חירות – ג'ובני ורגה

את הסיפור "חירות" תרגמתי לפני כמעט שלושה חודשים, כשהתחילו המהומות בטוניסיה. רעיון ההתקוממות העממית וההשתחררות מדיכוי מלהיב את הדמיון, אבל קשה לדעת מה עוד מסתתר מאחורי האנרכיה, וכמה חפים מפשע נרמסים בדרך בלהט היצרים. השתהיתי קצת בכתיבת הרקע ההיסטורי של הסיפור, חשבתי שבינתיים תתבהר התמונה – אבל אני רק מבינה פחות ופחות את מה שקורה. בשלב זה חג החירות שלנו נראה לי עילה מתאימה לחזור אל הסיפור של ג'ובני ורגה.

מומלץ לקרוא תחילה את הסיפור עצמו: חירות – ג'ובני ורגה. אזהרה: זהו לא טקסט לעדיני נפש.

בחודש שעבר חגגה איטליה 150 שנה לאיחוד. מאז נפילת האימפריה הרומית, במשך יותר מאלף שנה היתה איטליה מפוצלת תחת שלטונם של האפיפיורים ושל כובשים זרים (גרמנים, ספרדים, אוסטרים וצרפתים).  תקופת האיחוד, או הריסורג'ימנטו (תחייה), החלה ב-1814 עם נפילת נפוליאון ונמשכה כמעט שלושים שנה, עד 1861. התנועה לעצמאות אשר החלה באגודות סתרים מקומיות (קרבונרי) התחזקה בהנהגתם המדינית של מציני וקאבור והנהגתו הצבאית של גריבלדי. בשנת 1860, לאחר מרידות ומלחמות, היתה עדין השליטה באיטליה מחולקת בין האוסטרים, הצרפתיים, האפיפיור ומעט מחוזות עצמאיים בשליטת מלך סרדיניה מבית סבויה, ויטוריו עימנואלה, אבל רעיון האיחוד זכה כבר לתמיכת העם. באפריל 1960 פרצה מרידה בדרום וגריבלדי אסף אלף לוחמים והפליג מהצפון אל סיציליה, אותה כבש בסערה. משם המשיך גריבלדי במסע צבאי לכיוון רומא עד להשלמת האיחוד במרץ 1861.

ציור של Pietro Annigoni מתוך תערוכה קבוצתית ב-1988 שיוחדה לטבח בברונטה

"מסע האלף", כפי שמכונה ההפלגה של גריבלדי, הוא אחד המאורעות החשובים בתולדות האיחוד, והוא זוכה לאזכורים רבים בספרות, גם הסיפור הזה מתייחס אליו בעקיפין. המאורע האמיתי שעליו מבוסס בסיפור ארע בתחילת אוגוסט, לקראת סיום כיבוש סיציליה בידי גריבלדי, בכפר הקטן בּרוֹנטֶה למרגלות הר האתנה שבסיציליה. באותו יום, בהנהגתו של הקרבונרי המקומי, התנפלו העניים ביותר על מי שראו בהם את מדכאיהם והעלו באש עשרה בתים ורצחו שבעה עשר אנשים. בין הנרצחים היו אנשי אצולה מקומית, פקידי ממשל ואזרחים. תוך פחות משבוע שלח גריבלדי למקום את נינו בקסיו ("הגנרל" בסיפור) אשר בהליך מהיר שפט תוך ארבע שעות מאה וחמישים אנשים וגזר עונש מוות מיידי על חמישה מהם.

את "חירות" פרסם ורגה  יותר מעשרים שנה מאוחר יותר, ב-1883 ולמרות הרקע ההיסטורי האמיתי, זוהי יצירת ספרות שאינה נאמנה בכל פרטיה לעובדות. הסופר לאונרדו שאשא האשים את ורגה במיסטיפיקציה של האירוע. סביר להניח שצדק אבל החופש האמנותי שלקח לעצמו ורגה אפשר לו לכתוב יצירה שמצליחה להתחמק מחד מימדיות. למילה "חירות" יש הרבה משמעויות, המעמד הגבוה שואף לעצמאות לאומית אבל עבור האיכרים חירות משמעותה שחרור מהעמל היומיומי. ורגה לא היה קומוניסט או סוציאליסט, ומבחינות רבות היה שמרן – אבל הוא הצליח לשקף גם את הזעם והתסכול של העניים המדוכאים וגם את האנושיות של המדכאים. גם לברונית שאנשיה מכים את העניים יש תינוק יונק וילד שאוהב אותה וגם לחוטב העצים שרצח ללא רחמים יש אם אהובה. כוחו של הסיפור באהדה אל האומללים משני צידי המתרס, ואם יצירת ספרות מצליחה בכך – דיינו.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: