אני תוהה איך לתאר את הרומן הזה: תולדות חייו של רופא עיניים יליד 1959? חיים בצל טרגדיה משפחתית? סיפור על אהבה וכיסופים שנמשכים כל החיים? או סתם סיפור על איש רגיל, הגון במידה, אמיץ במידה, אנוכי במידה, מוסרי במידה, בר מזל מאוד וביש מזל מאוד, שניהם גם יחד, שמנסה לחיות חיים ראויים וטובים? כל התיאורים הללו נכונים, ואם נוסיף עוד קלישאה אחת לערמה: השלם גדול מסכום חלקיו. כי הסיפור שמספר ורונזי מצליח לבנות מכל החלקים הללו דמות אנושית משכנעת, עד כדי כך שבתחילת פרק מסוים, כשחששתי שמרקו קָרֶרָה עומד להיפגע קשות, ולא בפעם הראשונה, הנחתי את הספר בצד לכמה ימים.
יונק הדבש משקיע את כל כוחו במאמץ להישאר במקום (עמ' 296)
עיכוב בגדילה מזכה את מרקו בכינוי החיבה יונק דבש, והכינוי נדבק אליו גם בבגרותו. אך האם גם הוא משתדל לעמוד במקום כמו יונק הדבש? או שאולי אין לו ברירה, ומול המהלומות שמנחיתים עליו החיים זאת הדרך היחידה לשרוד? לבנות שוב ושוב מחדש את העולם הקטן והצנוע שלו? הרי לא מדובר פה בדמות הרואית, אלא ברופא עיניים נטול יומרות, שחולם על אהבה ומשפחה.
– הקשב לי דוקטור קררה, ואחר כך, אחרי שאומר לך את מה שיש לי לומר לך, אם אפשר הימנע מלדווח עלי לאיגוד הרופאים, או גרוע מכך, לחברה הפסיכואנליטית האיטלקית, דבר שבתור קולגה לא יקשה עליך לבצע.
– לדווח? למה?
– כי אני עומד לבצע מעשה אסור, אשר בתחום שלי חלות עליו סנקציות חמורות, אף פעם לא חלמתי אפילו שאעשה זאת בחיי, אבל יש לי יסוד להניח שמאיימת עליך סכנה גדולה. לכן החלטתי להזהיר אותך, למרות שבכך אני מפר את אחד הכללים הבסיסים של המקצוע שלי. (עמ' 20)
השיחה הזאת מתנהלת כמעט בפתח הרומן, שלרגע נראה כמו בלש, אבל רק לרגע. הרומן בנוי מארבעים ושישה פרקים, שבכותרת של כל אחד מהם מופיעה גם השנה. הפרק הראשון מתרחש בשנת 1999 והאחרון ב-1997, אבל הטווח כולו הוא בין 1960 ל-2030, ולא לפי סדר כרונולוגי (ללא ציון השנה בכותרת הקורא היה הולך לאיבוד). לעתים מספר הפרק על ערב אחד ולעתים על תקופה, לפעמים אלו מכתבים, לפעמים אימיילים, יש פרק שהוא רשימת מצאי של עזבון, ויש פרק שמונה עשרות כותרים שיצאו בסדרת המדע הבדיוני האיטלקית אוֹרניה. יש גם פרקים שהם מונולוג, כמו הפרק בעל הכותרת העברית: שַׁכּוּל ושות' (2012)
"אב כל-יכול, אני מתפלל אליך, מתחנן אליך, מפציר בך, אל תעשה ממני…וכאן אנחנו כולנו נעצרים כי המילה שעלינו לבטא לא קיימת, כולנו האיטלקים, הצרפתים, האנגלים, הגרמנים, הספרדים, הפורטוגזים, אנחנו נעצרים כי באף אחת מהשפות הללו לא קיימת המילה הזאת, אף שהיא קיימת עבורנו היהודים, הערבים, היוונים העתיקים והמודרניים, עבור רבים מאוד מאתנו האפריקנים, ועבורנו דוברי הסנסקריט ששרדו, אבל זה כמעט לא משנה, כי בסופו של דבר, מה זה משנה שחלק מאיתנו יכולים לתת שם לאותו גיהינום ואחרים לא,…מאז מותה של אחותו אירנה, כשהגיעה שיחת הטלפון שכל ההורים מפחדים ממנה, אבל רק מעטים מקבלים אותה, חסרי מזל מעטים, מסומנים, מקוללים, שגורלם נחרץ, שבשפות רבות אין להם אפילו שם, אבל השם קיים בשפה העברית למשל, שַׁכּוּל, שנגזר מהשורש ש.כ.ל. שמשמעו בדיוק "לאבד ילד", והוא קיים בערבית, תאקיל, מאותו שורש, ובסנסקריט, וילומה, מילולית "בניגוד לסדר הטבעי", והוא קים בשפות אפריקניות רבות," (עמ 218)
הסיפור נטווה בדילוגים, והחורים בעלילה נסגרים בהדרגה. זאת כבר מזמן לא טכניקת כתיבה חדשנית, אבל אני עדיין נהנית ממנה, ויש לציין שורונזי שולט בה היטב. כדרכו ורונזי משלב בקלילות אזכורים של תרבות עכשווית ועתיקה, טכנולוגיה וחברה, מוזיקה וסרטים, ספורט והימורים, בגובה העיניים. כמו ב"כאוס רגוע", הרומן הקודם שלו שתורגם לעברית, גם כאן המשפחה עומדת במרכז, וגם כאן זאת משפחה מודרנית, מפורקת, נאבקת על קיומה, ועדיין המשפחה היא המוקד הרגשי של הגיבור. גם כאן הוא מחטט ביחסי הורים וילדים, אחים ובני זוג בעולם משתנה. ורונזי לא מציע תיאוריות גדולות, הוא מציב מול הקורא מראה, מראה מלוטשת וצלולה.
הרומן יצא באיטליה השנה, והוא מתמודד על פרס הסטרגה. בינתיים הוא הרומן הטוב ביותר לטעמי מהמועמדים שקראתי, ואני מאוד מקווה שהוא יתורגם לעברית, הוא ראוי.
על ספרות איטלקית - בעברית 