La scacchiera davanti allo specchio – Massimo Bontempelli
[ לא עמדתי בפיתוי לתרגם פרק נוסף, לפני כתיבת הביקורת. הפעם פרק החביב עלי במיוחד מאמצע הספר. בפרקים החסרים מתיידד הגיבור עם כלי השחמט ופוגש השתקפויות של אנשים נוספים ה"חיים" במראה.]
פרק אחד עשר – אשליות של מלך
אני התרסתי נגדו: "נראה לי" אמרתי, "שאתם בטלנים".
"למה?" שאל אותי בענווה.
"כי אתם לא עושים כלום."
"ומה אנחנו צריכים לעשות?"
השאלה המדויקת הזו הביכה אותי מאד. חשבתי על כך זמן מה ועניתי: "למה שאני אדע? מה שכולם עושים. משתכרים למחייתם, לומדים, חושבים על העתיד שלהם…"
המלך חייך וענה לי: "אתה עונה מהר. תסתכל לשם." אמר ורמז לעבר קבוצת החברים שלנו, שהקדימה אותנו בצעדים אחדים "להשתכר למחייתנו כשאין לנו צורך בשום דבר? אנחנו לא אוכלים; אין לנו חפצים, כפי שאתה רואה. כך שגם ספרים אין לנו; מה אתה רוצה שנלמד? אין כאן לא יום ולא לילה, אין סערות שאנחנו צריכים להתגונן מפניהן, או דברים מהטבע, כמו עשב או חיות, להתבונן בהם. אפילו עתיד אין לנו, מפני שאנחנו לעולם לא מזדקנים, עבור האנשים העתיד הוא הזקנה; אנחנו לעומת זאת נשארים תמיד בגיל שבו היינו שבפעם הראשונה שבה ראינו את עצמנו במראה. לכן אנחנו נצחיים, לפחות עד היום שבו…"
"עד איזה יום?…."
הוא הנמיך את קולו והמשיך במסתוריות: "אני מאמין שביום בו תשבר המראה שלנו, אני מאמין שבאותו היום, אבל באותו יום בלבד, כל הדמויות שכאן יכחדו. אנחנו לא בטוחים בכך, אבל זו הדעה הנפוצה בינינו."
"בגלל זה אומרים ששבירת מראה מביאה מזל רע?" הבחנתי.
"יתכן."
"לא משעמם אתכם" שאלתי, "קיום כל כך חסר תועלת וריקני?"
"אולי: אבל אנחנו מאד גאים בעצמנו; ואנחנו מתייחסים בבוז מסוים לתוֹאֲמִים שלנו, כלומר האנשים ששם. הרבה פעמים הם חרדים שהמראה תשבר."
דממה עגומה השתררה בינינו לאחר מילים אלו. נדמה היה לי שהאוויר קפא והאפיל. בעת שחשבתי על ההבל והיוהרה בחייהם של האנשים הללו אחזה בי בעתה מפני אותו עולם.
באותו רגע כבתה בי כל סקרנות והשתוקקתי להסתלק משם, לחזור למאסר שלי, לארץ שלי, לשם, לשם, לעולם שבו עובדים ויש בו יום ולילה וצמחים ונחלים וכל הדברים. עמדתי להגיד זאת למלך שלי, שכעת מאד הצטערתי בעבורו. פניתי לעברו באיטיות.
אבל הוא כבר חזר להיות שלו לחלוטין, דבר שהפליא אותי מאד.
לפתע עלה בדעתי לשאול אותו: "אני לא מבין איך אין לכם בכלל חפצים. מי יודע כמה שולחנות, כסאות, ספות ושאר חפצים ביתיים ואפילו פרחים וצמחים השתקפו במראה שלנו!"
"לא ולא," אמר, "כאן נשארות רק דמויות של כאלו שראו את עצמם במראה: כלומר רק יצורים חיים."
"ומה לגבי חתולים?" שאלתי אני "וכלבים? ובעלי חיים אחרים?"
המלך הלבן נראה נבוך: "למען האמת, בעלי חיים מעולם לא נראו בינינו."
"אני מבין למה" עניתי, "ראיתי הרבה פעמים את החתולה שלי, כששמים אותה מול המראה היא לא מתנהגת כאילו שראתה חתול אחר, כלומר, היא מתנהגת כאילו לא ראתה דבר."
"יכול להיות."
בשלב זה עלה בדעתי טיעון יותר משמעותי. התחלתי להגיד: "אבל אז…"
מייד עצרתי בעצמי, חששתי להיות שוב חסר רגישות. המלך דרבן אותי:
"תגיד, תגיד… אל תהסס".
במאמץ אזרתי כוח וחשפתי בפניו את ספקותיי: "אתה אומר שהשתקפויות של החפצים לא נשארות. אבל, סלח לי אם אני אומר שטות, הם…אלו שם, כלומר, כלי השחמט, האם לא יתכן שהם חפצים?"
המלך הביט בי מזועזע. אחר פרץ בצחוק, צחוק כל כך עמוק, כל כך עצום, אף פעם לא ראיתי ולא שמעתי מישהו צוחק ככה. הוא הטלטל כולו והחזיק במותניו. בהדרגה הדביק גם אותי הצחוק בעליזות וגם אני התחלתי לצחוק ולצחוק עד שעלו דמעות בעיני.
בני החבורה שלנו (אשר כפי שאמרתי, הלכו במרחק קטן לפנינו) שמעו את שאגות הצחוק האינסופיות שלנו, אחד מהם, אני לא יודע מי, צעק: "מה יש להם לשני הטיפוסים האלו?"
באותו רגע היה לי קצת לא נעים; אבל המלך שהתאושש מאותה צהלה, אמר לי: "תן להם לדבר, הם קצת עצבניים. הצלחת להצחיק אותי כהוגן, אבל בכל אופן זאת לא אשמתך. כל האנשים יהירים ובורים והם מלמדים גם אתכם הילדים להיות יהירים ובורים, עד שאתם אפילו לא יודעים שאנחנו, אנחנו כלי המשחק של השחמט, נזר הבריאה, אנו לבדנו נצחיים. אוהו " המשיך בהתלהבות , "עכשיו אני אספר לך את הדברים כפי שהם באמת: אתה צריך לדעת שכלי השחמט הם הרבה הרבה יותר עתיקים מבני האדם: כלי השחמט הקדימו במאות שנים את בני האדם, שנולדו בתחילה כסוג של רגליים, עם הרצים שלהם, המלך והמלכה; הסוסים היו חיקויים של אלו שלנו. האנשים אפילו בנו את הצריחים שלהם כחיקוי לאלו שלנו. אחר כך הם עשו עוד הרבה דברים, מיותרים לגמרי. כל מה שקורה אצל בני האדם, במיוחד הדברים הכי חשובים שלומדים עליהם בהיסטוריה, הם בסך הכל חיקויים מעוותים ופרועים של משחקי השחמט הכבירים שאנו משחקים. אנחנו המובילים והמושלים של האנושות. הדברים הללו שאמרתי לך קודם, מתייחסים לדמויות האחרות שעליהן אני מרחם: אנחנו באמת ובתמים נצחיים. ואנחנו, כמותם, מנהלים למעשה את העולם, ואנחנו היחידים שיש טעם לקיומם, אנו המופת."
כך אמר לי המלך, בנשימה אחת.
מלך מסכן! השארתי אותו באשלייתו; ולא סיפרתי לו שפעם היו לי פרש ומלך שחמט שנשארו האחד בלי ראש והשני בלי כתר: לקחתי אותם לתקון אצל נגר: בעזרת שתי חתיכות עץ הוא תיקן ושחזר את שני הברואים החשובים והנצחיים הללו. הכל בלירה שישים וחמש, כולל הדבק.
על ספרות איטלקית - בעברית 
תגובות
הגעתי לאתר דרך בת-זוגי, תמר המר.
סיפור מעניין מאוד ותרגום נהדר וקולח.
במייוחד אני אוהב את טון הסיפור שיש בו הרבה מהקול של ילד בן עשר או אחת-עשרה גם אם הוא מסופר שנים אחר-כך.
ההומור האיטלקי המודרניסטי בסגנון פירנדלו או זבבו מעלה חיוך, גם אם מריר.
תודה רבה,
משה.
תודה רבה!
לכבוד הוא לי לקבל הערכה מיקצועית כזו…
אכן, גם בעיני מצא חן הסיפור. אמנם אני חושדת שהושפע מאד מלואיס קרול, אבל בניגוד אליו, הוא כתוב באמת לילדים. נדמה לי שהקריצה המרירה למבוגרים נשארת בגדר קריצה ולא משאירה את הילדים מאחור בסבך הלהטוטים הלוגיים.