"האיילה" הוא סיפור קצר וצנוע, על אדם שהתאכזב מהחברה האנושית ומנסה למצוא לה תחליף בין החיות. הסיפור אינו מורכב וגם אינו מפתיע במיוחד, חינו נמצא בתיאור המאופק, בשלווה הפיוטית שבה מחליפים תיאורי הטבע את סערת הנפש. המילים מתיפייפות אבל התוכן אינו סוטה מהריאליזם (או הווריזמו במקור) השקול: האיילה מעוניינת רק במזון ובחברת בני מינה, הפרחח מתחצף, והזקן הגלמוד והזועף נשאר לבד. הדמויות משורטטות בעדינות, באמצעות פרטים בודדים שבונים ביחד תמונה של חברה מאד מסוימת במקום ובזמן, אבל גם מאד אנושית ומוכרת. אף אחת מהדמויות אינה סוטה מההתנהגות הסבירה, וגם המהלך הנפשי מוכר וצפוי (מזכיר את הסיפור של פירנדלו "החתול, חוחית והכוכבים"(1) שבו חתול טורף חוחית שהיתה שייכת לנכדה שמתה ומצית חמת זעם בסב השכול, בשרשרת הנקמה נרצחים שלושה אנשים), יתכן שהדמות המסקרנת אותי ביותר היא דווקא האציל הכפרי החורש את השדה הסמוך.
גרציה דלדה
גרציה דלדה (1871-1936), היתה סופרת ילידת סרדיניה אשר זכתה להצלחה כבר בגיל צעיר מאד בתקופה שבה כתיבה נשית לא התקבלה בהערכה. היא החלה לפרסם סיפורים בכתבי עת מקומיים כבר בנעוריה, סיפורים שהיו מעוגנים בנופי סרדיניה. לאחר נישואיה עברה לרומא אבל המשיכה לכתוב כל חייה על אותה סביבה, גם ברומאנים שפרסמה בהמשך. בשנת 1926 זכתה בפרס נובל לספרות, זכייה שהתקבלה בהרמת גבה כבר אז. היו מי שאמרו שהוועדה החליטה מראש באותה שנה להעניק את הפרס לאיטלקי והיו שלושה מועמדים: אחד היה שולי מדי (ג'וליאמו פררו) ואחד היה אקסצנטרי מדי (גבריאלה ד'אנונציו), כך שהפור נפל על דלדה האלמונית. היו גם רינונים שהופעל לחץ דיפלומטי כבד על הוועדה, אולי אפילו של מוסוליני עצמו. גם אני הייתי סקרנית לגלות סופרת איטלקייה שזכתה בפרס נובל (האשה השנייה סך הכל שזכתה בפרס). לא קראתי את הרומאנים, אבל ניסיתי לקרוא כמה סיפורים נוספים. סיפורים פשוטים ונעימים, על אנשים פשוטים וטובים מיסודם, אבל דלי עלילה וצפויים עוד יותר מהסיפור שבחרתי לתרגם. ההשפעה של פיראנדלו וורגה (שניהם בני סיציליה, האי הגדול האחר) בולטת, אבל את העוקצנות האירונית והחריפות שלהם לא מצאתי אצל דלדה.
הסבר מעניין מצאתי אצל לין גונזברג(2), אשר מנמקת את הזכייה על רקע האווירה באירופה באותה התקופה. גונזברג מודה שדלדה הייתה סופרת פופולארית, אך מבקרי הספרות התייחסו אליה בזלזול עוד בתקופתה. סיפוריה נחשבו לבעלי כנות אנושית אבל לוקים בנאיביות משרת שעמום. אלו שתמכו בה טענו שהיא מצליחה לתאר את הארץ במהימנות שלא היתה כדוגמתה מאז מאנצוני (הסופר הגדול של תקופת איחוד איטליה, מחבר הרומאן המונומנטאלי "המאורסים"), לעומתם טענו חסידי הווריזמו שכתיבתה מרוככת מדי, היא אינה מתעסקת בחומרים האמיתיים של הווריסמו: מצוקה כלכלית, רכוש ותאוות בשרים. האשימו את יצירתה בעלילות דומות מדי, סימטריות ובעלות עודף מוסר נוצרי. אבל מול הביקורת המקומית מצביעה גונזברג על זוכים אחרים בפרס נובל באותו עשור. קנוט המסון הנורווגי זכה בפרס ב-1920 על כתיבה שמתמקדת בחיבור שבין האדם והטבע, אלמנט שקיים גם בחיבור העמוק של דלדה לנופי סרדיניה ונדמה לי שאפשר לראות אותו בברור ב"האיילה". ב-1923 זכה בפרס וויליאם בוטלר ייטס האירי בזכות דרמטיזציה של האגדות האיריות. אנטוניו גרמשי טען שיש בכתיבתה של דלדה נימה לירית המתאימה לאגדות, יתכן שהיא נובעת מכך שבתחילת דרכה ראתה בעצמה סופרת עממית. ב-1929 זכתה עוד נורווגית, סיגריד אונדסט אשר יצירתה מתארת את חיי הכפר בסקנדינביה, דלדה תיארה את הכפריים הסרדיניים (והואשמה בכך שדמויותיה שבלוניות מדי). בחירות אלו באו על רקע תגובת נגד למודרניות, לרציונאליות ואינדיבידואליות שהתפתחו באירופה מאז המהפכה הצרפתית, והתחזקות הביקורת על התרחקות החברה מהערכים והמוסדות המסורתיים. ביקורת שעולה בקנה אחד עם עלית המשטרים הפאשיסטיים באותה תקופה. כאן חשוב להדגיש שדלדה עצמה לא תמכה בפאשיזם. מוסוליני אמנם העריך את כתיבתה וחגג את הזכייה בפרס בדרך פומבית שהיתה מנוגדת לטבעה וכפי הנראה הביכה אותה, אך ניתן לשער שתגובתה הביכה אותו: כאשר שאל אותה מוסוליני מה יוכל לעשות למענה ביקשה לשחרר מהכלא פעילים אנטי-פאשיסטיים סרדיניים.
נופי סרדיניה (bgblogging)
מהמעט שקראתי מיצירתה אני יכולה להסכים עם הביקורת ולהבין מדוע נשכחה. יש בכתיבתה הרבה חן ויופי, אבל מעט מדי עניין.
[תוספת מאוחרת: גיליתי שני סיפורים יפים מאד שלה שתורגמו לעברית כבר ב-1950 בתוך "מבחר הסיפור האיטלקי". בכרך הישן שתורגם ונערך בידי יוסף חרוסט יש מבחר מצוין של גדולי הספרות האיטלקית בתרגום שהיה ראוי לחידוש. אני חוששת שכבר קשה מאד להשיג את הכרך הזה, הוא חלק מסדרה של סיפורי עמים שקניתי בחנות ספרים משומשים בהדר לפני יותר מעשרים שנה והיה מונח בפינה הכי צדדית של הספריה שלי.]
על ספרות איטלקית - בעברית 