דם נכון – פרנצ'סקה מלנדרי

רומן רחב יריעה. אני לא זוכרת מתי קראתי לאחרונה ספר שעונה להגדרה הזו. רומן המתפרש על פני שבעים שנה, שלושהsangue-giusto-1 כריכהjpg דורות ושלוש יבשות. רומן היסטורי שמניח את האצבע על סוגיות אקטואליות עד ימינו. עשרות דמויות שדרכיהן הצטלבו בצורות שונות ומשונות, ממעמדות, גזעים ולאומים שונים, כולן פגומות וכל אחת מוארת מזווית אישית מעוררת אהדה, לפחות לרגע. כתיבה שנעה בין תיאור זוועות מלחמה בשפה יבשה, אירוניה דקה וסצנות הומוריסטיות לחלוטין.

מטבע הדברים קשה לסכם עלילה של רומן כזה, ובכל זאת. בשנת 2010 אטיליו פרופטי בן תשעים וחמש, הוא חי ברומא עם אשתו השנייה הצעירה ממנו בעשרים שנה, היחידה שמאמינה שהוא עדיין צלול. בבניין אחר בשכונת מהגרים בלב רומא מתגוררים בתו בת הארבעים מנישואיו הראשונים (אילריה) ובדירה מתחתיה בנו מהנישואים האחרונים הנקרא גם הוא אטיליו פרופטי. יום אחד מופיע צעיר שחור בחדר המדרגות וטוען שהוא אחיינה. מסתבר שלפני שנישא לאשתו הראשונה, הוליד עמה שלושה ילדים ועוד ילד מחוץ לנישואים, הוליד וזנח אטיליו ילד באתיופיה, בתקופת הכיבוש האיטלקי. הבחור הצעיר שצץ ברומא הוא הנכד, פליט נרדף שהגיע לאיטליה בדרך לא דרך, והופעתו מוציאה כנופיית שלדים שלמה מהארון. הרומן מדלג באופן לא כרונולוגי בין אפיזודות משפחתיות מתוקות-מרירות וטראומות לאומיות, הפאזל נחשף בהדרגה והמתח נשמר לאורך כל הרומן.

מכיוון שאני לא רוצה ולא יכולה לפרט את העלילה, אגע בחלק מהנושאים שעולים ברומן.

"לאחר אלף וחמש מאות שנה הופיעה שוב מעצמה על גבעותיה הגורליות של רומא." (מוסוליני, 9 במאי 1936, עמ' 104)

איטליה שלטה באתיופיה במשך חמש שנים, בין השנים 1936-1941. מוסוליני החשיב את הקולוניאליזם באתיופיה לאחד ההישגים המפוארים של הפשיזם האיטלקי. אחד הניצחונות הצבאיים הבודדים של איטליה ופתח להפיכתה למעצמה, ערב מלחמת העולם השנייה. עד כה הכרתי את הסיפור הזה מהצד האיטלקי, התמיכה והגאווה העממית, הגעגועים לבנים שבאפריקה, זו הפעם שאני נתקלת בספר שמספר את הצד האתיופי. יתרון החימוש האיטלקי נוצל באכזריות בלתי מרוסנת. האיטלקים טבחו באתיופים ללא רחמים, השמידו מאות אלפים בגז חרדל והיגלו מחוזות שלמים. פשעי המלחמה הללו הוסתרו ונמחקו מהתודעה הציבורית באיטליה, אני חייבת להודות שזאת הפעם הראשונה שאני קראתי עליהם, והתיאורים בספר לא קלים.

אבל גם אתיופיה העצמאית, של היילי סילאסי, של הטרור האדום, הבצורת, הרעב, והחונטה הצבאית (Derg) היא לא מקום פשוט, ואפשר להבין היטב מדוע נאלץ הצעיר לחפש מקלט מחוץ לגבולות מולדתו.

"בשל המצב הפוליטי הצבאי החדש שהכתיבו הגישה והפעילויות הגרמניות העוינות של גרמניה כלפי איטליה, חובתנו לעזור לבעלות הברית בכל דרך… עליכם לשתף פעולה במאמץ המלחמתי לגאולה מאויבינו מדורי דורות, כמו חברכם לנשק באיטליה ושכם אל שכם עם הכוחות החמושים האנגלו-אמריקנים, למען שחרור המולדת.
על החתום
ראש הממשל הזמני
המרשל פיירו בדוליו" (עמ 319-320)

"המסר חסר הפשר הזה מחק בשורות ספורות את כל מה שעברו הוא וחבריו לנשק, אלו שעדיין בחיים, וגרוע יותר, אלו שמתו… הוא נחוש: הוא לא ישתף פעולה. " (אותלו, עמ' 322)

איטליו מגיע לאתיופיה כמתנדב של החולצות השחורות. אחיו אותלו נלחם בשורות הצבא האיטלקי הפשיסטי, נופל בשבי האמריקני ומועבר למחנה שבויים בטקסס. הם לא הפשיסטים המובסים היחידים, מוסוליני נהנה מתמיכה רחבה בקרב העם, בכל המעמדות, והתמוטטות המשטר הפשיסטי העמידה את תומכיו במצב לא פשוט. אותלו שילם מחיר כלכלי וחברתי כבד על הנאמנות שלו לערכים הישנים. איטליו הפך את עורו בין לילה, זה השתלם יותר. במשך עשרות שנים הוא הסתיר את עברו ואפילו הצליח להציג מצג שווא כאילו לחם בשורות הפרטיזנים. הוא לא היה לבד, כך נהגו איטלקים רבים, גם בעמדות כוח. הם הצניעו את פעילותם בשנות המלחמה ולא איבדו את כוחם ומעמדם. הספר מביא כמה דמויות כאלו ונוגע בעוד נושא מושתק.

"אני מציע לך משכורת טובה ואפשרויות קידום מעולות, אני לא מציע לך הכרת תודה ועוד פחות אמון. אמון יכול להתקיים בין שווים, ואתה ואני לא שווים. אתה בן של מנהל תחנת רכבת ובעורקי זורם דם של שבעה אפיפיורים." (עמ' 240)

איטליו מצליח להתקדם יפה בחיים, הוא מסיים את חייו כאדם מבוסס שהצליח לקנות דירות ברומא לכל ילדיו. הוא אדם מכובד, אבל אי אפשר לומר שידיו נקיות ואי אפשר לומר שהוא יוצא דופן. יש הון ישן והון חדש, יש שחיתות שלטונית ויש סחיטות אישיות. לא מדובר כאן על מאפיה, על אלא חברה שמעמידה פני חברה מתוקנת, עם נבחרי ציבור ומערכת משפטית מסודרת, אבל מופעלת כולה על ידי קשרים, סודות וטובות הנאה. מבחינה זו אחת הדמויות שנגעו ביותר ללבי היא אילריה, בתו בת הארבעים של איטליו. מורה בחטיבת ביניים, שמאלנית ישרה כסרגל שנשארה רווקה ערירית כי אינה מסוגלת לקשור את חייה בפוליטיקאי ימני, המאהב שלה מזה עשרים שנה. אבל גם היא לא תוהה אף פעם מאין היה לאביה כסף לקנות לה דירה, וכשחיי האחיין שלה בסכנה – גם היא, לראשונה בחייה, מפעילה קשרים.

"הכוונה שהגזע נמצא בדם, ואי אפשר להחליף דם טוב, וגם לא דם רע." (עמ' 431)

אין ספק שהגזענות לסוגיה היא התמה המרכזית ברומן. הגזענות של הכובשים איטלקים לשחורים, חוקי הגזע שהוחלו באיטליה ובמושבותיה, גזענות כלפי יהודים, גזענות בכסות מדעית אנתרופולוגית וגם גזענות בין השבטים השונים באפריקה. ולא רק בתקופות חשוכות, גם ברומא בת ימינו צבע העור והמטען הגנטי מכתיבים יותר מכול את מקומך בחברה. "דם נכון" מצליח לחלץ את הגזענות הגלויה והסמויה דרך עשרות מפגשים קטנים בין הדמויות הרבות המאכלסות אותו, כשמי שהפעיל אתמול גזענות על האחר נאלץ לספוג אותה בעצמו למחרת.   בעשר- חמש עשרה השנים האחרונות נאבקת איטליה בבעיית פליטים קשה מאוד, המיקום הגיאוגרפי שלה הופך אותה לנקודת הנחיתה הראשונה באירופה  של פליטים, מבקשי מקלט ומהגרי עבודה מאפריקה. הגבול שלה הוא גבול ימי שאי אפשר להקיף בגדר וזרם האנשים לא נעצר. המספרים גדולים מאוד ומעמידים אותה במצב קשה מול שאר מדינות אירופה, המהגרים יוצרים מחלוקת פוליטיות וחברתיות קשות וגרמו לעליית כוחה של מפלגת ימין קיצוני. רק השבוע עלתה לכותרות ליליאנה סגרה, ניצולת אושוויץ בת 88, סנטורית לכל החיים, שיצאה נגד חקיקת חוקיים גזעניים המופנים כלפי צוענים: "אני מסרבת לחשוב שהחברה הדמוקרטית בת ימינו עלולה להזדהם בחוקים מיוחדים נגד עמים נוודים. אם יקרה הדבר, אתנגד לו בכל הכוחות שנותרו בי." ברשתות החברתיות איחלו לה שיאנסו אותה צוענים ושהיא תגמור במחנה ריכוז.

"הוא הכריז שמתוך כבוד לרגשותיה של אשתו לשעבר יוותר על האושר לראות את בתו מקבלת את התואר…כשהוכתרה בציון מאה ועשר ובהצטיינות יתרה הסתובבה בארשת ניצחון אל מָרֶלה שישבה בשורה הראשונה, רק אז הבחינה באישה גבוהה מאוד, שנשענה על הקיר בירכתי האולם. משקפיים שחורים ענקיים הסתירו מחצית מהפנים, התסרוקת נראתה מפלסטיק בלונדיני והשמלה מהודקת על הגוף נטול הקימורים…רק עכשיו הבינה אילריה והחניקה צחוק כבוש…אטיליו פרופטי חייך מתחת לפאה הבלונדינית מלא גאווה בילדה שלו." (עמ' 170)

אבל שלא תהיה אי הבנה, לא מדובר ברומן גבוה מצח שכולו עקרונות ורעיונות, אלא ברומן מלא הומור וחיבה עם סיפורי אהבה ותשוקה, הורות, ויחסים בין אחים וזיקנה. אטיליו פרופטי הוא דמות חמקמקה, חתול שנופל תמיד על הרגליים, ולא תמיד ברור עד כמה הוא נאמן לעצמו או לאנשים סביבו. בי הוא לא עורר אהדה רבה, אבל סך כל הדמויות, המשניות יותר ופחות, יוצר תמונה אנושית מספקת לטעמי. נקודה אחת בכל זאת הפריעה לי. יש כמה וכמה אפיזודות של זנות בתקופות ומקומות שונים. זה ברור ומובן, אין צורך לצנזר את המציאות בין אם מדובר בחיילים בחזית או ב"שומרות הראש" של מועמר קדאפי. אבל עם זאת צרם לי קצת לראות שרומן שנכתב בימינו משתמש עדיין בסטראוטיפים השחוקים של "הזונה טובת הלב" או ה"סטודנטית", נדמה לי שניתן לתאר את התופעות בלי ליפול לקלישאות המזיקות הללו.

רומן רחב יריעה. 528 עמודים. הצלחתי לכלול בסקירה הזו רק חלק קטן ממנו, אבל אני מקווה שהשורה התחתונה ברורה: מחכים, מעורר מחשבה ומהנה.

Francesca Melandri, Sangue giusto, Rizzoli

הביקורת הזו נכתבה במסגרת פרס הסטרגה 2018, עוד בנושא:
פרס המכשפה 2018
הערב כבר מחר
אמא של אווה
אני נשארת כאן
כמו גבר צעיר

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אחינועם  ביום 11 ביוני 2018 בשעה 8:45 am

    משהו בכתיבתך על הספר כמו החזיר אותי לנעורי שבהם קראתי סאגות כמו הללו של רומן רולן .ומאחר שהאיטלקית שלי איננה מאפשרת לי להבין תוך קריאה משהו מעבר לשלטים בנאליים -אשמח מאוד כמובן אם הספר יתורגם לאנגלית /עברית !

    • שירלי  ביום 11 ביוני 2018 בשעה 9:01 am

      אני מקווה שהוא יתורגם לעברית, למרות האורך.
      בעקבות השאלה שלך ניסיתי לבדוק אם יש כבר תרגום לאנגלית, בינתיים לא, אבל ספרים קודמים של פרנצ'סקה מלנדרי תורגמו לאנגלית, אז יש סיכוי.
      למען האמת אני קצת מכה על חטא, לפני כמה שנים קבלתי ללקטורה ספר קודם שלה, "אווה ישנה", ולמרות שהוא היה מעניין חשבתי שהוא לא מספיק משכנע מבחינה ספרותית וכתבתי לקטורה שלילית. יתכן שטעיתי…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: