דברים שלא מספרים/ אנטונלה לטנצי

שום דבר לא כרגיל, ובכל זאת במקומות אחרים עולם כמנהגו נוהג. באיטליה הוכרזו לפני שבוע וחצי שניים עשר המועמדים ברשימה הארוכה של פרס סטרגה. בשנים האחרונות אני קוראת* את המועמדים ומשתדלת לכתוב עליהם כמה מילים בבלוג. לפחות על חלקם.

הרומן הזה מספר בגוף ראשון על דרך הייסורים אל האימהות – שלא צלחה. זה לא ספוילר, זה נכתב כבר בפתיחה. הדוברת, שמזוהה עם דמותה האמיתית של הסופרת, מספרת בכנות מוחלטת, בלי להסתיר דבר, על כל התחנות בדרך: שתי ההפלות של הריונות בלתי רצויים בתחילת שנות העשרים שלה, נביטת הרצון שלה לילד בזוגיות יציבה באמצע שנות השלושים שלה, דחיית הקץ מצד בן הזוג, מעקב ביוץ, בדיקות הריון, טיפולי פוריות, עוד טיפולי פוריות, הפריות מבחנה, הריון מרובה עוברים, דילול עוברים, מות העובריות, שני ניתוחים להצלת הרחם. הכול מסופר בפירוט ודיוק רב, ערכי הבדיקות הרבות מספור, השיחות עם הרופאים, החברות, בן הזוג, לרוב עם תאריכים מדויקים. הכול מתרחש על רקע הקורונה באיטליה, שכזכור הייתה אחת המדינות שנפגעו קשה בתחילת המגיפה, והסגרים והבידודים היו חמורים במיוחד.

בגיל ארבעים ושתיים, כבר בלי הרבה תקווה להפוך לאם, היא מתיישבת לכתוב את הרומן הזה, בכנות מוחלטת, במה שנדמה לעיתים כתהליך טיפולי של החלמה רגשית. היא מספרת בפירוט על רכבת ההרים הרגשית של טיפולי הפוריות: התקוות, פסגות האושר כשנדמה שהצליחו, תהומות הייאוש עם כל כשלון, הכאבים, הדימומים, הקשיים בזוגיות, התלות בצוותים הרפואיים, החברה הטובה, החברים שספק יודעים ספק לא. הכתיבה מאוד לא מאופקת, משקפת את הטלטלות הרגשיות הפנימיות – בשנים שניסתה, והצליחה, להמשיך לנהל קריירה בלי שאיש יבחין במה שהיא עוברת.

הכנות שלה משכנעת, והיא נוגעת לא רק בבעיות של מי שמתמודדת עם קשיי פוריות. היא מעלה שאלות שנוגעות לנשים רבות, עם או בלי בעיות פוריות. האם אהיה אם טובה? האם אני ראויה להיות אם? מה המחיר שהאימהות תגבה מהקריירה שלי? האם אני מוכנה לשלם את המחיר הזה? למה רק אני משלמת את המחיר הגופני על ההורות? למה בן הזוג ממשיך לנהל את חייו המקצועיים כמעט ללא הפרעה כשאני נאלצת להיאבק כדי לשמור על כל השג קטן? עד כמה אני מוכנה לסכן את הבריאות שלי למען האימהות? למען ילד שלא נולד, ואולי לעולם לא ייוולד? יש לה בעיקר שאלות, בלי תשובות, היא עונה עליהן במעשים, בבחירות שהיא עושה. אולי כי אלה באמת שאלות שאין להן תשובה נכונה, והן מטרידות.

לי היה מעניין לשים לב להבדלים תרבותיים בין ישראל ואיטליה. שתי מדינות מפותחות – אחת בראש טבלת הפריון והאחרת בסופה (פחות או יותר). לרוב חבריה אין ילדים, איש אינו דוחק בה להביא ילדים, אלהורות היא בחירה טבעית, אין צורך להצטדק עליה, שואלים אותה אם יש לה ילדים רק כשהיא מפרסמת רומן שבמרכזו דמות אֵם. מהצד האחר כשהיא מאושפזת בבית חולים קתולי, לגרידה אחרי דילול עוברים כושל, הצוות הרפואי בז לה בגלוי והכומר נדחף להטביל את הנפלים. להבנתי זהו אחד ההבדלים המשמעותיים בין היהדות לנצרות – ביהדות חיי האם קודמים תמיד לחיי העובר.

כותרת הספר היא "דברים שלא מדברים עליהם", אבל על מה לא מדברים? כישראלים נדמה לי שכולנו נחשפנו לתלאות של זוגות חשוכי ילדים, לרוב כסיפורי גבורה והצלחה. גם תוך כדי התהליך זהו לרוב לא סוד שמור, אולי בתחילת הדרך, אבל בהמשך רוב הזוגות משתפים חברים וקולגות. באקלים החברתי שלה באיטליה היא מספרת רק לחברה אחת קרובה. ההחלטה לעזוב, לוותר, להסתפק בחיים המלאים שיש לך גם בלי ילדים, נתפסת כחולשה בישראל, לרוב לא מדברים עליה. בצירוף מקרים מוזר, ספר איטלקי אחר שאני קוראת כרגע נפתח בהחלטה של אישה להמשיך בחייה בלי ילדים, והקושי של בן הזוג להתמודד עם ההחלטה (הלגיטימית לגמרי לדעתי).

הרומן לא ארוך, והקשבתי לו עד הסוף הידוע מראש, אולי בזכות ההקראה הסוחפת של רוזה פָּלָשָנוֹ, אבל אני לא בטוחה לגבי איכותו הספרותית. האם זה יומן חושפני או יצירת ספרות? החזרות הרבות מייגעות לעיתים, אותם דברים נאמרים שוב ושוב. ברור שהחזרות משקפות את מעגל הקסמים הרגשי שהיא לכודה בתוכו, יתכן שהטקסט יכול לתמוך במי שנמצאים במצב הזה, אבל אני לא בטוחה שאני יכולה להמליץ עליו כרומן.

 *בסדר, לא תמיד מגיעה עד הסוף, אבל מתחילה את כולם

Cose che non si raccontano, Antonella Lattanzi, Einaudi. 261 p

הקשבתי להקלטה בקולה של Rosa Palasciano

אחרית דבר – החיים בני התמותה ובני האלמוות של הילדה ממילאנו

למרבה הצער במהדורה המודפסת הראשונה של הספר נשמטה הפסקה האחרונה של אחרית הדבר. לכן אני מפרסמת כאן את הטקסט במלואו.

---

נפלה בחלקי הזכות לקרוא את "החיים בני התמותה ובני האלמוות של הילדה ממילאנו" עוד לפני שהספר יצא לאור באיטליה. לא היה לי ספק שמדובר ברומן מצוין, נדבך חשוב ביצירה של סופר שכתיבתו משוכללת ומרתקת, ושזכיתי לתרגם שניים מספריו הקודמים. המלצתי לתרגם גם אותו, אבל הוספתי הערת אזהרה:

"הדיאלקט הנפוליטני מקבל מקום מרכזי, הרבה יותר מבספריו הקודמים. הוא משולב לאורך כל הספר, ויש דיון נרחב בפונטיקה שלו. כלומר, אי אפשר לעקוף את הקושי הזה בתרגום, ויהיה צורך להתייחס אליו ישירות, דבר שעלול לסרבל את הקריאה בעברית".

ואכן, ברומן זה הנפוליטנית אינה רק כלי אמנותי לאפיון הדמויות אלא תֵמה בפני עצמה, ולכן נדרשה כאן התמודדות אחרת עם הדיאלקט. ברשימה זו אנסה להסביר את השיקולים שעמדו מאחורי חלק מהבחירות התרגומיות.

אבל תחילה מעט רקע על הדיאלקטים האיטלקיים ובפרט הנפוליטנית. לדיאלקטים האזוריים באיטליה מעמד חזק. השפה האיטלקית היא למעשה הדיאלקט הטוסקני שנבחר מסיבות פוליטיות כשפה הרשמית בעת איחוד איטליה. עד היום קיימים עשרות דיאלקטים השונים מאוד זה מזה, לחלקם אף מערכת דקדוקית שלמה ומורכבת לא פחות מזו של האיטלקית התקנית, ולרבים מהם ספרות כתובה בת מאות שנים. כך למשל קובץ האגדות 'אגדת האגדות (' Lo cunto de li cunti) מהמאה השבע־עשרה מאת ַגַ'מבָּטיסָטָה בָּזיֶלֶה, אשר היה המקור הראשוני לאגדות כמו "לכלוכית", "החתול במגפיים" ו"היפהפייה הנמה", נכתב בנפוליטנית.

בחברה האיטלקית מתרחשים זה עשרות שנים תהליכים מנוגדים של האחדת השפה מצד אחד (חינוך ממלכתי, אמצעי התקשורת) ושימור מסורות והנכחת דיאלקטים מהצד האחר. ישנם אזורים שבהם מתמעטים דוברי הדיאלקט, ואילו באזורים אחרים, כמו דרום איטליה ונאפולי בפרט, הדיאלקטים עדיין נפוצים בחיי היומיום. חשוב להבין שההבדלים בין הדיאלקטים השונים ניכרים, ובמקרים רבים איטלקים ילידים לא יבינו דיאלקט של מחוז אחר. כך אפשר לראות סרטים דוברי דיאלקט המוקרנים באיטליה מלווים בכתוביות באיטלקית, ומילים ומשפטים בדיאלקט המוערים בספרות כבר במקור. על רקע זה הבחירה לכתוב בדיאלקט אינה מובנת מאליה ועשויות להיות לה מגוון סיבות. לעיתים מטרתה להוסיף חן ואותנטיות לקולם של בני המקום, לפעמים המטרה היא פוליטית, התרסה נגד ההאחדה המזוהה עם שנות הפשיזם ומתן ביטוי לקולם של האחרים, של אנשי השוליים והמעמדות הנמוכים, ובמקרים מסוימים השימוש בדיאלקט מבטא רגשות של בדלנות ביחס ללאומיות האיטלקית.

דומניקו סטרנונה הוא בן נאפולי, והעיר נוכחת ביצירתו גם כאשר העלילה אינה מתרחשת בה. הדיאלקט הנפוליטני נשמע ברקע גם בספריו הקודמים, אך רק ברומן זה הוא עובר סוף־סוף לקדמת הבמה. בבית מדברים בדיאלקט, מִיִמִי הילד מדבר בדיאלקט עם חברו, הילדה מהבית הסמוך הוגה אותו אחרת – ולכן היא משויכת בדמיון הילדי שלהם לעיר צפונית רחוקה – מילאנו. כאשר הוא מצליח, ראשון במשפחתו, לעבור את המשוכה האימתנית וללמוד באוניברסיטה, עבודת המחקר הראשונה שלו עוסקת בכור מחצבתו– הנפוליטנית. אבל יותר מכול מייצג הדיאלקט את סבתו: אישה אנאלפביתית וקשת יום, שמכלה את ימיה במטבח, כנועה, מושפלת ושתוקה רוב חייה. היא מפנה את כל האהבה האצורה בה אל נכדה הבכור, והוא היחיד שמצליח לדובב אותה: בילדותו הוא חוקר אותה על "בור המתים "ובערוב ימיה הוא חוקר את לשונה, ובעצם משחרר אותה עצמה להרף עין.

תרגום דיאלקטים הוא אחד האגוזים הקשים לפיצוח בתרגום ספרות, ולו רק מפני שהמקור כתוב בשתי שפות, ואילו שפת היעד היא אחת. מגוון הפתרונות רחב: שפת יעד עילגת ומשובשת, שפה מומצאת לצורך אותו ספר, דיאלקט כלשהו של שפת היעד, הנהרות המציינות מפורשות משפטים שבהם כתוב המקור בדיאלקט, העתקת הדיאלקט לתוך שפת היעד בלי לתרגם אותו, ולעיתים תכופות – התעלמות. כלומר הדיאלקט מתורגם לשפת יעד תקנית ולמעשה נבלע ומיטשטש בספר המתורגם.

ברור שהפתרון האחרון אינו אפשרי ברומן שבו הדיאלקט עצמו הוא נושא לדיון, אבל באיזה פתרון אחר לבחור? קל וחומר כשהשימוש של סטרנונה בנפוליטנית מאתגר גם את קוראיו בשפת המקור. מילים ומושגים בנפוליטנית אינם מוסברים או מתורגמים לאיטלקית, וכדי להחיות את הקצב והשטף של הדיאלקט, משפטים שלמים נכתבו ללא רווחים: vafanculostrunznunmeromperocàzz או vuienunvarricurdatechiúdicommèsuccié. כל אחד מהמשפטים המולחמים הללו מכיל עשר מילים לפחות בדיאלקט, ולמעשה הוא חסר פשר לאיטלקים מהצפון. נוסף על כך, כדי להדגיש את הבדלי ההגייה בין איטלקית לנפוליטנית, הסופר משתמש בכתיב פונטי. כלומר, לא בכתיב האיטלקי וגם לא בכתיב הנפוליטני המקובל, אלא בצורת כתיבה אקדמית, מדויקת במצלול אך סתומה לציבור הרחב (לדוגמה:. ke il viaddʒatoːre si toʎʎesse)

להשקפתי, תפקידי כמתרגמת ספרות הוא לשחזר אצל הקורא בשפת היעד חוויה דומה ככל האפשר לחוויית הקורא בשפת המקור. אם הטקסט בשפת המקור פיוטי ומלטף, אשתדל שכזה יהיה גם הטקסט המתורגם, אף שהצלילים שישמע הקורא באוזני רוחו יהיו שונים. אם הטקסט במקור בוטה וצורמני, כך יהיה גם תרגומו. ואם הטקסט במקור סתום ובלתי מובן לחלק גדול מהקוראים? לכן, בתרגום זה לא כל המילים בדיאלקט מוסברות, חלקן רק מתועתקות (כתובות באותיות עבריות), ומשפטים שלמים מופרדים רק במקפים.

הדיאלקט אולי לא תמיד מובן, אבל בראשו של הילד שהתבגר והיה לסופר הוא שופע חיים ודמיון, סבתו מציפה אותו במילים חמות וססגוניות, מלאות טעם וריח. בעברית אין דיאלקטים, והשפה הדבורה שואבת מילים ממגוון שפות רחוקות ושונות זו מזו, כגון יידיש, לאדינו, ערבית, רוסית, גרמנית, צרפתית ואנגלית, המתערבבות אצלנו בטבעיות. בדרך כלל אני נזהרת מאוד שלא לשים מילים שמקורן באחת מתפוצות העם היהודי בפיהם של איטלקים שורשיים, הצרימה האטימולוגית מפריעה לי. הפעם החלטתי לחרוג ממנהגי, הבנתי שאם אדבק בגישה הטהרנית, הסבתא תאבד מחינה ומעסיסיותה. לכן הרשיתי לעצמי להשתמש במילים ובביטויים שדוברי עברית משתמשים בהם, אך בלי להתייחס למקורם. כלומר, לא פסלתי מילים שמקורן וצורתן ביידיש, בערבית, ברוסית וכולי, וכך שולבו בתרגום מילים כגון: אימא'לה, קישטה, בחורצ'יק, גְליצָ'ה, קטנצ'יק, בונבון, יפיוף, בּוּסָה, כוס־אמו.

המקום המרכזי שמצלול הנפוליטנית תופס בספר דרש גם הוא גמישות בפתרונות – כל מקרה לגופו. לעיתים יכולתי למצוא קרבה צלילית גם בעברית (שקרן/שגרן),בחלק מן המקרים כתבתי את המילים באותיות עבריות עם ניקוד ובמקומות הנדרשים שמרתי על כתיב פונטי – כלומר בניגוד למקובל מופיעים בספר בעברית גופנים זרים. בפרפראזה מ"הקומדיה האלוהית", למשל, תוכן השיחה אף הוחלף כדי שהקורא העברי יוכל "לשמוע "את השגיאה של מִיִמִי, ובמקרים מסוימים לא היה מנוס מהערת שוליים. לשמחתי עורכת התרגום, דניס הרן בן-דור ועורכת הסדרה, ארנית כהן ברק, היו שותפות להתלבטויות ולהחלטות, ובצירוף מקרים מוצלח לקראת סיום העבודה נפגשתי פנים אל פנים עם דומניקו סטרנונה, דנתי עימו בקשיים וקיבלתי את ברכתו לפתרונות שהצעתי. כולי תקווה שקוראי העברית יצליחו לחוש מבעד למטפחת התרגום את החן ואת ההומור של הרומן האישי כל כך של אחד הסופרים האיטלקים הגדולים בדורנו.

אחרית דבר באתר של הוצאת כתר ספרים

החיים בני התמותה ובני האלמוות של הילדה ממילאנו

ארגז כלים למתרגמת*

אחרי שבע שנים של שירות נאמן (רוב הזמן) הגיע זמנו של המחשב הנייד שלי לפרוש לגמלאות. נדמה לי שאף מחשב קודם לא הגיע לוותק כזה. המשמעות, מעבר להשתפכות דביקה והתלהבות גיקית מהמחשב החדש, היא שביליתי את השבוע האחרון בניסיון להעביר ולשדרג את סביבת העבודה שלי (כאן נחתך קטע של נוסטלגיה לימי כשכירה באינטל, שבה מדי שנתיים, גג שנתיים וחצי, הייתי מתייצבת במחלקת IT, מפקידה את המחשב הישן ומקבלת כעבור כמה שעות את המחשב החדש כשכל סביבת העבודה שלי מותקנת עליו, בלי כאבים ובלי בלגן). היה שבוע קשוח. כדי להפוך אותו (לפחות בדמיון שלי) לקצת יותר מועיל החלטתי לכתוב את הרשומה הזאת, בתקווה שהיא אולי תעזור לעוד אנשים, אולי אפילו לי כשהמחשב החדש יגיעו לסוף דרכו.

בטיחות וגיבוי

זה כנראה החלק המשעמם ביותר, אבל מה לעשות, מכיוון שאני עצמאית אני לא יכולה להקל בו ראש. אין מאחורי מחלקת IT שתציל אותי מהשטויות שלי, ואחרי האירוע הטראומתי לפני שמונה שנים שבו איבדתי חצי ספר מתורגם (ותרגמתי אותו מחדש) אני לא מקלה בכך ראש – ההתקנות הללו באות לפני כל דבר אחר.

1. תוכנת הגנה – McAfee 

יש לי מינוי שנתי שמכסה כמה מכשירים. המחשב החדש הגיע עם התקנה של McAfee "בחינם" לחודש הראשון – אבל רק לחודש הראשון. לא הצלחתי בשום אופן להכניס את המינוי הקיים שלי להתקנה הזאת. פתחתי קריאה לתמיכה, והתברר שאכן אי אפשר – צריך להסיר את ההתקנה המקורית, להוריד את הכלי מחדש – ורק ככה אפשר להתחבר למינוי הקיים.

2. ענן – Dropbox

גיבוי קבוע לענן זאת המסקנה המיידית החשובה ביותר שלי מאותו אירוע טראומטי לפני שמונה שנים. כל אחד והענן החביב עליו. כדאי לשים לב שהאפליקציה והיכולות משתנות קצת במשך הזמן, לכן צריך קצת כיוונון במעבר למחשב החדש, וזאת הזדמנות לבדוק עוד פיצ'רים חדשים (אני הוספתי גיבוי של הדיסק המקומי, שיהיה, יש לי ענן גדול).

תוכנות כלליות

3. דפדפן – Chrome

לשמחתי ברגע שנכנסתי לחשבון כרום זכר את רוב ההגדרות שלי. הדבר היחיד שדרש התערבות ידנית הוא הסקריפט Google Hit Hider by Domain שמונע מאתרים שסימנתי להופיע בחיפושי גוגל.  זהו סקריפט שפועל בתוך התוסף Tampermonkey. זה תוסף קריטי למתרגמים, אני משתמשת בו כדי לחסום דומיינים של תרגום אוטומטי בגוגל. אחד השימושים הנפוצים שלי בגוגל הוא חיפוש מושגים "בסביבתם הטבעית" כדי לבדוק האם אלו מושגים אמיתיים או מומצאים, תרגומי מכונה הם בדיוק מה שאני לא רוצה לראות. אין דרך לחסום אוטומטית את כל האתרים האלה, לכן אני מנפה אותם אחד אחד, חוסמת כל פעם שעולה אתר כזה בחיפוש. זה נשמע נורא – אבל בעצם יעיל. כיום אני כבר בקושי נתקלת באתרים כאלה.

4. מערכת הפעלה – Windows11

עברתי מ-Windows10  ל-Windows11. יש הבדלים בין מערכות ההפעלה, צריך להתרגל אליהם (אני עדיין לומדת). אנשים לפעמים נרתעים ממעבר של מערכת הפעלה אבל Windows11 יצאה לפני שנתיים, היא מעבר לבעיות הינקות והוכח כבר שהיא לא כישלון גורף (והיו כבר כמה כאלה בהיסטוריה של מיקרוסופט), לכן אין סיבה להיתקע עם מערכת ישנה, כמהנדסת תוכנה לשעבר: תוכנות עבשות הן סיוט גם למפתחים וגם למשתמשים. תתקדמו.

5. אופיס (PowerPoint, Word, Excel)

במחשב הקודם היה לי עדיין Office 2016, רישיון קבוע. בינתיים מיקרוסופט דוחפת חזק מאוד את Office365 שהוא בעצם מינוי שנתי. מצד אחד מתסכל לשלם כל שנה ולא פעם אחת וזהו, אבל מהצד האחר יש יתרונות לתוכנה שמתעדכנת באופן קבוע. שימו לב – לארגונים רבים יש הסכם עם מיקרוסופט שמאפשר להתקין אופיס על כמה מחשבים פרטיים, למשל משרד החינוך, אוניברסיטאות ומכללות. כלומר אם יש לכם מישהו שלומד או מלמד באחת המערכות הללו סביר להניח שיש לו רישיון פנוי בשבילכם.

התוספים מהאופיס הישן לא עוברים אוטומטית לאופיס החדש. במקרה שלי יש תוסף חינמי למתרגמים, TransTools שעוזר, בין השאר, לנקות קבצים לפני שימוש ב-CAT (הסבר בהמשך).

6. דואר – Outlook

נושא כאוב, אני לא בשלה לדבר על זה עדיין, אבל העברת המייל, איזה שלא יהיה, היא חלק מהמעבר. שימו לב גם להעברה של היומן ואנשי הקשר.

7. שליטה מרחוק – AnyDesk

אחד הדברים שאני גאה בהם במיוחד הוא שבזכות הקורונה אמי הצליחה ללמוד לתפעל מחשב ולשמוע ככה הרצאות. אבל לא תמיד הכול חלק, ולא פעם אני נקראת לדגל בדחיפות (לרוב בגלל שלחצה על הקישור הלא נכון בהזמנה להרצאה). מכיוון שאני צריכה במצבים הללו לקבל שליטה על המחשב שלה בלי שהיא תצטרך ללחוץ אפילו על אישור מינימלי, ההתקנה המחודשת דרשה ביקור פיזי אצלה בבית בנוכחות שני המחשבים.

8. WhatsApp

לאחרונה עברתי להשתמש באפליקציה (במקום בממשק ה-Web), הגדרות ברירת המחדל שלה מורידות את כל הסרטונים, התמונות וכולי לדיסק המקומי. גם של קבוצות מושתקות שאני לא נכנסות אליהן יותר מפעם בחודש – אבל כל הסרטונים יורדים לדיסק. זה פוצץ לי את הדיסק במחשב הישן. קל מאוד לשנות את זה בהגדרות ומומלץ לעשות זה מיד עם ההתקנה.

9. זום – Zoom

חשבתי שתקופת הזום מאחורינו, אבל בחודש האחרון הייתה לו שוב עדנה.

תוכנות מקצועיות

10. CAT – MemoQ

כלי ה-ComputerAidadTranslation החביב עלי הוא ממוקיו, הוא לא מושלם אבל אני לא מסוגלת בלעדיו. זאת תוכנה בתשלום (לא פעוט) והרישיון מאפשר התקנה על שני מחשבים בו זמנית (אותו קוד). נדרשה עזרה של התמיכה כדי להשלים את המעבר מכיוון שאחד מקבצי הנתונים נהרס בדרך (קובץ משני, לא אסון). התמיכה שלהם (חברה הונגרית) הייתה זמינה גם בסופ"ש, ואחרי כמה וכמה התכתבויות ויום מורט עצבים נפתרה הבעיה. המסקנה שלי היא להעדיף ככל האפשר תוכנות של חברות שיש להם תמיכה אנושית אמיתית (רמז: לא הענקיות).

אני מחזיקה את קבצי העבודה בהעתק מקומי של הענן שלי (דרופבוקס), ממוקיו לא אוהבים את זה, אבל מסתדרים. בגרסאות החדשות יש אפשרויות לגיבוי קבוע מתוך התוכנה – בהזדמנות זאת הוספתי גיבוי שבועי גם מתוך ממוקיו. אין כזה דבר יותר מדי גיבוי.

11. מילון רב לשוני – GoldenDict

הייתי מהמשתמשים הראשונים של Babylon ובזמנו קניתי עבורה כמה מילונים נוספים (אבן שושן, Oxford Paravia English-Italian, ועוד), אחר כך עברה עליה תקופה לא טובה והתמיכה בכלי התאיידה. התחליף מבחינתי הוא GoldenDict, תכנת מילון שמאפשרת לטעון אליה את קבצי המילונים של בבילון וחיפושים מקוונים. מכיוון שהמילון האיטלקי-עברי מאוד מצומצם היתרון שלה הוא במעבר בקליק בין השפות (כלומר איטלקית←אנגלית←עברית).

12. מילון איטלקי  – loZingarelli2013

בשחר ההיסטוריה, כלומר לפני עשר שנים בערך, קניתי באיטליה ‎‏‎CD-ROM ‏פיזי של מילון איטלקי משובח, שכולל אפילו הגייה. כשניסיתי להתקין אותו על המחשב החדש (עם הקוד שכתוב בצד הפנימי של הקופסה, נס שמצאתי אותה) קבלתי הודעה שפג תוקפו. לא התעצלתי וכתבתי לחברה. כעבור יומיים קבלתי תשובה, הדיסק מותר להתקנה רק פעמיים והשתמשתי כבר בשתי הפעמים שלי, אבל לפנים משורת הדין היא איפסה לי את הקוד. מסקנה, שוב, שירות אנושי הוא חשוב, גם אם מדובר באיטיות האיטלקית המפורסמת – יש שם עדיין בני אדם.

13. הטיית פעלים – Verbix

יש באיטלקית בערך עשרים זמנים דקדוקיים, שישה גופים ואינספור יוצאים מהכלל. לשמחתי (או אסוני) גיליתי בשלב מוקדם של לימודי האיטלקית שיש אתר שמטה פעלים באיטלקית (ובעוד עשרות שפות נוספות, אפילו בעברית) ופטרתי את עצמי מלימוד בע"פ של ההטיות (דבר שהדודה באיטליה לא סלחה לי עליו עד היום). לפני כמה שנים מצאתי אפליקציה של האתר והתקנתי אותו על המחשב. למרבה הזוועה כשניגשתי להתקין אותה (Verbix) על המחשב החדש גיליתי שהיא קיימת רק עד ווינדוז 10. כישלון. בינתיים הוספתי את הקישור לאתר לסרגל המהיר של כרום.

עזרים מקצועיים

14. OCR פענוח טקסטים, Optical Character Recognition)  ABBYY)

למרבה הצער את הספרים לתרגום אני עדיין מקבלת בצורת קבצי PDF, ואילו ממוקיו והעורכים מצפים לקבל קבצי וורד. ברוב המקרים אני חייבת להמיר לבד את הקבצים, תהליך כואב ורצוף בעיות (בשבוע שעבר איש התמיכה של ממוקיו הציע לי לשלוח לעזאזל את הלקוחות שמעבירים לי קבצי זבל שתוקעים את ממוקיו שוב ושוב, הבעיה שאלו פחות או יותר כל הלקוחות שלי). ABBYY היא תוכנה שמיועדת, בין השאר, להמיר PDF לטקסט. יש לה גם לא מעט יכולות עריכה של PDF – חיתוך, הוספה, שינוי, חתימה – פעולות שנדרשים להן לא מעט כשמתעסקים בקבצי PDF. נדמה לי שלגרסאות החדשות של וורד יש יכולות OCR לא מבוטלות, אני לא יודעת אם הוא יכול להחליף לגמרי את ABBYY. התכנה עולה לא מעט וקניתי אותה במבצע לפני כמה שנים, רגע לפני שהתייאשתי מצאתי את קוד ההפעלה במייל ישן.

15. קליבר – Calibre

לכאורה מדובר בתוכנה לניהול וקריאה של הספרייה הדיגיטלית האישית, אני משתמשת בה בעיקר לצורך המרה של ספרים מ-PDF לכל מיני פורמטים, לפעמים וורד ולפעמים לקבצים של הקוראים הדיגיטליים שלי (קינדל, BOOX). תכנה חינמית, אני תורמת להם מדי פעם כמה דולרים.

16. VPN – AtlasVPN

כן, אני יודעת, ל-VPN יש תדמית של כלי אפל שנועד לגנוב תכנים. אבל כאשר מתעסקים כל כך הרבה עם תרבות של מדינות אחרות צריך דרך להוריד חסמים ולראות ולשמוע את מה שרואים ושומעים שם. מבחינתי זהו כלי עבודה, לא כלי בידור. כרגע יש לי VPN שקניתי לפני שנה, יתכן שכשיגמר המינוי אבדוק להרחיב את מינוי McAfee, שגם לו יש יכולות VPN בתשלום נוסף.

17. Adobe – קורא PDF

עם כל הכבוד ל-ABBYY הקורא החינמי של אדובי עדיין שימושי יותר לקריאה של קבצי PDF.

חומרה

אבל איזה מחשב קניתי? לא במקרה השארתי לסוף את הנושא הזה, שהיה אמור להיות הראשון, בכל זאת אני לא רוצה להבריח את כולם מיד. קניתי IdeaPad3i  של לנובו. אני לא יכולה עדיין לומר אם זאת הייתה קנייה טובה, אני יכולה לפרט את השיקולים שלי לבחירה בו.

• מעבד מרכזי, CPU – חייב להיות של אינטל, 'צטערת, האמון שלי בכור מחצבתי לא נפגע.
• כוח חישוב – חייב להיות מהיר חזק. אני קורעת את המחשב, אולי לא ברמה של גיימינג, אבל בהחלט לא יכולה להתפשר על כוח חישוב. ממוקיו זאת תכנה כבדה ומעבר לכך – מתרגמים לא גולשים באינטרנט כמו שאר בני התמותה. אני מחפשת בגוגל ללא הפוגה, מדלגת כל הזמן בין ממוקיו, מילון וגוגל ולא נשארת לרוב בשום אתר יותר מעשר שניות וממשיכה הלאה. לכן אני גם לא מוכנה לסבול עיכוב של שבריר שניה בהחלפת חלונות ומשימות. מסתבר שזה מתיש מחשבים, המחשב חייב RAM גדול ויכולת החלפת משימות מהירה. המחשב הראשון שקניתי אחרי שעזבתי את אינטל היה בעל כוח חישוב בינוני לזמנו. טעות קשה. לא הפסקתי לקלל אותו ונשבעתי שלא אחזור על הטעות.
• דיסק SSD גדול – שוב, בצורת בעבודה שלי, כשאני מדלגת בין משימות אני צריכה דיסק מהיר. אני צריכה דיסק  גדול (1Tera ) כי אני בלגניסטית, כאן אולי ניתן היה להתפשר אילו הייתי מזהה קודם את בעיית ה-WhatsApp שניפחה לי את הדיסק.
• יציאות USB3 – מסתבר שכדי לחבר שני מסכים חיצוניים צריך שאחד מהם יתחבר ליציאת USB3. מתרגמים רבים טוענים שהעבודה עם שני מסכים גדולים מאפשרת להם לתרגם במסך אחד ולחפש בגוגל בשני, בלי להחליף יותר מדי מסכים. לפני כמה חודשים קניתי מסך נוסף – אבל אז התברר שבלי  USB3 הוא חסר ערך.

אלו רק הדרישות המיוחדות שלי, כל השאר (וויפי מהיר, גודל מסך וכולי) אלו דרישות סטנדרטיות.

עד כאן בשלב זה, אני שומרת לעצמי את הזכות לעדכן את הרשומה כשיתגלו עוד צרות והפתעות.
* הכותרת גנובה ממורתי יעל סלע

---

תוספות  27.11.2023

כתבתי את הרשומה מתוך מחשבה על מתרגמים ולכן התייחסתי בעיקר לתוכנות שרלוונטיות למתרגמים. בעקבות התגובות אני אנסה להוסיף עוד הערות, שרלוונטיות גם לשאר הציבור. חלקן מאוד בנאליות, לא המצאתי שום דבר, אני מתנצלת מראש.

מתי מחליפים מחשב?

התהליך שתיארתי כאן היה כואב – אבל הוא היה יכול להיות הרבה יותר כואב אילו המחשב הישן שלי היה מת כבר ולא רק מקרטע. הרגע הנכון לעבור מחשב הוא רגע לפני שהוא שובק. כמובן שזאת הגדרה בלתי אפשרית, צריכים להיות רגישים ולזהות את הסימנים בזמן. אני יכולה לספר מה היו הסימנים שלי.

• חומרה מיושנת: בשנה האחרונה התברר שמהירות הגלישה שלי בוויפי בבית מוגבלת על ידי החומרה במחשב, הרשת הביתית שלי מאפשרת גלישה פי שתיים מהירה מכפי שאיפשר המחשב. כמו כן, מכיוון שלא היה לי שקע USB3 לא יכולתי לחבר מסך חיצוני נוסף.
• סוללה: הסוללה היא החולייה החלשה במחשבים ניידים, עם הזמן היא נחלשת. ראיתי את התהליך מתרחש ולפני שלושה שבועות היא הפסיקה לתפקד לגמרי – כלומר המחשב חייב חיבור רצוף לחשמל. זה היה הרגע שהבנתי שאני חייבת מחשב חדש. קניתי מחשב תוך יומיים, אבל אז לקח לי עוד שבוע לפתוח את האריזה ולהתחיל את ההתקנה. רק אחר כך שמתי לב שהמקלדת של המחשב הישן כבר מעוותת לגמרי כי הסוללה התנפחה (אני עובדת עם מקלדת חיצונית). ככה אני, משחקת באש.

העברת נתונים

מכיוון שאני משתמשת בענן (דרופבוקס) התהליך היה קל מאוד. ברגע שהתקנתי דרופבוקס על המחשב החדש יכולתי להוריד הכול (או כל מה שאני רוצה) למחשב החדש. זה לוקח קצת זמן אבל הממשק שלהם השתפר מאוד לאחרונה ואפשר "לזרז" את הקבצים הדחופים.

עיצוב הסביבה

מכיוון שעברתי מערכת הפעלה ולא נשארתי עם אותו יצרן מחשב הייתי צריכה לעצב מחדש את הסביבה. החל מתמונת רקע ועד ה-StartMenu  וה-TaskBar. יש הבדלים בעיצוב בין Windows10 ל-11, אני מודה שאהבתי יותר את 10. אפשר להשיג (בתשלום קטן) תוספים שיתנו ל-11 מראה של 10. לדעתי עדיף לוותר ולמצוא את הפתרונות הנוחים לארגון הלחצנים המהירים בלי טלאים על מערכת ההפעלה. זה סרבול מיותר שכנראה יאט את המערכת ויחסום את השיפורים של הממשק החדש.

הזדמנות להתחדשות

המעבר למחשב חדש גורר בהכרח עדכון של לא מעט תכנות, זה קצת מעצבן, כי כל מיני כפתורים שינו את מקומם, אבל זאת הזדמנות לשים לב ליכולות נוספות וחדשות וגם אם לא להתחיל להשתמש מיד בכולן – כדאי לחקור אותן ולנסות להפיק מהן תועלת. לי בלטו לעין יכולות עריכה, הכתבה, הקראה ובדיקה של טקסטים בתוך וורד.

שפות

Windows11 כולל תמיכה נרחבת ומובנית בעשרות שפות (בעבר אלו היו תוספות בתשלום, שקניתי). אני משתמשת בשגרה בשלוש שפות, אבל מעדיפה מקלדת רק בשתיים (כדי לעבור מהר ב-Alt+Tab  יחיד). אני לא בטוחה שזאת הדרך הנכונה – התקנתי איטלקית ואז הורדתי אותה  – היא נשארה באופיס אבל לא בוינדוז.

סיסמאות

תהליך ההתקנה של המחשב והחזרת הגישה לכל התוכנות והאתרים השימושיים, בתשלום ובחינם, דורש הכנסה מחדש של עשרות סיסמאות. אני משתמשת בתכנת אחסון סיסמאות, ועדיין היו כמה סיסמאות עתיקות שהייתי צריכה לשחזר. כדאי להיערך לכך.

מה נשאר?

יש עדיין כמה ספיחים שלא הצלחתי לסדר.

• יומן אאולוק: משום מה אני לא מצליחה להעביר את היומן שלי. הורדתי קובץ PST, ייבאתי אותו (שלוש פעמים) – הוא ריק עדיין. כנראה עשיתי טעות כלשהי, זה עדיין בבדיקה.
• מקשים איטלקים: חסרים לי חמישה-ששה סימנים איטלקים שהייתי רוצה להוסיף קיצורים אליהם מתוך המקלדת האנגלית. כל האצ'נטי האלה: é è ù à ò. אני עדיין מחפשת את הדרך לעשות זאת – אם למישהו יש טריק – אנא גלו לי! (לא מקלדת איטלקית, שלמה, רק חמשת הסימנים הללו)
  [בינתיים נמצא הפתרון הודות ליאיר אור: החלפתי את המקלדת האנגלית הסטנדרטית במקלדת שנקראת United States-International. המקלדת הזאת מוסיפה לאותיות כל מיני צ'ופצ'יקים ששימושיים בכל מיני שפות, ספציפית לאיטלקית אפשר להוסיף אצ'נטו שמאלי (è)  אם לוחצים קודם על CTRL + grave accent (המקש מתחת ל Esc) ואז על האות, ואצ'נטו ימני (é) אם לוחצים קודם על CTRL + ‘’ (גרש או מירכאות)]
• ארגון הדיסק והענן: אני יודעת שיש לי הרבה כפילויות, בעיקר של תמונות וגיבויים מיותרים. זאת עבודה מתישה ושנואה. אשמח להמלצות על יישומים שיכולים לעזור לי.
• אוּף הוינדוז 11 הזה: יש עוד כמה דברים שנראים כמו שיפורים, אבל מכיוון שעדיין לא למדתי לשלוט בהם הם בגדר מטרד, כמו סידור החלונות שצץ למעלה והופך לי את המסך בלי שבקשתי (לפחות לא במודע 😊)

היבשת הלבנה -אנדראה טרביה

"אתם חושבים שבאיטליה, כיום, יש קומץ אנשים שחושבים כמונו, כמו הקומץ שמייצג אותנו בממשלה? לא רבותי, אנחנו מיליונים! יש לנו פוטנציאל למיליונים! רק שלא כל מי ששותף לרעיונות שלנו, ולא רק לאומה שלנו, מודע לכך או שיש לו אומץ להתבטא בגלוי. אנחנו חייבים לעזור לאנשים האלה, לפטריוטים השקועים מתחת למים, למצוא את עצמם ולצעוד עמנו. איטליה היא מדינה דמוקרטית שנכפתה בכוח על אומה פשיסטית בכל הווייתה. זכרו תמיד: תבוסת הפשיזם, שכן אין להכחיש שהייתה תבוסה, הייתה צבאית, לא פוליטית. הפשיזם חוסל בכוח החוק, אבל הוא מושרש במשפחות האיטלקיות, בטבען ומהותן העמוקה ביותר." (עמ' 120)

'היבשת הלבנה' מביא מבט מבפנים על ארגון ימין קיצוני ברומא. הסיפור כתוב בגוף ראשון מפי סופר, משקיף בלתי מעורב לכאורה, שמחפש נושא לרומן הבא שלו. הוא מגיע אל הארגון דרך הפסיכיאטר שלו, שאשתו מנהלת קשר רומנטי-מיני אובססיבי עם מרצ'לו קורצ'ה, צעיר יפהפה וכריזמאטי. מרצ'לו מפתה אותו להצטרף אליהם, הוא מעוניין שהמספר יהפוך ל'היסטוריון הבית' שיתעד את דרכם אל השילטון.

"אנו יכולים ליצור חברה של כמרים ושל לוחמים, שיודעים לחבק בגלוי את המוות, ההקרבה, הגבריות, והאלימות כמוצא אחרון. .. אבל כדי שחברת הגברים הזו תתאפשר, כדי שהעתיד הזה יוכל להיבנות, עלינו קודם כל לדעת מי אנחנו ומהיכן באנו… אני לא אוהב שלום. השלום הוא לא הדת שלי. אני מזהה הרבה יותר טוב את האויבים שלי מאשר את החברים שלי. אני מבין היטב על מי אני יכול לסמוך ועל מי לא. ואני יודע שאני לא יכול לסמוך על קטגוריות מסוימות של אנשים, על קבוצות מסוימות. יש לי בעיה עם צוענים, עם כושים, עם מוסלמים. … כל צועני היה רוצה להיות איטלקי, כל בעל דם מעורב היה רוצה להיות טהור דם. לכן, יותר מכל, אני כועס על אלה שמגנים עליהם. אני כועס על מי שלא מבין שעולם שבו כולם שווים, שבו כולם מקבלים את אותן זכויות ושכולם צריכים להיכנע לכללים שלא לוקחים בחשבון את המוצא, הוא עולם קונפורמיסטי, שטוח ומת. אנחנו לא אותו דבר. לי יש את הדם שלי; לאחרים מגזעים אחרים יש את הדם להם. העולם הקוסמופוליטי והמעורב: טוב, האם הוא מאושר? לא. אנחנו חלוצי האושר, אנחנו המעוז האחרון נגד ההתבוללות האומה." (עמ' 124)

בתא הימין הקיצוני יש מגוון חברים, ממעמדות שונים, מרומניה, מגרמניה ומאיטליה  אנשים שנמשכים אל האלימות והבטחת העליונות. התיאורים קשים לקריאה: אלימות קשה כלפי נשים, מהגרים ובעלי חיים. האידאולוגיה מיזוגינית, גזענית ואנטישמית, מעודדת התעללות אקראית בשחורים ובצוענים, כך למשל דמות ידועה לשמצה כמו אילזה קוך מבוכנוואלד זוכה להתרפקות על פני עמוד שלם. קשה לומר שהקריאה (או ההאזנה במקרה שלי) היתה מהנה, אבל הנושא חשוב, התיאור מאוד עכשווי, יש התייחסות לקורונה ולמלחמה באוקראינה. אני תוהה עד כמה הספר משקף את המציאות ומה הקף התופעה, וכמובן לא יכולה להימנע ממחשבה על קבוצות בעלות אידאולוגיות דומות אצלנו.

"אני לא מאמין בבחירות, אני לא מאמין בדמוקרטיה כערך עליון. יש לי סדרי עדיפויות אחרים: אני מאמין ברוח העם, רוח העם שלי. ואם המחיר שיש לשלם כדי שישמעו אותנו הוא בלגן קטן, או אפילו מהומה… ובכן, רק למי שיש את היכולת והאומץ להרוס יהיו היכולת והאומץ לבנות. רק מי שיודע מהו מוות יכול לבחור בחיים." (עמ' 124).

קראתי את הספר במסגרת חבר השופטים של פרס הסטרגה, אל הספרים של הסטרגה (וגם אל ספרים שאני קוראת לצורך כתיבת חוות דעת) אני משתדלת לבוא ללא דעות קדומות. אני לא קוראת קודם שום דבר שנכתב עליהם פרט לתקציר המינימלי. לכן הופתעתי לגלות, כשהתחלתי לכתוב את הרשימה הזאת, שהרומן הוא בעצם סיפור מחדש של רומן שנכתב בסוף שנות השבעים ופורסם לאחר מות הסופר: 'ריח הדם' מאת גופרדו פריזה, שיצא לאור בשנת 1997 ואפילו נעשה סרט על פיו בשנת 2004. לא ראיתי ולא קראתי אף אחד מהם, אבל לפי התקצירים – הדמיון העלילתי גדול מאוד.

Il continente bianco/Andrea Tarabbia

קריינות: Guido Di Naccio

ראיון עם פאולו קונייטי – כולל כתוביות בעברית

מכוני התרבות האיטלקים בארץ לא נחים לרגע. לפני שבוע הסתיים פסטיבל הסרטים בחיפה, עם הקרנה של 'שמונה הרים' על פי הרומן של פאולו קונייטי, וכבר הם הכינו ראיון עם הסופר, כולל כתוביות בעברית.

לא ראיתי את הריאיון, אבל לפי התקציר הוא עומד לדבר לא רק על 'שמונה הרים' אלא על ראיית העולם שלו ונושאים אקטואליים שמשתקפים גם ביצירתו, הקשר בן האדם לטבע, שלמרבה הצער כולל גם את השפעותיהם של מלחמות, גלובליזציה ושינויי אקלים. הוא יתייחס לסופר איטלקי אחר, מריו ריגוני שטרן, אף הוא בן הרים, שלחם במלחמת העולם השנייה וכתב עליה לא מעט. רק אחד מספריו תורגם לעברית: 'סיפורו של טוני', (תירגם ארנו בר) והוא מומלץ מאוד.

גם הרומן הבא של קונייטי מתרחש בהרים ומתאר את מאבק ההישרדות של אנשיהם: אלו שנשארים, אלו שהולכים ואלו שחוזרים. זהו מיקרוקוסמוס שפועל על פי מערכת חוקים ומנהגים אחרת: "עליה של אלף מטרים באלְפּים שקולה למעבר של אלף קילומטרים צפונה", כפר באלפים בגובה שלושת אלפים מטרים מעל פני הים שקול לנקודה בשולי חוג הקוטב.
הרומן 'אושרו של הזאב' (שם זמני) יצא לאור באיטליה בשנה שעברה, הוצאת מודן קנתה את הזכויות ואני מתכננת לתרגם אותו בתחילת 2023. אני מאוד מקווה שקונייטי ידבר גם עליו בראיון.

הריאיון ישודר בערוץ היוטיוב של המכון האיטלקי לתרבות, יום חמישי 27.10.22 בשעה 18:30.

---

ובשולי הדברים, מכיוון שהגיעו אלי שאלות לגבי סדרת ההרצאות. מסיבות בירוקרטיות שלא ירדתי לעומקן, מועדון הספר האיטלקי יוצא לפגרה השנה, אני מאוד מקווה שהוא יחזור בכוחות מחודשים בשנה הבאה. בינתיים אפשר לסגור פערים בקריאה ולהזמין אותי להרצאות במסגרות אחרות (אני מגיעה בשמחה לכל תחנת רכבת בארץ), כאן נמצאת רשימת ההרצאות המלאה – יש שלושים ספרים איטלקים לבחירה!