בארצו של ישו – מטילדה סראו – אנשי ירושלים

מטילדה סראו תוהה מיהו ירושלמי, ומתבלת בקורטוב (ואף יותר מזה) של אנטישמיות נוצרית מלפני עידן הפוליטיקלי-קורקט. מתוך הפרק על ירושלים בספר "בארצו של ישו", כאן קטעים מתוך הפרק על חיפה.

העם

האם אפשר למצוא אולי בין שישים אלף האנשים המתגוררים בין החומות הקדושות את העם של ירושלים? מי ראוי אם כך לתואר הנבחר, מושא קנאתם של העמים אחרים ויקיר הריבון?

יהודי ירושלים, מתוך Jerusalem, Bethany, and Bethlehem מאת J. L. Porter

היהודים שמהווים בקירוב מחצית, או יותר, מתושבי ירושלים אינם העם שלה. היו היתה לישראל מתנה שאין לה שיעור, הבטחה אלוהית, היו היתה לו המציאות הנעלה ביותר שתתכן לעם: אך הוא התעייף מלהיות חסוד, טוב, מאושר. מאז אותו יום גורלי בניסן, שבו היהודים רצו בזעם מתמיה ועיוורים מזעם על האיש מנצרת, הם רצו שהדם של אותו חלל צודק יהיה על ראשם ועל ראש בניהם, הם הקימו על ראשם את הקללה והתפזרו, ולא היו עוד לאומה וגם לא לעם. אט אט, כשמתמתנים התנאים המדיניים והדתיים, והטורקים שוקעים יותר ויותר במעיין סלחנות קרה ומנומסת, שמקורה באדישות הערכית  שלהם, מתחילים היהודים לשוב לירושלים. הם שבים אליה מהמקומות המרוחקים ביותר באירופה, חיוורים, יגעים, כמעט תמיד חולניים, בארשת ביישנית של כלבים מוכים, נועצים מבט חשדני בכל אחד, יראים מכל אחד כמו מאויב, רודף, הם שתקנים, מהורהרים, אינם מסוגלים להתעמת, מסתתרים תמיד בבתים קטנים, אפלים ודוממים, בחנויות עלובות, נטולות סחורה כמעט: ואף כי מספרם בציון, מושא ערגתם ודמעותיהם, הולך וגדל,  ואף כי המסחר זעיר, וגם חלקית הגדול, בירושלים נמצא בידיהם, הם לא מסגלים לעצמם עזות מצח ושומרים על אותה ארשת של אנשים מפוחדים ואומללים, שאינם מעיזים להרים את ראשם, ואולי אף לעולם לא ירימו, לאחר שכרעו במשך מאות שנים תחת משא גורל של עצב וגלות.

והם יודעים זאת היטב, כולם! הם יודעים שהם חיים בירושלים הודות לזיכיון נדיב, ריבונות רשלנית, והם מרגישים עצמם במגורים ארעיים, תלויים בצו עותומני העלול לשלוח אותם לגלות; יש להם הבעה של מסתננים שחומסים את האוויר והשמש של ציון הקדושה; הם נצמדים לקירות בדרכם; אפשר לזהות אותם לפי השיער הארוך והמסולסל לרוב מעל הרקות והאוזניים, אפשר לזהות אותם על פי בגדים מסוימים, אפשר לזהות אותם בראש ובראשונה על פי המראה הקבוע של החולשה, החולניות, גם אצל הצעירים, גם אצל הילדים. הם מתייגעים בחנויות הקטנות והפעוטות ביותר; מוכרים הכל; קונים הכל; חלפני כספים; הנועזים שבהם מלווים בריבית, הלוואות קטנות בעבור משכונות, ערבונות, די שאף אחד לא יוכל להכשיל אותם. הבנק החשוב ביותר בירושלים, הוקם על ידי בני ישראל, אבל הוא מנוהל בעיקר מאירופה, והוא ממוקם ברובע הנוצרי. הם יוצאי דופן. כל האחרים במסחר הזעיר מתאמצים, בזהירות, בעדינות, בעיקשות. הם אינם יודעים לעבד את האדמה. מסורת הרועים והאיכרים שלהם אבדה, כמו גם הגזע שלהם: אלפיים שנות מסחר, מלאכה וחנוונות חדרו לעורקיהם. הנשים שלהם, לעיתים רחוקות יפות, כמעט תמיד חיוורות, כמעט תמיד בלויות, עם מבט הססני בעיניים בהירות, הן אינן רעולות, אבל הן חובשות כובעים מיושנים ומוזרים היושבים מעל המצח ומכסים את השיער: מעליו מהודקים צעיפי צמר לבנים מעוטרים בפרחים אדומים או צהובים: גם הן הולכות כפופות, שקטות, כשמסתכלים בהן הן מיד נכנסות בזריזות לבתיהן, שהם המכוערים ביותר בירושלים. וכדי להיות כאן, במקום שבו לפני אלפיים שנה היו המקדש, המולדת והמסורת שלהם, הם נאלצים לחיות מבוזים תחת כל סוג של דיכוי; למען היכולת לבכות כאן בימי שישי אל מול החומה היחידה שנותרה על תילה מבית המקדש; בכדי למות כאן ולזכות במעט אדמה שחורה מעמק יהושפט על גופם!

תענוג מפוקפק לקרוא את התיאורים הללו, מסוף המאה ה-19, לפני הציונות.

מכיוון שארוך וכבד מדי לתרגם את כל הפרק אדלג בהמשך, אבל אגלה שבקטעים החסרים אף אחד מתושבי ירושלים לא יוצא טוב בעיני הצליינית מאיטליה, חוץ אולי מאלו שמדברים בשפתה…

גם לא העם הטורקי השליט הוא העם של ירושלים. הטורקים מונים שמונה או עשרת אלפים, הם נמצאים בירושלים כמו בכל מקום אחר בו הכוח והאומץ שלהם כבשו את האדמה; הם נשארים באותה שלווה, אותה בטלה, אותה אדישות מוסרית שהיא התכונה המייחדת את העם העותומני. אמרתי אדישות מוסרית! מכיוון שהשלטון שלהם בפלשתינה הוא אחד המניבים ביותר מבחינה חומרית: כל בעלי הזיכיונות הנוצרים, כלומר הלטיניים, היוונים, הארמניים, קבלו אותם לעיתים נדירות בזכות נדיבות הסולטן, אך כמעט תמיד תמורת כסף. כל טפח מארץ הקודש עלה בדמעות, דם וממון של המאמינים, ואפשר לומר שהדברים החשובים ביותר שארצו של ישו, שנבלה תחת ההזנחה האסלמית, שקלה לידי השער הנשגב אינם דגן, חיטה, ענבים ותפוזים!

…

אין הנוצרים, הלאומים הנוצרים לכאורה, העם של ירושלים. אמת היא כי הלטיניים, היוונים הפלגניים, הארמניים הפלגניים, הרוסים, המרונים, מיצגים את חייליו הנאמנים של ישו, אבל הם מחולקים קשות בין הפלגים והקנאים שלהם. רק הלטיניים, רק הפלוגות המבורכות של הנזירים הפרנציסקנים, משגיחי המקומות הקדושים, המונים ביחד  אלפיים מאמינים לטיניים, רק הם בזכות רוח האדם, צלילות הדעת, הדבקות שקבלו מסן פרנסיסקו, הם יכלו להיות לגרעין של העם הנוצרי בירושלים, העם היחיד והאמיתי של ירושלים.

…

אמנם, בזכות האומה שלנו, מפני שהאמונה הלטינית שומרת על יוקרתה בארץ הקודש, צריך לעצום את העיניים… לו רק נקווה שנוכל לכונן בעתיד הרחוק את העם של ירושלים. האנשים האלו בוודאי שלא יכוננו אותו, גם לא היהודים שהם כבר לא עם אלא ערב רב, המגיע מכל הדתות הקיצוניות ואינו כשיר לרוח חיה ולאיחוד; גם הטורקים לעולם לא יכוננו אותו, הם שיושבים שם כחיל מצב,  גם לא העמים הנוצריים הקטנים, העצלים, הקנאים המסוכסכים ביניהם; גם אתם לא תכוננו אותו, אנשי ירושלים, או ערביי הארץ, או הבדואים היפים החמושים עד השיניים המגיעים ממדבר יהודה, אפילו מפרובינקיה ערביה, מההרים הבלתי עבירים והמישורים ולא נודעים: אתם באים לציון בכדי למכור ולקנות: אבל אתם לא רואים אותה, אתם לא מכירים אותה, אתם לא אוהבים אותה, אתם ממהרים לברוח ממנה ברגע שתוכלו, לאדמה שלכם לאוהלים שלהם. יתכן שלעולם לא יהיה עם לירושלים. האל רומם אותה והאל ישיב לה את תהילתה; אבל מישהו מסוים התענה שם יותר מדי, מת שם באכזריות רבה מדי.

נהרות של דיו נכתבו מאז על "שאלת ירושלים", כל כך הרבה השתנה, קשה לקבל כפשוטו אפילו משפט אחד, אבל אולי המסקנה הדחוקה שירושלים שייכת רק לאל (אמירה שקולה מבחינתי לכך שאינה שייכת בלעדית לאף אחד אחר) לא כל כך מופרכת…