Tag Archives: Bruno Shultz

Bruno. Il bambino che imparò a volare

[בעקבות הרשומה על הספר "ברונו, הילד שלמד לעוף" תהתה נדיה טרנובה מה כתוב שם. למענה ולמען קוראיה, באופן חריג ביותר, תרגמתי את הרשומה לאיטלקית. עם קוראי העברית הסליחה.]

Il prossimo (ormai già trascorso) 13 marzo ci sarà una conferenza in memoria di Bruno Schulz all’università di Bar-Ilan. La conferenza riguarda l'opera di Schulz e ciò che è stato scritto ispirandosi alla sua opera e alla sua vita. Il programma completo, molto vario, è incluso nel link. La chicca, David Grossman che racconta: “Il mio incontro con Bruno Schulz". La conferenza si tiene a 120 anni dalla nascita e 70 anni dalla morte di Bruno Schulz. Per caso, o forse no, per gli stessi anniversario è uscito due mesi fa in Italia un libro bellissimo che è un omaggio alla sua vita e opera.

"Bruno era un bambino indaffarato. Anche se la testa greve gli rallentava il correre sobbalzando a ogni passo, lui trottava tutto il giorno per salvare il padre dai guai in cui si cacciava con le sue metamorfosi improvvise. Colpa di Adela, governante troppo zelante, spaventata dalle continue apparizioni che infestavano casa Schulz." (da "Bruno. Il bambino che imparò a volare", Nadia Terranova e Ofra Amit)

Bruno Schulz (1892-1942) è nato da una famiglia ebraica a Drohobyč in Galizia, e lì ha vissuto. È cresciuto nelle ombre della malattia mentale di suo padre, un proprietario della bottega di tessuto che a certo punto covò e allevò uccelli rari nella soffitta. Da giovane Bruno disegnò e dipinse e provò anche a studiare architettura a Vienna, ma poi ritornò a Drohobyč e diventò un insegnante di disegno al liceo locale. Parallelamente al disegno iniziò scrivere racconti che erano apprezzati nell’ambiente letterario. Nel 1934 uscì la sua raccolta "Le botteghe color cannella", una raccolta di brani di prosa poetica che descriva in prima persona la sua infanzia a Drohobyč.

Bruno spiava le instancabili gesta di suo padre e si chiedeva come fare a imitarlo. Non aveva gambe svelte né arguzia accesa né occhi mutevoli. Era troppo timido e troppo piccolo. Soprattutto, Bruno portava con sé l’imbarazzo di una testa grossa che gli avrebbe reso impossibile il volo di un uccello, il rapido passo di un ragno, la destrezza di un pompiere. (Bruno. Il bambino che imparò a volare)

Illustrazione: Ofra Amit

"Bruno, il bambino che imparò a volare" è basato sul libro "Le botteghe color cannella" e sulla vita di Schulz. Nadia Terranova ha costruito la figura del bambino Bruno dal "Le botteghe color cannella", catturando il personaggio di un bambino delicato che aveva provato a trovare il suo posto nel mondo e era dilaniato tra le fantasie di un padre molto amato e la rigida realtà.

"E subito il cielo brulicò di una sorta di eruzione colorata, fiorì di chiazze ondeggianti che crescevano, maturavano e subito riempivano lo spazio di uccelli volteggianti e roteanti in grandi spirali intersecantisi. Il cielo intero era reimpito dal loro volo elevato, dal battito delle loro ali, dalle linee maestose delle loro silenziose planate." (da "Le botteghe color cannella", traduzione di Anna Vivanti Salmon)

La prosa di Schutz è eccezionale, Yoram Bronovsky (un saggista e traduttore Israeliano molto apprezzato) ha trovato nella prosa "echi di una grande completa, saga, una mitologia sfaccettata ed eventi da cui solo pochissimi eravamo oggi sopravvissuti" (dall’epilogo dell’edizione ebraica di "Le botteghe color cannella", 1986).

Bruto Shulz: Auto ritratto

Il testo di Nadia Terranova, tutto quanto, è un omaggio alla prosa di Bruno Schulz. Secondo me la scrittura di Schultz è rivolta a tutti i sensi, è piana di voci e suoni, odori, sensazioni di freddo e caldo, colori, luci e ombre. Tra questa varietà di sensi, Terranova ha deciso di concentrarsi nel colore per trasmettere l'emozione. Il suo testo è affollato di colori: piumaggio variopinto, fiero pompiere di rosso vestito, uccello colorato, scarafaggio chiazzato, stoffa ricamata, fiore assolato, parquet color cannella, colori svaniti, nuvole nere, creature colorate e nuvole grigie. L'effetto del testo nudo e del colore. Ma questo non è un testo nudo, è un picture-book, un libro illustrato in cui la storia è costruita dalla sinergia tra le immagini e il testo. Questo libro è un'opera comune dell'autrice e dell'illustratrice (i due nomi sono indicati sopra il titolo) e per questo è in particolare interessante vedere come Ofra Amit interpreta il testo e trasforma il colore immaginato in un colore reale. Le illustrazioni di Ofra Amit sono bellissimi, pieni di coraggio, vividi ed emozionati. A me sembra che nelle illustrazioni si veda l'omaggio allo stile di Bruno Schulz, lo stile personale dell'illustratrice, ma anche lo sfrenato colorito del testo.

"La città era spoglia e triste, i colori svaniti e i profumi evaporati, il sole nascosto da nuvole nere, i girasoli raggrinziti, le campanule rannicchiate in bulbi sotterranei. Nessuna traccia di uccelli, niente creature colorate.

Chissà cosa direbbe Jakob, continuava a chiedersi Bruno aggirandosi per strade che non riconosceva." (Bruno. Il bambino che imparò a volare)

Illustrazione: Ofra Amit

Probabilmente Bruno Schulz aveva iniziato a scrivere un romanzo, che si perse durante l'Olocausto, come Bruno Schulz stesso. Per quanto ne sappiamo Schulz fu un “protetto” di un ufficiale SS di cui aveva dipinto la casa. Un altro ufficiale SS che era in conflitto con il protettore di Schulz gli sparò per la strada. David Grossman usava la figura di Schulz e il suo romanzo perduto nel romanzo "Vedi alla voce: amore", trasformando Schulz in un salmone avvolto nell'amore del mare.

Il libro è uscito in Italia lo scorso gennaio. È un libro straordinario, uno splendido libro illustrato, scritto in righe corte e tocca temi difficili: malattia di mente di un genitore, solitudine e Olocausto. Non sono sicura di chi siano i lettori naturali di questo libro, ma sono sicura che questo libro si debba pubblicare anche in ebraico.

Ringrazio Nadia Terranova e Ofra Amit per avermi permesso di utilizzare i suoi materiali

 

Nadia Terranova ha lavorato come redattrice, traduttrice e insegnante. Ha partecipato a un romanzo polifonico e pubblica racconti per ragazzi e adulti. Il suo sito.

Ofra Amit è un'illustratrice israeliana apprezzata. Il suo sito.

מודעות פרסומת

ברונו שולץ – ספר וכנס

ביום שלישי הקרוב, 13.3.12, יערך כנס לזכרו של ברונו שולץ באוניברסיטת בר אילן. בכנס ידברו על יצירתו ועל יצירות שנכתבו בהשראתו ובהשראת חייו. התוכנית המלאה והמגוונת בקישור, שימו לב לסוכריה: דויד גרוסמן מדבר על "המפגש שלי עם ברונו שולץ". הכנס נערך במלאת 120 שנה להולדתו ו-70 שנה למותו של ברונו שולץ. כנראה שלא במקרה, לציון אותם תאריכים, יצא לאור לפני כחודשיים באיטליה ספר יפהפה שכולו מחווה לחייו וליצירתו.

"ברונו שולץ היה ילד עסוק. למרות כובד ראשו אשר הטלטל עם כל צעד והאט את מרוצתו, היה טרוד כל היום בהצלת האב מהצרות שנכנס אליהן במטמורפוזות המפתיעות שלו. באשמת אדלה, המטפלת הנרגשת מדי, שנבהלה משטף רוחות הרפאים שפקדו את בית שולץ." (מתוך: "ברונו. הילד שלמד לעוף", נדיה טרנובה ועפרה עמית)

ברונו שולץ (1892-1942) נולד למשפחה יהודית בעיר דרוהוביץ' בגליציה ושם חי. הוא גדל בצל מחלת הנפש של אביו, בעל חנות בדים, שבשלב מסוים גם הדגיר וגדל עופות נדירים בעליית הגג. ברונו עסק בציור ורישום מנעוריו ואף נסה ללמוד ארכיטקטורה בוינה, אך חזר לדרוהוביץ' והפף למורה לציור בגמנסיה. במקביל לעיסוק ברישום החל לכתוב גם סיפורים אשר זכו להערכת אנשי הספרות וב-1934 יצא לאור קובץ הסיפורים שלו "חנויות הקינמון".  "חנויות הקינמון" הוא אוסף קטעי פרוזה פיוטית המתאר בגוף ראשון את ילדותו של שולץ בדרוהוביץ'.

"ברונו עקב אחר המעללים הבלתי נלאים של אביו ותהה כיצד יוכל לחקות אותו. לא היו לו רגליים חסונות ולא שנינות מבריקה ולא עיניים מתחלפות. הוא היה בישן מדי וקטן מדי. יותר מכל נשא עמו ברונו את המבוכה בגלל ראשו הגדול מדי שמנע ממנו את מעוף הציפור, את ההליכה הזריזה של העכביש, את המקצועיות של הכבאי." (ברונו. הילד שלמד לעוף)

איור: עפרה עמית

"ברונו. הילד שלמד לעוף" מבוסס על "חנויות הקינמון" ועל תולדות חייו של שולץ. נדיה טרנובה בנתה את דמותו של ברונו הילד מתוך "חנויות הקינמון". היא תפסה את דמותו של הילד העדין המנסה למצוא את מקומו בעולם ונקרע בין הפנטסיות של האב האהוב לבין המציאות הנוקשה.

"ומייד פרחו השמיים במין פריחה צבעונית והתכסו גלי-גלים של כתמים אשר צמחו והבשילו ומילאו מיד את המרחבים בעדת צפרים מוזרה, שחגה וסבבה במסלולים לולייניים מצטלבים. מעופן הנישא, משק כנפיהן, והקווים החרישיים והאציליים של תנועותיהן כיסו את עין השמים" (ברונו שולץ, "חנויות הקינמון", תרגום יורם ברונובסקי, הוצאת שוקן 1986, עמ' 80)

הפרוזה של שולץ יוצאת דופן, יורם ברונובסקי ראה בה "שרידים – מתוך שלמות גדולה אחת, מתוך הגדה נכחדת, אולי מתוך מיתולוגיה רבת פנים ואירועים שרק מעט מזעיר מתוכה שרד עד ימינו" (יורם ברונובסקי, "אחרית דבר", ברונו שולץ, "חנויות הקינמון", הוצאת שוקן 1986).

ברונו שולץ: דיוקן עצמי

הטקסט של נדיה טרנובה הוא כולו מחווה לפרוזה של ברונו שולץ. לדעתי הכתיבה של שולץ פונה אל כל החושים, היא מלאה בקולות וצלילים,  ריחות, תחושות של חום וקור, צבעים, אורות וצללים. מבין כל מגוון החושים הללו בחרה טרנובה להתמקד בצבע להעברת רגש. הטקסט שלה גדוש צבע: נוצות ססגוניות, כבאי במדים אדומים, ציפור צבעונית, חיפושית מנומרת, שארית בד רקומה, פרח שטוף שמש, רצפה בצבע קינמון, צבעים שדהו, עננים שחורים, יצור צבעוני, עננים אפורים. צבע הוא האפקט של הטקסט כטקסט ערום. אבל זהו אינו טקסט ערום, זהו פיקצ'ר-בוק, ספר שבו הסיפור נבנה מהסינרגיה בין התמונות והטקסט. מכיוון שמדובר ביצירה משותפת של הסופרת והמאיירת (שני השמות מופעים בכותרת) מעניין במיוחד לראות כיצד מפרשת  עפרה עמית את הטקסט והופכת את הצבע המדומיין לצבע אמתי. האיורים של עפרה עמית יפיפיים, מלאי תעוזה, חיים ורגש. נדמה לי שבאיורים ניכרים המחווה לסגנון של ברונו שולץ עצמו, הסגנון האישי של המאיירת, וגם הפראות הצבעונית של הטקסט.

"העיר היתה חשופה ועצובה, הצבעים דהו והריחות התנדפו, השמש התחבאה מאחורי עננים שחורים, החמניות קמלו, הפעמוניות התכווצו בבצלים מתחת לאדמה. אין זכר לציפורים, אין אף יצור צבעוני. מי יכול לדעת מה היה אומר יעקב על המהומה הזו, המשיך ברונו לשאול את עצמו בשוטטו ברחובות שלא הכיר." (ברונו. הילד שלמד לעוף)

איור: עפרה עמית

כפי הנראה החל שולץ לכתוב רומאן, אך הרומאן אבד בשואה, כמו ברונו שולץ עצמו. ככל הידוע היה שולץ בן חסותו של קצין אס.אס וצייר בביתו, קצין אס.אס אחר אשר היה מסוכסך עם הקצין המגן של שולץ ירה בו ברחוב. דויד גרוסמן השתמש בדמותו של שולץ וברומאן האבוד ב"עיין ערך אהבה", ונתן לברונו דמות של סלמון הנעטף באהבת הים.

כאמור, הספר יצא לאור באיטליה בינואר האחרון. זה ספר יוצא דופן, ספר תמונות מרהיב הכתוב בשורות קצרות ונוגע בנושאים טעונים: מחלת נפש של הורה, בדידות והשואה. איני משוכנעת מי קהל היעד המובהק של הספר הזה, אבל אני משוכנעת שזה ספר שמן הראוי שיתפרסם גם בעברית.

בסרטון מקריאה הסופרת את הספר לילדים איטלקים, וניתן להתרשם מהאיורים.

תודה לעפרה עמית ולנדיה טרנובה שהרשו לי להשתמש בחומרים שלהן לרשומה זו

Ringrazio Nadia Terranova e Ofra Amit per avermi permesso di utilizzare i suoi materiali

 

נדיה טרנובה היא עורכת, מתרגמת ומורה. היא היתה שותפה לכתיבת רומאן רב-קולי ומפרסמת מדי פעם סיפורים לילדים ולמבוגרים בכתבי עת. האתר שלה.

עפרה עמית היא מאיירת ישראלית מוערכת. קישורים על קצה המזלג: האתר שלה, דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים, רשימת ביקורת על איוריה של עפרה עמית לאסופת מעשיות האחים גרים, רשימת ביקורת על איוריה של עפרה עמית לספר "פזמון ליקינתון" מאת לאה גולדברג