La scacchiera davanti allo specchio – Massimo Bontempelli
פרק ראשון – התקופה בה מתרחש ספור זה
מעולם לא הצלחתי ללמוד לשחק שחמט.
שחקני שחמט נלהבים אומרים שזוהי מגרעת חמורה. הם אומרים: מי שלא יודע לשחק שח לא יודע לחשוב, מי שלא יודע לחשוב לא יודע להתמודד עם הקשיים שבחיים ומי שאינו יודע להתמודד הוא אדם חסר ערך, נידון לאומללות וכולי.
אבל לעיתים אחד מאותם שחקנים נלהבים מחבב אותי ולכן אינו יכול להשתכנע שאני לא יודע לשחק שח והוא מנסה ללמד אותי. מכיוון שאני לא לומד הוא נפגע ואומר לי:
– אני לא מצליח להבין מדוע אתה, שביסודו של דבר אתה אדם חושב, אתה יודע להתמודד, אינך אדם חסר ערך, אתה לא יודע לשחק שח. נראה שהשחמט מערער אותך –
אני לעולם לא עונה, אבל אני יודע שמבלי לדעת הוא אומר את האמת: השחמט מערער אותי.
מפני שפעם אחת (הגיע הרגע לספר את זה), פעם אחת, אחת בלבד בחיי, היה לי עסק ארוך ומסובך עם משחק שחמט, גם מבלי לשחק. זה היה כאשר הייתי בן עשר.
כלומר זה היה לפני כמה שנים, אפילו לפני שנים רבות. כמה? אם זה מעניין את קוראי הם יכולים לחשב זאת בקלות: מספיק לכתוב את גילי כיום, לכתוב מתחתיו את המספר 10 ולחסר.
התוצאה היא שהייתי בן עשר כמה שנים לפני פרוץ המלחמה באירופה[1]. זה מספיק. בכל מקרה מה שחשוב לדעת זה לדעת שהמקרה היה לפני המלחמה, או אחריה. לא משנה אם קצת פחות או קצת יותר.
פרק שני – הסבר הכותרת
ובכן, זה קרה יום רחוק אחד, לפני המלחמה באירופה, – בדיוק כאשר הייתי בן עשר שנים – הייתי נעול לבד חדר מסוים.
אין כל צורך לספר מדוע הייתי סגור באותו חדר, בעיקר מפני שאני לא זוכר. מסוג המקרים שיכולים לקרות לכל בני העשר. לעיתים זה קורה גם בגיל הרבה יותר מתקדם, אבל אז כנראה המעשה הרבה יותר חמור. במקרה זה המעשה לא היה חמור, עובדה שאני לא זוכר מדוע דנו אותי למאסר; מאסר אשר אני אומר מייד, לא ארך אלא שעות ספורות.
כשסגרו אותי באותו חדר אמרו לי:
– אל תצא מהחדר עד שיבואו לפתוח לך –
(אני חשבתי: בטח! אם לא יבואו לפתוח לי איך אוכל לצאת מכאן?)
ואמרו לי בנוסף:
– תזהר על המראה הזו, אסור לשבור אותה.
מפני שבאותו חדר היתה מראה גדולה שהיתה שעונה על הקיר מעל כרכוב האח. (עצה שנייה זו נראתה לי מיותרת למדי, מפני שכולם, אפילו בגיל עשר, יודעים שמראות לא נועדו להישבר).
היתה עוד פקודה אחרונה:
– ואל תיגע בשחמט הזה.
למעשה על כרכוב האח שכבר נזכר היתה מערכת שחמט על כל חלקיה, השחורים והלבנים, ערוכים במשבצות הנכונות: שלושים ושניים חלקים, מפני שכמו שכולם יודעים יש שלושים ושניים חלקים בשחמט, כמו שיניים של אדם.
מערכת שחמט שעמדה על כרכוב האח נמצאה מול אותה המראה. והנה, כבר בסוף הפרק השני מופיע ההסבר לשם הסיפור.
פרק שלישי – רשימה מלאה של תכולת החדר
ברגע שהייתי לבד בחדר הסתכלתי החוצה מהחלון. אבל אי אפשר היה לראות משם שום דבר מעניין: היה שם סתם רחוב צר ומולו קיר אפרורי ללא חלונות, ללא כרזות, ללא מודעות על הצגות, בלי כלום. סגרתי את החלון. נגשתי אל מול המראה: המראה המפורסמת שאסור לשבור אותה. אבל לא הגעתי לראות את עצמי: הייתי צעיר מידי בשביל זה. נסוגתי משם, אבל המשכתי לנעוץ את המבט, עד שהגעתי עם הגב אל הקיר ממול. אבל אפילו משם לא הצלחתי לראות את עצמי במראה, מפני שהכרכוב היה די גבוה ואני הייתי די נמוך.
בעניין המראה, היא היתה די ישנה, ירקרקה. המראה שקפה כמובן את הקיר שנשענתי עליו. הוא היה מצופה בטפט כחול, כמו כל החדר. לא היה עליו שום דבר.
כשאני חושב על זה עכשיו אני לא מצליח לזכור שהיה בחדר משהו פרט לדברים הבאים:
המראה
השחמט
אני.
אני תוהה איך לא היה בחדר לפחות כסא. אולי היה, אבל אני לא זוכר אותו. אני לא מצליח לזכור האם לפני המאורע שקרה בהמשך – ושאותו כבר אספר – עמדתי על רגלי, או ישבתי או לפעמים ישבתי ולפעמים עמדתי. כיום זה משמעותי; אבל כאשר אתה בן עשר לעמוד או לשבת זה בדיוק אותו הדבר.
על ספרות איטלקית - בעברית 