטה, הולידו שמועות עיקשות על ידידות אישית ביניהם, שמועות בלתי מבוססות כנראה. קאסוטו טען ש"עמנואל נתכוון להעשיר את הספרות העברית ביצירה, העשויה ליתן לקורא ציור משירת דאנטה", כלומר, מטרתו של עמנואל היתה דומה להפליא למטרתם של מתרגמים בדורות מאוחרים יותר. למרות הדמיון הרב שבין "התופת והעדן" ל"קומדיה" זהו אינו תרגום, אולם זו גם אינה יצירה עברית מקורית. למזלו של עמנואל הרומי איש לא שמע בתקופתו על חוקי זכויות היוצרים והקניין הרוחני.

יהודה רומאנו (~1292-1330), אחיינו של עמנואל הרומי, פעל בדרך אחרת כדי לחשוף את דאנטה ליהודי איטליה. הוא תעתק חלקים מה"קומדיה" לאלפבית העברי, כלומר כתב את הטקסט האיטלקי באותיות עבריות. כפי שנזכר קודם, היהודים ידעו לקרוא עברית ולדבר איטלקית, כך שהשפה המדוברת (איטלקית) קיבלה את היוקרה של השפה הכתובה  (עברית). יש לציין שזו היתה שיטה מקובלת באיטליה, כך לדוגמה תורגם המקרא לאיטלקית אך תועתק באותיות עבריות.

 

עמוד השער של "מקדש מעט"

 

במאה הבאה כתב משה ריאטי (1388-1460) את "מקדש מעט", יצירה המבוססת על העדן מתוך ה"קומדיה". ההשפעה הסגנונית ברורה: כמו ה"קומדיה" גם "מקדש מעט" כתוב ב"טרצה רימה", שלוש שורות כאשר החריזה היא בין הראשונה לשלישית. למרות שהיצירה מבוססת על המסורת הרבנית מודל העדן לקוח מדאנטה. "מקדש מעט" כתוב ברובו כסקירה של ביצירה היהודית לדורותיה: התנ"ך, המדרש, הקבלה, הרמב"ם, בן רשד ועוד רבים מצוטטים שם באופן ישיר. אבל יש בה גם התייחסות גם לפילוסופיה ה"חוץ-יהודית" והחילונית, כמו פרשנות לאפלטון ואריסטו: "כמו מחקר אופן מציאותם\ אם הוא כאפלטון המניח\ כללים חוץ לנפש עצמותם". הגרסה היחידה הידועה של "מקדש מעט" נערכה בווינה בשנת 1851 בידי יעקב גולדנטל. את הכרך מקדימים שני מבואות: באיטלקית ובעברית. כמו תמיד כשמדובר ב"טקסטים מקבילים" ההשוואה בין המבואות בשתי השפות מעידה על יחסי הכוחות ומפגש התרבויות. המבוא באיטלקית מתאר את גדולתו של דאנטה ומגדיר את ריאטי כ"דאנטה היהודי", לעומת זאת המבוא העברי ממהר לטעון ש"הספר מקדש מעט שמו נאה לו והוא כלו קדש כי עניניו המה עומדים ברומו של עולם ומחברו הראה בו את כחו ובקיאותו הרב בתורה ובחכמה עד שאין דבר נשגב בפלוסופיא ולא ענין יקר בתלמוד ולא איש מצוין בין חכמינו שעליו לא הטיף מלתו או רמז אליו בחרוזיו.." המבוא העברי מכיל אפולוגטיקה, ציטוטים רבניים ופירוט תולדות כתב היד, בניגוד למבוא האיטלקי שמנתח את החיבור תוך הקבלה לדאנטה. ניתן לשער שכל אחד מהמבואות נועד לקהל אחר. מכיוון שבאותה תקופה לא היו עדיין תרגומים של דאנטה לעברית ההנחה היתה שרק דוברי האיטלקית היו מסוגלים להעריך את ההשוואה לדאנטה ואילו עבור דוברי העברית היה צורך בלגיטימציה "יהודית" לספר.

שני חיבורים נוספים אשר נכתבו בעקבות דאנטה בעברית הם "תפתה ערוך" של משה זכות (1625-1679) אשר פורסם במנטובה אחרי 1673 ו"עדן ערוך" אשר נועד להשלים אותו וחובר על ידי יעקב דניאל אלמו (1690-1757) בשנת 1743 בוונציה. המחזה זכה לפרסום ולהערכה רבה באיטליה ומחוצה לה, הוצג ותורגם ליידיש ולאיטלקית.

אשר סלה מבחין בין שתי תקופות בשאלת התקבלותו של דאנטה והיחס אליו בקהילה היהודית ודוברת העברית. התקופה הראשונה היתה לפני האמנציפציה והקנוניזציה של דאנטה. באותה תקופה לא נעשו תרגומים של דאנטה לעברית אלא נכתבו יצירות בהשפעתו. לעומת זאת אחרי האמנציפציה היה רצון לאמץ את דאנטה אל חיק היהדות כחלק מההשתלבות של היהודים בחברה הנוצרית. באופן אנכרוניסטי, ההתנגדות הפוליטית של דאנטה לאפיפיור נתפסה כסובלנות דתית כלפי היהודים. כחלק מהרצון לקרב את דאנטה לתרבות העברית החלו לתרגם אותו באותה תקופה לעברית, אם כי קהל קוראי העברית באותה תקופה היה עדיין קטן. יתכן שהסיבה נעוצה בקנוניזציה של דאנטה מחוץ לגבולות איטליה והתרגומים שלו לשפות אחרות. כאשר דאנטה נעשה מוכר מחוץ לאיטליה היה צורך בתרגומים עבור יהודים בקהילות אחרות. כפי הנראה תרגום דאנטה לעברית  הוא תוצר של מגמה כללית לתרגום יצירות מופת איטלקיות לעברית כחלק מהשיבה לארץ ישראל ותחיית השפה העברית, כמו תרגומיהם לעברית של פטררקה, אריוסטו, טאסו, לאופרדי , מאנצוני ועוד.

הרשומה הבאה תעסוק בתרגומים לעברית החל מהמאה ה-19 ועד ימינו.

פרק שלישי – תרגומי הקומדיה לעברית

פרק רביעי – השוואת תרגומים

פרק חמישי – סיכום