משלוש סיבות בחרתי להתחיל ברומן הזה את מרתון הקריאה לקראת הסטרגה: קראתי את ספר הביכורים של הסופרת ואהבתי אותו, הוא עוסק בשואה, והוא יחסית קצר.
בספרי שואה, מעצם טיבם אין הרבה הפתעות, טוב זה לא הולך להיות, לכן אני יכולה לספר את תמצית העלילה בלי לחשוש 
לספויילרים אמיתיים. אלסנדרו הוא ילד יהודי מבריק שגדל במשפחה יהודית מבוססת בג'נובה. המשפחה חילונית, האם מבקרת בבית הכנסת בחגים, לעיתים נדירות גם בשבתות. הם שומרים על קשר רופף עם הקהילה היהודית, בחוג החברתי שלהם בעיקר יהודים, אבל לא רק, אלסנדרו לא לומד בבית הספר היהודי. המשפחה קטנה, הנישואים לא מושלמים, האם מצפה ממנו להיות גאון, קצת ממורמרת על כולם, על אחותה, על אביה ועל בעלה. האב יהלומן יליד בלגיה בעל נתינות בריטית, טיפוס קר ושקול. חוקי הגזע שהוטלו על איטליה ב-1938 מטלטלים את חייהם, ובמקביל מגיע לעיר הנמל שטף של יהודים אוסטרים שברחו אחרי ההשתלטות הנאצית (אָנְשְלוּס). רגע לפני הכרזת המלחמה בין בריטניה לאיטליה מקבל האב הצעה מהשגרירות להגר לבריטניה יחד עם משפחתו – האם מסרבת בתוקף, היא איטלקיה, אביה ואחותה כאן, העסק שלהם כאן, מה פתאום לעזוב הכול ולהפוך לפליטים? זמן קצר לאחר מכן נסגרים הגבולות וכנתין של מדינת אויב נאסר על האב לשהות בג'נובה. המשפחה מוגלת לכפר נידח ואלסדרו נשאר לגור בשנת הלימודים אצל הדודה האוהבת. למען האמת, המצב לא כל כך נורא, הם מסתגלים. אלסנדרו מתבגר לאיטו, מתאהב, מאמץ השקפת עולם קומוניסטית. עד שבשנת 1943 נופל משטר מוסוליני וגרמניה כובשת את איטליה. עכשיו כבר אין ספק, הם חייבים לרדת למחתרת ולנסות לחצות את הגבול לשוויץ, בכל מחיר.
שני חלקים ברומן ריגשו אותי במיוחד. בשליש הראשון מסופר על החלת חוקי הגזע באיטליה של מוסוליני, היהודים מנסים להסתגל, למצוא פתרונות ולספר לעצמם שזה לא באמת נורא, אפשר להסתדר: אפשר להכניס שותף לא-יהודי לעסק ולשמור עליו, לא מוכרחים ללכת לשפת הים, אז מה אם הילד לא יכול ללכת לתיכון הקלסי, בית הספר היהודי לא פחות טוב. גם כאשר מגיע גל הפליטים מווינה, עם הסיפורים על אוסטריה אחרי האָנְשְלוּס, על הנאצים המקומיים שצצו בין לילה, על החרמת הרכוש: היהודים האיטלקים עוצמים בכוח את עיניהם ומסרבים לראות את העתיד. זאת תכונה אנושית מוכרת, הצפרדע שקופצת ממים רותחים בעוד רעותה מתבשלת לאיטה למוות. התיאור בספר ריאליסטי ומשכנע, בזו אחר זו מוחמצות כל האפשרויות – בתור נתין בריטי יכול היה האב לחלץ את המשפחה בתנאים טובים בשלב מוקדם, אפשר היה גם לברוח לפני הכיבוש הגרמני, אבל הם בורחים רק כשהסכנה מגיעה הביתה ממש – ובתנאים הגרועים ביותר.
"סליחה," אלסנדרו לא יכול להתאפק יותר. "אם אתה יודע הכול, תסביר לי לפחות דבר אחד. אם אנחנו לא יהודים נרדפים, למה שנסתכן ככה, למה שנשלם כל כך הרבה למישהו שיבריח אותנו את הגבול המסוכן, שבו הפתיעו אותנו ושדדו מאיתנו את מעט הכסף שנותר לנו?"
"מה אתה חושב?" הקצין יוצא מהאדישות, כועס כמעט." אתה באמת חושב כל ההמונים שמגיעים אלינו נמצאים בסכנה? אירופה כולה רוצה למצוא כאן מחסה. לונדון במלחמה, הפצצות, רעב… הכול. חיילים עזובים וכן, בוודאי, גם יהודים וכן הלאה, אבל גם אלפי עריקים מכל סוג, עם חשבונות אישיים ופוליטיים פתוחים." (עמ' 211)
הם כבר איבדו הכול, חסכונות של חיים שלמים, אין להם לאן לחזור ואם יחזרו סביר להניח שיהרגו מייד, אבל מבחינת הקצין השוויצרי בגבול הם רק עוד שלושה ראשים כמו כולם, והוא צריך לשים את האצבע בחור ולסתום את נהר המסתננים שמתחזים לפליטים.
אני שמחה שהרומן הזה נכתב כיום באיטליה, ואני שמחה שהוא זכה להכרה. הוא מתאר את התפתחות מלחמת העולם צעד אחר צעד ואת המצב הבלתי אפשרי אליו נקלעו אזרחים יהודים מהשורה באוסטריה ובאיטליה. אבל יש להודות: זאת ספרות מגויסת. הרומן נכתב כדי להעביר מידע ומסר, והערך הספרותי שלו מוטל בספק. רוב הדמויות שטוחות, ובעצם אינן מתפתחות כמעט לאורך השנים. כן, אלסנדרו מתבגר, אבל מי לא מתבגר בין גיל עשר לשבע עשרה? למרות התנאים יוצאי הדופן לא מצאתי משהו לא שגרתי בהתבגרות שלו. אני לא חושבת שיהיה ברומן חידוש רב למי שגדל בארץ ומכיר את ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, אם כי ייתכן שהוא יכול להתאים בתור ספרות נוער.
אופס. יש פיל בחדר, אולי הוא לא יפריע לקוראים האיטלקים, אבל לי כישראלית הוא צורם. אין ציונות, אין פלשתינה ואין ארץ ישראל. הפליטים הווינאיים נפוצים בכל העולם: מארצות הברית ועד סינגפור, משפחת רימון בעלת הדרכון הבריטי מחמיצה הזדמנות לברוח לאנגליה, המשפחה המורחבת מתאספת בליבורנו כדי לדון במצב ולחפש פתרונות יצירתיים: אבל אין שם אף ציוני אחד לרפואה, פלשתינה לא עולה על דל שפתיהם. וינה וצפון איטליה של אותן שנים נמצאות ברקע המשפחתי שלי, נכון שלא כולם הגיעו לכאן, אבל האם הגיוני לחשוב שהנושא לא יעלה אפילו? אין לי ספק שיש כאן צנזורה מכוונת של הסופרת (שהבחנתי בה כבר בספר הביכורים שלה), זאת כמובן זכותה אבל מבחינתי היא פוגמת בערך הרומן.
ליה לוי ,ילידת ,1931 חוותה את מלחמת העולם על בשרה כילדה יהודייה, וניצלה בזכות מנזר שנתן לה מחסה. בבגרותה נעשתה עיתונאית ובשנת 1967 יסדה את ירחון הקהילה היהודית באיטליה "Shalom". הרומן הראשון שלה למבוגרים יצא ב-1994, והיא פרסמה מאז יותר מעשרה רומנים למבוגרים וכארבעים ספרי ילדים. בראשית ימיו של הבלוג הזה כתבתי על ספר הביכורים שלה: "ילדה וזהו".
Lia Levi, Questa sera è già domani, Edizioni E/O
הביקורת הזו נכתבה במסגרת פרס הסטרגה 2018, עוד בנושא:
פרס המכשפה 2018
אמא של אווה
אני נשארת כאן
כמו גבר צעיר
דם נכון
על ספרות איטלקית - בעברית 