ארכיון תג: Strega 2019

היו שלום רוחות רפאים – נדיה טרנובה

Addio Fantasmi – Nadia Terranova

לפני שבוע נבחר הספר הזוכה בתחרות הסטרגה, פרס הספרות היוקרתי ביותר באיטליה. יומיים לפני הטקס ברומא נערך אירוע במכון האיטלקי בת"א ובו הוצגו חמשת הרומנים שעלו לגמר (מתוך רשימה ארוכה בת שניים עשר ספרים). מכיוון שגם השנה זכיתי להיות אחת מהשופטים בתחרות (660 שופטים ברחבי העולם, 200 מתוכם מחוץ לאיטליה) התבקשתי לדבר על אחד הספרים. אני הצגתי את Addio fantasmi מאת נדיה טרנובה. הוא לא זכה. הרומן שזכה היה "M. בן המאה" (M. Il figlio del secolo) מאת אנטוניו סקורטי. רומן היסטורי בן 848 עמודים (!) המתאר את עלייתו של מוסוליני לשלטון בתחילת שנות העשרים. הערב היה על טהרת השפה האיטלקית, אתגר לא פשוט לדוברת עברית חובבת ספרות איטלקית. צלחתי אותו בעיקר בזכות קולגה יקרה, קארין איזיקוביץ, שתיקנה מראש את האיטלקית שלי, למרבה הצער את המבטא קשה יותר לתקן תוך שעתיים. מי שמתעניין באיטלקית במבטא ישראלי יוכל להציץ בסרטון המצורף שצילמה קולגה יקרה אחרת, סברינה פדלון. בכל אופן צירפתי כאן את תרגום הדברים בעברית.


 

בגיל שלושים ושש מקבלת אידה שיחת טלפון מאמא שלה: אמה מתכוונת למכור את הדירה במסינה שבה גדלה, וכצעד מכין היא רוצה שאידה תבוא מרומא ותעזור לה לשפץ את הגג הדולף ולמיין את חפצי ילדותה. בקשה די הגיונית ולגיטימית במשפחה רגילה, אבל משפחתה של אידה אינה משפחה רגילה:

כך, בגיל שלוש עשרה החלו לומר שאבא שלי איננו: המתים האמיתיים מתים, קוברים אותם ומבכים אותם, בעוד אבא שלי התפוגג באוויר ואיננו, הוא לא יבקר אותנו בחג המתים, בשניים בנובמבר, לא יהיה לו יום שנה, לא לו וגם לא לנו, לי ולאמא שלי.

עברו מאז כבר 23 שנה, אידה בנתה לעצמה חיים חדשים ברומא, היא נשואה, במידה סבירה של אושר, היא כותבת תסכיתים לרדיו, והחיים שלה מתנהלים על מי מנוחות. הנסיעה למסינה טורפת את הקלפים. במשך היום היא מסתובבת בעיר, נפגשת עם השכנים, מתיידדת (אולי יותר מדי) עם השיפוצניק הצעיר, רבה עם אמא שלה. מה שדי ברור שהיא כמעט לא עושה את הדבר שבגללו הגיע למסינה: היא כמעט ולא ממיינת את החפצים שלה, וכמעט לא עוזרת בשיפוץ הגג. בלילות היא סובלת מנדודי שינה, וחוזרת במחשבתה לחיים שלה במסינה: החודשים הארוכים שבהם סבל האב מדיכאון, האם שהתרחקה, ההעלמות שלו בוקר אחד, הרכילות של הסביבה והבדידות של אידה ואמה, החברה הטובה שרה, גיל ההתבגרות והתנסויות מיניות ראשונות בתחושה שהיא מנודה מהחברה.

אני אישה מבוגרת שממוסמרת לאפלת הבובות של ילדותה. במשפחות אחרות שומרים לכל היותר אחת מהן, במשפחה שלי הוחלט לשמור את כולן.

למען האמת, לא צריך שאבא שלך יעלם כדי שמיון חפצים ישנים יהפוך לחשבון נפש כואב, מארי קונדו בנתה מזה אימפריה. אידה מגיעה למסינה, חוזרת לישון במיטת ילדותה והחפצים של ילדותה מחזירים אותה לשם, כאילו שהזמן נעצר.

באותו בוקר לפני עשרים ושלוש שנים פקח אבי את עיניו בשעה שש ושבע עשרה, הספרות נותרו על צג השעון המעורר שכובה במכה חדה….השעון הצביע על השעה שש ושבע עשרה, הוא יצביע שש ושבע עשרה לנצח.

הזמן שנעצר הוא אחת התמות המרכזיות של הרומן. האב נעלם בוקר אחד בשעה שש ושש עשרה, ומבחינתה של אידה הזמן נעצר באותו רגע. לפחות במימד הנפשי היא נמצאת בלימבו. אביה לא מת ונקבר, היא לא יכלה להתאבל ולהתגבר כריכהעל האבל. עד היום היא לא יודעת בוודאות מה קרה לו, זה לא רק שלא נמצאה גופה, או לא ידועה סיבת המוות, אלא גם עצם מותו לא ודאי, במשך שנים היא המשיכה לחלום ולקוות שהוא יצוץ יום אחד בפינה כלשהי של העולם. זה לא קרה, הוא כנראה התאבד בטביעה בים והיא לעולם לא תקבל תשובה לשאלה מה באמת קרה. לכאורה החיים שלה ממשיכים היא מתבגרת, לומדת, מתחתנת, עוברת לעיר אחרת, אבל בתפיסה שלה הזמן הפסיק לזרום. אולי לכן היא גם מסרבת להביא ילדים, אנחנו יודעים טוב מאוד שקשה מאוד להתכחש להתקדמות הזמן כשילד גדל לנו מול העיניים.

הספר כתוב בגוף ראשון. זאת צורת כתיבה שמעוררת הזדהות, אבל ככל שמתקדמים בקריאה עולים בנו ספקות, ואנחנו מתחילים לפקפק בדמות הראשית: חוסר הסבלנות שלה לאמא שלה, ההתעלמות מבעלה, הקרירות כלפי השכנה שמקבלת אותה בחמימות. אולי גם לה יש אחריות למצבה, אולי היא לא רק קורבן של החיים אלא אחראית למצב שלה, ואפילו יותר, אולי היא בעצמה היא פוגעת באחרים? זאת ראיית עולם מורכבת, לא דיכוטומית, הנבנית בהדרגה. ולכן ברגע, שלדעתי הוא נקודת המפנה של הרומן, כשאידה מבינה בעצמה את מה שהיא סיפרה לנו במרומז מהתחלת הרומן –הקוראים לא מופתעים. אנחנו לא מופתעים כי כל המידע היה שם קודם, אבל התובנה של אידה סדרה אותו אחרת, והעובדה שאנחנו לא מופתעים מעידה לדעתי על האיכות הספרותית של הרומן שמצליח לבנות דמות מורכבת.

היו שלום רוחות רפאים הוא רומן שהכותרת שלו מסכמת אותו בצורה מושלמת, הוא מתרחש במשך שמונה ימים, שמונה ימים שבהם אידה כמעט לא זזה ממקומה, אבל היא עוברת בהם מסע נפשי ארוך, היא סוגרת פער של עשרים ושלוש שנים ומצליחה לשחרר לחופשי את רוחות הרפאים שלה.