חירות – ג'ובני ורגה – תרגום

[בשבועיים האחרונים, מאז החלו להגיע הידיעות על ההתקוממות העממית בתוניסיה, חוזר אלי הסיפור הזה של ג'ובני ורגה המבוסס על מאורע אמיתי שהתרחש לפני כ-150 שנה בתקופת הריזורג'ימנטו, איחוד איטליה.]

Libertà – Giovanni Verga

מתוך הסרט "ברונטה: דווח על טבח", פלורסטנו ונצ'יני, 1972

מטפחת בת שלושה צבעים התנוססה ממגדל הפעמונים, הפעמונים צלצלו לאזעקה, בכיכר החלו לצעוק: "יחי החירות!"

היה זה כמו ים סוער. ההמון קצף כנחשול אל מול מועדון האדונים, מול העירייה, על מדרגות הכנסייה: ים של כומתות לבנות; הגרזנים והחרמשים נצנצו. ואז פרץ ההמון אל סמטה.

"אתה ראשון, ברון! אתה שהצלפת באנשים עם השומרים שלך!" בראש כולם מכשפה זקנה, שערותיה הזקנות סומרות על ראשה, חמושה בציפורניה בלבד. "אתה! כומר של השטן! שמצצת את נשמתנו!", "אתה, עשיר גרגרן, שלא יכול אפילו לברוח, עד כדי כך אתה שמן מדם העניים!", "אתה, שוטר! שהפעלת את החוק רק על מי שאין לו כלום! ", "אתה, שומר היער! שמכרת את בשרך ואת בשר קרוביך עבור שני טארי ליום!"

והדם שבער ושִׁכֵּר אותם. החרמשים, הידיים, הסחבות, האבנים, הכל אדום מדם! "האדונים! הכובעים! להרוג! להרוג! הלאה הכובעים!"

דון אנטוניו חמק הביתה דרך הקיצור. המכה הראשונה הפילה אותו בפנים מדממות אל המדרכה. "למה? למה אתם הורגים אותי?" "גם אתה! ייקח אותך השד!" פרחח נכה הרים את הכובע המזוהם וירק לתוכו. "הלאה הכובעים! יחי החרות!" אתה! אפילו אתה!" קראו לעבר הכומר שדרש על הגהנום למי שגנב לחם. הוא חזר לאחר שערך מיסה, ולחם הקודש בכרסו. "אל תהרגו אותי, רובץ עלי חטא שדינו גיהינום" היתה זו הנערה לוצ'יה, חטא הגיהינום; לוצ'יה שאביה מכר אותה בגיל 14, בחורף של הרעב, ומילאה את המנזרים ואת הרחובות בפרחחים מורעבים. הם היו יכולים להתפטם עתה, לוּ היה ערך כלשהו בבשר הכלבים הזה, כעת כשנקרע לגזרים במכות הגרזנים על מרצפות הרחוב ובמפתני הבתים. אך גם זאב להקה מורעב אינו חושב למלא את כרסו וטובח בזעם. הילד של הגברת, שרץ לראות מה קורה; הרוקח בעת שהגיף בחפזון; האדון פאולו שחזר מהכרם על החמור ושקים מצומקים תלויים לו מהאוכף. למרות שהיתה לו על הראש כומתה עלובה וישנה שהבת רקמה לו לפני יובלות, לפני שהמחלה פגעה בכרם. אשתו ראתה אותו נופל לפני הדלת כשחכתה עם חמישה ילדים לנזיד הדל בשק האוכף של הבעל. "פאולו! פאולו!" הראשון הכה בכתפו בגרזן. מישהו אחר שיסף אותו במגל, ואז חיסל אותו בפטיש בעת נצמד אליו בזרוע נוטפת דם.

אבל הנורא מכל התרחש מייד כשנפל הבן של הנוטריון, נער בן אחת עשרה, שיער זהב, לא ברור כיצד נרמס בידי ההמון. אביו הונף פעמיים שלוש לפני שנגרר למזבלה, צועק אליו: " נדו! נדו!" נדו ברח, באימה, עיניים ופה פעורים ללא יכולת לצעוק. הפכו אותו, גם הוא כמו אביו התרומם על ברך אחת, הזרם עבר מעליו, מישהו דרך לו עם הנעל על הלחי ורסק אותה. למרות זאת המשיך הנער להתחנן לרחמים בתנועות ידיים. הוא לא רצה למות כפי שראה שהורגים את אביו; קורע לב! חוטב העצים, מתוך רחמים, נתן לו מכת גרזן על שתי הידיים, כאילו היה צריך לחטוב אלון בן חמישים שנה – הוא רעד כמו עלה. מישהו אחר צעק: "הוא היה נעשה גם הוא נוטריון!"

לא חשוב! עכשיו כשהידיים אדומות מהדם הזה, צריך לשפוך אותו על כל השאר. כולם! כל הכובעים! כבר לא היה זה הרעב, המכות והדיכוי שהציתו את הזעם. היה זה הדם התמים. הנשים היו אפילו יותר אכזריות, נופפו בידיים כחושות, קולות גבוהים צווחו בחרון, בשרן היה עטוף בבלויי סחבות. "אתה שמתפלל לאלוהים הטוב בבגדי משי! אתה שנגעל לכרוע ברך לצד עניים!" "אתה! אתה!" בבתים, על המדרגות, בתוך כוכים, תולשים משי ובדים עדינים. כמה עגילים מפנים שטופי דם! כמה טבעות זהב מידיים שניסו לעצור את מכות הגרזן!

הברונית התבצרה מאחורי השער: קורות, עגלות מהשדה, חביות מלאות; השומרים ירו מהחלונות בכדי לגבות מחיר גבוה בעבור חייהם. ההמון הוריד את הראש מפני היריות, מפני שלא היה להם נשק להשיב בו. לפני כן הוטל עונש מוות על מי שנשא נשק חם. "יחי החירות!" ופרצו את השער. בחצר, על המדרגות, עקפו את הפצועים. "עזבו את השומרים. את השומרים אחר כך! את השומרים אחר כך!" תחילה רצו את בשרה של הברונית, בשר מפוטם בחוגלות ויין טוב. סתורת מראה היא רצה מחדר לחדר ופעוט צמוד לחזהּ – והיו הרבה חדרים. היא שמעה את ההמון מריע לאלו שנכנסו, מתקרבים כנהר שוטף. הבן הבכור, בן שש עשרה, עורו עדיין צח, תמך בדלת הכניסה בידיים רועדות וזעק: "אמא! אמא!" המהלומה הראשונה מוטטה את הדלת עליו. הוא ניסה לתפוס את הרגליים שרמסו אותו. הוא כבר לא זעק. אמו נמלטה למרפסת, לופתת את התינוק, סוכרת את פיה באגרוף כדי לא לצעוק, מטורפת. הבן השני רצה להגן עליה בגופו, לוטש עיניים כאילו היו לו מאה ידיים לעצור את כל הגרזנים הללו. במהירות הבזק הפרידו אותם. אחד תפס בשערות, אחד במותניים ואחד בבגדים. העיפו אותה מעבר למעקה. הפחָמִי קרע מידיה את התינוק הפעוט. האח השני לא ראה כלום: לא ראה דבר פרט לשחור ואדום. רמסו אותו, רסקו לו את העצמות בעקבים מסומרים. הוא נשך יד שתפסה בגרונו ולא עזב אותה יותר. הגרזנים לא יכלו לפגוע בערימה והמשיכו להבריק באוויר.

ובתוך קרנבל זועם כזה ביולי, בתוך הצרחות המשולהבות של ההמון המורעב, המשיכו לצלצל פעמוני האזעקה של אלוהים, עד הערב, ללא תפילת צהריים, ללא תפילת אווה מריה, כמו כפר של כופרים. הם התחילו להתפזר, מותשים מהטבח, מדוכאים, מדוכאים, כל אחד נס מפני חברו. לפנות ערב היו כל  הכניסות סגורות, מבועתים, בכל בית ניצב פנס. בסמטאות לא נשמעו אלא הכלבים, נוברים בפינות, קול כרסום יבש של עצמות, בוהק הלבנה שוטף הכל, מגלה את השערים והחלונות של הבתים הנטושים.

תם היום; יום ראשון ללא אנשים וללא מיסה. שמש הכנסייה היה במקום מסתור; כמרים אי אפשר היה למצוא שם יותר. הראשונים שהחלו להיאסף בחצר הכנסייה הסתכלו זה בזה בחשדנות; כל אחד הרהר במה שעובר במוחו של שכנו. אחר כך, כשהתאספו עוד אנשים, החלו לרטון. "אי אפשר להיות בלי מיסה, יום ראשון, כמו כלבים!" מועדון האדונים היה נעול, הם לא ידעו לאן ללכת כדי לקבל הוראות עבודה לשבוע הבא. ממגדל הפעמונים השתלשלה עדיין המטפחת בת שלושת הצבעים, רפויה בלהט הצהוב של יולי.

וכשהחל הצל להזדחל לחצר הכנסייה, הצטופפו כולם בפינה אחת. בין שתי בקתות בכיכר, בראש סמטה תלולה, הביטו אל השדות הצהבהבים שבמישור, אל היערות הקודרים על מדרונות האתנה. כעת הם צריכים לחלק ביניהם את היערות והשדות הללו. כל אחד חישב לעצמו באצבעות מה צריך לפול בחלקו, נעץ מבטים זועפים בשכנו. "חירות זאת אומרת שזה צריך להיות של כולם! נינו בסטיה הזה, רמורזו הזה, הם בטח יתחילו להתנשא כמו הכובעים!" אך אם אין מומחה שימדוד את הקרקע, נוטריון שירשום, כל אחד יכול לתפוס ככל יכולתו! "ואם אתה אוכל את חלקך בבית המרזח צריך לחלק מחדש?" "אם אתה גנב גם אני גנב " "עכשיו כשיש חירות מי שרוצה לאכול כפליים יקבל חגיגה כמו של האדונים!" חוטב העצים נופף בידו כאילו שהגרזן עדיין היה שם.

ביום למחרת נודע שהגנרל מגיע להשליט את החוק, הגנרל שאנשים התחלחלו מפניו. הם ראו את החולצות האדומות של חייליו המעפילים באיטיות בערוץ לעבר הכפר. היה צריך רק לגלגל אבנים מלמעלה כדי למחוץ את כולם. אבל אף אחד לא זז. הנשים צווחו ומשכו בשיער. אפילו הגברים, שחורים ומגודלי זקן, עמדו על ההר וידיהם בחיקם, מסתכלים כיצד מגיעים הצעירים העייפים, כפופים תחת משא הרובים החלודים והגנרל הזעיר על סוסו השחור הגדול, לפני כולם, לבד.

הגנרל צווה להביא קש לכנסיה וכמו אבא שלח לישון את בחורים שלו. בבוקר, עוד לפני השחר, אם לא התעוררו מהחצוצרה, הוא נכנס לכנסיה על הסוס, מקלל כמו כופר. זה היה בן אדם. הוא מייד צווה לירות בחמישה או ששה, פיפו, הגמד, פיזנלו, היו הראשונים שעלו בגורל. חוטב העצים, כשהעמידו אותו על הברכיים  מחוץ לחומת בית הקברות, בכה כמו ילד, בגלל כמה מילים שאמרה לו אימו ובגלל הצווחה שהוציאה כשקרעו אותו מזרועותיה. ממרחק, בסמטה הכי צדדית של הכפר, מאחורי השערים, שמעו את קולות הנפץ בזה אחר זה כמו את הזיקוקים בחג.

אחר כך הגיעו השופטים האמיתיים, אדונים במשקפיים, מעפילים על גב הפרדות, תשושים מהמסע, שעליו המשיכו להתלונן גם כאשר חקרו את הנאשמים באולם הסעודה של המנזר, כשישבו לצד הקתדרה ואמרו "אהה!" בכל פעם ששינו תנוחה. הליך ארוך שלעולם לא נגמר. את הנאשמים לקחו לעיר, ברגל, כבולים בזוגות, בין שני טורי חיילים דרוכי רובים. הנשים שלהם רצו אחריהם דרך ארוכה בשדות, בין התלמים, בין משוכות הצבר, בין הכרמים, בין חציר בצבע זהב, קצרות נשימה, צולעות, קוראות בשמותיהם כל פעם שהתעקלה הדרך והן יכלו לראות את פניהם של האסירים. בעיר כלאו אותם בבית הסוהר הגדול שהיה גדול ורחב כמו מנזר, מנוקב כולו בחלונות מסורגים; ואם רצו הנשים לראות את הגברים שלהן, רק בימי שני, בנוכחות שומרים, מאחורי שער ברזל. העלובים הצהיבו יותר ויותר בצל התמידי הזה, מבלי לראות אף פעם את השמש. מיום שני אחד למשנהו הפכו שתקנים יותר ויותר, בקושי ענו, פחות התלוננו. בימים האחרים אם שוטטו הנשים סביב הכלא, כיוונו אליהן הזקיפים את הרובים.  הן גם לא ידעו מה לעשות, היכן למצוא עבודה בעיר, כיצד להרוויח לחם. מיטה באורווה עלתה שני סולדי; מהלחם הלבן אכלו רק נגיסה והבטן לא התמלאה; אם התכרבלו על סף כנסיה להעביר שם לילה עצרו אותן השומרים. אט אט חזרו הביתה, קודם הנשים, אחר כך האמהות. נערה יפה אחת אבדה בעיר ודבר לא נודע אודותיה יותר. כל האחרים בכפר חזרו לעשות מה שעשו קודם לכן. האדונים לא יכלו לעבוד את אדמותיהם בידיהם שלהם, והאנשים העניים לא יכלו לחיות ללא האדונים. הם השלימו. היתום של הרוקח חמס את האישה של נלי פירו, והיה זה מעשה נאה בעיניו, נקמה בזה שהרג את אביו. לאשה, שמדי פעם היתה נתפסת למחשבות שמא בעלה יחתוך  את פניה כשיצא מהכלא, היה חוזר ואומר: "תרגעי, הוא כבר לא יצא משם". כמעט אף אחד לא חשב עליהם יותר, לעיתים רחוקות איזו אם, איזה זקן תשוש, אם נתקלו עיניהם במישור בו היתה העיר, או ביום ראשון כשראו את האחרים דנים בנחת בעסקיהם עם האדונים, מול המועדון, כשהכומתה ביד; והם השתכנעו שהחלשים מורידים את הראש.

ההליך נמשך שלוש שנים, לא פחות! שלוש שנים בכלא מבלי לראות את אור השמש. עד שהנאשמים נראו כמו מתים שהוצאו מהקבר בכל פעם שהובאו כבולים לפני השופטים. כל מי שיכול היה רץ לשם מהכפר: עדים, קרובים, סקרנים, מין חגיגה, כדי לראות את בני הכפר אחרי כל כך הרבה זמן, דחוסים כמו בלול  – והם באמת נהיו תרנגולים שם בפנים! ונלי פירו היה צריך להסתכל בפרצוף של הרוקח, שהפך קרוב משפחה בזכות ניאוף! אחד אחרי השני העמידו אותם. "מה שמך?" וכל אחד שמע את עצמו אומר את שמו, שם משפחתו ומה שעשה. עורכי הדין התרוצצו, בין הפטפוטים, השרוולים הארוכים והמשתלשלים, הם הזיעו, העלו קצף על השפתיים ומייד נגבו אותו בממחטה לבנה, לוקחים קמצוץ טבק. השופטים נמנמו מאחורי עדשות המשקפיים שהקפיאו את הלב. מולם ישבו בשורה שנים עשר אדונים, עייפים, משועממים, שפיהקו, גרדו את הזקן, או פטפטו בינם לבין עצמם. בוודאי אמרו כמה טוב שלא היו בין האדונים של אותו כפר שם למעלה, כשהם ארגנו את החירות. והעלובים האלה ניסו לקרוא את פניהם. אחר כך הלכו לשוחח בינם לבין עצמם, והנתבעים חיכו חיוורים, עיניהם נעוצות בדלת הסגורה. כשחזרו, זה שעמד בראשם, ההוא שדבר עם היד על הבטן, היה חיוור כמעט כמו הנאשמים, הוא אמר: "על פי כבודי ועל פי הכרתי!…"

הפחמי, בעת שחזרו ואזקו אותו, מלמל: "לאן מוליכים אותי? לכלא? למה? לא קבלתי מכל העניין אפילו חופן אדמה! והם אמרו שזאת החירות!…"

תרגום – שירלי פינצי לב

עוד בנושא: "צעקה תוניסאית" – רשומה בבלוג של נטלי מסיקה שהעלתה אצלי את האָסוֹצְיַאצְיָה לסיפור הזה.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: