מאריק איינשטיין לביקורת ספרות, דרך פופ איטלקי

גם לי היה עצוב לפני שבועיים, גם אני כמו רבים אחרים גדלתי על השירים של אריק אינשטיין, אבל מכיוון שלא היה לי משהו מקורי להגיד העליתי לדף הפייסבוק של הבלוג קישור לשיר "אצורו" שהלחינו פאולו קונטה ומיכּלה ויראנו, ואדריאנו צ'לנטנו ביצע לראשונה. השיר המוכר במקומותינו בנוסח העברי של עלי מוהר בשם "אמרו לו". הנוסח העברי הוא לא ממש תרגום, השיר המקורי מספר על בחור המשתעמם לבד בעיר ביום קיץ תכול שמיים, אבל מכיוון  ש"אצוּרוֹ" – תכלת – הוא הכינוי של נבחרת הכדורגל האיטלקית, הפך השיר מהר מאוד לשיר כדורגל.

 

עכשיו, כאן אני כבר מתחילה ללכת על ביצים, כי ההבנה שלי בכדורגל פחות ממינימלית, המילים, היפות לכשעצמן של עלי מוהר, מדברות על אוהד כדורגל של הפועל, וזה החוט הדק המקשר בין מילות השירים. את ההסבר הזה אני חייבת לאחד הקוראים הנאמנים של הבלוג, מסתבר שאפילו לבלוג נישה על ספרות איטלקית(*) יש קוראים נאמנים. אותו קורא, איטליאנופיל מושבע, אחרי שהסביר לי קצת על כדורגל, שלח לי קישור לשיר כדורגל נוסף של צ'לנטנו – ואת התרגום שלו עצמו לשיר. לא התאפקתי, שיפצרתי פה ושם את התרגום, והרי הוא כאן, היישר משנות השישים העליזות (מומלץ לקרוא במקביל לסרטון המופיע אחרי המילים):

היינו בין מאה אלף

סלחי לי בבקשה!
לאן את הולכת!
היי, שחורה ונאוה..
אם איני טועה ראית
אינטר-מילאן יחד איתי
איך את יכולה לא לזכור?
היינו בין מאה אלף איש
בתוך האצטדיון ההוא

אני עם אינטר
את עם מילאן
היי, שחורה ונאוה..
מקצה אחד לקצה השני
חייכתי אלייך ואת אמרת כן!
ואז נגמר המשחק
וראיתי אותך יוצאת בחטף
ועולה עם מישהו לחשמלית.

עכשיו את מוכרחה לומר לי מי הוא,
המשחק הזה הוא בין שנינו
את הבקעת גול
את הבקעת גול
ישר לתוך שער הלב שלי
הבנתי שאת היחידה בשבילי
הבנתי שאת היחידה בשבילי

(*) התפוצה המוזרה של בלוג על ספרות מאפשרת לי דילוג קליל למפגש על 'מקומה של ביקורת הספרים באינטרנט', אירוע מוקפד ומהודר שאירגן עיתון הארץ שלשום. נועה מנהיים הנחתה והשתתפו: סייד קשוע (סופר תסריטאי ובעל טור), ד"ר יובל דרור (ביה"ס לתקשורת, המכללה למנהל), ד"ר עמרי הרצוג (מבקר ספרות), רונית מטלון (סופרת), דב איכנולד (מנכ"ל ידיעות ספרים) ופרופ' גבריאלה שלו (יו"ר חבר השופטים של פרס ספיר). דרור קרן קרא, בכישרון רב, קטעי קישור הומוריסטיים שכתב רוביק רוזנטל. האירוע היה מהנה מאד ולא אתיימר לסכם אותו, רק להביא כמה נקודות שמשכו את לבי.

  • מאבק כוחות. אנו נמצאים בעיצומו של מאבק כוחות בין העידן הישן, הממשי, המודפס, הפורמלי וההיררכי לבין העידן החדש, הווירטואלי, הכאוטי, הפרוע והמתהווה. גבריאלה שלו יצגה את הגישה השמרנית הנאחזת בעבר המפואר – אין ערך ומשמעות לביקורת ספרות וירטואלית, איכות קשורה למקצועיות והיא קיימת רק במסגרות הפורמליות. יובל דרור אמר שלא מדובר רק בספרים, פיתחנו חוסר אמון כל כך גדול במקורות הסמכות עד שאנחנו מאמינים דווקא למי שאינו מוסמך: בין אם מדובר חבר שלנו או בדמות לא מוכרת באתר נידח, כולם עדיפים על בעלי הסמכות. היה מעניין לקבל אישוש לאבחנה הזו מפי דב אייכנולד. מסתבר שבעבר היה קשר ברור בין ביקורות טובות לבין מכירות של ספרים. הקשר הזה נעלם, ולא רק בגלל השטן בדמות ארבע-במאה, אלא גם בזכות המלצות וירטואליות העוברות מפה לפה והופכות ספרים מסוימים לרבי מכר, גם אם הביקורות אפילו לא טרחה להתייחס אליהם (הוא אפילו הביא דוגמה, אבל מכיוון שזה ספר שלא שמעתי עליו מעולם, לא קלטתי את שם הספר או הסופר. באמת.) לרונית מטלון היתה הערה חשובה מאד: אין ואקום בעולם, כל חלל מתמלא, ואם הביקורת הפורמלית נשחקת משהו אחר ימלא את מקומה – ומה שעלול להיכנס במקומה, שאולי ניראה לנו כרגע דמוקרטי, כאוטי ומגניב, עלול להתגלות בהמשך ככוח אחר – כוח ההון.
  • ביקורת ספרות, מה ומי? באופן לא מפתיע כל הדוברים התגעגעו לביקורת ספרים טובה, כזו שחושפת מבני עומק ומוצאת קשר בין תוכן וצורה. הם נחלקו בעיקר בשאלה מי צריך לכתוב אותה, או בפרט, האם זו מלאכתם של סופרים? עומרי הרצוג, היחיד מבין הדוברים שמגדיר עצמו כמבקר, רואה את העיסוק הזה כנפרד מהכתיבה הספרותית, מה גם שלעיתים סופרים מבינים בספרות כמו ציפורים בחקר עופות (זהו ציטוט של מבקר אירופאי נחשב שלצערי לא קלטתי את שמו). רונית מטלון לעומתו טוענת שביקורות הספרות הגדולות ביותר נכתבו בידי סופרים, אלו שמלאכתם כתיבה וכתיבתם יפה – והרי עצם העניין הוא כתיבה יפה, ואליה היא מתגעגעת. סייד קשוע נחרד למחשבה שיכתוב ביקורת על עמיתיו, הרי המרחב שלנו כאן כל כך קטן והקנאה כל כך גדולה. כאשר שאלה אותו נועה מנהיים על ביקורות בערבית לספריו טען שביקורת שלילית מנוגדת לתרבות הערבית המפרגנת (ונועה מנהיים שאלה האם הוא פולני והצליחה להמם אותו לשלוש שניות לצהלת הקהל). עומרי הרצוג טען שזו הסיבה שהוא לא מתרועע עם סופרים ורונית מטלון חזרה והדגישה שהיא לא מפחדת מקנאה, שנאה והתגוששויות בביצה הספרותית הקטנה, אלו החומרים של החיים.
  • לי חסרו מאד בדיון הזה נציגי העולם הווירטואלי, דיברו עליהם, אבל לא שמעו אותם. היה מצחיק לשמוע את דרור קרן מחקה פקצ'ת ספרות ממליצה על ספר 100מםםםם!! – אבל נדמה לי שאילו היו מזמינים את עדנה אברמסון מהרפובליקה הספרותית, או את ירין כץ מקורא בספרים, או את מירי שחם ממועדון כרייה, הדיון היה רק נשכר.

ולסיום, מאבק כוחות דומה מאד מתחולל גם בין הספר המודפס לספר הדיגיטאלי. הספר הדיגיטאלי בושש להגיע אלינו, אבל עכשיו הוא כבר קרוב, והוצאות הספרים הממוסדות מהססות לאמץ אותו לחיקן. גם כאן הוואקום מתמלא מהר, בחלק מהמקרים בהוצאות דיגיטאליות מקצועיות ומוקפדות (לדוגמה אינדיבוק ובוקסילה), אבל לא רק. במידה מסוימת אני שייכת לעידן הישן: יש לדעתי מקום לסינון וטיפול מקצועי בספרים, ויצער אותי מאד אם ההססנות הזו תקבור את ההוצאות המסורתיות והמשובחות מהר מדי.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • א. נ.  On 22 בדצמבר 2013 at 8:51 am

    גברתי, הרשי לי להעיר לנושא השני ברצף: אילו,לשם שינוי,היו קוראים למפגש הנסב על תרגום
    בעידן האינטרנט,והנציג היחיד לנושא האמור היה פלוני, מתרגם בשמינית משרה, ואליו היו מצרפים
    לקוורום כמנחה את יו"רת אגודת מגדלי העזים בישראל ("עזיזה"),את יו"ר "גוגול טרנסלייט" במזרח
    התיכון,את יו"ר ועד המתרגמים של בתי המשפט בישראל ואת סייד קשוע בתורת 'אדם לכל עת'
    שהוא יותר יהודי מיהודי ויותר מתרגם ממתרגם,בהיותו כותב תירגומית מלידה ובלשון צחצחות, ודאי
    היית נזעקת קשות ומרות,ולא היית מתייחסת לעניין כאל סוג של בדיחה אומללה,למרות שהעניין כולו
    היה באמת בדיחה אומללה מראשיתו ועד סופו – וכולו שיר קינה ל'חכמת ההמון' קונה הספרים שאת רוחו ונטיותיו ביקשו שם ללכוד באמצעות הרטבת האצבע ברוק ובדיקת כיוון הרוח.היה שם גם תיאור אמנותי מזעזע של גניבת רוח ההמון כדרך שגנבו כיסנים ממולאים ב"השטן במוסקווה" במטבח
    הקולקטיבי של הדירה ברחוב הגנים במוסקווה.מי שיצא ברווח מסוים הוא הקהל, שהתכבד בשפע
    מזונות ובעוד המבקרים שאינם מבקרים מקשקשים בקומקום,הזדחל בהמוניו החוצה בסוג
    מיוחד של התגנבות יחידים : תוך ארבעים דקות התרוקן האולם כדי חציו.

    מי שהקשיב בתשומת לב כלשהי, נוכח,למשל, (רק למשל) שיור"ת פרס ספיר מבינה בספרות
    (ובעיקר, בהתנהלות הספרות) פחות ממה שמבין חמור במרק פירות,אבל הקהל ,דווקא הקהל,
    הבין היטב במרק פירות ובמיני תרגימות וירטאוזיות שהונחו מבעוד מועד על השולחן שעמד מחוץ
    לאולם.בעידן האינטנט, צריך להסתפק במועט ולהתרכז במה שנותנים חינם,וככה זה נראה,כמאמר
    דודתי הפולניה.

    • שירלי  On 22 בדצמבר 2013 at 1:58 pm

      אני אנסה לענות אפילו שאני לא לגמרי משוכנעת על מי יצא כאן הקצף, לא ארגנתי את הכנס, ואפילו לא התיימרתי לסקר אותו, אבל להרוג את השליח בעילום שם זו בהחלט תכונתו של ההמון האינטרנטי.
      מילת המפתח החשובה ביותר בתרגום היא הקשר, אף מתרגם המכבד את עצמו לא יסכים לתרגם אפילו מילה אחת ללא הקשר. הכנס הנ"ל היה אירוע יחצ"ני של עיתון, לא כנס אקדמי, לא השקה של כתב עת לענייני ספרות, וגם לא כנס של אגודת המבקרים (לו היתה כזו). זהו ההקשר שבתוכו יש לראות אותו. נכון, מדובר בעיתון בעל יומרות, והכותרת אף היא יומרנית, ועדיין זהו אירוע יחצ"ני. בתוך ההקשר הזה ניסיתי למצוא נקודות מעניינות למחשבה, לא לשפוט את האירוע על מה שאיננו.
      קצת חבל לי על הקטילה המוחלטת של הדוברים, באמת קטונתי מלשפוט את כולם, אבל אני מעריכה את ביקורות הספרות ואת טעמו של עומרי הרצוג, ורונית מטלון יודעת לקרוא, יצא לי לשמוע אותה מנתחת טקסטים ברגישות רבה.
      לגבי התרוקנות האולם, גם אני שמתי לב אליה, אבל היא לא היתה ארבעים דקות אחרי ההתחלה אלא לקראת השעה שבע, השעה שבה היה הכנס אמור להיגמר, ההנחה המקלה שלי היתה שאנשים קבעו תכניות מראש על פי השעה שפורסמה ולכן נאלצו לצאת לפני הסוף. גם זו שאלה של פרשנות.

  • Karin Aisicovich  On 22 בדצמבר 2013 at 12:38 pm

    שירלי, תודה על אדריאנו!!! ישר ללב 🙂 אוהבת את התרגום שלך לשיר.
    Che meraviglia il tuo Blog!
    Grazie

  • אמנון נבות  On 22 בדצמבר 2013 at 2:52 pm

    גברתי, בשום מקום לא נכתב שאירגנת את הכנס או שיש בך שמץ אשם.לכל היותר,
    יש כאן עניין של אי הבנה בסיסית.

    (ולפני עצם העניין – כותב השורות האלה אינו נעלה בשום פנים על ההמון האינטרנטי – הוא רק קשיש
    יחסית, במסגרת ההמון האמור, וגם אינו לגמרי אנונימי – הכל יחסי, כמובן.)

    אין שום צורך בתובנות עומק אינטרנטיות כדי להסיק שכנס העוסק ברפואה אמור להיות
    מורכב מרופאים,מרפאים,מנהלי בתי חולים, פקידי משרד הבריאות וכל כיוצא – כנס העוסק בתרגום
    אמור לכלול בעיקר מ ת ר ג מ י ם ,כנס העוסק במשפט אמור לכלול שופטים ,משפטנים, פרקליטים וגם את יו'רת ועדת פרס ספיר ,מקומה בכנס משפטנים ו ל א בכנס על ביקורת ספרות,ואין לה מקום
    -לא במסגרת הדיון הספיציפית ולא בועדת פרס ספיר ממש כפי שאין לה מקום בכנס של קארדינאלים קתוליים. וכנס העוסק בביקורת ספרות אמור לכלול, מעיקרו של דבר,ולמרבה הפלא, מ ב ק ר י ס פ ר ו ת .יש חיה כזו! נדירה מאוד, אמנם,צריך היה רק לחפש במאורת החולד העיוור מהאגדה "אצבעונית" של אנדרסן.

    אגב, בעלי הבלוגים שאת היעדרם הזכרת א י נ ם מבקרי ספרות ג ם על
    פי הגדרתם הם,זאת ככל שיש לאל ידי לשפוט.הם עוד לא השתגעו, כמו שהיו אומרים אצלנו
    בצבא, להתנדב לסיירת הניקיון מטעם הלכלוך.

    ואם,לשיטתך, מדובר בכנס יחצ"ני, צריך היה לארח בו יחצ"ני ספרות, שאינם מבקרים,הם מבקרי ספרות,לא יחצנים, מבקרי ספרות – לא יחצנים – וכך סחור סחור.

    הסיבה היחידה שיכולה להתקבל על הלב (לשאלה למה לא הוזמנו מבקרי ספרות לפורום שאמור היה לעסוק בביקורת ספרות) היא שהמבקרים היו עלולים לקלקל לאורחים את התיאבון הבריא למיני התרגימא שעל שולחן התקרובת.כידוע, מבקרים הם מפיצים ידועים של מחלת הדבר שמשכיחה
    רגל קונה מחנות הספרים.

    ובחרדתו של הסייד קשוע ננוחם.

    • שירלי  On 22 בדצמבר 2013 at 3:35 pm

      טוב, אחרי שהזדהית וניקית אותי מאשמה רווח לי מעט (אם כי הפניה 'גברתי' גורמת לי עדיין להציץ אחורה באימה), אני אחבוש קפל"ד ואנסה להגיד עוד משפט אחד, אף כי לא ברור לי איך הגעתי לפינה הזו ואת מי אני מייצגת.
      העידן הנוכחי מתאפיין בטשטוש גבולות, לא רק בתחום הספרות וביקורות הספרות. כפי שציינת מבקרי ספרות טהורי גזע הם זן נכחד, אבל מתרבים בני הכלאיים, וגם אם נטאטא אותם מתחת לשטיח הם לא ייעלמו כל כך מהר. לפעמים אלו סופרים הכותבים ביקורות, לפעמים אנשי אקדמיה, לפעמים מבקרים במשרה חלקית, ולפעמים גם, רחמנא לצלן, בלוגרים. לא כל ביקורת ראויה, אבל לפעמים נאמרים דברי טעם גם בעולם הווירטואלי, ולפעמים גם קוראים אותם. להבנתי הכנס ביקש לדבר על הטשטוש הזה ולכן הוזמנו גם כאלו שאינם מבקרי ספרות בלבד. אבל אני באמת לא הדוברת של עיתון הארץ, ולפני דקה סיימתי לצעוק קצת על מחלקת המנויים שלהם בטלפון, כך שמאוד מוזר לי לסנגר עליהם.

  • שוֹעִי  On 23 בדצמבר 2013 at 12:40 am

    שלום שירלי, למיטב ידיעתי כתבו והלחינו את השיר Azzurro שהובא לעיל מיכּלה ויראנו ופאולו קונטה (1968). קונטה הפך ברבות הימים לאחד מן המוסיקאים והמבצעים האיטלקים הנודעים ביותר ברחבי העולם וגם באיטליה עצמה. כמדומני כי עלי מוהר, הציג את "אמרו לו" (בגרסא שכתב לאיינשטיין) כשיר של פאולו קונטה. איך אני יודע? משום שזו היתה הפעם הראשונה שבא התוודעתי לשמו ולמציאותו של קונטה ומאז ברבות השנים הרחבתי מאוד את היכרותי עם אלבומיו.
    והנה קונטה מבצע את Azzurro בשלהי שנות השמונים:

    • שירלי  On 23 בדצמבר 2013 at 8:30 am

      יש אמת בדבריך, אבל הסיפור מעט יותר מורכב. ככל שהצלחתי לברר (וזה לגמרי לא תחום ההתמחות שלי) הלחן נכתב במשותף על ידי מיכּלה ויראנו ופאולו קונטה למילים של ויטו פלוויצ'יני. באותה תקופה, 1968, קונטה עדיין לא היה זמר ועבד בחברת ההפקות של אדריאנו צ'לנטנו. השיר נכתב עבור צ'לנטנו והביצוע המקורי היה שלו. אצורו זכה להצלחה מיידית, הוא אחד הלהיטים האיטלקיים הגדולים ביותר של כל הזמנים, והוקלטו לו לא מעט גרסאות כיסוי. פאולו קונטה יצא לדרכו העצמאית כזמר רק בשלב מאוחר יותר, ואת הגרסה שלו לשיר הקליט רק ב-1985.
      ותודה לך על הגרסה נוספת!

  • שוֹעִי  On 23 בדצמבר 2013 at 12:27 pm

    שירלי, פאולו קונטה אמנם החל להקליט עצמאית רק באמצע שנות השבעים, אך אין חולק על כך שהשיר שלו. כמדומני, כי גם להיטו הגדול של קונטה VIa con me נכתב עוד בשלהי שנות השישים עבור צ'לנטנו, ובכל זאת לא נראה לי כי השיר יוצג היום כשיר של אדריאנו צ'לנטנו.

    • שירלי  On 23 בדצמבר 2013 at 12:45 pm

      מה אגיד? תודה על השיר ותקנתי בקצרה את הכיתוב ברשומה למעלה. מי שיחקור ימצא כאן את ההתכתבות שלנו.

  • שוֹעִי  On 23 בדצמבר 2013 at 2:15 pm

    תודה שירלי, הערתי רק בשל כך שפאולו קונטה יקר ללבי (אני בטוח שלפאולו קונטה לא היה איכפת), ושלראשונה התוודעתי לפאולו קונטה (לזה שבעולם יש פאולו קונטה) דרך הערתו של
    עלי מוהר, כי "אמרו לו" הוא גרסא עברית לשיר של קונטה.

  • שאול סלע  On 24 בדצמבר 2013 at 10:24 pm

    האם דוד שחר ובקורתו של א.נ. הוזכרו בכנס?

  • אמנון נבות  On 24 בדצמבר 2013 at 11:23 pm

    שאול היקר, רוב משתתפי הפאנל לא יודעים מיהו דוד שחר,אין צורך לומר, קראו שורה אחת שלו.
    אבל התקרובת הייתה לעילא מכל המשוער! פטיפורים מעודנים בעסיס פטל! שפע משמנים נימוחים
    בפה! עוגיות חמאתיות יצאו במחול! רקדו כבני אילים! מה צורך להם בדוד שחר? מה יעשו בו?
    יש סייד קשקשוע שמסמן להם את קו האופק שלהם,ודיי להם בו בהחלט.

  • שאול סלע  On 25 בדצמבר 2013 at 12:35 pm

    אמנון היקר, מה פשר הסלידה שלך מקשוע? מדוע אין, לפי עמדתך, להכליל אותו בספרות העברית? נכון שאינו נימול, אבל שפתו עברית ובציון הוא יושב. האם תעדיף שכמו ששחר התקבל בצרפת אבל לא פה, יתקבל קשוע בתחריר? (לא חושד בך בגזענות, פשוט לא מבין, תסביר)

  • אמנון נבות  On 25 בדצמבר 2013 at 8:39 pm

    שאול היקר באדם, אני מקווה שלא נכעיס יותר מדיי את הפונדקית שלנו, שלא שיערה לאן הדיון הזה יגיע ,רחוק מכוונותיה כמרחק האור מן הנמרים, בכל זאת,ובקיצור : אחת היא לי אם פלוני יושב בציון או בטימבוקטו,אם הוטנטוט או נימול,אם מבני שם או מבני יפת.יש ספרות ויש זיוף שהוא בחינת ריקוד "מה יפית" לפני הבורגנות המקומית .שוב,לא נכעיס את בעלת האכסניה ונשייך מפורשות
    את יקיר הקרת סייד,ואני מניח שגם בין המוני ה"תחריר" מצויים כמה מבינים ב ס פ ר ו ת.למה
    להענישם ולהתאכזר אליהם ? חייהם לא קלים ממילא,בנסיבות הקיימות -ובעוגיות החמאה שסיפק
    שוקן החביב לקהל הקרואים ננוחם,ואולי עדיף שנשלח מקצתם לנמרי ה'תחריר',חלף הסייד, שהוא
    לחלוטין ובמפורש אירוע מ ק ו מ י ועונש נקודתי.

    • שירלי  On 26 בדצמבר 2013 at 6:07 am

      הפונדקאית שלכם תחשוב טוב טוב לפני שתכתוב שוב על אירוע מקומי. כרגע היא בעיקר מברכת על החלטתה להתמקד בספרות רחוקה.
      אם כי, יש לציין, סדנא דארעא חד הוא, ולא מזמן נתקלה בסדרת קינות על הדרדרות ביקורת הספרות בארץ המגף. קינות לא חסרות בסיס אחרי שבחובשה את כובעה הלקטורי מרטה הפונדקאית את שערותיה ותהתה האם הספר שעליו השחיתה שבועיים הוא אכן זה שזכה בפרס היוקרתי ההוא ובכל הביקורות המופלאות, או שמא יד נעלמה החליפה את הקובץ בדרכו לארץ הקודש.

  • אור זילברמן  On 27 בדצמבר 2013 at 4:59 pm

    הי שירלי, איזה כיף להכיר עוד בלוגרית שמסתננת וכותבת על אירועים ספרותיים 🙂 אולי לא אשב לבד עם הבלוק בפעם הבאה, מתאוננת על זיכרוני הנורא, כשעמיתה לרשת מצליחה לתאר את המתרחש בצורה כה מדויקת ואובייקטיבית. בכל מקרה, אני יחסית חדשה כאן, ורק לאחרונה מתחילה לכתוב על הנושא ברצינות ובתכיפות הראויה. מזמינה אותך לקרוא את מה שאני כתבתי על המפגש מחמישי שעבר ולבקר אותי להנאתך http://mellitza.wordpress.com/

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: