Tag Archives: Matilde Serao

בארצו של ישו – מטילדה סראו – אנשי ירושלים

מטילדה סראו תוהה מיהו ירושלמי, ומתבלת בקורטוב (ואף יותר מזה) של אנטישמיות נוצרית מלפני עידן הפוליטיקלי-קורקט. מתוך הפרק על ירושלים בספר "בארצו של ישו", כאן קטעים מתוך הפרק על חיפה.

העם

האם אפשר למצוא אולי בין שישים אלף האנשים המתגוררים בין החומות הקדושות את העם של ירושלים? מי ראוי אם כך לתואר הנבחר, מושא קנאתם של העמים אחרים ויקיר הריבון?

יהודי ירושלים, מתוך Jerusalem, Bethany, and Bethlehem מאת J. L. Porter

היהודים שמהווים בקירוב מחצית, או יותר, מתושבי ירושלים אינם העם שלה. היו היתה לישראל מתנה שאין לה שיעור, הבטחה אלוהית, היו היתה לו המציאות הנעלה ביותר שתתכן לעם: אך הוא התעייף מלהיות חסוד, טוב, מאושר. מאז אותו יום גורלי בניסן, שבו היהודים רצו בזעם מתמיה ועיוורים מזעם על האיש מנצרת, הם רצו שהדם של אותו חלל צודק יהיה על ראשם ועל ראש בניהם, הם הקימו על ראשם את הקללה והתפזרו, ולא היו עוד לאומה וגם לא לעם. אט אט, כשמתמתנים התנאים המדיניים והדתיים, והטורקים שוקעים יותר ויותר במעיין סלחנות קרה ומנומסת, שמקורה באדישות הערכית  שלהם, מתחילים היהודים לשוב לירושלים. הם שבים אליה מהמקומות המרוחקים ביותר באירופה, חיוורים, יגעים, כמעט תמיד חולניים, בארשת ביישנית של כלבים מוכים, נועצים מבט חשדני בכל אחד, יראים מכל אחד כמו מאויב, רודף, הם שתקנים, מהורהרים, אינם מסוגלים להתעמת, מסתתרים תמיד בבתים קטנים, אפלים ודוממים, בחנויות עלובות, נטולות סחורה כמעט: ואף כי מספרם בציון, מושא ערגתם ודמעותיהם, הולך וגדל,  ואף כי המסחר זעיר, וגם חלקית הגדול, בירושלים נמצא בידיהם, הם לא מסגלים לעצמם עזות מצח ושומרים על אותה ארשת של אנשים מפוחדים ואומללים, שאינם מעיזים להרים את ראשם, ואולי אף לעולם לא ירימו, לאחר שכרעו במשך מאות שנים תחת משא גורל של עצב וגלות.

והם יודעים זאת היטב, כולם! הם יודעים שהם חיים בירושלים הודות לזיכיון נדיב, ריבונות רשלנית, והם מרגישים עצמם במגורים ארעיים, תלויים בצו עותומני העלול לשלוח אותם לגלות; יש להם הבעה של מסתננים שחומסים את האוויר והשמש של ציון הקדושה; הם נצמדים לקירות בדרכם; אפשר לזהות אותם לפי השיער הארוך והמסולסל לרוב מעל הרקות והאוזניים, אפשר לזהות אותם על פי בגדים מסוימים, אפשר לזהות אותם בראש ובראשונה על פי המראה הקבוע של החולשה, החולניות, גם אצל הצעירים, גם אצל הילדים. הם מתייגעים בחנויות הקטנות והפעוטות ביותר; מוכרים הכל; קונים הכל; חלפני כספים; הנועזים שבהם מלווים בריבית, הלוואות קטנות בעבור משכונות, ערבונות, די שאף אחד לא יוכל להכשיל אותם. הבנק החשוב ביותר בירושלים, הוקם על ידי בני ישראל, אבל הוא מנוהל בעיקר מאירופה, והוא ממוקם ברובע הנוצרי. הם יוצאי דופן. כל האחרים במסחר הזעיר מתאמצים, בזהירות, בעדינות, בעיקשות. הם אינם יודעים לעבד את האדמה. מסורת הרועים והאיכרים שלהם אבדה, כמו גם הגזע שלהם: אלפיים שנות מסחר, מלאכה וחנוונות חדרו לעורקיהם. הנשים שלהם, לעיתים רחוקות יפות, כמעט תמיד חיוורות, כמעט תמיד בלויות, עם מבט הססני בעיניים בהירות, הן אינן רעולות, אבל הן חובשות כובעים מיושנים ומוזרים היושבים מעל המצח ומכסים את השיער: מעליו מהודקים צעיפי צמר לבנים מעוטרים בפרחים אדומים או צהובים: גם הן הולכות כפופות, שקטות, כשמסתכלים בהן הן מיד נכנסות בזריזות לבתיהן, שהם המכוערים ביותר בירושלים. וכדי להיות כאן, במקום שבו לפני אלפיים שנה היו המקדש, המולדת והמסורת שלהם, הם נאלצים לחיות מבוזים תחת כל סוג של דיכוי; למען היכולת לבכות כאן בימי שישי אל מול החומה היחידה שנותרה על תילה מבית המקדש; בכדי למות כאן ולזכות במעט אדמה שחורה מעמק יהושפט על גופם!

תענוג מפוקפק לקרוא את התיאורים הללו, מסוף המאה ה-19, לפני הציונות.

מכיוון שארוך וכבד מדי לתרגם את כל הפרק אדלג בהמשך, אבל אגלה שבקטעים החסרים אף אחד מתושבי ירושלים לא יוצא טוב בעיני הצליינית מאיטליה, חוץ אולי מאלו שמדברים בשפתה…

גם לא העם הטורקי השליט הוא העם של ירושלים. הטורקים מונים שמונה או עשרת אלפים, הם נמצאים בירושלים כמו בכל מקום אחר בו הכוח והאומץ שלהם כבשו את האדמה; הם נשארים באותה שלווה, אותה בטלה, אותה אדישות מוסרית שהיא התכונה המייחדת את העם העותומני. אמרתי אדישות מוסרית! מכיוון שהשלטון שלהם בפלשתינה הוא אחד המניבים ביותר מבחינה חומרית: כל בעלי הזיכיונות הנוצרים, כלומר הלטיניים, היוונים, הארמניים, קבלו אותם לעיתים נדירות בזכות נדיבות הסולטן, אך כמעט תמיד תמורת כסף. כל טפח מארץ הקודש עלה בדמעות, דם וממון של המאמינים, ואפשר לומר שהדברים החשובים ביותר שארצו של ישו, שנבלה תחת ההזנחה האסלמית, שקלה לידי השער הנשגב אינם דגן, חיטה, ענבים ותפוזים!

אין הנוצרים, הלאומים הנוצרים לכאורה, העם של ירושלים. אמת היא כי הלטיניים, היוונים הפלגניים, הארמניים הפלגניים, הרוסים, המרונים, מיצגים את חייליו הנאמנים של ישו, אבל הם מחולקים קשות בין הפלגים והקנאים שלהם. רק הלטיניים, רק הפלוגות המבורכות של הנזירים הפרנציסקנים, משגיחי המקומות הקדושים, המונים ביחד  אלפיים מאמינים לטיניים, רק הם בזכות רוח האדם, צלילות הדעת, הדבקות שקבלו מסן פרנסיסקו, הם יכלו להיות לגרעין של העם הנוצרי בירושלים, העם היחיד והאמיתי של ירושלים.

אמנם, בזכות האומה שלנו, מפני שהאמונה הלטינית שומרת על יוקרתה בארץ הקודש, צריך לעצום את העיניים… לו רק נקווה שנוכל לכונן בעתיד הרחוק את העם של ירושלים. האנשים האלו בוודאי שלא יכוננו אותו, גם לא היהודים שהם כבר לא עם אלא ערב רב, המגיע מכל הדתות הקיצוניות ואינו כשיר לרוח חיה ולאיחוד; גם הטורקים לעולם לא יכוננו אותו, הם שיושבים שם כחיל מצב,  גם לא העמים הנוצריים הקטנים, העצלים, הקנאים המסוכסכים ביניהם; גם אתם לא תכוננו אותו, אנשי ירושלים, או ערביי הארץ, או הבדואים היפים החמושים עד השיניים המגיעים ממדבר יהודה, אפילו מפרובינקיה ערביה, מההרים הבלתי עבירים והמישורים ולא נודעים: אתם באים לציון בכדי למכור ולקנות: אבל אתם לא רואים אותה, אתם לא מכירים אותה, אתם לא אוהבים אותה, אתם ממהרים לברוח ממנה ברגע שתוכלו, לאדמה שלכם לאוהלים שלהם. יתכן שלעולם לא יהיה עם לירושלים. האל רומם אותה והאל ישיב לה את תהילתה; אבל מישהו מסוים התענה שם יותר מדי, מת שם באכזריות רבה מדי.

נהרות של דיו נכתבו מאז על "שאלת ירושלים", כל כך הרבה השתנה, קשה לקבל כפשוטו אפילו משפט אחד, אבל אולי המסקנה הדחוקה שירושלים שייכת רק לאל (אמירה שקולה מבחינתי לכך שאינה שייכת בלעדית לאף אחד אחר) לא כל כך מופרכת…

בארצו של ישו – מטילדה סראו – הכרמל

ברשומה קודמת, די מזמן יש להודות, כתבתי על הסופרת מטילדה סראו וציינתי שבשנת 1893 ערכה מסע צליינות לארץ ישראל ופרסמה בעקבותיו ספר זיכרונות. יש בספר תיאורים של המקומות הקדושים, בעיקר לנצרות, וגם רשמים אישיים מהאוכלוסייה. כמובן שתיאורי ירושלים והתושבים היהודיים מסקרנים מאד, אבל אני אפתח בקטעים מתוך הפרק על הכרמל, כי אם פטריוטיות מקומית, אז עד הסוף.

הכרמל

אלו העוזבים את מצרים בדרכם לסוריה, לאחר שחלפו בפורט סעיד הסואנת, והם מתקרבים לארץ הקודש המתגלה באופק בחטף, עטויה בצעיף ערפל דק, העוטף בגוון אחיד את הבתים הלבנים והחומים של יפו ואת הירקרקות השופעת של גניה ופרדסיה, הקסם מהלך עליהם וליבם רועד מהתרגשות. העין לא רואה את יפו בעלת המזח מטיל האימה, רצוף המשברים והמלבין מקצף: יפו המיוחדת ורבת החן, עם טורי הבתים החדשים  המתרחקים מהליבה המזרחית העתיקה של העיר, בתים המקיפים  מימין ומשמאל את שפת הים הצהבהבה, מוכת הרוחות, פגועת הגלים, משכנם של הסוחרים, הרוכלים, הקונסולים. דבר אינו מרמז שזו הארץ הקדושה, המקום בו הוא חי, סבל ומת; אין קווים, אין צבעים ואין קולות המציגים בפני החושים המשתוקקים אל המקום קדוש: ומאוכזב משהו מחפש אותם הצליין בליבו ובדמיונו, בתוככי תוכו, בתשוקה לוהטת, בתהייה רוחנית, בהתלהבות מעוררת רחמים המותירה פנים חיוורים וענן דמעות החוסם את המבט. ברי מזל לעומתם הם אלו אשר עזבו את איטליה, את גרמניה, את צרפת, והגיעו לפלשתינה, השאירו מאחוריהם את  איזמיר, את חופי קרמן,  ולמגינת ליבם אף את בירות, פנינת המזרח. אלו אשר לעת שחרית, מסיפון האנייה בה עבר עליהם מחצית המסע, מצטיירים לעיניהם הקווים העדינים והמטושטשים של עכו המבצבצת מן הים, המבצר החזק וחיפה הקטנה והבהירה.  אבל הנוסעים אינם מתעניינים בחופים אלו המסתמנים בברור בצלילות הבוקר של המזרח, גם לא בערים הגדולות והקטנות המשתרעות לאורך החופים, חלקן נשענות בניוון על העבר המפואר, אחרות פורחות משום שהן צעירות: המילה מתרוצצת על הסיפון, עוברת מאדם לאדם ומעירה את הסקרנות, את ההתרגשות, את התסיסה: מילה שקורעת את עצלנים מכיסאות הנוח שלהם, את החולים מהדרגשים ומושכת את כולם לצלע השמאלית של האנייה, הנוטה על צדה. הכרמל! הכרמל!

מפרץ חיפה, מבט לכיוון עכו

הנה לשון היבשה הגדולה הפולשת אל הים הסוגר את קימור החזה הגדול, שבו המים הכחולים ביותר, השלווים ביותר: כאן מתרומם ההר של מריה, מוריק מעצים ודשא באוויר הצלול: הנה הכנסייה הלבנה, כמו חקוקה בבהירות בשמים, רחוקה, גבוהה, פוקחת עין על הים הגועש בו נוהמת באיום סערה במשך שמונה חודשים בשנה.

הכרמל! כל הצליינים המאמינים העוברים למרגלות ההר שבו התפללה מריה, רואים את המזבח רחוק כל כך מהם, קרוב כל כך לאל, חשים את העדות הראשונה לקסם המסתורי של ארץ האבות והנביאים: ובפשטות הם כורעים ברך על האנייה, פושטים ידם לעבר ההר עליו העפילה הבתולה הצעירה בלוויית אמה, ומתחילים לזמר בלחש  אווה מאריס סטלה, תבורכי כוכב הים. מפני שבאמת, נראה שהיא מגינה מלמעלה על יורדי הים הנושאים את שמה, מפני שנראה שהיא צופה, מעל הר הכרמל הירוק שלה, על כל הצליינים במסעם הקדוש, וגם על כל אלו המסכנים את חייהם בעבודה, בעבור פת לחם לילדיהם.

סטלה מאריס במאה ה-19, מתוך ''חיי יום-יום בארץ-ישראל'', מאת מרי אליזה רוג'רס.

….

דרך טובה מוקפת ירוק, הדרך הנוחה ביותר מבין שתיים או שלוש הדרכים הנוחות מבין מאה הדרכים הבלתי נוחות בפלשתינה, מתפתלת בפניות רחבות לאורך גבעות הכרמל ומובילה אל המנזר הצחור של הכרמליטיים, המוקדש לבתולה. העגלה המסיעה את אנשינו נעה בעצלתיים ובחולמנות – מפני שקל להעפיל על הכרמל, גם ברגל – ועוברת בין משוכות של שיחים ריחניים, מבושמים, ששתלו הנזירים המפיקים מהם שיקוי מחזק, אליקסיר, ובכל סיבוב מתגלה הים הגדול של סוריה, התכלת האפרפר של מפרץ עכו וחיפה הקטנה והלבנה למרגלות ההר של הבתולה. מחזה מענג. אבל אין בו, איני יודעת למה, דבר מן המזרח. הנוף שבין הגבעות והים, בית התפילה על הגבעה, דומה למראות שיש לנו שם, באיטליה הרחוקה שלנו, בדרום: תכלת אחרת מופיעה לפני, קימורי ים מלבינים בשמש, כנסיות אחרות שבהן התפללתי. צריך לאמץ את הדמיון אל מול מנזר כל כך אלגנטי, מול הגן המטופח כל כך המקיף אותו, מול הים שנראה כמעט כמו בסורנטו או בפרנקווילה שבאברוצו, בכדי לזכור שזו לשון היבשה אשר בתקופת הנביאים חי בה אליהו בפרישות, במערה, וממנה יצא להתנבא ולהטיף לתלמידיו הראשונים.

סורנטו, איטליה, רישום מהמאה ה-19

….

למעלה באולם המנזר, הנזירים הכרמליטיים אשר גדלו והתחנכו במנזר הסמוך, הם כולם צרפתיים, עדינים, מעט שתקנים, מעט גאים, בתלבושת הלבנה שלהם. הם מציגים מדליונים, ספרי תפילה, דפי תפילה, לכבודה של גבירתנו שעל הכרמל. החפצים מוצעים בתמורה לנדבה. רק "מי כרמליטיים" עולים שלוש לירות לבקבוק גדול ואחת חמישים לבקבוק קטן: זה מנזר יפה, גן מקסים, הר הכרמל רב חן, כיצד יוכלו להתקיים כאן ללא הנדבות וללא מי הכרמליטיים? המים הללו מועילים במקרים של עילפון, של אובדן הכרה. באולם שני צליינים רוסיים. הם לבושים במכנסיים גדולים וכותנות ארוכות של מוז'יקים, יש להם שער ארוך ובלונדיני ונעליים מאובקות מהמסע הרגלי הארוך אל ארץ הקודש.

צליין רוסי – מתוך With the Russian pilgrims to Jerusalem, Stephen Graham, 1913.

אין ספק שיצאו לכמה ימים מירושלים, והמסע ברגל בדרכי הארץ לקח להם לפחות שבוע. על פני שניהם הבעה עייפה וחולנית. הם נגשו מיד לתצוגת מי הכרמליטיים והסתכלו בבקבוקים בשתיקה. נזיר כרמליטי סבלן ושתקן חיכה שיגידו דבר מה. לרוסים כבר היו קמיעות, עצמות, ספרי תפילה, מדליונים: בעבור נדבה קטנה. כעת חפצו במי כרמליטיים ולא ידעו לבטא את חפצם, מפני שלא דברו אלא רוסית: והכרמליטיים דברו רק צרפתית. אבל הם חפצו בהם, במי הכרמליטיים, בתשוקה עזה בעיניים, בכל מאודם, מבלי שדיברו. הם האמינו שאלו מי נס, בוודאי, מי ידע אלו נפלאות הם מסוגלים לחולל. הם הביטו בעיני הנזיר בחרדה. בתנועות ידיים איטיות ועגומות שאלו על המחיר:  בתנועות ידיים אמר להם אותו הכרמליטי. עצב תהומי, יגון התפשט על פניהם של הצליינים הרוסים החסודים. הם רוצים את המים הללו, בעיניהם זהו צרי מידי הבתולה עצמה. אבל אין להם כסף; יש להם מעט מאד. הם מתייעצים ביניהם, ארוכות, במבטים, במילים קצרות וחרישיות. הנזיר, שלו, שקוע בשרעפים, מחכה בסבלנות. אני מצטמררת לידם בחמלה שאני חשה בה כאן לראשונה. לבסוף, אחד מבין שני הצליינים מחלץ ארנק ישן, בלוי, מעולם לא ראיתי ארנק כזה, ישן ובלוי, הוא מחלץ אותו באיטיות ומחטט בתאיו. בחוסר תבונה אני מתקרבת, בחמלה, אבל מי חושב עלי? אין לו יותר משלושה או ארבעה פרנקים טורקיים, צליין חסוד ואומלל: אבל זו היא אמונתו וזה הדחף המיסטי שלו, והוא מוציא אחד וחמישים על מי כרמליטיים. ואני באיוולתי לא מעיזה לשלם בעצמי עבור הבקבוקון הזה, כפי שהיה ביכולתי וברצוני: הרגש עוצר ומשתק אותי. הוא משלם את הלירה וחמישים שלו, העלוב הזה, ורוכש לבסוף את הבקבוקון בתנועת שמחה, בחיוך מרומם. מחר, אולי לא תהיה לו פת לחם והוא ישכב תשוש, לאורך משוכה בדרך לנצרת. מי הכרמליטיים אינם אלא מי מליסה העשויים היטב ומועילים לעצבים רופפים של נשים. אבל הרוסי מאמין שזהו ליקר מחולל ניסים. וכזה הוא יהיה, עבורו הוא יהיה! הבתולה מהכרמל  תהפוך את המים האלו, שהוא נתן עבורם את מעותיו האחרונות, היא תהפוך אותם לאנרגיה עבורו, בכוח, בסבלנות, מפני שהצליין האומלל ישלים את מסעו הדתי מבלי למות מרעב ומתשישות. הוא לא ימות. היא תמנע את מותו. הו, המדונה של הכרמל, אני יודעת, את היודעת כל תשמרי על עבדך.

 [מתוך הספר "בארצו של ישו", מטילדה סראו, 1902]

חתול כרמל, המאה ה-21

קטע נוסף מתוך הספר: אנשי ירושלים

מטילדה סראו – עיתונאית, סופרת וצליינית

נפולי, סוף המאה ה-19

הפתיחה  של 'מאי והנס של סאן גֶ'נָרֹו' מתחזה לסיפור אביבי צוהל. הפתיחה מגרה את כל החושים: אורות, צבעים, קולות, חמימות, טעמים וריחות. אפשר כמעט לעצום את העיניים ולהיסחף בשמחת העיר הקודרת המתעוררת לחיים באביב. ההתרגשות המדבקת הזו היא ליבו של הסיפור, שהוא סיפור של אקסטזה דתית פגאנית באופייה. ההמונים מתקבצים לתהלוכה דתית המסתיימת בתפילה בכנסיה ושיאה בבעבוע מאגי של דם הפטרון הקדוש. "נס" חסר ערך לחלוטין המלהיב את העם הזקוק לניסים הרבה יותר ארציים: פרנסה, מגורים, רפואה, ניקיון, קבורה. נאפולי של סוף המאה ה-19 מתוארת דרך התרגשותן התמימה של הנשים בתהלוכה: זו איבדה את בנה הצעיר במחלה, זו ננטשה על ידי אהובה, זו מתגעגעת לאם שנקברה בקבר עניים ומתפרנסת בדרך לא דרך. קל לראות שפאר התהלוכה ושמחת האביב הן הכלים שבעזרתם מתריסה סראו כנגד העליבות וחוסר הצדק היומיומיים. בסיפור אחר שלה, 'שלישיה מנצחת' (Terno secco), כרטיס הגרלה בלוטו מזכה בעושר רב את כל תושבי השכונה, חוץ מאשר את המשרתת וגבירתה אשר ניחשו את המספרים הזוכים אך לא היה להן כסף להמר בהגרלה הממשלתית. גם כאן משתמשת סראו בסיפור פשוט בכדי לתאר את האומללות של תושבי השכונה, שגם ה"עשירים" והמכובדים שבהם שקועים בייאוש.

נהוג לשייך את מטילדה סראו (1856-1927) לזרם הווריזמו, אחיו האיטלקי של הנטורליזם הצרפתי, אשר התיאורטיקנים המובילים שלו היו ג'ובני ורגה ולואיג'י קפואנה. היא היתה עיתונאית וסופרת פוריה מאד (כשבעים רומאנים וקובצי סיפורים), זכתה להערכה רבה בתקופתה ורבות מיצירותיה תורגמו לאנגלית עוד בימיה. הנרי ג'יימס התלהב מהרעננות וה"נפוליטניות" שבכתיבתה, קרא את רוב ספריה, ובשנת 1901 הוא כתב: "היא מעניינת במיוחד לאור המזג הנפוליטני יוצא הדופן והמשוחרר שלה, היא ציירת מלאת חיים ומאיירת של תחושות והתרשמויות, היא בולטת עוד יותר כדוגמה משכנעת ודחוסה להפליא, דוגמה חפשיה מהתערבות המפגינה את עצמה ביופי חסר מודעות". בהמשך מבקר ג'יימס את התשוקה חסרת המעצורים של דמויותיה, במיוחד בהשוואה לכותבים באנגלית, הוא חותם את הביקורת במשפט: "בסופו של דבר מתעורר רגש, הפוגה קצובה, שאולי איננו יכולים מייד לקרוא לו בשם, לא בוודאות, אבל אט אט הוא מתבהר ומגדיר את עצמו כערגה כמעט. אנו פונים בצייתנות – ללא ספק אנו שוב פונים – לצד השני, ושם, עוד לפני שהבנו את המתרחש, מתגלה מתחת לידנו הבוטחת ג'יין אוסטין הזקנה והטובה." [1]

כאן אולי המקום לעצור לאתנחתא אישית, בכל זאת, בלוג. היו קוראים שכבר תמהו על שיטת בחירת החומרים לבלוג. אני מודה, יש אקראיות לא מעטה באופן הבחירה אבל אני מנסה להישאר נאמנה לעקרון שקבעתי לי: יצירות השייכות לקנון האיטלקי אשר יש להן ערך ספרותי כלשהו, לטעמי לפחות. זהו כמובן תחום רחב מאד ומתוכו אני בוחרת באופן די אקראי: עונות השנה, אירועים אקטואליים, זמינות המקורות, היתקלות מקרית ומצב רוח אישי. עקרון החופש של הבלוגר. במקרה זה הנחה אותי מצב הרוח, חיפשתי משהו 'שמח' למראית עין ומצאתי את הקטע הזה באנתולוגיה של ספרות איטלקית שיצאה בקיימברידג' בשנת 1920. מספיק קנוני מבחינתי. אחרי שהתחלתי לעבוד על התרגום התחלתי במקביל לחפש חומר על הסופרת העלומה וכאן ציפתה לי הפתעה: אמנם סראו מעולם לא תורגמה לעברית, אבל נכתב עליה דוקטורט באוניברסיטת חיפה והכותבת היא אחת המרצות הראשונות שלי לאיטלקית: כריסטינה רטיגיירי. את הדוקטורט היא כתבה בעת שלמדתי אצלה, ואת התסכולים בדרך היא "איווררה" על הסטודנטים בלהט האיטלקי המפורסם (ואני עם הריחוף התמידי והפה הגדול שלי זכיתי למנה מכובדת של "איוורור"…). בכל אופן, חלק ניכר מרשומה זו מבוסס על הדוקטורט שלה, ואני מאד שמחה לצטט אותה.

מטילדה סראו, 1902

מטילדה סראו, 1902

מטילדה סראו היא בהחלט דמות הראויה לדוקטורט. היא נולדה ב-1856ביוון לאב איטלקי גולה פוליטי, המשפחה חזרה לנפולי וסראו הלכה לראשונה לבית הספר בגיל 14, עד אז קראה ולמדה בעצמה. בתחילת שנות העשרים שלה החלה לפרסם סיפורים בעיתונים, הוציאה אסופת סיפורים ראשונה ובססה את מעמדה כעיתונאית דעתנית. בשנת 1884 פרסמה מאמר חריף, 'הקרביים של נפולי', המאשים את הממשלה במותם של עשרות אלפים במגיפת כולרה שהשתוללה בעיר כתוצאה מתנאי התברואה והמחייה הירודים. במקביל לפעילותה הספרותית ניהלה סראו חיים שמרניים, נישאה וילדה ארבעה ילדים. יחד עם בעלה, אדורדו סקרפוליו,  יסדה וערכה את העיתון  "Il Mattino".

על פי חלק מהמקורות הגדירה עצמה סראו כאנטי-פמיניסטית, והתנגדה למתן זכות הצבעה לנשים ולגירושין. היא התעמתה עם פמיניסטיות איטלקיות, כגון אנה קולישוף ואנה מריה מנצוני, והאשימה אותן בחיקוי של פמיניסטיות זרות וחוסר פטריוטיות איטלקית. מקורות אחרים טוענים שסראו ראתה את עצמה כ"פמיניסטית על פי דרכה" אך האמינה שאין טעם לנסות לשנות את נוהגי העולם. הסתירה בין דעותיה השמרניות, הישגיה, ואורח חייה בולטת עוד יותר כשמתברר שבשנת 1902 נפרדה מבעלה, חיה עם גבר אחר, ובגיל 48 הביאה עימו עוד ילד לעולם.

סראו היתה פעילה עד יום מותה, למעשה מתה מהתקף לב על שולחן הכתיבה שלה. בשנותיה  האחרונות התנגדה למוסוליני ויתכן שזו הסיבה לכך שסופרת איטלקיה אחרת, גרציה דלדה , זכתה ב-1926 בפרס נובל לספרות.

סראו היתה קתולית אדוקה. בשנת 1893 יצאה לבדה למסע צליינות לפלסטינה "חמושה רק באומץ לבה, אקדח קטן, עט ונייר". את רשמי המסע היא פרסמה ב-1900 בספר "בארצו של ישו, זיכרונות מפלסטינה", אשר תורגם מייד גם לאנגלית. זוהי התרשמות סובייקטיבית מאד של אשה אירופאית, נוצרייה מאמינה, מ"האדמה הקדושה" שהיתה באותה עת תחת השלטון העות'מאני. הספר כתוב על פי המוסכמות של תקופתו, וגם אם נפולי לא היתה בחזית התרבות, סראו בהחלט חשה שהגיעה לאזור פראי ונחשל, והכתיבה משקפת התנשאות תרבותית ודתית (שלא לומר אנטישמית לפרקים). עם זאת, גם בתיאורי הארץ ניכרת היכולת הספרותית שלה, מעבר לעניין המובן מאליו בנושא. ברשומה הבאה אנסה לתרגם כמה קטעים קצרים מהספר.


[1]The North American Review, Vol. 172, No. 532 (Mar., 1901), pp. 367-380

מאי והנס של סאן גֶ'נָרֹו, מטילדה סראו – תרגום

MAGGIO E IL MIRACOLO DI SAN GENNARO – Matilde Serao

גוסטב קלימט - בית באטרזה

אפריל הענוג הנץ את כל הפרחים בגנים, בבוסתנים, בגזוזטרות ובמרפסות של נאפולי; בכל מקום שהיתה בו פיסת אדמה שהשמש חממה והכפור לחלח, לבלב פרח. פרחים רגילים, פרחים גסים, פרחים עממיים, בסך הכל צמחיה צנועה, חסרת תחכום, ללא הרכבי גוונים וניחוחות מעודנים: אבל זוהרת וחמה, הבוקעת מהאדמה בצמיחה אלימה, שופעת עלי כותרת בשרניים. אפריל הנץ את הורדים האדמוניים והריחניים, הגדולים, שצבע הדם הבוהק פועם בהם: והציפורנים, האהובים על פשוטי העם, הציפורנים הלבנים, האדומים, הנקודים, 'כתובים', כמו שקוראים להם בפיוטיות, כאילו היו הנקודות מילים מסתוריות: סיגליות בודדות או זוגות, לבנות, צהובות, אדומות, האהובות על נערות בורגניות שטיפחו אותן במרפסות צפוניות ולחות ברחוב פוריה; והחלמית, בעלת העלים הירוקים המבושמים והפרח הקטן הוורדרד; אבל מעל הכל, בכל מקום, למרות הכל, הוורדים והציפורנים, ורדים מרהיבים וקטיפתיים, נועזים כמעט, וציפורנים כה בשרניים ודשנים עד שהם פורצים את המעטפת הירוקה.

בכיכרות הלחות והאפלות של הרבעים התחתונים, מסנטה מריה לה נובה ועד כיכר פורטו, מכיכר סן ג'ובני מג'ורה ועד ככר סנטי אפוסטולי, בכל אותם רבעים עממיים ונזיריים, הבורגניים וארכיאולוגים, הסתובבו רוכלי הורדים: מוכרים מסקרנים בעלי סלים גדולים הגדושים בורדים גזומים או בנצרי ורדים, שורשיהם בתוך גוש אדמה העטוף בעלה כרוב, מוכרים שקולם מתפשט ומעורר חמלה, ונוגע לליבן של כל הנערות הרגשניות. מוכר הורדים היה מגיע לאחת הכיכרות, הרטובות תמיד, המלוכלכות תמיד במים שחורים, מניח על האדמה את סלסלת הורדים שלו ומזמר, ומזמר, בקול עגום, המתפשט למרחק: 'הורדים יפים, הורדים יפים;' ומהחנויות, מהמפתנים, מהמרפסות, צצו ראשי הנשים, נמשכו אל השירה המתפשטת, נוגה ושופעת חושניות עמוקה, מיוסרת כמעט. וכל מי שהיו בידו ארבעה מטבעות, שלושה מטבעות, מטבע יחיד, קנה את הורדים הללו, את הנצרים קנו בכדי לקשט את הגזוזטרות, את המרפסת, ואת הורדים הגזומים בכדי להניח לפני דמות המדונה, ואחר כך כשינבלו, יפזרו את עלי הכותרת בשידת הלבנים. מוכר הורדים, לאחר שמכר חלק מסחורתו, העמיס את הסל על הראש והתרחק, ובמרחק נשנה הפזמון העצוב והחושני שלו, המהלל את יופי הורדים.

דייגו ריברה - מוכר הפרחים

וביום חג האביב החם, כל התופרות היפות שיצאו לסידורים מצאו במקרה את אהוב ליבן בקרן הרחוב וורד בידו; ההמונים הנדחקים ברחובות הצרים מסביב לרחוב פורצ'לה ענדו ציפורן אדום על חולצת המוסלין הלבנה; לילדים שיצאו מבתי הספר וחצו את הרחובות היו ורדים, ואפילו למשרתים היו פרחים, בסלי הקש של הקניות, או מעל צרורות של בשר ופסטה, עטופים במפית לבנה. כמובן, הרגש הפיוטי לא היה המקור היחיד שהפיץ את כל הפרחים הללו, בכל מקום, בפינות הרחובות, בידי בנשים והנערות, בסלי הבגדים לכביסה, על שקי הקמח מחנות הקמח, ליד הפירות, ליד העגבניות, בחנויות הטיגון הגדולות בפורגטוריו וארקו, אצל סוחרי הסמרטוטים באנטיקלינה: שפע ורדים וציפורנים בעבור מטבע, בעבור חיוך, בעבור מילה, הם נראו יקרי ערך בעיני האנשים הפחותים הללו, אוהבי הצבע המשתכרים בקלות מהבושם הקלוש ביותר. חג האביב! באותו אחר צהרים בבתים הקודרים והעצובים ברחוב טריניטה מג'ורה, פורצ'לה, ברחוב טריבונלי, בסן סבסטיאנו, בסן פייטרו ומיאלה, מעל הפרחים שקישטו את הגזוזטרות ואת המרפסות, מחוץ למעקות המכוסים ביריעות ססגוניות, נתלו אריגים דמשקאים אדומים, אותו אדום ארגמני עתיק, והתנופפו יריעות ברוקד צהובות, באותו גוון זוהר ומדויק של כפתורי הזהב, ושטיחי סטן כחולים מפוספסים בזהב ובכסף, ווילונות רבגוניים שנשמרו במגרות שנים על גבי שנים.

האנשים שגרו בבניינים הגבוהים, השחורים והעגמומיים, אלו שהשמש הגיעה בהם רק אל הגזוזטרה, היו אנשים אציליים, אנשים מהאצולה הכנסייתית הישנה, מאד דתיים, מאד אדוקים, שהיו נתונים להשפעתן של הכנסיות העתיקות והגדולות שמסביב, ג'זו נואובו, סנטה קיירה, סן דומניקו מג'ורה, סן ג'ובני מג'ורה, פיטרה סנטה, סקרמנטיסטה, ג'רולומיני, סן סרבו, דונרג'ינה ולבסוף השפעתו של הדואומו הישן, הקתדרלה העתיקה והגדולה, כל כך עתיקה שאומרים שהיתה מקדש של השמש, כאשר נפולי היתה עדיין פגאנית, יתכן אפילו שמתחילת התקופה הפגאנית שלה. האנשים מהבתים הגבוהים והאפלים הללו, וגם הבורגנות העשירה, הותיקה והמסוגרת, זו ששימרה את המנהגים והמסורות מלאי החמלה של האבות הבורגנים, אנשים בעלי נטיות נזיריות נוקשות. אנשים אלו, ביום צוהל זה של חג האביב הוציאו מהבתים את יריעות המשי שנחו בין פיסות הקמפור. משי שנקנה במפעלים הגדולים שיסד פרדיננד מבית בורבון בכפר בטרה די לבורו, או במפעלים השמחים והזוהרים בסן לוצ'יו, משי שנקנה לרגל נישואים או טבילה, בכדי לקשט את הקפלות הפרטיות, את בתי התפילה של הבורגנות ושל האצולה הטובה והמסוגרת. אנשים רחומים שירשו את אמונה בדמם, שנולדו, חיו ומתו מבלי לפקפק אף לא לרגע, ואזרו את כל כוח הדמיון הכבוש בחלום המסתורי העצום שבקע ממוראות הגיהינום והתרומם עד להתעלות הנפש של גן העדן, הם חוו את זוועות כור המצרף ואת לשונות האש בבשרם, ובעודם חולמים וחולמים בא יומם ועיניהם נעצמו בתקווה בלתי מנוצחת.

אגון שילה - בתים עם כביסה

לצד הורדים של מאי, לצד אלומות הציפורנים אדומות והעבותות שלבלבו במרפסות, למרות העדר השמש, הוציאו ביום חג האביב אנשים אדוקים אלו את תפארת אריגי הברוקד שלהם, את האריגים הדמשקאיים,את בדי רקמת המשי שלהם, חג האביב! אפלת הרחובות של נפולי העתיקה נעורה כולה מעושר שיפעת הפרחים הרעננים והריחניים, שכמה עלי כותרת נשרו מהם על אבני הלבה החומות של הווזוב; ומכיוון שהיו שם הרבה פרחים, בכל מקום, נדמה היה שגם השמש שם; ואפשר היה לדמיין את השמש למעלה, למעלה, במקום בו מסתיימות שתי שורות ישרות של הבניינים הגבוהים, ברצועה צלולה של שמיים כחולים ונרפים, בכחול הרך והנפלא של האביב. נדמה היה שהשמש הבהירה שם למטה, בסמטאות שבן רחוב טריבונלי ורחוב פורצ'לה, בין שפע השטיחים הצבעוניים והבדים הססגוניים המתנופפים מהמרפסות, מהחלונות ומהגזוזטרות. גולת הכותרת היתה כיכר סן דומניקו מג'ורה, ארמונות דה סנגרו וסלוצו העתיקים קושטו ביריעות ברוקד מרהיבות; ואפילו ארמון סנסרבו המתחבא בסמטת סנסרבו החשוכה, בפרוזדור עצוב, כוסה כולו באריגים עתיקים זוהרים. הפרחים הרעננים המתנדנדים מהחנויות, ממרפסות הבתים העלובים בנפולי העתיקה, מעל הגזוזטרות התלויות באוויר בין שמיים וארץ, הפרחים שהביאו הנשים, הילדים, העובדים הפשוטים, הפועלים, אפילו הקבצנים, הפרחים הרעננים הם מנחת העם לפטרוניה של נפולי: זה הטעם לבדים הקטיפתיים, לאריגים הדמשקאיים הרקומים בזהב וכסף, לשטיחי הקיר האציליים, זאת היתה מנחתה של האצולה העתיקה של נפולי ושל הבורגנות הנפוליטנית לפטרוניה הגדולים של נפולי.

 ….

מתוך: בארץ התענוגות Il paese di cuccagna

[זוהי הפתיחה של הסיפור שבהמשך משנה את הטון, חדי העין הבחינו אולי בזרעי הציניות שנטמנו כבר בפתיחה. ברשומה הבאה על דמותה הססגונית של הסופרת עצמה]