סליחה, מישהו מדבר כאן גָרְלָסְקוֹ?

אחת הדמויות בספר שאני מתרגמת בימים אלו מברברת קשקושים בשצף. בהתחלה חשבתי שזה משהו אישי, אידיוסינקרטי, אדם זקן במשבר אישי לא פשוט, אולי התבלבלה עליו דעתו. אחר כך חיפשתי שפות שכיחות מהאזור: אולי זאת צרפתית? או אולי לטינית שמוחו הסנילי שָׁלָה מלימודיו בתיכון? אבל לא, זאת בבירור לא אחת השפות הללו. המשכתי לחפש במעמקי גוגל ואאוריקה: מתברר שזהו ניב נידח של עיירה בת פחות מעשרת אלפים תושבים, ושמה גָרְלָסְקוֹ. דיאלקט כל כך שכוח, שלא קיים שום מילון מודפס או מקוון עבורו. הצלחתי למצוא ברשת שלושים עמודים של מילון מקוצר וכמה חוקי דקדוק. לא משהו שמכסה אפילו את המלמול הנרגש של הזקן הנרגן שלי.

תלשתי שערות, יבבתי קצת בפייסבוק והמשכתי לחפש. נס. מתברר שהספר תורגם לגרמנית, והמתרגמת לגרמנית החליטה לחסוך לקוראיה את האותנטיות ותרגמה את הגָרְלָסְקו לגרמנית פשוטה. גרמנית אני דווקא כן מבינה. נפלא. עכשיו צריך רק להשיג את התרגום לגרמנית ונפתרו כל צרותיי. מכיוון שאני מתרגמת את הספר עבור הוצאה גדולה ומכובדת, נראה לי טבעי לפנות אליהם ולבקש שהם יפנו להוצאה שפרסמה את התרגום לגרמנית, סביר להניח שיתייחסו אליהם יותר מאשר למתרגמת פרילנסרית אלמונית.

הספר יצא בגרמנית בהוצאה איטלקית-אוסטרית שמשרדיה בוִינָה ובבּוֹלְצָנוֹ. בולצנו יושבת במחוז אָלְטֹו-אדיג'ה/סוּד-טִירוֹל. מדובר בחבל ארץ יפהפה (הדולומיטים) בעל היסטוריה מרתקת. מבחינה אתנית-היסטורית רוב האוכלוסייה אוסטרית דוברת גרמנית, אך קיים גם מיעוט איטלקי וותיק. כפרים דוברי גרמנית לצד כפרים נפרדים דוברי איטלקית. עד מלחמת העולם הראשונה השטח היה בשליטה אוסטרית, ובעקבותיה עבר לשליטה איטלקית. באותה תקופה היה מדובר עדיין בחבל ארץ נחשל ועני. לא קל לעבד חלקות קטנות בהרים, ומלחמת הקיום של האיכרים היתה קשה. בתקופה הפאשיסטית ניסה השלטון המרכזי ליצור רוב איטלקי באופן מכוון. ניתן עידוד ממשלתי להגירה פנימית מדרום איטליה לאלטו-אדיג'ה. ההגירה שינתה את המאזן הדמוגרפי ולא התקבלה בברכה על ידי התושבים הוותיקים. במסגרת הברית בין הפשיסטים לנאצים (שסיפחו את אוסטריה) נוספה לתהליך גם תכנית "הגירה מרצון" של דוברי גרמנית לאוסטריה. לאחר מלחמת העולם השנייה נשאר האזור בשליטה איטלקית, העידוד המאסיבי ל"דילול" האוכלוסייה האוסטרית נפסק, אבל נשאר קונפליקט אתני. בשנות השבעים התעורר במחוז גל של לאומיות מלווה באלימות ובטרור. להבנתי המתיחות שככה הודות לשלושה גורמים: מתן אוטונומיה תרבותית ושלטונית חריגה למחוז, הימנעות מתמיכה מצד אוסטריה, ושגשוג כלכלי בזכות תיירות הסקי והטיולים. כיום מוגדר המחוז כדו לשוני – כל הגורמים הציבוריים במחוז מחויבים לשתי השפות, ושתיהן נלמדות במוסדות החינוך.

דו-הלשוניות הזו מחזירה אותי למצוד שלי אחר התרגום לגרמנית של הספר שאני מתרגמת כיום. לפני יותר משבועיים פנתה העורכת בהוצאה הישראלית אל ההוצאה האוסטרית-איטלקית וביקשה את הספר. שום תגובה. דממה על הקו. בינתיים הזמן מתקדם, והדד-ליין להגשת התרגום קבוע. החלטתי לכתוב בכל זאת בעצמי להוצאה, באיטלקית. תוך שלוש שעות נחת הספר בתיבת המייל שלי, בלוויית איחולים חמים להצלחה בתרגום. מסתבר שגם בעולם גלובלי, כשהאנגלית שולטת וגוגל טרנסלייט נגיש לכל – אין תחליף לפנייה אישית בשפה מובנת.

ויש גם זווית נוספת לתקרית: אני אמנם כתבתי באיטלקית, אבל קיבלתי תשובה בגרמנית. יתרה מכך, אחד משמות המשפחה שלי איטלקי מובהק (Finzi) והשני גרמני מובהק (Löw), התשובה הלבבית ומנומסת הופנתה אל "Liebe Frau Loew", גברת לב היקרה, כלומר השם האיטלקי נשמט במקריות מוזרה.

התכתובת המשעשעת הזו החזירה אותי לספר שקראתי לצורכי לקטורה לפני מספר שנים: "אווה ישנה" מאת פרנצ'סקה מלנדרי (EVA DORME / Francesca Melandri). ספר שכתבה באיטלקית סופרת ממשפחה דוברת גרמנית. רומאן המספר על שלושה דורות במשפחה באלטו-אדיג'ה. הסב תמך בנאצים ומצא את עצמו בסוף המלחמה בשולי החברה. בתו נכנסה להריון מחוץ לנישואים בחברה שמרנית, נזרקה לרחוב והצליחה לקיים את עצמה ואת בתה, אבל אהבתה הגדולה לבן סיציליה לא הצליחה להתגבר על המשוכה האתנית. הסיפור המשפחתי משולב בעדויות היסטוריות וסוקר תקופה של תשעים שנה. רוב הידע שלי על האזור מבוסס על הספר הזה, ועל דברים שחיפשתי וקראתי בעקבותיו. הרומאן כתוב היטב, נהניתי מהקריאה, אבל חשבתי שיש בו כמה כשלים באמינות הספרותית, ונימה קלה של ספרות מגויסת, ולכן לא המלצתי לתרגם אותו. בדיעבד אני חושבת שטעיתי. ניתן היה לסלוח על הפגמים הללו ולהוסיף למדף הספרים בעברית ספר המתאר מציאות פוליטית מורכבת. אולי כדאי להיחשף לעוד מאבקים מסובכים ושונים כדי להעשיר את זווית הראיה שלנו, בתוך המציאות המורכבת שלנו. אין כאן הקבלות פשוטות, אבל גם שם יש אוכלוסיות שצריכות ללמוד לחיות ביחד ולהתפשר, לאורך זמן. וכן, גם באלטו-אדיג'ה של ימינו מתעוררות מדי פעם קריאות לעצמאות לאומית.

כשסיפרתי על המקרה בחוג האיטלקית שלי, המורה (איטלקייה שמאלנית, רגועה ונינוחה כרגיל) התעצבנה: "זאת ממש חוצפה שהיא ענתה לך בגרמנית, היא חיה באיטליה, מה פתאום היא עונה לך בגרמנית?!" מסתבר שאף אחד לא רואה את הדבשת של עצמו.