מאי והנס של סאן גֶ'נָרֹו, מטילדה סראו – תרגום

MAGGIO E IL MIRACOLO DI SAN GENNARO – Matilde Serao

גוסטב קלימט - בית באטרזה

אפריל הענוג הנץ את כל הפרחים בגנים, בבוסתנים, בגזוזטרות ובמרפסות של נאפולי; בכל מקום שהיתה בו פיסת אדמה שהשמש חממה והכפור לחלח, לבלב פרח. פרחים רגילים, פרחים גסים, פרחים עממיים, בסך הכל צמחיה צנועה, חסרת תחכום, ללא הרכבי גוונים וניחוחות מעודנים: אבל זוהרת וחמה, הבוקעת מהאדמה בצמיחה אלימה, שופעת עלי כותרת בשרניים. אפריל הנץ את הורדים האדמוניים והריחניים, הגדולים, שצבע הדם הבוהק פועם בהם: והציפורנים, האהובים על פשוטי העם, הציפורנים הלבנים, האדומים, הנקודים, 'כתובים', כמו שקוראים להם בפיוטיות, כאילו היו הנקודות מילים מסתוריות: סיגליות בודדות או זוגות, לבנות, צהובות, אדומות, האהובות על נערות בורגניות שטיפחו אותן במרפסות צפוניות ולחות ברחוב פוריה; והחלמית, בעלת העלים הירוקים המבושמים והפרח הקטן הוורדרד; אבל מעל הכל, בכל מקום, למרות הכל, הוורדים והציפורנים, ורדים מרהיבים וקטיפתיים, נועזים כמעט, וציפורנים כה בשרניים ודשנים עד שהם פורצים את המעטפת הירוקה.

בכיכרות הלחות והאפלות של הרבעים התחתונים, מסנטה מריה לה נובה ועד כיכר פורטו, מכיכר סן ג'ובני מג'ורה ועד ככר סנטי אפוסטולי, בכל אותם רבעים עממיים ונזיריים, הבורגניים וארכיאולוגים, הסתובבו רוכלי הורדים: מוכרים מסקרנים בעלי סלים גדולים הגדושים בורדים גזומים או בנצרי ורדים, שורשיהם בתוך גוש אדמה העטוף בעלה כרוב, מוכרים שקולם מתפשט ומעורר חמלה, ונוגע לליבן של כל הנערות הרגשניות. מוכר הורדים היה מגיע לאחת הכיכרות, הרטובות תמיד, המלוכלכות תמיד במים שחורים, מניח על האדמה את סלסלת הורדים שלו ומזמר, ומזמר, בקול עגום, המתפשט למרחק: 'הורדים יפים, הורדים יפים;' ומהחנויות, מהמפתנים, מהמרפסות, צצו ראשי הנשים, נמשכו אל השירה המתפשטת, נוגה ושופעת חושניות עמוקה, מיוסרת כמעט. וכל מי שהיו בידו ארבעה מטבעות, שלושה מטבעות, מטבע יחיד, קנה את הורדים הללו, את הנצרים קנו בכדי לקשט את הגזוזטרות, את המרפסת, ואת הורדים הגזומים בכדי להניח לפני דמות המדונה, ואחר כך כשינבלו, יפזרו את עלי הכותרת בשידת הלבנים. מוכר הורדים, לאחר שמכר חלק מסחורתו, העמיס את הסל על הראש והתרחק, ובמרחק נשנה הפזמון העצוב והחושני שלו, המהלל את יופי הורדים.

דייגו ריברה - מוכר הפרחים

וביום חג האביב החם, כל התופרות היפות שיצאו לסידורים מצאו במקרה את אהוב ליבן בקרן הרחוב וורד בידו; ההמונים הנדחקים ברחובות הצרים מסביב לרחוב פורצ'לה ענדו ציפורן אדום על חולצת המוסלין הלבנה; לילדים שיצאו מבתי הספר וחצו את הרחובות היו ורדים, ואפילו למשרתים היו פרחים, בסלי הקש של הקניות, או מעל צרורות של בשר ופסטה, עטופים במפית לבנה. כמובן, הרגש הפיוטי לא היה המקור היחיד שהפיץ את כל הפרחים הללו, בכל מקום, בפינות הרחובות, בידי בנשים והנערות, בסלי הבגדים לכביסה, על שקי הקמח מחנות הקמח, ליד הפירות, ליד העגבניות, בחנויות הטיגון הגדולות בפורגטוריו וארקו, אצל סוחרי הסמרטוטים באנטיקלינה: שפע ורדים וציפורנים בעבור מטבע, בעבור חיוך, בעבור מילה, הם נראו יקרי ערך בעיני האנשים הפחותים הללו, אוהבי הצבע המשתכרים בקלות מהבושם הקלוש ביותר. חג האביב! באותו אחר צהרים בבתים הקודרים והעצובים ברחוב טריניטה מג'ורה, פורצ'לה, ברחוב טריבונלי, בסן סבסטיאנו, בסן פייטרו ומיאלה, מעל הפרחים שקישטו את הגזוזטרות ואת המרפסות, מחוץ למעקות המכוסים ביריעות ססגוניות, נתלו אריגים דמשקאים אדומים, אותו אדום ארגמני עתיק, והתנופפו יריעות ברוקד צהובות, באותו גוון זוהר ומדויק של כפתורי הזהב, ושטיחי סטן כחולים מפוספסים בזהב ובכסף, ווילונות רבגוניים שנשמרו במגרות שנים על גבי שנים.

האנשים שגרו בבניינים הגבוהים, השחורים והעגמומיים, אלו שהשמש הגיעה בהם רק אל הגזוזטרה, היו אנשים אציליים, אנשים מהאצולה הכנסייתית הישנה, מאד דתיים, מאד אדוקים, שהיו נתונים להשפעתן של הכנסיות העתיקות והגדולות שמסביב, ג'זו נואובו, סנטה קיירה, סן דומניקו מג'ורה, סן ג'ובני מג'ורה, פיטרה סנטה, סקרמנטיסטה, ג'רולומיני, סן סרבו, דונרג'ינה ולבסוף השפעתו של הדואומו הישן, הקתדרלה העתיקה והגדולה, כל כך עתיקה שאומרים שהיתה מקדש של השמש, כאשר נפולי היתה עדיין פגאנית, יתכן אפילו שמתחילת התקופה הפגאנית שלה. האנשים מהבתים הגבוהים והאפלים הללו, וגם הבורגנות העשירה, הותיקה והמסוגרת, זו ששימרה את המנהגים והמסורות מלאי החמלה של האבות הבורגנים, אנשים בעלי נטיות נזיריות נוקשות. אנשים אלו, ביום צוהל זה של חג האביב הוציאו מהבתים את יריעות המשי שנחו בין פיסות הקמפור. משי שנקנה במפעלים הגדולים שיסד פרדיננד מבית בורבון בכפר בטרה די לבורו, או במפעלים השמחים והזוהרים בסן לוצ'יו, משי שנקנה לרגל נישואים או טבילה, בכדי לקשט את הקפלות הפרטיות, את בתי התפילה של הבורגנות ושל האצולה הטובה והמסוגרת. אנשים רחומים שירשו את אמונה בדמם, שנולדו, חיו ומתו מבלי לפקפק אף לא לרגע, ואזרו את כל כוח הדמיון הכבוש בחלום המסתורי העצום שבקע ממוראות הגיהינום והתרומם עד להתעלות הנפש של גן העדן, הם חוו את זוועות כור המצרף ואת לשונות האש בבשרם, ובעודם חולמים וחולמים בא יומם ועיניהם נעצמו בתקווה בלתי מנוצחת.

אגון שילה - בתים עם כביסה

לצד הורדים של מאי, לצד אלומות הציפורנים אדומות והעבותות שלבלבו במרפסות, למרות העדר השמש, הוציאו ביום חג האביב אנשים אדוקים אלו את תפארת אריגי הברוקד שלהם, את האריגים הדמשקאיים,את בדי רקמת המשי שלהם, חג האביב! אפלת הרחובות של נפולי העתיקה נעורה כולה מעושר שיפעת הפרחים הרעננים והריחניים, שכמה עלי כותרת נשרו מהם על אבני הלבה החומות של הווזוב; ומכיוון שהיו שם הרבה פרחים, בכל מקום, נדמה היה שגם השמש שם; ואפשר היה לדמיין את השמש למעלה, למעלה, במקום בו מסתיימות שתי שורות ישרות של הבניינים הגבוהים, ברצועה צלולה של שמיים כחולים ונרפים, בכחול הרך והנפלא של האביב. נדמה היה שהשמש הבהירה שם למטה, בסמטאות שבן רחוב טריבונלי ורחוב פורצ'לה, בין שפע השטיחים הצבעוניים והבדים הססגוניים המתנופפים מהמרפסות, מהחלונות ומהגזוזטרות. גולת הכותרת היתה כיכר סן דומניקו מג'ורה, ארמונות דה סנגרו וסלוצו העתיקים קושטו ביריעות ברוקד מרהיבות; ואפילו ארמון סנסרבו המתחבא בסמטת סנסרבו החשוכה, בפרוזדור עצוב, כוסה כולו באריגים עתיקים זוהרים. הפרחים הרעננים המתנדנדים מהחנויות, ממרפסות הבתים העלובים בנפולי העתיקה, מעל הגזוזטרות התלויות באוויר בין שמיים וארץ, הפרחים שהביאו הנשים, הילדים, העובדים הפשוטים, הפועלים, אפילו הקבצנים, הפרחים הרעננים הם מנחת העם לפטרוניה של נפולי: זה הטעם לבדים הקטיפתיים, לאריגים הדמשקאיים הרקומים בזהב וכסף, לשטיחי הקיר האציליים, זאת היתה מנחתה של האצולה העתיקה של נפולי ושל הבורגנות הנפוליטנית לפטרוניה הגדולים של נפולי.

 ….

מתוך: בארץ התענוגות Il paese di cuccagna

[זוהי הפתיחה של הסיפור שבהמשך משנה את הטון, חדי העין הבחינו אולי בזרעי הציניות שנטמנו כבר בפתיחה. ברשומה הבאה על דמותה הססגונית של הסופרת עצמה]