כמה מילים על האי מאת ג'אני סטופריץ

כמה מילים על האי מאת ג'אני סטופריץ שיצא לאחרונה בהוצאת תשע נשמות. אני לא נוטה לכתוב כאן על ספרים שתרגמתי, אבל בימים האחרונים מצאתי את עצמי מהרהרת בו ובמה שאני באופן אישי לוקחת ממנו.

בקצרה: הספר, בעצם נובלה, מספר על אב ובן שיוצאים לחופשה קצרה באי הולדתו של האב. האב חולה סופני, וביקש מהבן להתלוות אליו לביקור, אולי האחרון שלו. אנחנו יודעים מעט מאוד על האב והבן, ועל מערכת היחסים ביניהם. אבל ברור ששניהם אנשים סגורים וגאים ויש ביניהם קשר נפשי עמוק, מסוג הקשרים שחומקים מהגדרות וממילים.

אבל רוח רפאים אחרת באה להסיט את מחשבתו ממסלולה. באור חסר הרחמים הם כבר לא היו שני אנשים ההולכים בדרך, אלא שני ליצנים. אחד מת ואחד חי המלווה אותו בברית מוקיונית, עוטים את אותה מסכה, מדברים בעליצות, ומדי פעם, בגלל מחסור בנושאים, מצלצלים בפעמוני הכובע והשרוולים.

המוות נוכח ללא הפוגה, וגם הפרידה בלתי נמנעת. הבן מתייסר ללא הרף בשאלה מה עליו לעשות, האם לדבר בפתיחות עם האב? האם לנצל את ההזדמנות האחרונה לקרבה עם האב האהוב? האם לשבור את קשר השתיקה שביניהם? האם האב מבין שהוא גוסס? האם הוא צריך לומר זאת במילים ברורות כדי לאפשר לאב להיפרד בזמן?

הגיע הרגע. על אותה דרך פתוחה, הוא היה חייב לומר לאביו את כל מה שהתגבש בתוכו כבר שנה, ועמד על קצה לשונו בהזדמנויות רבות, אבל תמיד כבש בלבו.

"אבא, אתה עומד למות. הנה, אתה הולך לצדי, אבל ימיך ספורים, ואולי אפילו שעותיך. זאת רק אשליה מה שבנינו סביבך, בהנחה שהיא תנסוך בך אומץ, אבל יש לך הרבה יותר אומץ משיש לנו. הרופא שיקר מהיום הראשון, כשאמר לך שתחלים מהמחלה, שמספיק להתאזר בסבלנות. אני שיקרתי לך במילים, בהתנהגות, כשהצגתי תקוות כוזבות, שיקרתי לך כל הזמן, עד לרגע זה…

"יש לך סרטן, ולא מחלימים מסרטן. לא עינב חוסם לך את הוושט, אלו הרקמות, הן תפחו. לא תוכל יותר לאכול, לא תוכל יותר לשתות. המוות, שריחף מעליך במשך הזמן הזה, התכופף עכשיו והניח יד אחת על כתפיך, עוד מעט ירכין את ראשך בידו האחרת, ואז יאסוף את כולך בזרועותיו. לא הוגן שאמשיך בקומדיה הזאת..

אבל את מי תשרת השיחה הכנה? האם זאת המחויבות של הבן לאביו או שהיא צורך אנוכי של הבן שימשיך לחיות אחרי האב? האם יש צורך בשיחות סיכום בחיים? האם שיחה כזאת מתאימה לאביו? האם יש כללים?

מדי פעם בפעם הציץ בבן וראה שהוא עצוב ומפוחד. למה הוא רצה לעזוב? שלפחות הוא ייהנה. הוא שופע בריאות, בגיל המאושר שבו די להושיט את היד ולקטוף את הפירות העסיסיים ביותר של חיים.

כעת עמד לומר לו: "אל תחשוב עלי, זקן שזמנו כמעט עבר. לך עם הדחפים שלך. ראה את הבוקר וחשוב על הרחצה בים שצפויה לך. העצב שלך מעציב אותי, במקום שאיהנה בהנאתך. הייתי מרוצה תמיד שהעברתי לך את שמחת החיים שלי. אם היא כבתה בתוכי, אני מתנחם כשאני רואה אותה קורנת בך. אתמול בבוקר שימחת אותי…"

אין פתרון להתלבטות של הבן, ומבחינתי הנובלה הזאת היא תזכורת לכך שלכל מערכת יחסים יש חוקים משלה, והמחויבות שלנו היא לבחון אותה ברגישות שוב ושוב ולהחליט בעצמנו מה הדבר הנכון לאדם המסוים, למצב המסוים ולרגע המסוים שבו אנחנו נמצאים. וכן, זה קשה.

Giani-Stuparich

טיול ברומא בעקבות קקינה

לפני שנה יצא בסדרת פטיט של תשע נשמות הספר "טוהר המידות של קקינה", נובלה חמודה מאת מטילדה סראו. קקינה היא בת דמותה התמימה ונטולת היומרות של מדאם בובארי, וככזאת היא מעוררת חיוך וצביטה בלב. עלילת הנובלה מתרחשת בשבוע אחד ובשטח של פחות מקילומטר מרובע אחד. אני עכשיו ברומא, ולמעשה גרה בתחומי אותו קילומטר מרובע, לכן החלטתי לצאת למסע מצולם בעקבות קקינה, לראות איך נראים אותם רחובות כיום, כעבור 135 שנה (הנובלה התפרסמה לראשונה ב-1884).

קקינה מתגוררת ברחוב בופלו, המרקיז מתגורר ברחוב סנטי אפוסטולי, פחות מקילומטר הליכה, המסלול הפשוט הזה מטיל עליה אימה:

"בסופו של דבר, מה המרחק מרחוב בופלו עד רחוב סנטי אפוסטולי? אולי עשר דקות ברגל. לא, יותר, אולי שתים-עשרה. אפשר ללכת מבופלו לסנטי אפוסטולי בדרך קיצור, בקטעים קצרים: עולים בנָזָרֵנוֹ, יורדים ברחוב סטַמפֶּרִיָה, עוברים ליד מזרקת טרווי, נכנסים לסמטת סן וינצ'נצו ואנסטסיו, ואז עוד קצת באומיליטה ל'ארקטו ומיד מגיעים לסנטי אפוסטולי. אולי רבע שעה אם הולכים לאט כדי לא למשוך מבטים." (עמ' 50)

מפה מסומנת

המסלול מביתה של קקינה אל המרקיז

זהו רחוב בופלו כפי שהוא נראה כיום:

האתגר הראשון שלי היה לאתר את הבית של קקינה. "בחוץ, כשפנתה שוב לרחוב נזרנו, הביטה לעבר חלון הבית: סוזנה עמדה צמודה אליו וצפתה בה. אלוהים אדירים! חשבה קֵקינה, היא ראתה כעת שלא פניתי לסנט אנדראה אלא המשכתי הלאה."  (עמ' 76). אפשר לראות מהחלון את הפניה לנזרנו או לסנט אנדראה רק מהבית הפינתי. והרי הסלפי שלי על רקע הבית המשוער של קקינה, כיום מלון בוטיק מעבר לאפשרויות שלי ושלה.

אני והבית של קקינה

הבית של קקינה, הספר ואמתכם

"הולכת לאט-לאט, מביטה בחנויות, במגדניית פזולי ברחוב סטמפריה, בחנות כלי הכתיבה בכיכר טרווי, ביונים שמתעופפות בראש המזרקה." לצערי לא מצאתי כבר זכר למגדנייה, ובכיכר טרווי אין כבר חנות כלי כתיבה, אלא בעיקר גלידריות והמוני תיירים מהבוקר עד הערב, אבל בכל זאת איך אפשר לא לצלם אותה מהזווית שקקינה ראתה אותה במסלולה?

טרווי מהזווית של קקינה

""לאן את הולכת?" אומר קול מוכר. זו היתה איזולינה: היא עמדה לפני בית הבירה של "תיאטרון קוורינו", שעונה על חבית עץ, בלבוש עלוב, מעיל ישן וכפפות מוטלאות." (עמ' 77) תיאטרון קוורינו עומד על מכונו ופעיל עד היום, מבנה מרשים, שהתקשיתי לקלוט את כולו בתמונה. בקומת הקרקע, במקום בית בירה עלוב, יש בית קפה מצוחצח ותרבותי, גדוש במדפי ספרים.

אבל היעד של קקינה נמצא עוד שני רחובות הלאה, ברחוב סנט אפוסטולי המפואר. המרקיז מתגאה בכך שדירתו סמוכה לארמון אוֹדֶסקַלקי, ובצדק. מדובר בארמון מרשים מהמאה השבע עשרה שחולש על הכיכר.

ארמון אוֹדֶסקַלקי 1

ארמון אודסקלקי

קצת התקשיתי לזהות בוודאות את הבית של המרקיז (ואולי גם אי אפשר, בכל זאת, מדובר ביצירה ספרותית, לא היסטורית), אבל יש לבית שער כניסה מרשים ושוער מעורר אימה: "על הסף עמד השוער, חוסם חצי מהכניסה, שעון על הקיר, אדם גבוה ושמן שפניו גסים, מזוקן ומשופם, צעיף צמר אדום כרוך לצווארו וכובע מצחייה, נטוי במקצת לראשו. הוא עישן מקטרת והביט באוויר." (עמ' 82). צילמתי את שער הכניסה של אחד הבתים הסמוכים לארמון, בחדר קטן בכניסה ישב גם היום שוער, זקן חביב שהיה שקוע בקריאת עיתון, ניסיתי לצלם אותו בלי להפריע.

מדבר הטטרים, ההצגה

מדבר הטטרים מאת דינו בוצאטי הוא אחת מיצירות המופת של הספרות האיטלקית המודרנית. הוא מגולל את סיפור חייו של ג'ובאני דרוגו, קצין צעיר ומבטיח, שמוצב כתפקיד ראשון במצודה נידחת בגבול לא ברור. מקום כל כך נידח שלפעמים נדמה שהוא שייך ליקום אחר. אין אף כפר בסביבה, מעבר לגבול יש רק מדבר, נדרשים ימים של רכיבה כדי להגיע או לצאת ממנה, והקצינים והחיילים שבה מצייתים בכפייתיות למערכת חוקים נוקשה וחסרת היגיון. כשדרוגו מגיע למצודה, הוא נחרד. הוא מבקש מיד העברה. תוך שבועיים. תוך ארבעה חודשים. אחרי שנתיים. בתום קדנציה של ארבע שנים. אבל הוא מתרגל, וכל פעם מושך את בקשת ההעברה. הוא מחכה. למה? לטטרים, למלחמה, לשעתה הגדולה של המצודה. והזמן עובר, בורח, מאיץ ללא הפוגה, ודרוגו ממשיך לחכות להזדקן. בסוף הטטרים אכן מגיעים, אבל לדרוגו זה כבר מאוחר מדי.

כשקראתי את הרומן הזה לראשונה הייתי עדיין מהנדסת, עבדתי במקום נהדר והייתי באמצע תואר שני בספרות. מקום העבודה היה כלוב זהב מפואר, עם חברים אהובים, והמתנה לתנאי פרישה מעולים מעבר לפינה (כלל ה-75 למי שמכיר). ישבתי רגל פה רגל שם, ובעצם הכול היה תקוע. שבת אחת קראתי את מדבר הטטרים והוא נתן לי את הדחיפה לקום ולהתפטר, למרות שעדיין לא סיימתי את התואר, ובכלל לא היה ברור אם אמצא לעצמי מקום כלשהו בעולם הספרות. לכן, בנרטיב הפרטי שלי, מדבר הטטרים הוא הספר ששינה את חיי.

עד כאן ההקדמה שנועדה להסביר למה כשהגעתי לרומא וראיתי שיש הפקה עכשווית של מחזה שמבוסס על הרומן היה לי ברור שאני חיבת לראות אותה. זאת הפקת שוליים במובן המילולי, מוצגת בשכונת מגורים בדרום העיר, שבעה קילומטרים מהמרכז. התיאטרון ממוקם במרתף של בניין מגורים, שטח האולם והבמה ביחד קטן יותר מהסלון בבית שלי (ואין לנו סלון גדול), פחות משלושים מקומות, השירותים (תא אחד) מתפקדים גם בתור הקלעים. שלושה שחקנים ואמש היו חמישה צופים בקהל.

אבל: הפקה מקצועית מושלמת עד הפרט האחרון, מוזיקה, תאורה, הגייה וכמובן משחק. שלושה שחקנים במרחק של פחות משני מטר ממני שמצליחים להעביר את הבדידות, את המרחבים השוממים (האביזר היחיד כמעט הוא גליל קרטון שמתפקד גם בתור משקפת), את טפטוף המים האינסופי – ובעיקר את מנוסת הזמן. הרומן צומצם בתבונה להצגה בת שעה, אמנם נחתכו ממנו סצנות רבות, אבל נותר לבו של הרומן: הפחד לחיות והחיים המוחמצים לשווא.

בחלל כל כך אינטימי התביישתי לכוון את המצלמה, ולכן יש רק תצלום לא ממוקד מתחילת ההצגה. אני מקווה שבכל זאת 20190327_180556הצלחתי להעביר משהו מהיופי, ואולי לשכנע מישהו לקרוא את הרומן, הוא אזל מהשוק מזמן (תרגום מרים שוסטרמן, הוצאת כנרת זמורה ביתן), אבל שווה לחפש אותו בספריות ולקרוא. יצירת מופת.

רומא לא מחכה לי

הודעה: ההרצאה על הברדלס שנועדה למחר נדחתה ל- 29.4.2019.

אבל גם בלי אשליות ובלי להיות כל הזמן לבד שם, אני בטוחה שאמצא שם ספרים טובים, מוזיקה טובה וגלידה טבעונית נהדרת. ביום רביעי הקרוב אני נוסעת לארבעה שבועות לרומא. זכיתי במלגה מטעם "ספריית בית התרגומים" למתרגמי ספרות  מהשפה האיטלקית לשפות אחרות.

מה אעשה שם? כנראה אותו הדבר – אבל ברומא. יהיה לי שם חדר צנוע ממש במרכז (130 מ' מפיאצה ברבריני, 400 מ' ממזרקת טרווי, 450 מ' מהמדרגות הספרדיות, 700 מ' בוילה בורגזה, 800 מ' מפיאצה ונציה) , אינטרנט והמחשב הנייד שלי. כל מה שצריך כדי לעבוד.

מפה ספרית בית המתרגמים עם חיצים

מפה גדולה מסומנת ריבוע

 

אבל אני כמובן מקווה להספיק עוד הרבה יותר, תכניות יש לי מכאן ועד להודעה חדשה:

  • להשתתף באירועי התרבות של הספרייה – להבנתי זאת ספרייה עירונית שמתפקדת כמרכז תרבות: מפגשים עם סופרים ומתרגמים, סדנאות קריאה וכתיבה בשפות שונות, ועוד.
  • לשמוע לפחות אופרה אחת.
  • לצפות בהצגה אחת לפחות (מחזמר על פי הקומדיה האלוהית!)
  • לערוך סיורים בעקבות ספרים (ברומא בעקבות "טוהר המידות של קקינה" ובנאפולי בעקבות "החברה הגאונה")
  • לפגוש חברים איטלקים וישראלים
  • לשפר את המבטא המזעזע שלי באיטלקית ואולי גם קצת את הדקדוק החלוד
  • לנסות לא לקבל הרעלת קפאין ולא לעלות יותר משני קילו.
  • ולא להחמיץ ריצות בוקר בוילה בורגזה (בריכה ראויה במחיר שפוי עוד לא מצאתי בינתיים).

כמה מזה אספיק לא ברור, אבל אנסה לדווח (ואולי ככה גם אדחוף את עצמי לא להתעצל ולהוציא את האף מהספרייה).

ולגבי ההודעה בפתיחה: בגלל העומס לקראת הנסיעה נאלצתי לדחות את ההרצאה של מועדון הספר האיטלקי במכון האיטלקי לתרבות בחיפה לחודש הבא. אני מתנצלת.

אריוודרצ'י!

להתראות יפיוּפָה – סערת בלה צ'או

לפני כמה חודשים הנוער התחיל להשמיע בבית בקולי קולות שיר מקפיץ באיטלקית, ומיד אחר כך ביקשו מהאמא תרגום סימולטני לעברית. מסתבר שיצא עיבוד חדש לשיר עממי ותיק, שהפך לשיר פרטיזנים בימי מלחמת העולם השנייה, וזוכה לפופולריות עולמית. השבוע סערה איטליה: מסתבר שבכנסיה בבולוניה, במסגרת קונצרט לחג המולד שרה המקהלה את שיר האהבה העממי הזה, ואם אני מבינה נכון, יש מי שזועם על החדרת מסרים פוליטיים לכנסייה.

מכיוון שהשיר חמוד בעיני (ההבנה המוזיקלית שלי מוגבלת ביותר, אנא אל תצלבו אותי) זאת הזדמנות להביא את שלוש הגרסאות ותרגום חופשי ביותר למילים.

להתראות יפיוּפָה
התעוררתי,
או, צ'או יפיוּפָה, צ'או יפיוּפָה, צ'או, צ'או, צ'או,
בוקר אחד התעוררתי
ומצאתי את הפולש.

או פרטיזן, קח אותי הרחק,
או, צ'או יפיוּפָה, צ'או יפיוּפָה, צ'או, צ'או, צ'או,
או פרטיזן, קח אותי הרחק
אני מרגיש את המוות מתקרב

ואם אמות כפרטיזן,
או, צ'או יפיוּפָה, צ'או יפיוּפָה, צ'או, צ'או, צ'או,
ואם אמות כפרטיזן
את חייבת לקבור אותי.

קברי אותי בהרים,
או, צ'או יפיוּפָה, צ'או יפיוּפָה, צ'או, צ'או, צ'או,
קברי אותי בהרים
בצל פרח יפה.

והאנשים העוברים שם,
או, צ'או יפיוּפָה, צ'או יפיוּפָה, צ'או, צ'או, צ'או,
והאנשים העוברים שם
יגידו לי "איזה פרח יפה."

זה הפרח של הפרטיזן,
או, צ'או יפיוּפָה, צ'או יפיוּפָה, צ'או, צ'או, צ'או,
זה הפרח של הפרטיזן
שמת למען החירות.

אז זאת השירה בכנסייה:

דרך אגב, הכומר האחראי כבר התנצל ואמר שהוא "לא ראה את התכנית מראש".

והנה העיבוד העכשווי:

ולמי שרוצה לחזור למקורות, הגרסה הוותיקה: