סרטים איטלקים בפסטיבל חיפה – 2018

השנה מוצגים לא פחות מארבעה עשר סרטים איטלקים בפסטיבל הסרטים בחיפה, אחד עשר מהם חדשים. יבול שיא, המכון האיטלקי לתרבות בחיפה ראוי לכל שבח, ואני לא יודעת איך אעמוד במשימה לראות את כולם, או לפחות את רובם. בינתיים העתקתי הנה את התיאורים בעברית מאתר הפסטיבל וצירפתי טבלת זמנים כדי לנסות להרכיב תכנית (כמעט כל סרט מוקרן פעמיים).

טבלה צבעונית

בדיוק כמו הבן שלי (103 דקות, 2018)
איסמעיל הוא בן לשבט ההזארי – קהילה דוברת פרסית שחיה במרכז אפגניסטאן. בהיותו ילד הוא נמלט ממלחמת האזרחים העקובה מדם ומרדיפות הטליבאן וכיום, כאדם מבוגר, הוא חי באיטליה עם אחיו חסן. כאשר הוא מגלה שאמו אולי עדיין בחיים, חייו של איסמעיל משתנים בן לילה והוא נאלץ להתמודד עם הגורל של משפחתו, המחיר של המלחמה וההיסטוריה של עמו – ההזארים.
הדרמה החזקה והמיוחדת של הבמאית הסיציליאנית קוסטנצה קואטריליו, שנכתבה בהשראת סיפור אמיתי, מגיעה לתכנית פסטיבל חיפה הישר מן הבכורה העולמית בפסטיבל לוקארנו. זוהי ההפקה האיטלקית הראשונה שצולמה באיראן מזה חמישים שנה.

בשם האישה (92 דקות, 2018)
נינה עוברת עם בתה לכפר קטן בלומברדיה כדי לעבוד בבית אבות יוקרתי. המקום נראה לה אלגנטי, כמעט קסום, והיא מאושרת להיות שם. האושר חולף עד מהרה כאשר הרמיזות המטרידות של הבוס החדש הופכות לתקיפה מינית. נינה מחפשת צדק ומוצאת עצמה בעימות לא רק עם שאר העובדות אלא גם עם המנגנונים של המוסד והקודים התרבותיים של החברה. ועדיין, היא מתעקשת להלחם על זכויותיה ועל שמה הטוב.
סרטו החדש של מרקו טוליו ג'ורדנה ("קסם הנעורים") בונה את הדרמה הרלוונטית סביב דמותה של אישה מרתקת ומעוררת השראה.

החסד של לוסיה לוצ'יה (110 דקות,2018)
לוצ'יה, מודדת במקצועה, חיה עם בתה בת העשרה בעיר קטנה. יום אחד מופיעה בפניה הבתולה מריה ומורה לה לבנות כנסיה באתר המיועד למרכז מסחרי. לוצ'יה חושבת בתחילה שמוחה מתעתע בה, אבל הבתולה מתגלה כדמות קשוחה והיא מתעקשת. לוצ'יה פותחת במאבק נגד הרשויות והמשקיעים ומגלה שיש לה סיבה טובה.
הקומדיה הלא שגרתית של ג'אני זנאסי כבר סחפה את המבקרים והצופים בפסטיבל קאן השנה וזכתה בפרס הסרט האירופאי הטוב במסגרת 'שבועיים של המבקרים'. הסרט, שנפרש על רקע הנופים שטופי השמש של טוסקנה, נהנה מצוות שחקנים משובח, כולל הדס ירון כבתולה. (ואלבה רורוואכר המקסימה! הוסיפה שירלי.)

חטא התקווה (93 דקות, 2018)
מריה פוסעת בנחישות, היא קיבלה החלטה. החיים שלה מעולם לא היו קלים, מעולם לא כללו חלומות. היא מטפלת באמה ומשרתת אשה זקנה וחסרת רחמים. היא מסיעה נשים הרות אל מעבר לנהר בשרות המאפיה, מובילה אותן אל הגורל הכאוב שממתין להן בצד השני. אבל יום אחד מריה מרשה לעצמה לחטוא, להתחיל לקוות, ויחד עם התקווה מגיעה ההבנה שאנושיות היא משהו שראוי להלחם עבורו.
הדרמה החזקה והנוגעת ללב של אדוארדו דה אנג'ליס נפרשת על רקע הסחר בבני אדם בקסטל ולטורנו, אזור מחוץ לנפולי. הבמאי כתב את התסריט יחד עם אומברטו קונטארלו, התסריטאי הקבוע של פאולו סורנטינו.

לורו (150 דקות, 2018)
אמן הקולנוע האיטלקי פאולו סורנטינו, מי שזכה באוסקר על "יפה לנצח" ואחראי ל"נעורים" הנפלא, חוזר בסאטירה עוקצנית ונוקבת אודות הפוליטיקה האיטלקית רווית השערוריות. בלב הסרט עומדים דמותו השנויה במחלוקת של הטייקון וראש הממשלה לשעבר סילביו ברלוסקוני והחוג הפנימי שלו – הכסף, הבחורות, הווילות ליד האגם.
"לורו" מגיע לחיפה הישר מן הבכורה העולמית בפסטיבל טורונטו. הסרט מספק הצצה קרובה לדמותו של ברלוסקוני ומנסה לקלף את השכבות של שפע המידע על האיש, ההיסטוריה הסוערת שלו, השערוריות, החטאים, המהלכים המדיניים, ולהגיע לאדם שמסתתר מאחוריהן. טוני סרווילו, שמרבה לעבוד עם סורנטינו, מגיש עוד הופעה משובחת כמי שהיה תקופה ארוכה האיש העשיר באיטליה.

לזרו השמח (125 דקות, 2018)
לזרו הוא בן למשפחת איכרים המתפרנסת מעבודת כפיים עבור ענקית הטבק האזורית – המרקיזה דה-לונה. כאשר בנה טנקרדי מגיע לבקר במטעים הוא מעורר התרגשות: נער חיוור, עירוני, מנוכר, המביא עמו כבשורה מהעתיד את הלהיט הגדול של התקופה – הווקמן. טנקרדי מתחיל להתרכך כשהוא פוגש את לזרו ונשבה בחום ובכנות שלו. כשהוא מחליט לברוח הרחק מאמו, ידידו החדש מושיט לו יד.
סרטה החדש של אליצ'ה רורוואכר ("הפלאים"), זוכה פרס התסריט בפסטיבל קאן, כבר תואר כמיזוג בין הדמויות והנופים של פאזוליני עם הריאליזם הקסום של גבריאל גרסיה מארקס. (אלבה רורוואכר משחקת ואחותה אליצ'ה הבמאית, מוסיפה שירלי, וחושפת את החולשה שלה לשחקנית)

זכרונות? (106 דקות, 2018)
ערב אחד, במסיבה בוהמיינית, גבר ואשה צעירים נמשכים זה לזו והופכים לזוג. כאשר הם מביטים אחורה בסיפור אהבתם, בפגישה ובכל מה שבא אחריה, הזכרונות שלהם משתנים בהתאם לזמן, למצב הרוח, לנקודת המבט. הזמן חולף, הם יחד, הם לחוד, מאושרים, אומללים, מאוהבים עד מאוד או עם אנשים אחרים. הוא לומד שאפשר לבטוח באהבה, היא לומדת לחיות עם נוסטלגיה; וההווה, שחומק בין רגע, הופך גם הוא לזכרונות.
הדרמה הרומנטית המסוגננת של ואלריו מיילי מגיעה לתכנית פסטיבל חיפה הישר מן הבכורה בפסטיבל ונציה. הסרט העדין והיפה מקסים אותנו שוב ושוב בהמצאותיו הוויזואליות ובצבעוניות הכובשת.

הבת שלי (100 דקות, 2018)
ויטוריה בת ה-10 חיה עם הוריה בעיירה קטנה לחופי סרדיניה. לא רחוק מביתם גרה אנג'ליקה, אשה צעירה מרדנית ופרועה, ששותה יותר מדי, מבלה עם יותר מדי גברים וחיה בחוסר כל. אנג'ליקה, שחייבת מיסים, נאלצת לעזוב את ביתה ויש לה בקשה אחת לפני שהיא עוזבת: לבלות קצת זמן עם ויטוריה. מרגע שוויטוריה פוגשת אותה היא חושדת שאנג'ליקה היא אמה הביולוגית, ומוקסמת מן האשה העצמאית וחסרת הפחד.
לאורה ביספורי ("בתולה מושבעת", פסטיבל חיפה 2015) מגישה דרמה יפה, אותנטית ושטופת שמש בכיכובן של שתיים מן הכוכבות הגדולות של הקולנוע האיטלקי, ולריה גולינו ואלבה רורוואכר. (!!! אין לי מה להוסיף)

האיש שגנב את בנקסי (90 דקות, 2018, תיעודי)
מבית לחם אל הבנק. בנקסי, אמן הרחוב המסתורי, הופיע (בחשאי, כהרגלו) בגדה המערבית בשנת 2007 כדי לקשט את חומת ההפרדה במחווה שלעגה לכיבוש הישראלי. היו מי שנפגעו מדמותו הסאטירית של חייל ישראלי שבודק את מסמכיו של חמור, וציור הקיר הזה הוסר. אחר כך הוא הופיע למכירה. אבל למי הוא באמת שייך? האם בנקסי עצמו נפל קרבן למזימה נבזית להעשיר את שוק האמנות, אותו שוק שהוא תוקף כבר שנים?
סרטו התעודי של מרקו פרוסרפיו הוא נדיר: סרט איטלקי עצמאי. סרט שבוחן כיצד כוחות השוק יכולים להשפיע אפילו על פורעי חוק כמו בנקסי, כשאמנות רחוב – אם תרצו או לא – הופכת יקרה מכדי להשאר ברחוב.
מקריין את הסרט בנימה הייחודית לו – איגי פופ.

מרקו פררי: מסוכן אך חיוני (77 דקות, 2017, תיעודי)
מרקו פררי (1977-1928) היה סטיריקן של החיים ותומך נלהב בטעם רע, מה שאמר רבות על החיים שלו עצמו. סרטו הקלאסי "הזלילה הגדולה" (1976) היה אורגיה של זלילה, שתיה ותאוות בשרים שלא היתה מביישת את המרקיז דה סאד. שם הסרט הפך מזמן לביטוי שגור, אבל מי זוכר את שם הבמאי? שלושים וחמשת סרטיו, על ההגזמה שלהם והנושאים שהקדימו את זמנם, נותרו נחלתם של אוהבי קולנוע מושבעים ואולי גם איזה אנרכיסט מזדמן. הדיוקן שמשרטטת אנסלמה דל'אוליו, שנקרא במקור "הטרוף הצלול של מרקו פררי", חוגג אדם עם חוש הומור ואינטלקט חד, שאמר, "הדברים המזעזעים שאני מראה אינם נוראים יותר מן הדברים שאנחנו רואים מדי יום".

הדוור (108 דקות, 1994)
25 שנה לעשיית הסרט ולמותו של מאסימו טרואיזי.
פבלו נרודה, משורר קומוניסט מצ'ילה, יוצא לגלות לאי איטלקי דרומי בתחילת שנות ה-50. מריו, בן למשפחת דייגים, נבחר להביא לאינטלקטואל הזר את דברי הדואר, שמרביתם מגיעים מנשים. הדוור מתחיל להתעניין בשירה, ובין שני הגברים הכה שונים מתפתחת ידידות מיוחדת, שתחילתה שיחות פואטיות ושיאה בעצות שנרודה מעניק למריו כיצד ללכוד את לבה של יפהפיית הכפר.
הבמאי הבריטי מייקל רדפורד מגיש יצירה רומנטית מקסימה ומרגשת עם פסקול בלתי נשכח. מאסימו טרואיזי ("קפיטן פראקסה"), שעיכב ניתוח לב כדי לצלם את הסרט, נפטר מיד עם תום הצילומים. הסרט זכה בפרס האוסקר לסרט הזר.
הדוור – מבט מבפנים (30 דקות, 1994)
סטפאנו ונרוסו החל את הקריירה שלו כעוזר במאי על הסט של "הדוור" בבימוי של מייקל רדפורד.
בתום ההקרנה תערך שיחה עם סטפאנו ונרוסו.

אדום עמוק (126 דקות, 1975)

מרכוס דיילי, מוזיקאי בריטי שחי ברומא, עד לרצח של מדיום ידועה. הוא חובר לעיתונאית איטלקיה ויחד הם מנסים למצוא את הרוצח, מבלי להפוך לקורבנות הבאים שלו…
"אדום עמוק" הוא מותחן מסחרר, מסוגנן וברוטאלי, יצירה ויזואלית מרהיבה ששוטפת את המסך באדום לצלילי מוזיקת רוקנ'רול אינטנסיבית. כוחו של הסרט הוא ביכולת שלו לערער את ציפיות הצופה ולהפתיע אותו שוב ושוב.

סוספיריה (98 דקות, 1977)
סרט פנטזיה-אימה של דריו ארג'נטו – עוד אין תיאור בעברית באתר

הקריסה – ג'ובאני קוקו

אמא סיפרה לי כל פרט מהמסע. החול היה בכל מקום: על העור, בין העיניים, בעצמות.
          המסע על סיפון הספינה. שלושת אלפים וחמש מאות דולר לראש והבטחה לנחיתה באיטליה.
          דחוסים בבטן האונייה כמו חיות, מאה וחמישים, אולי יותר. מסודרים בשורות של שבעה אנשים ומחולקים לשני טורים, של גברים ושל נשים. בתוך סירה שאורכה לא יותר משלושים מטר, עם חלודה שמציצה מכל מקום: בבטן האונייה, לאורך הדפנות, בדלת אל הסיפון. סירחון הזיעה והצואה מעורב בריח המלח. השפתיים מלוחות מאבק ועשן.
          חמש דקות נשימה על הסיפון, במשמרות, רק בלילה. ואז שוב למטה, לגיהינום בבטן האונייה, עוברים דרך המפלס האמצעי שבו נערמה האספקה עם גוויות העופות והברווזים.
          אמא זכרה היטב את הבכי של אַבַּיוֹמי, אַסַד, סֶקו. הילדים בכו. האמהות התאמצו לחייך.
          בקצה בטן האונייה היתה קבוצה של תוניסאים. "אנחנו פה כדי להשגיח עליכם", איים עליה ברנש בשם סֶגוּן לאחר שהתקרבה. הם החליפו קופסת שימורי מקרלים בקופסת סיגריות. (עמ'45 )

***

לתוניסאים יש עיניים רעות, סיפרה לי אמא. בזמן ההפלגה, ביום השלישי, אישה אחת הרגישה רע.
          זו היתה אישה סנגלית, ומטפחת בצבעים אדום, צהוב וירוק היתה כרוכה על צווארה. נאלצו להעלות אותה למעלה, לסיפון הספינה. האישה הסנגלית בכתה והתפתלה. היה לה חום. היו לה כאבי בטן חזקים.
          כשלקחו את האישה לסיפון, שמרה חברה של האם על הבן, אחמד. אחמד היה צריך להיות בן ארבע לכל היותר, הוא שיחק עם הילדים שלה.
          סוג של מחבואים, בטווח של מטרים ספורים בלבד. אחמד התחבא מאחורי גבו של חאלד, וסֶריניֶה ניסה לירות בו באקדח דמיוני: האגודל והאצבע המורה בזווית ישרה. כולם היו מסנגל.
          הקבוצה מסנגל היתה הגדולה ביותר על הספינה.
          כעבור שעה בערך הם שמעו צרחה.
          אמו של אחמד.
          אחמד זיהה מיד את הקול.
          האישה צרחה ואנשים אחרים צרחו.
          הנשים בבטן האונייה הביטו סביבן. לא היתה זו צרחה של אישה שעומדים לאנוס אותה. זאת היתה צרחה של אדם העומד למות.
          אחד התוניסאים שהיו שקועים במשחק קוביות בעומק האונייה רץ למדרגות. הוא דפק על הדלת שהובילה למפלס העליון.
          מצרי אחד מלמל כמה מילים מהמפלס האמצעי. התוניסאי ענה במשפט חטוף, חד. הדלת נפתחה, והתוניסאי טיפס למפלס העליון. מפתח הדלת נפל לבטן האונייה גוף של תרנגולת חסרת ראש. למטה מיהרו שלושה אנשים להיאבק עליה. (עמ' 55)

La Caduta – Giovanni Cocco

הקריסה פורסם באיטליה בשנת 2013, תורגם ב-2015 אבל יצא לאור בארץ רק לפני חודשים ספורים. למרות רצף צירופי מקרים שהשאיר אותו שלוש שנים במרתפי ההוצאה (נו, על הדיסק הקשיח, אותו הדבר) הוא עדיין אקטואלי. למרבה הצער לפעמים אפילו עוד יותר אקטואלי מאשר ביום בו נכתב, כפי שאפשר לראות מהפסקה המתארת פליטים אפריקנים הנואשים עטיפהלהגיע לאירופה.

הקריסה בנוי כפסיפס של סיפורים אנושיים, שכולם משתלבים זה בזה בסופו של דבר. הוא מביא את הטרגדיות השקופות של האנשים הקטנים מאחורי האירועים הגדולים. אירועים שהגיעו למהדורות החדשות העולמיות: הוריקאן קתרינה שפגע בניו אורלינס ב-2005, קריסת שוק הנדל"ן בארה"ב ב-2008, הטבח באי ליד אוסלו ב-2011, משבר החוב של יוון שהחל ב-2010, הפיגועים בתחתית של לונדון ב-2005, הלינץ' במועמר קדאפי ב-2011. שיטפונות, פיצוצים, חיסולים ויריות מצטלמים היטב. אבל מה קורה לאנשים הקטנים רגע אחרי האסון? לאם היחידנית שביתה הוצף והביטוח מוצא סעיף קטן שמאפשר לו להתחמק מתשלום? עם מה מתמודד רופא מוסלמי הומוסקסואל בגרמניה? דייג זקן ביוון שהבנק מסרב להלוות לו סכום זעיר כדי לתקן את גג המסעדה שלו? אבל לא רק הקרבנות הברורים מתוארים: גם פקיד שמכר משכנתאות מופרכות וניפח את בועת הנדל"ן או מחבל מתאבד שמתחרט ברגע האחרון.

יש בספר תיאורים קשים, אבל גם רגעים קטנים של חום, הכרת תודה, אהבה ותשוקה.

דם של יהודה!

שתי אנקדוטות תרגומיות רב תרבותיות, טריות משולחן העבודה.

הרומן שאני מתרגמת עכשיו מתרחש בסיציליה בתחילת המאה העשרים, אין בו בכלל יהודים, גם לא בסביבה, אבל מדי פעם אנשים מטיחים זה בזה: sangue di Giuda! כלומר "דם של יהודה". במילונים איטלקים ישנים "יהודה" היא מילה נרדפת לבוגד, האנטישמיות מובנית בשפה, לא בדמויות ברומן. הנטייה שלי כרגיל היא להחליף ביטויים שגורים בביטויים עבריים מקבילים. אני לא מהססת לפני שאני מחליפה "מעשן כמו טורקי" (fumare come un turco) ל"מעשן כמו קטר", אבל אילו הייתי טורקיה זה היה צורם לי? האם להחליף למשהו ניטרלי כמו "בוגד בן בוגד!" או לנסות לשמור משהו מהאנטישמיות?

הרומן כאמור מתרחש בסיציליה ויש בו לא מעט סיציליאנית, אני לא יודעת סיציליאנית ונעזרת בכל מיני מילונים ברשת. יש לנו דודה שגדלה בסיציליה, התיישבתי לעבNasreddin_(17th-century_miniature)ור איתה על רשימת מילים חלקית, ליתר ביטחון. בין השאר השם Giufà, במילון כתוב "אדם מגוחך וטיפש, אך גם שנון ומוזר (דמות מהסיפור העממי הסיציליאני)". הדודה אמרה: אבל הוא במקור מהסיפור הערבי. אהה! זה ג'וחא! אני יודעת שיש השפעות ערביות על הסיציליאנית מתקופת הכיבוש המוסלמי בימי הביניים. הייתי מאושרת, סוף סוף אוכל להכניס מילה בערבית לתרגום מאיטלקית. נושא כאוב שעולה שוב ושוב בפורום המתרגמים שלנו, בעיקר סביב קללות. כי יש להודות, בן נעוות המרדות לא נפוץ בעברית המדוברת. אבל האושר שלי היה קצר מועד: בסיפור המומחז ברומן שלי ג'וחא הולך לשמוע מיסה בכנסייה. משהו בכל זאת חורק שם.

אז מה כתבתי? עוד לא סופי, הדרך עוד ארוכה, ובכל מקרה נשמע מה אומר העורך.

פרס הסטרגה 2018 – הרשימה הקצרה

הבוקר הוכרזה הרשימה הקצרה לפרס הסטרגה.

  1. הבחורה עם הלייקה/הלנה ינצק (256 קולות). רומן המתאר את דמותה של גרטה טארו דרך זיכרונותיהם של שלושה חברים קרובים. רומן בדיוני על דמות אמיתית: בחורה יהודייה שברחה מגרמניה עם עליית הנאצים ובפריס הכירה את רוברט קאפה והם היו זוג. היא הייתה צלמת מחוננת והשפיעה גם על סגנונו. היא נהרגה ב-1937 כשצילמה את מלחמת האזרחים בספרד.
    קראתי את חמישים העמודים הראשונים ובינתיים לא התלהבתי, אבל עכשיו אסיים.
  2. אני נשארת כאן/מרקו בלצנו (243). ההיסטוריה המרתקת של מחוז אלטו-אדיג'ה ושל קהילה ותרבות שנכחדו, דרך חייה ועיניה של אישה כפרית.
    קראתי, אהבתי, כתבתי עליו סקירה. כרגע הוא בראש הרשימה שלי.
  3. הפיראטית/סנדרה פטרינייני (200). דיוקן של נטליה גינזבורג.
    אני מאוד שמחה שהרומן הזה עלה לחמישייה, לא קראתי אותו בעיקר מטעמי עצלות (459 עמ') ועכשיו אסתער עליו בשמחה. סנדרה פטרנייני סופרת מצוינת, לפני כמה שנים היא אישרה לי  לתרגם סיפור קצר שלה לבלוג (נשים בבריכה) ואפילו שלחה לי ספר שלה הביתה (רומן על חיי הבוהמה הספרותית ברומא בשנות השישים). ביוגרפיות ספרותיות הן ההתמחות שלה אבל לא כוס התה שלי, אתגר ראוי מבחינתי.
  4. הערב כבר מחר/ליה לוי (173). מלחמת העולם השנייה דרך עיניו של ילד יהודי בג'נובה. הסיפור האישי של בעלה של הסופרת.
    הרומן כבר זכה בפרס הסטרגה בקטגוריית הנעורים. יפה ומכובד ולדעתי זאת אכן הקטגוריה המתאימה לו.
  5. המשחק/קרלו ד'אמיציס (150). הממ… כאן אני מתחילה להתקשות. זה מה שכתבתי על סמך התקציר: סקס אהבה ושיחות ארוטיות בין שלושה חברים, שני גברים ואישה.
    וידוי: אני ליברלית, תומכת בכל סוג של ביטוי ושחרור מיני (כל עוד הוא מבחירה חופשית) ומתנגדת לצנזורה, אבל הטעם הספרותי האישי שלי פוריטני להחריד. במילים פשוטות: אני לא אוהבת לקרוא על סקס. ברור לי שזה אנכרוניסטי, ושיתכן שעתיד הספרות והמול"ות העולמי תלוי בסוגה המבטיחה הזאת, אבל קיוויתי להתחמק מ-526 עמודים באיטלקית של החומר הזה. לא הצליח לי. אני אתמודד.
35144967_10156713654833755_4439467295965708288_o

סופרי הרשימה הקצרה, מימין לשמאל: סנדרה פטרנייני, ליה לוי, מרקו בלצנו, קרלו ד'אמיציס והלנה ינצק.

דם נכון – פרנצ'סקה מלנדרי

רומן רחב יריעה. אני לא זוכרת מתי קראתי לאחרונה ספר שעונה להגדרה הזו. רומן המתפרש על פני שבעים שנה, שלושהsangue-giusto-1 כריכהjpg דורות ושלוש יבשות. רומן היסטורי שמניח את האצבע על סוגיות אקטואליות עד ימינו. עשרות דמויות שדרכיהן הצטלבו בצורות שונות ומשונות, ממעמדות, גזעים ולאומים שונים, כולן פגומות וכל אחת מוארת מזווית אישית מעוררת אהדה, לפחות לרגע. כתיבה שנעה בין תיאור זוועות מלחמה בשפה יבשה, אירוניה דקה וסצנות הומוריסטיות לחלוטין.

מטבע הדברים קשה לסכם עלילה של רומן כזה, ובכל זאת. בשנת 2010 אטיליו פרופטי בן תשעים וחמש, הוא חי ברומא עם אשתו השנייה הצעירה ממנו בעשרים שנה, היחידה שמאמינה שהוא עדיין צלול. בבניין אחר בשכונת מהגרים בלב רומא מתגוררים בתו בת הארבעים מנישואיו הראשונים (אילריה) ובדירה מתחתיה בנו מהנישואים האחרונים הנקרא גם הוא אטיליו פרופטי. יום אחד מופיע צעיר שחור בחדר המדרגות וטוען שהוא אחיינה. מסתבר שלפני שנישא לאשתו הראשונה, הוליד עמה שלושה ילדים ועוד ילד מחוץ לנישואים, הוליד וזנח אטיליו ילד באתיופיה, בתקופת הכיבוש האיטלקי. הבחור הצעיר שצץ ברומא הוא הנכד, פליט נרדף שהגיע לאיטליה בדרך לא דרך, והופעתו מוציאה כנופיית שלדים שלמה מהארון. הרומן מדלג באופן לא כרונולוגי בין אפיזודות משפחתיות מתוקות-מרירות וטראומות לאומיות, הפאזל נחשף בהדרגה והמתח נשמר לאורך כל הרומן.

מכיוון שאני לא רוצה ולא יכולה לפרט את העלילה, אגע בחלק מהנושאים שעולים ברומן.

"לאחר אלף וחמש מאות שנה הופיעה שוב מעצמה על גבעותיה הגורליות של רומא." (מוסוליני, 9 במאי 1936, עמ' 104)

איטליה שלטה באתיופיה במשך חמש שנים, בין השנים 1936-1941. מוסוליני החשיב את הקולוניאליזם באתיופיה לאחד ההישגים המפוארים של הפשיזם האיטלקי. אחד הניצחונות הצבאיים הבודדים של איטליה ופתח להפיכתה למעצמה, ערב מלחמת העולם השנייה. עד כה הכרתי את הסיפור הזה מהצד האיטלקי, התמיכה והגאווה העממית, הגעגועים לבנים שבאפריקה, זו הפעם שאני נתקלת בספר שמספר את הצד האתיופי. יתרון החימוש האיטלקי נוצל באכזריות בלתי מרוסנת. האיטלקים טבחו באתיופים ללא רחמים, השמידו מאות אלפים בגז חרדל והיגלו מחוזות שלמים. פשעי המלחמה הללו הוסתרו ונמחקו מהתודעה הציבורית באיטליה, אני חייבת להודות שזאת הפעם הראשונה שאני קראתי עליהם, והתיאורים בספר לא קלים.

אבל גם אתיופיה העצמאית, של היילי סילאסי, של הטרור האדום, הבצורת, הרעב, והחונטה הצבאית (Derg) היא לא מקום פשוט, ואפשר להבין היטב מדוע נאלץ הצעיר לחפש מקלט מחוץ לגבולות מולדתו.

"בשל המצב הפוליטי הצבאי החדש שהכתיבו הגישה והפעילויות הגרמניות העוינות של גרמניה כלפי איטליה, חובתנו לעזור לבעלות הברית בכל דרך… עליכם לשתף פעולה במאמץ המלחמתי לגאולה מאויבינו מדורי דורות, כמו חברכם לנשק באיטליה ושכם אל שכם עם הכוחות החמושים האנגלו-אמריקנים, למען שחרור המולדת.
על החתום
ראש הממשל הזמני
המרשל פיירו בדוליו" (עמ 319-320)

"המסר חסר הפשר הזה מחק בשורות ספורות את כל מה שעברו הוא וחבריו לנשק, אלו שעדיין בחיים, וגרוע יותר, אלו שמתו… הוא נחוש: הוא לא ישתף פעולה. " (אותלו, עמ' 322)

איטליו מגיע לאתיופיה כמתנדב של החולצות השחורות. אחיו אותלו נלחם בשורות הצבא האיטלקי הפשיסטי, נופל בשבי האמריקני ומועבר למחנה שבויים בטקסס. הם לא הפשיסטים המובסים היחידים, מוסוליני נהנה מתמיכה רחבה בקרב העם, בכל המעמדות, והתמוטטות המשטר הפשיסטי העמידה את תומכיו במצב לא פשוט. אותלו שילם מחיר כלכלי וחברתי כבד על הנאמנות שלו לערכים הישנים. איטליו הפך את עורו בין לילה, זה השתלם יותר. במשך עשרות שנים הוא הסתיר את עברו ואפילו הצליח להציג מצג שווא כאילו לחם בשורות הפרטיזנים. הוא לא היה לבד, כך נהגו איטלקים רבים, גם בעמדות כוח. הם הצניעו את פעילותם בשנות המלחמה ולא איבדו את כוחם ומעמדם. הספר מביא כמה דמויות כאלו ונוגע בעוד נושא מושתק.

"אני מציע לך משכורת טובה ואפשרויות קידום מעולות, אני לא מציע לך הכרת תודה ועוד פחות אמון. אמון יכול להתקיים בין שווים, ואתה ואני לא שווים. אתה בן של מנהל תחנת רכבת ובעורקי זורם דם של שבעה אפיפיורים." (עמ' 240)

איטליו מצליח להתקדם יפה בחיים, הוא מסיים את חייו כאדם מבוסס שהצליח לקנות דירות ברומא לכל ילדיו. הוא אדם מכובד, אבל אי אפשר לומר שידיו נקיות ואי אפשר לומר שהוא יוצא דופן. יש הון ישן והון חדש, יש שחיתות שלטונית ויש סחיטות אישיות. לא מדובר כאן על מאפיה, על אלא חברה שמעמידה פני חברה מתוקנת, עם נבחרי ציבור ומערכת משפטית מסודרת, אבל מופעלת כולה על ידי קשרים, סודות וטובות הנאה. מבחינה זו אחת הדמויות שנגעו ביותר ללבי היא אילריה, בתו בת הארבעים של איטליו. מורה בחטיבת ביניים, שמאלנית ישרה כסרגל שנשארה רווקה ערירית כי אינה מסוגלת לקשור את חייה בפוליטיקאי ימני, המאהב שלה מזה עשרים שנה. אבל גם היא לא תוהה אף פעם מאין היה לאביה כסף לקנות לה דירה, וכשחיי האחיין שלה בסכנה – גם היא, לראשונה בחייה, מפעילה קשרים.

"הכוונה שהגזע נמצא בדם, ואי אפשר להחליף דם טוב, וגם לא דם רע." (עמ' 431)

אין ספק שהגזענות לסוגיה היא התמה המרכזית ברומן. הגזענות של הכובשים איטלקים לשחורים, חוקי הגזע שהוחלו באיטליה ובמושבותיה, גזענות כלפי יהודים, גזענות בכסות מדעית אנתרופולוגית וגם גזענות בין השבטים השונים באפריקה. ולא רק בתקופות חשוכות, גם ברומא בת ימינו צבע העור והמטען הגנטי מכתיבים יותר מכול את מקומך בחברה. "דם נכון" מצליח לחלץ את הגזענות הגלויה והסמויה דרך עשרות מפגשים קטנים בין הדמויות הרבות המאכלסות אותו, כשמי שהפעיל אתמול גזענות על האחר נאלץ לספוג אותה בעצמו למחרת.   בעשר- חמש עשרה השנים האחרונות נאבקת איטליה בבעיית פליטים קשה מאוד, המיקום הגיאוגרפי שלה הופך אותה לנקודת הנחיתה הראשונה באירופה  של פליטים, מבקשי מקלט ומהגרי עבודה מאפריקה. הגבול שלה הוא גבול ימי שאי אפשר להקיף בגדר וזרם האנשים לא נעצר. המספרים גדולים מאוד ומעמידים אותה במצב קשה מול שאר מדינות אירופה, המהגרים יוצרים מחלוקת פוליטיות וחברתיות קשות וגרמו לעליית כוחה של מפלגת ימין קיצוני. רק השבוע עלתה לכותרות ליליאנה סגרה, ניצולת אושוויץ בת 88, סנטורית לכל החיים, שיצאה נגד חקיקת חוקיים גזעניים המופנים כלפי צוענים: "אני מסרבת לחשוב שהחברה הדמוקרטית בת ימינו עלולה להזדהם בחוקים מיוחדים נגד עמים נוודים. אם יקרה הדבר, אתנגד לו בכל הכוחות שנותרו בי." ברשתות החברתיות איחלו לה שיאנסו אותה צוענים ושהיא תגמור במחנה ריכוז.

"הוא הכריז שמתוך כבוד לרגשותיה של אשתו לשעבר יוותר על האושר לראות את בתו מקבלת את התואר…כשהוכתרה בציון מאה ועשר ובהצטיינות יתרה הסתובבה בארשת ניצחון אל מָרֶלה שישבה בשורה הראשונה, רק אז הבחינה באישה גבוהה מאוד, שנשענה על הקיר בירכתי האולם. משקפיים שחורים ענקיים הסתירו מחצית מהפנים, התסרוקת נראתה מפלסטיק בלונדיני והשמלה מהודקת על הגוף נטול הקימורים…רק עכשיו הבינה אילריה והחניקה צחוק כבוש…אטיליו פרופטי חייך מתחת לפאה הבלונדינית מלא גאווה בילדה שלו." (עמ' 170)

אבל שלא תהיה אי הבנה, לא מדובר ברומן גבוה מצח שכולו עקרונות ורעיונות, אלא ברומן מלא הומור וחיבה עם סיפורי אהבה ותשוקה, הורות, ויחסים בין אחים וזיקנה. אטיליו פרופטי הוא דמות חמקמקה, חתול שנופל תמיד על הרגליים, ולא תמיד ברור עד כמה הוא נאמן לעצמו או לאנשים סביבו. בי הוא לא עורר אהדה רבה, אבל סך כל הדמויות, המשניות יותר ופחות, יוצר תמונה אנושית מספקת לטעמי. נקודה אחת בכל זאת הפריעה לי. יש כמה וכמה אפיזודות של זנות בתקופות ומקומות שונים. זה ברור ומובן, אין צורך לצנזר את המציאות בין אם מדובר בחיילים בחזית או ב"שומרות הראש" של מועמר קדאפי. אבל עם זאת צרם לי קצת לראות שרומן שנכתב בימינו משתמש עדיין בסטראוטיפים השחוקים של "הזונה טובת הלב" או ה"סטודנטית", נדמה לי שניתן לתאר את התופעות בלי ליפול לקלישאות המזיקות הללו.

רומן רחב יריעה. 528 עמודים. הצלחתי לכלול בסקירה הזו רק חלק קטן ממנו, אבל אני מקווה שהשורה התחתונה ברורה: מחכים, מעורר מחשבה ומהנה.

Francesca Melandri, Sangue giusto, Rizzoli

הביקורת הזו נכתבה במסגרת פרס הסטרגה 2018, עוד בנושא:
פרס המכשפה 2018
הערב כבר מחר
אמא של אווה
אני נשארת כאן
כמו גבר צעיר