למרבה הצער במהדורה המודפסת הראשונה של הספר נשמטה הפסקה האחרונה של אחרית הדבר. לכן אני מפרסמת כאן את הטקסט במלואו.
נפלה בחלקי הזכות לקרוא את "החיים בני התמותה ובני האלמוות של הילדה ממילאנו" עוד לפני שהספר יצא לאור באיטליה. לא היה לי ספק שמדובר ברומן מצוין, נדבך חשוב ביצירה של סופר שכתיבתו משוכללת ומרתקת, ושזכיתי לתרגם שניים מספריו הקודמים. המלצתי לתרגם גם אותו, אבל הוספתי הערת אזהרה:
"הדיאלקט הנפוליטני מקבל מקום מרכזי, הרבה יותר מבספריו הקודמים. הוא משולב לאורך כל הספר, ויש דיון נרחב בפונטיקה שלו. כלומר, אי אפשר לעקוף את הקושי הזה בתרגום, ויהיה צורך להתייחס אליו ישירות, דבר שעלול לסרבל את הקריאה בעברית".
ואכן, ברומן זה הנפוליטנית אינה רק כלי אמנותי לאפיון הדמויות אלא תֵמה בפני עצמה, ולכן נדרשה כאן התמודדות אחרת עם הדיאלקט. ברשימה זו אנסה להסביר את השיקולים שעמדו מאחורי חלק מהבחירות התרגומיות.
אבל תחילה מעט רקע על הדיאלקטים האיטלקיים ובפרט הנפוליטנית. לדיאלקטים האזוריים באיטליה מעמד חזק. השפה האיטלקית היא למעשה הדיאלקט הטוסקני שנבחר מסיבות פוליטיות כשפה הרשמית בעת איחוד איטליה. עד היום קיימים עשרות דיאלקטים השונים מאוד זה מזה, לחלקם אף מערכת דקדוקית שלמה ומורכבת לא פחות מזו של האיטלקית התקנית, ולרבים מהם ספרות כתובה בת מאות שנים. כך למשל קובץ האגדות 'אגדת האגדות (' Lo cunto de li cunti) מהמאה השבע־עשרה מאת ַגַ'מבָּטיסָטָה בָּזיֶלֶה, אשר היה המקור הראשוני לאגדות כמו "לכלוכית", "החתול במגפיים" ו"היפהפייה הנמה", נכתב בנפוליטנית.
בחברה האיטלקית מתרחשים זה עשרות שנים תהליכים מנוגדים של האחדת השפה מצד אחד (חינוך ממלכתי, אמצעי התקשורת) ושימור מסורות והנכחת דיאלקטים מהצד האחר. ישנם אזורים שבהם מתמעטים דוברי הדיאלקט, ואילו באזורים אחרים, כמו דרום איטליה ונאפולי בפרט, הדיאלקטים עדיין נפוצים בחיי היומיום. חשוב להבין שההבדלים בין הדיאלקטים השונים ניכרים, ובמקרים רבים איטלקים ילידים לא יבינו דיאלקט של מחוז אחר. כך אפשר לראות סרטים דוברי דיאלקט המוקרנים באיטליה מלווים בכתוביות באיטלקית, ומילים ומשפטים בדיאלקט המוערים בספרות כבר במקור. על רקע זה הבחירה לכתוב בדיאלקט אינה מובנת מאליה ועשויות להיות לה מגוון סיבות. לעיתים מטרתה להוסיף חן ואותנטיות לקולם של בני המקום, לפעמים המטרה היא פוליטית, התרסה נגד ההאחדה המזוהה עם שנות הפשיזם ומתן ביטוי לקולם של האחרים, של אנשי השוליים והמעמדות הנמוכים, ובמקרים מסוימים השימוש בדיאלקט מבטא רגשות של בדלנות ביחס ללאומיות האיטלקית.
דומניקו סטרנונה הוא בן נאפולי, והעיר נוכחת ביצירתו גם כאשר העלילה אינה מתרחשת בה. הדיאלקט הנפוליטני נשמע ברקע גם בספריו הקודמים, אך רק ברומן זה הוא עובר סוף־סוף לקדמת הבמה. בבית מדברים בדיאלקט, מִיִמִי הילד מדבר בדיאלקט עם חברו, הילדה מהבית הסמוך הוגה אותו אחרת – ולכן היא משויכת בדמיון הילדי שלהם לעיר צפונית רחוקה – מילאנו. כאשר הוא מצליח, ראשון במשפחתו, לעבור את המשוכה האימתנית וללמוד באוניברסיטה, עבודת המחקר הראשונה שלו עוסקת בכור מחצבתו– הנפוליטנית. אבל יותר מכול מייצג הדיאלקט את סבתו: אישה אנאלפביתית וקשת יום, שמכלה את ימיה במטבח, כנועה, מושפלת ושתוקה רוב חייה. היא מפנה את כל האהבה האצורה בה אל נכדה הבכור, והוא היחיד שמצליח לדובב אותה: בילדותו הוא חוקר אותה על "בור המתים "ובערוב ימיה הוא חוקר את לשונה, ובעצם משחרר אותה עצמה להרף עין.
תרגום דיאלקטים הוא אחד האגוזים הקשים לפיצוח בתרגום ספרות, ולו רק מפני שהמקור כתוב בשתי שפות, ואילו שפת היעד היא אחת. מגוון הפתרונות רחב: שפת יעד עילגת ומשובשת, שפה מומצאת לצורך אותו ספר, דיאלקט כלשהו של שפת היעד, הנהרות המציינות מפורשות משפטים שבהם כתוב המקור בדיאלקט, העתקת הדיאלקט לתוך שפת היעד בלי לתרגם אותו, ולעיתים תכופות – התעלמות. כלומר הדיאלקט מתורגם לשפת יעד תקנית ולמעשה נבלע ומיטשטש בספר המתורגם.
ברור שהפתרון האחרון אינו אפשרי ברומן שבו הדיאלקט עצמו הוא נושא לדיון, אבל באיזה פתרון אחר לבחור? קל וחומר כשהשימוש של סטרנונה בנפוליטנית מאתגר גם את קוראיו בשפת המקור. מילים ומושגים בנפוליטנית אינם מוסברים או מתורגמים לאיטלקית, וכדי להחיות את הקצב והשטף של הדיאלקט, משפטים שלמים נכתבו ללא רווחים: vafanculostrunznunmeromperocàzz או vuienunvarricurdatechiúdicommèsuccié. כל אחד מהמשפטים המולחמים הללו מכיל עשר מילים לפחות בדיאלקט, ולמעשה הוא חסר פשר לאיטלקים מהצפון. נוסף על כך, כדי להדגיש את הבדלי ההגייה בין איטלקית לנפוליטנית, הסופר משתמש בכתיב פונטי. כלומר, לא בכתיב האיטלקי וגם לא בכתיב הנפוליטני המקובל, אלא בצורת כתיבה אקדמית, מדויקת במצלול אך סתומה לציבור הרחב (לדוגמה:. ke il viaddʒatoːre si toʎʎesse)
להשקפתי, תפקידי כמתרגמת ספרות הוא לשחזר אצל הקורא בשפת היעד חוויה דומה ככל האפשר לחוויית הקורא בשפת המקור. אם הטקסט בשפת המקור פיוטי ומלטף, אשתדל שכזה יהיה גם הטקסט המתורגם, אף שהצלילים שישמע הקורא באוזני רוחו יהיו שונים. אם הטקסט במקור בוטה וצורמני, כך יהיה גם תרגומו. ואם הטקסט במקור סתום ובלתי מובן לחלק גדול מהקוראים? לכן, בתרגום זה לא כל המילים בדיאלקט מוסברות, חלקן רק מתועתקות (כתובות באותיות עבריות), ומשפטים שלמים מופרדים רק במקפים.
הדיאלקט אולי לא תמיד מובן, אבל בראשו של הילד שהתבגר והיה לסופר הוא שופע חיים ודמיון, סבתו מציפה אותו במילים חמות וססגוניות, מלאות טעם וריח. בעברית אין דיאלקטים, והשפה הדבורה שואבת מילים ממגוון שפות רחוקות ושונות זו מזו, כגון יידיש, לאדינו, ערבית, רוסית, גרמנית, צרפתית ואנגלית, המתערבבות אצלנו בטבעיות. בדרך כלל אני נזהרת מאוד שלא לשים מילים שמקורן באחת מתפוצות העם היהודי בפיהם של איטלקים שורשיים, הצרימה האטימולוגית מפריעה לי. הפעם החלטתי לחרוג ממנהגי, הבנתי שאם אדבק בגישה הטהרנית, הסבתא תאבד מחינה ומעסיסיותה. לכן הרשיתי לעצמי להשתמש במילים ובביטויים שדוברי עברית משתמשים בהם, אך בלי להתייחס למקורם. כלומר, לא פסלתי מילים שמקורן וצורתן ביידיש, בערבית, ברוסית וכולי, וכך שולבו בתרגום מילים כגון: אימא'לה, קישטה, בחורצ'יק, גְליצָ'ה, קטנצ'יק, בונבון, יפיוף, בּוּסָה, כוס־אמו.
המקום המרכזי שמצלול הנפוליטנית תופס בספר דרש גם הוא גמישות בפתרונות – כל מקרה לגופו. לעיתים יכולתי למצוא קרבה צלילית גם בעברית (שקרן/שגרן),בחלק מן המקרים כתבתי את המילים באותיות עבריות עם ניקוד ובמקומות הנדרשים שמרתי על כתיב פונטי – כלומר בניגוד למקובל מופיעים בספר בעברית גופנים זרים. בפרפראזה מ"הקומדיה האלוהית", למשל, תוכן השיחה אף הוחלף כדי שהקורא העברי יוכל "לשמוע "את השגיאה של מִיִמִי, ובמקרים מסוימים לא היה מנוס מהערת שוליים. לשמחתי עורכת התרגום, דניס הרן בן-דור ועורכת הסדרה, ארנית כהן ברק, היו שותפות להתלבטויות ולהחלטות, ובצירוף מקרים מוצלח לקראת סיום העבודה נפגשתי פנים אל פנים עם דומניקו סטרנונה, דנתי עימו בקשיים וקיבלתי את ברכתו לפתרונות שהצעתי. כולי תקווה שקוראי העברית יצליחו לחוש מבעד למטפחת התרגום את החן ואת ההומור של הרומן האישי כל כך של אחד הסופרים האיטלקים הגדולים בדורנו.
על ספרות איטלקית - בעברית 