האיילה – גרציה דלדה – תרגום

La cerbiatta – Grazia Deledda

"האדון שלי", סיפר מָלָפָזָה, המשרת של בָּלְדָסָרֶה מוּלָס לסוחר הבהמות שהגיע  לדיר של מולס בכדי לקנות כמה שוורים צעירים – "היה פעם, אפשר להגיד, אדם מכובד. הוא גר בבית הגבוה עם מרפסת הברזל שצמוד לכנסיית סן בָּלְדָסָרֶה, לאשתו ולבתו היו חצאיות לבד ורדיד רקום כמו לגברות. הבחורה בדיוק היתה צריכה להתחתן עם אציל, אחד עשיר וכזה ירא שמיים שכדי לא לחטוא לא דיבר. אבל יום לפני החתונה ראו את האשה של האדון שלי, אשה יפה ועדין צעירה, תנשקת מאחורי הכנסייה עם בחור בן עשרים, חייל בחופשה. אוי, איזו שערורייה! מעולם לא נשמעה כמוה. הבת נזרקה ומתה משברון לב. ובכן, האדון שלי התחיל להעביר ימים, שבועות ועונות שלמות בדיר, מבלי לחזור אף פעם לכפר. הוא כמעט אף פעם הוא לא מדבר, אבל הוא טוב, אפילו טיפש, למען האמת! הכלבים, החתולים והבהמות הם החברים שלו! אפילו עם איילים הוא מתחיל! בדיוק עכשיו הוא התיידד עם איילה צעירה אחת, שאולי גנבו ממנה את הבנים שרק נולדו, ומרוב ייאוש, כדי לחפש אותם הגיעה עד הנה. האדון שלי כל כך רגוע שהחיה התקרבה אליו; לעומת זאת כשהיא רואה אותי היא בורחת כמו רוח: בצדק בעצם; אם אני אצליח לתפוס אותה בחיים אמכור אותה לאיזה ציידים. אבל הנה האדון שלי…"

קולאז': נאוה עטיה בנואה

בלדסרה התקרב לעבר קרחת היער הירוקה, עם כובע על הראש וזקן לבן גדול, קטן כמו גמד יער. לקריאתו מתקרבים אליו בעדינות הפרות היפות והשמנות והשוורים הצעירים האדומים הפראיים עדיין, נותנים לו למשש להם את הצלעות ולפתוח את הפה, והכלב הנורא מקשקש בזנבו כאילו החשיב את הסוחר לחבר.

אבל את החוזה אי אפשר לסכם. אמנם מלפזה המשרת, פרחח שחור ומלוכלך כמו בדואי, תאר את אדונו כטיפש, אבל ההוא הוכיח שהוא יודע לנהל את עסקיו, לא זז מהמחירים הגבוהים שקבע בתחילה והסוחר נאלץ ללכת משם בידיים ריקות.

המשרת, שחזר כמו בכל ערב לכפר, הלך עמו כברת דרך ומרחוק ראה אותם האדון מנופפים בידיהם וצוחקים: אולי לעגו לו; אבל כבר כמעט ולא היתה חשיבות בעיניו לדעתם של השכנים. הוא נשאר לבדו וחזר לעבר הבקתה, הניח קערת חלב בין העשבים בקרחת היער, התיישב על אבן והחל לחתוך עור של נמייה.

קרחת היער הרחבה והירוקה מעשב סתיו הצעיר שרויה היתה כולה בשלווה תנכית: השמש שקעה מאדימה מעל הפס הסגול של מישור גוצ'אנו, הירח עלה מאדים מהשיחים הסגולים של אדמת הנוארו. העדר רעה בשלווה, ופרוותם של השוורים הצעירים ברקה בשקיעה כאילו נצבעה באדום; בדממה שכזו נדמה היה שצליל המרעיד במרחק בוקע מתוך האדמה. אדם אצילי למראה, שהיה לבוש אריג גס אך חבוש ברט סרדיני, עבר על פני הבקתה כשהוא מוליך שני שוורים אדמוניים שמשכו מחרשה ישנה אשר להבה הכסוף היה מופנה מעלה. היה זה אציל עני שלא התבייש לחרוש ולזרוע את האדמה. מבלי להיעצר בירך לשלום את בלבסרה הזקן.

–          נו, ראית היום את אהובתך?

–          עדיין מוקדם: אם היא לא רעבה היא לא מתקרבת, השדונת הזאת.

–          מה אתה עושה עם העור הזה?

–          שרוך לנעליים. מצאתי שעור של נמייה עמיד יותר מעור של כלב.

–          ירד עוד גשם, תזהר קצת! אהה, ילווך אלוהים!

–          תהא מריה עימך!

האיש נעלם עם מחרשתו הבוהקת כצלב כסף, והכל החריש מחדש; אולם ככל שהנמיכה השמש, הביט הזקן במעט חוסר שקט לעבר שורת הכתמים בקצה הקרחת, ולבסוף חדל ממעשיו וקפא במקומו. הפרות התקבצו בעדר, פונות תחילה, כמו לצפות בשמש התלויה על קו האופק: אדים אדומים וכחולים עולים, והכל מתערפל ברכות כברעד של עצב: עלי העשב נעים בלא רוח מול המחשבה על עפעפיים הנסגרים מעל עיניים נכונות לבכי.

photo by law_keven on Flickr – photopedia

הזקן המשיך כל הזמן להביט בכתמי השיחים בקצה הקרחת. זו בערך השעה בה מתקרבת האיילה אל הבקתה. ביום הראשון ראה אותה מזנקת בבעתה מתוך הכתמים, כאילו שרודפים אחריה הציידים: היא נעצרה לרגע להסתכל סביב בעיניים גדולות ומתוקות, חומות כעיני נערה, ואז נעלמה מחדש, מהירה וחרישית, חוצה במעוף את קרחת היער. היא היתה בהירה, רגלים שנראו כמו עץ מלוטש, קרניים אפורות, עדינות כקנים של עירית יבשה.

ביום השני התארכה העצירה. האיילה ראתה את הזקן, הביטה בו וברחה. את המבט הזה, שהיה בו משהו אנושי, מפציר, עדין וחשדני גם יחד, הוא לא שכח יותר לעולם. בלילה חלם על האיילה שחצתה במנוסה את קרחת היער: הוא עקב אחריה, הצליח לתפוס אותה ברגליה האחוריות ואחז בה, נפעמת וביישנית בין זרועותיו. אפילו טלה חולה, אפילו אפרוח שנידון לשחיטה, אף לא נמייה פצועה או ארנבת במאורתה, לא העניקו לו כזו כמיהה ענוגה. רעד החיה נגע לליבו; הוא חזר עימה אל הבקתה המבודדת ושוב לא הרגיש עוד לבדו בעולם, נלעג ובזוי אפילו בעיני משרתו.

אולם לרוע המזל זו היתה המציאות: מדי יום התקרבה האיילה מעט יותר, אבל ברגע שראתה את המשרת או זר אחר, או אם הזקן התכוון לזוז, היא זינקה הרחק כציפור מנמיכת עוף כשהיא משאירה רק תלם כסוף  בין קני הסמר בקרחת היער. לעומת זאת כאשר ישב הזקן לבד וללא ניע על שרפרף האבן שלו, היא השתהתה, עדיין היתה חשדנית בעת שלחכה את העשב ומדי פעם הרימה את הראש היפה והעדין; וכל רחש זעזע אותה, היא הסתובבה במהירות מכאן ולשם, דילגה במרכז הכתמים: אחר כך חזרה, התקדמה, הביטה בזקן.

עיניים אלו המיסו ברכותן את הזקן. הוא חייך אליהן בדממה, כפי שהיה מחייך האל פאן לאיילה ביער המיתולוגי: וכאילו כושף אף הוא בחיוך הזה המשיכה החיה להתקדם בקלילות ובחינניות על רגליה הדקות, מנמיכה מדי פעם את חוטמה בכדי לרחרח את האדמה הבוגדנית.

החלב וחתיכות הלחם אשר הניח הזקן על נייר במרחק משכו אותה. יום אחד תפסה פיסת ריקוטה וברחה. ביום אחר היא התקרבה עד הקערה, אבל ברגע בו נגעה לשונה בחלב נרתעה, זינקה על ארבע רגליה כאילו האדמה בוערת וברחה. מייד אחר כך חזרה. כעת ברחה וחזרה לעיתים תכופות יותר, ביישנית פחות, פתיינית כמעט. זינקה לגובה, הקיפה הכל, כאילו ניסתה לתפוס את זנבה בשיניה; מגרדת את האוזניים ברגל, מביטה בזקן ונדמה היה לו שאולי היא פחות עצובה ומבוהלת, שהיא מחייכת אליו.

יום אחד הניח את הקערה במרחק צעדים ספורים מהאבן שלו, כמעט בפתח הבקתה, הבריח למרחוק את החתול שהתכוון לשתות הוא את החלב. מעט אחר כך התקרבה האיילה בשלווה. לגמה את החלב, והביטה פנימה בסקרנות: הוא ישב ללא ניע, אבל כאשר ראה אותה קרובה כל כך, בוהקת, נפעמת, גבר עליו הדחף לגעת בה והוא הושיט את היד. היא זינקה על ארבע רגליה, בחוטם נוטף חלב וברחה: אבל היא חזרה, והוא לא ניסה יותר לתפוס אותה.

אבל כבר כשהכיר אותה היה בטוח שתישאר איתו מרצונה: אין חיה יותר מתוקה ויותר חברותית מאיילה. כבר  בילדותו היתה  איילה שהלכה אחריו לכל מקום ובלילות ישנה לצידו.

בכדי למשוך יותר את חברתו החדשה ולהשאיר אותה כל היום מבלי להפעיל כוח  חשב ללכת לחפש מאורת עופרים, לקחת אחד ולהשכיב אותו בתוך הבקתה: כאשר היא תראה חבר, תוכל להתביית בקלות רבה יותר. אבל, ככל שהסתובב, התברר שהעניין אינו פשוט: בכדי למצוא עופרים צריך ללכת לעבר ההרים, על גדת הגונרה; והוא לא היה מורגל בצייד. הוא מצא רק עורב פצוע שהרעיש נורא כשניסה נואשות לעוף. הוא לקח אותו וטיפל בו, החזיק אותו על החזה; אבל כאשר ראתה אותו האיילה עם הציפור ברחה מבלי להתקרב. היא קנאה, לכן החביא אותו הזקן מאחורי העדר: המשרת מצא אותו והביא אותו לכפר, לכמה מחבריו הנערים, כאשר רטן האדון הוא אמר לו:

–          אם לא תשתוק, אשים פח גם לאיילה ואמכור אותה לכמה ציידים חסרי מזל.

–          אם תיגע בה אני אשבור לך את הצלעות! באמת כמו האמת של הצלב!

–          אתה בכבודך? עד כמה שאתה נדיב, אדוני? – ענה לו בלעג הפרחח. – לאכול לחם בדבש!

אבל באותו היום, לאחר שעזבו הסוחר והמשרת, חכה הזקן לשווא לאיילה. הצללים ירדו ואפילו רחש הרוח לא הפריע לשלוות הערב הערפילי. הזקן שקע בעצבות. אף לרגע לא היה לו ספק שהמשרת טמן פח לחיה בכדי להביא אותה לכפר.

– תראי, האם תתני לו לתפוס אותך?  האם תישארי איתי? – מלמל , בעודו יושב מול האש בבקתה שלו, בשעה שהחתול האדיש לכאב של אדונו ליקק את החלב מהקערה. – עכשיו הם קושרים אותך, הם מבתרים אותך. זה גם הגורל שלך…

וכל זיכרונותיו המרים ביותר שבו אליו; הם חזרו, איומים, מעוותים, כמו גוויות שמוחזרות מהים.

ביום למחרת ובאלו שבאו אחריו החל לריב עם המשרת, מאלץ אותו להתפטר.

–          לך, אם היית יכול לשבור לך את הרגליים כמו שאתה שברת אותן ל איילה המסכנה.

מלפסה גיחך.

–          כן, שברתי לה אותן! תפסתי אותה במלכודת, חתכתי לה את השוקיים וככה הבאתי אותה לצייד. לקחתי שלושה פרנקים ותשעה ראלים: רואה אותם?

–          אם לא תסתלק אני ארה בך.

–          האדון יירה? כמו שהאדון ירה בחבר של אשתו! כמו שהוא ירה במי שבגד בבתו!

הזקן בפנים שחורים יותר מהברדס שלו, בעיניים יוקדות ואדומות מזעם ומדם, הוציא את הרובה ארוך הקנה וירה. מעבר לעשן הסגול של הרובה ראה את המשרת מדלג כאיילה ובורח בצעקה.

כעת נשאר לשבת לפני הבקתה, עם הנשק על הברכיים, מוכן להגן על עצמו אם ההוא יחזור, מבלי להתחרט על מעשיו. אבל השעות חלפו ואף אחד לא הופיע. ערב שלו ועגמומי ירד: הערפל עטף את האופק בסרט אפור והפרות והעגלות התמהמהו כשחוטמן בעשב, ללא תנועה כאילו נרדמו.

רשרוש בין הפרות הקפיץ את הזקן: אבל במקום את האויב שלו ראה את האיילה מזנקת החוצה, היא התקרבה עד שחוטמה כמעט ונגע בקת הרובה. הוא חשב שהוא חולם. לא נע, והחיה, כאשר לא ראתה את החלב, תחבה את ראשה אל הבקתה. מאוכזבת היא הסתובבה וחזרה לשם בזריזות. לרגע דמם הכל מחדש.

החתול שישן ליד האש התעורר, התרומם, הסתובב סביב עצמו ושב וצנח מחדש כיריעת קטיפה שחורה. שוב פרע רטט את שורת הכתמים; שוב הופיעה האיילה ודילגה בקרחת היער: מייד אחריה הופיע ודילג אייל (הזקן יכול היה לזהות את הזכר על פי הפרווה הכהה יותר והקרניים המסועפות) שעקב אחריה והשיג אותה. הם דלגו בעליצות זה בעקבות זה, נפלו והתרוממו ביחד, ושוב יצאו בריצה, המרדף, הסערה. נדמה היה שכל הנוף העתיק, חיוור בערב הסתיו, לקח חלק באהבתם.

מעט אחר כך הופיע האציל הכפרי, מחרשתו מכוסה באדמה שחורה. הפעם נעצר.

–          בלבדסה, מה עשית? – אמר בקול חמור אך גם בנימה אירונית – בית הדין מחפש אותך כדי לעצור אותך.

–          אני כאן! ענה הזקן, שוב שליו.

–          אבל למה פצעת את המשרת שלך? – התעקש האחר אשר רצה להבין בכל מחיר את מקור האסון.

–          עזוב אותי במנוחה – אמר לבסוף הזקן  – נו, אתה רוצה לדעת? בגלל החיה הזו, יש לה עיניים כמו אלו של הבת המסכנה שלי, שרה.

על האיילה ועל גרציה דלדה