הלחם האבוד – אדית ברוק

"לפני שנים רבות הייתה ילדה שהתרוצצה יחפה באבק החמים, וצמותיה הבלונדיניות קיפצו תחת השמש האביבית." (עמ 11)

הפתיחה האידילית הזאת נקטעת די מהר. דיטקה היא בת הזקונים במשפחה יהודית בכפר קטן בהונגריה. השנה היא 1943. המשפחה ענייה, האב גורש מהצבא ב-1942 בשל יהדותו, אבל בזכות השירות בצבא דיטקה יכולה להמשיך ללמוד גם כששאר היהודים מסולקים מבית הספר. היא תלמידה מצטיינת וחוצפנית לא קטנה. המשפחה לא דתית ולא ציונית, אם כי דיטקה שמעה כמה תפילות, והאם מדברת בערגה על ארץ הדבש והחלב המופלאה. אט אט גוברת האנטישמיות גם בכפר הקטן, שעד אז שררו בו יחסי שכנות טובים.

"הלחם, הלחם!" קראה אמא.
"תזדרזו, תזדרזו!" הם ענו.
(עמ 30)

במוצאי פסח 1944 מגיעים שוטרים ומצווים עליהם להתפנות מיד. האם מוטרדת מהבצק שלשה בערב כדי לאפות את הלחם למחרת. הם נלקחים לגטו בעיר, משם כעבור מספר שבועות ברכבת לבירקנאו. דיטקה בת השלוש עשרה נשלחת ימינה, יחד עם אחותה יודית המבוגרת ממנה בשנתיים, האם נשלחת שמאלה. האחיות מצליחות להישאר יחד גם כשהן מועברות, תוך פחות משנה, לאושוויץ, דכאו, קאופרינג ולבסוף ברגן-בלזן. משם הם יוצאות לצעדות מוות, אך מצליחות לשרוד עד השחרור.

זהו ספר קצר (128 עמודים), מועמד לפרס הסטרגה 2021, והתחלתי לקרוא אותו לגמרי במקרה אמש, ערב יום השואה. ניגשתי אליו בלי שום הכנה מוקדמת, בלי לדעת אפילו האם זהו בדיון או אוטוביוגרפיה. הסיפור מתחיל בגוף שלישי, עד הרגע שבו נגמרת הילדות, עם הגירוש מהכפר, ומשם הסיפור הופך לעדות בגוף ראשון. למען האמת, עד העמודים האחרונים הנחתי שזהו בדיון, ובתור שכזה הוא לא שכנע אותי. אולי קראתי יותר מדי ספרי שואה? הזוועות חולפות בסרט נע ובדרמטיות תיאטרלית לעיתים.

אבל רק מחציתו הראשונה של הספר מוקדשת לילדות ולמלחמה. המחצית השנייה מוקדשת לחזרה לחיים אחריה: שהייתה ארוכה יותר, ואולי אפילו סבוכה יותר. פרט לאח אחד, שרדו כל ילדי המשפחה. אבל בהונגריה הם לא מצאו כבר את מקומם. דיטקה בת החמש עשרה רוצה לכתוב, להיות סופרת. אחיותיה ואחיה רוצים שתסתדר: תלמד מקצוע או שלפחות תתחתן. היא נודדת ממקום למקום ולבסוף, ב-1948 מגיעה לישראל, וגרה בה חמש-שש שנים עד שהיא מצליחה לעזוב ומשתקעת בסופו של דבר באיטליה, ברומא.

אני חייבת לציין שהתיאור של מדינת ישראל הצעירה עורר בי אי נוחות גדולה. אני האחרונה שאטען שמדינת ישראל, גם הצעירה, הייתה אור לגויים, או שהתנהלה כראוי. ועדיין קשה לקרוא שזהו "מקום שבו לומדים לירות לפני שלומדים ללכת" (עמ 90). מה גם שהתיאורים העובדתיים מאוד לא מדויקים (קוקה קולה בחתונה בשנת 1950? עד 1966 החברה נכנעה לחרם הערבי ולא שיווקה בארץ. מסעדות על הטיילת של שפת הים בחיפה? לא הייתה טיילת בתחילת שנות החמישים, ובקושי היו כמה בתי קפה בבת-גלים, צו גיוס לאישה גרושה? מעולם לא שמעתי על זה, לפי הסיפור שלה היא ברחה מהארץ כדי לחמוק מגיוס חובה אחרי גירושיה, ועוד).

אדית ברוק הצליחה בחייה, והיא כנראה באמת אישה מוכשרת, חזקה ונחושה. היא כתבה עשרות ספרים, פרוזה, שירה, מחזות ותסריטים. הפרק האחרון כמעט בספר, שבו היא מסכמת את חייה, גאה בספרים ש"גם הם בנים", כן ומרגש. לצערי אני לא יכולה לומר זאת על רוב הספר.

Edith Bruck, Il pane perduto (Milano: La nave di Teseo, 2021)

ביקור של האפיפיור הנוכחי בביתה של אדית ברוק, לפני פחות מחודשיים

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • edy7000  ביום 8 באפריל 2021 בשעה 4:40 pm

    תודה על הסקירה! שנה שעברה עשית חסד גדול לfomo שלי עם הסקירות של ספרי הסטרגה ואני שמח שגם השנה המסורת ממשיכה. הספר עצמו נשמע לא טוב ולא ראוי ומהספרים המועמדים של שנה שעברה קראתי רק את febbre והוא גם היה בעיני רק עדות חביבה אבל בקושי ספרות – אבל אני משתדל שלא להפוך למתמרמר מקצועי ובכל מקרה כל החגיגה מסביב לגמרי מהנה. מקווה שתספיקי לסקר גם את צ'באטי וגינצבורג 🙂

    • שירלי  ביום 10 באפריל 2021 בשעה 9:02 am

      תודה! נחמד לשמוע שאני לא סתם כותבת לעצמי.
      בהתאם לבקשתך קידמתי את צ'באטי לראש התור, בינתיים קראתי רבע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: