מאריק איינשטיין לביקורת ספרות, דרך פופ איטלקי

גם לי היה עצוב לפני שבועיים, גם אני כמו רבים אחרים גדלתי על השירים של אריק אינשטיין, אבל מכיוון שלא היה לי משהו מקורי להגיד העליתי לדף הפייסבוק של הבלוג קישור לשיר "אצורו" שהלחינו פאולו קונטה ומיכּלה ויראנו, ואדריאנו צ'לנטנו ביצע לראשונה. השיר המוכר במקומותינו בנוסח העברי של עלי מוהר בשם "אמרו לו". הנוסח העברי הוא לא ממש תרגום, השיר המקורי מספר על בחור המשתעמם לבד בעיר ביום קיץ תכול שמיים, אבל מכיוון  ש"אצוּרוֹ" – תכלת – הוא הכינוי של נבחרת הכדורגל האיטלקית, הפך השיר מהר מאוד לשיר כדורגל.

 

עכשיו, כאן אני כבר מתחילה ללכת על ביצים, כי ההבנה שלי בכדורגל פחות ממינימלית, המילים, היפות לכשעצמן של עלי מוהר, מדברות על אוהד כדורגל של הפועל, וזה החוט הדק המקשר בין מילות השירים. את ההסבר הזה אני חייבת לאחד הקוראים הנאמנים של הבלוג, מסתבר שאפילו לבלוג נישה על ספרות איטלקית(*) יש קוראים נאמנים. אותו קורא, איטליאנופיל מושבע, אחרי שהסביר לי קצת על כדורגל, שלח לי קישור לשיר כדורגל נוסף של צ'לנטנו – ואת התרגום שלו עצמו לשיר. לא התאפקתי, שיפצרתי פה ושם את התרגום, והרי הוא כאן, היישר משנות השישים העליזות (מומלץ לקרוא במקביל לסרטון המופיע אחרי המילים):

היינו בין מאה אלף

סלחי לי בבקשה!
לאן את הולכת!
היי, שחורה ונאוה..
אם איני טועה ראית
אינטר-מילאן יחד איתי
איך את יכולה לא לזכור?
היינו בין מאה אלף איש
בתוך האצטדיון ההוא

אני עם אינטר
את עם מילאן
היי, שחורה ונאוה..
מקצה אחד לקצה השני
חייכתי אלייך ואת אמרת כן!
ואז נגמר המשחק
וראיתי אותך יוצאת בחטף
ועולה עם מישהו לחשמלית.

עכשיו את מוכרחה לומר לי מי הוא,
המשחק הזה הוא בין שנינו
את הבקעת גול
את הבקעת גול
ישר לתוך שער הלב שלי
הבנתי שאת היחידה בשבילי
הבנתי שאת היחידה בשבילי

(*) התפוצה המוזרה של בלוג על ספרות מאפשרת לי דילוג קליל למפגש על 'מקומה של ביקורת הספרים באינטרנט', אירוע מוקפד ומהודר שאירגן עיתון הארץ שלשום. נועה מנהיים הנחתה והשתתפו: סייד קשוע (סופר תסריטאי ובעל טור), ד"ר יובל דרור (ביה"ס לתקשורת, המכללה למנהל), ד"ר עמרי הרצוג (מבקר ספרות), רונית מטלון (סופרת), דב איכנולד (מנכ"ל ידיעות ספרים) ופרופ' גבריאלה שלו (יו"ר חבר השופטים של פרס ספיר). דרור קרן קרא, בכישרון רב, קטעי קישור הומוריסטיים שכתב רוביק רוזנטל. האירוע היה מהנה מאד ולא אתיימר לסכם אותו, רק להביא כמה נקודות שמשכו את לבי.

• מאבק כוחות. אנו נמצאים בעיצומו של מאבק כוחות בין העידן הישן, הממשי, המודפס, הפורמלי וההיררכי לבין העידן החדש, הווירטואלי, הכאוטי, הפרוע והמתהווה. גבריאלה שלו יצגה את הגישה השמרנית הנאחזת בעבר המפואר – אין ערך ומשמעות לביקורת ספרות וירטואלית, איכות קשורה למקצועיות והיא קיימת רק במסגרות הפורמליות. יובל דרור אמר שלא מדובר רק בספרים, פיתחנו חוסר אמון כל כך גדול במקורות הסמכות עד שאנחנו מאמינים דווקא למי שאינו מוסמך: בין אם מדובר חבר שלנו או בדמות לא מוכרת באתר נידח, כולם עדיפים על בעלי הסמכות. היה מעניין לקבל אישוש לאבחנה הזו מפי דב אייכנולד. מסתבר שבעבר היה קשר ברור בין ביקורות טובות לבין מכירות של ספרים. הקשר הזה נעלם, ולא רק בגלל השטן בדמות ארבע-במאה, אלא גם בזכות המלצות וירטואליות העוברות מפה לפה והופכות ספרים מסוימים לרבי מכר, גם אם הביקורות אפילו לא טרחה להתייחס אליהם (הוא אפילו הביא דוגמה, אבל מכיוון שזה ספר שלא שמעתי עליו מעולם, לא קלטתי את שם הספר או הסופר. באמת.) לרונית מטלון היתה הערה חשובה מאד: אין ואקום בעולם, כל חלל מתמלא, ואם הביקורת הפורמלית נשחקת משהו אחר ימלא את מקומה – ומה שעלול להיכנס במקומה, שאולי ניראה לנו כרגע דמוקרטי, כאוטי ומגניב, עלול להתגלות בהמשך ככוח אחר – כוח ההון.
• ביקורת ספרות, מה ומי? באופן לא מפתיע כל הדוברים התגעגעו לביקורת ספרים טובה, כזו שחושפת מבני עומק ומוצאת קשר בין תוכן וצורה. הם נחלקו בעיקר בשאלה מי צריך לכתוב אותה, או בפרט, האם זו מלאכתם של סופרים? עומרי הרצוג, היחיד מבין הדוברים שמגדיר עצמו כמבקר, רואה את העיסוק הזה כנפרד מהכתיבה הספרותית, מה גם שלעיתים סופרים מבינים בספרות כמו ציפורים בחקר עופות (זהו ציטוט של מבקר אירופאי נחשב שלצערי לא קלטתי את שמו). רונית מטלון לעומתו טוענת שביקורות הספרות הגדולות ביותר נכתבו בידי סופרים, אלו שמלאכתם כתיבה וכתיבתם יפה – והרי עצם העניין הוא כתיבה יפה, ואליה היא מתגעגעת. סייד קשוע נחרד למחשבה שיכתוב ביקורת על עמיתיו, הרי המרחב שלנו כאן כל כך קטן והקנאה כל כך גדולה. כאשר שאלה אותו נועה מנהיים על ביקורות בערבית לספריו טען שביקורת שלילית מנוגדת לתרבות הערבית המפרגנת (ונועה מנהיים שאלה האם הוא פולני והצליחה להמם אותו לשלוש שניות לצהלת הקהל). עומרי הרצוג טען שזו הסיבה שהוא לא מתרועע עם סופרים ורונית מטלון חזרה והדגישה שהיא לא מפחדת מקנאה, שנאה והתגוששויות בביצה הספרותית הקטנה, אלו החומרים של החיים.
• לי חסרו מאד בדיון הזה נציגי העולם הווירטואלי, דיברו עליהם, אבל לא שמעו אותם. היה מצחיק לשמוע את דרור קרן מחקה פקצ'ת ספרות ממליצה על ספר 100מםםםם!! – אבל נדמה לי שאילו היו מזמינים את עדנה אברמסון מהרפובליקה הספרותית, או את ירין כץ מקורא בספרים, או את מירי שחם ממועדון כרייה, הדיון היה רק נשכר.

ולסיום, מאבק כוחות דומה מאד מתחולל גם בין הספר המודפס לספר הדיגיטאלי. הספר הדיגיטאלי בושש להגיע אלינו, אבל עכשיו הוא כבר קרוב, והוצאות הספרים הממוסדות מהססות לאמץ אותו לחיקן. גם כאן הוואקום מתמלא מהר, בחלק מהמקרים בהוצאות דיגיטאליות מקצועיות ומוקפדות (לדוגמה אינדיבוק ובוקסילה), אבל לא רק. במידה מסוימת אני שייכת לעידן הישן: יש לדעתי מקום לסינון וטיפול מקצועי בספרים, ויצער אותי מאד אם ההססנות הזו תקבור את ההוצאות המסורתיות והמשובחות מהר מדי.