נְשוֹךְ ובְרַח – אלסנדרו ברטנטה

הקדמה

השנה אני משתתפת שוב, בפעם החמישית, בחבר השופטים של פרס הסטרגה. פרטים בפרקים הקודמים, ההבדל היחיד הוא שהפעם אני משתתפת מטעם המכון האיטלקי לתרבות בחיפה (ולא בתל-אביב). אני אנסה לדווח כאן על ההתרשמויות שלי, מקווה להיות ממושמעת יותר (בכתיבה, לקרוא אני קוראת בכל מקרה) מאשר בשנה שעברה.

נְשוֹךְ ובְרַח – אלסנדרו ברטנטה

אלברטו הוא בחור צעיר, בן עשרים, סטודנט ממשפחה טובה במילאנו. הוא קומוניסט והשנה היא 1969, אחרי מהומות הסטודנטים, אחרי ההתבצרות של הסטודנטים במלון קומרצ'ו במרכז העיר בסוף 1968, אחרי המטענים של ה-25 באפריל 1969, שבהם נהרגו 17 אנשים במילאנו ונפצעו 80. אלברטו וחבריו משוכנעים שאת הפיגוע הזה ביצעו פשיסטים שרוצים לזרוע אי-יציבות ובחסותה לחזור לשלטון. יש לאלברטו חברה, אניטה, הם גרים יחד, הם מאוהבים, שניהם שמאלנים. הוא חושב שאסור להמשיך לשבת בשקט, צריך לעשות משהו, לעבור למאבק מזוין. הרוחות סוערות בארגוני השמאל ה"חוץ-פרלמנטריים", יש הרבה ארגונים, מלטנטיים יותר או פחות. אניטה לא מוכנה לעבור לאלימות, זה הגבול שלה, אם אלברטו בוחר בדרך הזאת הם חייבים להיפרד. אלברטו עובר לגור בקומונה, מכיר פעילים קצת יותר מנוסים, וממשיך להקצין בעמדותיו. הוא משוכנע שחובתו המוסרית להצית את מלחמת המעמדות ולפורר את השלטון הקפיטליסטי.

"אבל לא הייתה זאת רק פנטזיה ילדותית, כל המיתוסים של נעוריי היו גיבורים לוחמים. פידל קסטרו וצ'ה גבארה, הצבא האדום והויטקונג, הבריגדות הגריבלדיות והטופאמארוס, כל חלום מהפכני תודלק באלימות ובאומץ שהפגינו לוחמי הגרילה בקרב. למי שנפל במלחמת המהפכה הובטחה תהילת נצח, וָלהָלָה שבו יזכרו תמיד צעירים וחסונים. הדרך אל הסוציאליזם אינה יכולה להיות פציפיסטית." (עמ 71)

אלברטו חובר לרנאטו  ומרגריטה, שמקימים תא מחתרתי קטן, שבוחר בשם "הבריגה האדומה", ואחרי הפעולה הראשונה העיתונות הנדהמת הופכת אותם לרבים "הבריגדות האדומות", שיהיה. הרומן הקצר (200 עמודים) מספר על שלוש השנים הראשונות של הארגון, שהפך בהדרגה לאלים יותר ויותר, ואכן שינה את ההיסטוריה של איטליה, באותו עשור עקוב מדם המכונה "שנות העופרת", אם כי השינוי היה לאו דווקא בכיוון שאליו חתרו הבריגדות.

לא אפרט כאן את העלילה, אבל ככל שאני יכולה לשפוט, גם אם דמותו של אלברטו בדיונית (או לפחות לא ידועה), שאר הדמויות אמיתיות (ג'אנג'אקומו פלטרינלי, למשל), וגם הפעולות הראשונות. הוא מתאר, למשל, את החטיפה הראשונה, של אידלגו מקייאריני, שנמשכה בסך הכול עשרים דקות, שבמהלכן הוא צולם עם אקדח צמוד ללחי ואחר כך ננטש, כפות, אבל בריא ושלם. לא היה קשה לאתר בגוגל את התצלום.

תצלום החטיפה של Idalgo Macchiarini
תצלום החטיפה של Idalgo Macchiarini

מעבר לעניין ההיסטורי, מעניין גם לעקוב אחר התהליכים הנפשיים שדוחפים את אלברטו אל מחוץ לקונצנזוס, גם אם הוא מבחין בכך מאוחר מדי. הרומן כתוב בגוף ראשון. אלברטו בחור נבון, אבל לא מבריק, אדם טוב מיסודו, חברותי, ולא קדוש. קשה לומר שהבנתי עד הסוף את הלהט האידאולוגי, את ההסבר מדוע הדרך האלימה היא הדרך היחידה, ואני חושדת שאולי הבעיה אינה בי. אולי אין שם הסברים מבוססים מספיק, אולי אין שם עומק פילוסופי אמיתי, כפי שהוא עצמו אומר לקראת הסוף, שהוא כמעט "סוג של קריקטורה של רסקולניקוב, נטול רגשות אשמה".  (עמ 177). האם זהו רק להט הנעורים? הרצון הילדותי להטביע חותם? האם באמת "מה שהיה הוא שיהיה" ואף מהפכה לעולם לא מצליחה? האם את השינויים מבצעים בסופו של דבר פוליטיקאים משופשפים או שזהו תהליך משולב שבו יש תפקיד גם לצעירים מהפכנים שמזעזעים את המערכת? מעניין גם לעקוב אחר הדרך שבה תא קטן, שולי  וקיצוני, הופך לארגון טרור מסודר וממודר, שמצליח להתחמק תקופה ארוכה מהמצוד המשטרתי.  כותרת הספר: "נשך וברח" היא הביטוי האיטלקי התואם למושג הצבאי שמתייחס לפעולות Hit-and-run, כלומר פעולת הפתעה מהירה, מכה כואבת ונסיגה מהירה, הטקטיקה שבה בחרו "הבריגדות האדומות".

הספר מעניין ואפילו מותח לעיתים (אני מודה שהרשיתי לעצמי לרפרף על סבך המפלגות וארגוני השמאל של הפוליטיקה האיטלקית הכאוטית), סביר להניח שלא אצביע עבורו, אבל אני שמחה שקראתי אותו.

Mordi e fuggi, Alessandro Bertante, Baldini+Castoldi, 2022

 שום דבר אמיתי – ורוניקה ראימו

הרומן של ורוניקה ראימו הוא ממואר קצר, שמספר על ילדותה, משפחתה וחייה עד כה (ילידת 1978). היא כותבת בכנות רבה על המשפחה המעיקה, הדלות, הקשיים הנפשיים והגופניים, וחיי האהבה שלה. הכנות רבה, רבה מאוד לעיתים, והתיאורים מדויקים ומפורטים, כולל העצירות והאוננות. קראתי כבר כמה וכמה ספרים כאלו בשנים האחרונות, בעברית ובאיטלקית, זאת סוגה פופולרית ולגיטימית. אני לא נהנית ממנה. עזבתי אחרי 43%.

Niente di vero, Veronica Raimo, Einaudi,2022

יומן מגפה

הצינוק החמים שלי בספריית בית התרגומים.

רקע: אני ברומא. הגעתי הנה שלשום, נסיעה ראשונה לחו"ל מזה שנתיים, מסיבות מובנות. אהיה כאן ארבעה שבועות כאורחת ספריית "בית התרגומים", שאירחה אותי לפני שלוש שנים כמעט. אז סיימתי לתרגם כאן את "אמנות השמחה" מאת גוליירדה ספיינצה, עכשיו אני אמורה לסיים לתרגם כאן את "סרנה קרוז" מאת נטליה גינצבורג ואת הביוגרפיה שלה מאת סנדרה פטרנייני.

יש לי מספיק עבודה כרגע כדי להסתגר בצינוק שלי בתוך הספרייה לארבעה שבועות, אבל בכל זאת, רומא, לפחות לאירועי ספרות מותר לי להוציא את האף, לא? רשת הספריות העירוניות המפוארת של רומא מתפקדת גם כמרכזי תרבות מגוונים. הבוקר למשל, בשבת ב-10:30, הוצג באחת הספריות הספר בעל השם המסקרן: "יומן מגפה. איטליה מספרת".

נכנסתי למטרו בפיאצה ברבריני (שממוקמת בין ויה ונטו למזרקת טרווי, לחובבי "לה דולצ'ה ויטה" של פליני) ויצאתי כעבור חצי שעה בקריית אליעזר. בערך. אולי דימונה, רק קצת יותר ירוק וקר. מאז שהתחתנתי עם בחור שנולד ברומא, לפני 25 שנה, יצא לי להסתובב לא מעט בעיר, אבל לשיכונים כאלה, של בנייה טרומית ובטון חשוף ובלוי עוד לא הגעתי. ובכל זאת בין בתי השיכון מסתתרת ספריה מטופחת. גינה גדולה מסביבה, אגף נוער עם פסל דרקון לרכיבה בכניסה, וספריית מבוגרים מסודרת עם פסנתר.

הספר, שלכבודו התכנסנו, הוא אסופת שירים וסיפורים קצרים שנשלחו לתחרות שנערכת מדי שנה בעיר לצ'ה שבפוליה (קוץ שנתקע בעקב של המגף), מטעם עמותה בשם Club per l'UNESCO. "התכנסנו" זאת מילה קצת גדולה, היו בערך עשרה אנשים, ככל שהצלחתי לזהות אני הייתי היחידה בקהל שלא הייתה חלק מהצוות, ועדת השיפוט או משפחתו של אחד הזוכים. הזוכה בקטגוריית המתבגרים, סימונה אניילו, בן 15 מוכשר מרומא, ניגן שופן בפסנתר, ושניים מהשופטים הפליגו בשבחיו ברהיטות שרק איטלקים מסוגלים לה.

אני עלעלתי בספר הדק, ומצאתי שיר קצר שמצא חן בעיני, מאת קלאודיה די פָּלמָה מלֶ'צֶה. ניסיתי לתרגם אותו, בערבון מוגבל, אני לא מחשיבה את עצמי למתרגמת שירה.

אני צריכה גוף שאינו שלי - קלאודיה די פלמה

Ho bisogno di un corpo non mio – CLAUDIA DI PALMA

אני צריכה גוף שאינו שלי
וכביש סלול ושמיים
אפורים מפיח. אני צריכה לקחת את עצמי
למרכז המיון הרגיל – מבט אחד,
פח אשפה אחד – ולזרוק את העודפים.
מועט כל כך היופי שמועיל לי,
שמספק אותי. אני יכולה לקחת ממנו נגיסה
קטנה ולשכוח את השאר.

Diario di una pandemia. L'Italia che si racconta Condividi, Club per l'UNESCO di Giurdignano (Curatore), CRIS Edizioni, 2021

מסע *היברידי* בספרות האיטלקית העכשווית

אני שמחה ונרגשת להכריז על עונה חדשה, חמישית, של המועדון הספר האיטלקי בחיפה. והחידוש השנה: מועדון היברידי! אחרי שהקורונה קטעה את העונה השלישית באיבה, בעונה הרביעית חזרנו בזום, ועכשיו, בתקווה שהגל הרביעי אכן בדעיכה, העונה החמישית אמורה להתרחש באולם היפהפה של המכון האיטלקי בחיפה – אבל בו זמנית גם ברשת לטובת מוכי הגורל שלא זכו לגור בחיפה (בלי להיעלב, כן?).

השנה יש בסדרה שש הרצאות, שלושה רומנים חשובים מהמאה העשרים, שלושה מהמאה העשרים ואחת, שניים מהם בתרגומי. אבל עוד לפני כן – הרצאה מיוחדת במסגרת שבוע השפה האיטלקית, שהשנה במלאת שבע מאות שנה למותו של דנטה – מוקדש כולו ליצירתו. השבוע כולו מרתק, ואני ממליצה מאוד להתעדכן באתר של המכון האיטלקי.

ההרצאה שלי, על תרגומי הקומדיה האלוהית לעברית, תערך ביום רביעי, 20.10.212 בשעה 18:00, וגם היא תהיה היברידית.

ולפני שנעבור לתכנית, תזכורת:

במה מדובר?  מפגש חודשי בן שעה עד שעה וחצי, בכל מפגש דנים ברומן אחד מתורגם מאיטלקית. תמהיל מגוון בכוונה, רומנים עכשוויים וקנונים, חלקם קלים וחלקם קצת יותר תובעניים, וכולם לא ארוכים במיוחד. ההרצאות בעברית, אבל אפשר לקרוא את הספרים בכל שפה שנוח לכם.

מה יש בהרצאה? טיפ-טיפה רקע על הסופר והעלילה וניתוח: לעיתים בדגש היסטורי, לעיתים מוסרי, לעיתים ספרותי, לעיתים חברתי, לעיתים פסיכולוגי, כל רומן ומה שמתאים לו. כמעט תמיד יש גם התייחסות אל האמצעים הספרותיים המשפיעים על חווית הקריאה: הקול הדובר, נקודת המבט, חשיבות המקום והזמן, קישור לרומנים חשובים אחרים מהספרות העולמית.

מה אין בהרצאה? סיפור העלילה, כלומר לרוב יש תקציר בהתחלה, אבל ההנחה היא שהרוב קראו מראש ולכן הדיון יכול להתנהל ללא חשש ספויילרים.

מתי? כל יום שני האחרון בחודש, בשעה 18:00. מתחילים ב- 29.11.21 (יש הפסקה בדצמבר).
איפה? רחוב מאיר רוטנברג 12 חיפה, להרצאות הפיזיות (ורק להן) יש להירשם מראש באימייל   iichaifa@esteri.it . השנה ההרצאות ישודרו ב-YouTube וב-Facebook, לא ב-Zoom. שימו לב: ההרצאות ישודרו – אבל לא יוקלטו. כלומר, ניתן יהיה לצפות ולשלוח הערות ושאלות מרחוק – אבל רק בעת ההרצאה, לא מאוחר יותר.

תשלום? אין, המכון האיטלקי לתרבות מארח אותנו בנדיבות. אני רוצה להודות לצוות המכון האיטלקי לתרבות בחיפה, שמארח ותומך בסדרת ההרצאות הזאת, ובמיוחד לפאולה דאל לאגו פרזנטה, מנהלת התוכניות והרוח החיה, שיזמה והקימה את מועדון הספר האיטלקי בחיפה.

ההרצאות:

  • 29.11.21 הערים הסמויות מֵעַיִן (1972) – איטאלו קאלוווינו
    יצירת מופת פיוטית, של קטעים קצרים הנעים בין דמיון למציאות, בין עבר להווה.
  • 24.1.22 אם לא עכשיו, אימתי? (1982) – פרימו לוי.
    חבורת פרטיזנים יהודים מנסה לשרוד ביערות בשלהי מלחמת העולם השנייה (לרגל יום השואה הבינלאומי)
  • 28.2.22 שבועת אמונים (2019) – דומניקו סטרנונה
    זוג צעירים נכבל זה לזה באמצעות סוד שמטיל את צלו על חייהם עד סופם.
  • 28.3.22 איטליה, ענן (2013, 2010) – מרקו לודולי
    שתי נובלות שקטות ורגישות, מבט על החיים מהשוליים.
  • 25.4.22 האי של ארתורו (1957) – אלזה מורנטה.
    אב ובן החיים בבדידות על אי לחופי איטליה. סיפור על ילדות חופשית וניכור רגשי.
    ההרצאה נדחתה ליוני
  • 30.5.22 הקיץ האחרון בעיר (1973) – ג'אנפרנקו קליגריץ'
    רומאן נוגע ללב ומטלטל על אהבה נואשת, חסרת סיכוי והרסנית של צעירים תלושים. ספר פולחן שנשכח, ויצא בשנים האחרונות במהדורה חדשה, וגם בתרגומים לשפות נוספות
  • 27.6.22 האי של ארתורו (1957) – אלזה מורנטה.
    אב ובן החיים בבדידות על אי לחופי איטליה. סיפור על ילדות חופשית וניכור רגשי.

חיפאים חדי-עין ישימו לב אולי שעל שניים מהספרים דיברתי כבר בעונה הראשונה, כשהיה רק קומץ משתתפים במועדון. אלו רומאנים נהדרים, ולכן החלטנו לשוב אליהם, בהרצאות מעודכנות.

להתראות!

התרגום הראשון שלי – מרוסית

בשנה שעברה הבטחתי שאספר פעם על התרגום הראשון שלי, שלא היה מאיטלקית אלא דווקא מרוסית. מכיוון שמצאתי את עצמי מספרת את הסיפור יותר מדי פעמים לאחרונה, החלטתי להעלות לכאן את הסיפור המלא. עם שוחרי הספרות האיטלקית סליחה, מדובר במעידה חד פעמית.

יבגני אונייגין, מאת פושקין, בתרגום שלונסקי

כשהתחלתי את התואר השני בספרות לא ידעתי עדיין מה יהיה הכיוון שלי, ועבדתי עדיין כראש צוות באינטל. לקחתי קורס על בולגקוב, אצל פרופ' לריסה פיאלקובה. באותה עת חלק גדול מהחברים בעבודה היו דוברי רוסית. בארוחת צהריים העליתי נושא לדיון: מה אני צריכה עוד לקרוא כרקע לקורס? עד אז קראתי כבר לא מעט ספרות רוסית: טולסטוי, דוסטוייבסקי, גוגל, צ'כוב, אפילו חארמס, ואהבתי. מה חסר? החברים דנו בנושא בכובד ראש והמסקנה היתה: יבגני אונייגין של פושקין. כפי שאחד מהם אמר: זה כל כך יפה שאפילו בית הספר לא הצליח להרוס לי אותו.

השגתי עותק בתרגום שלונסקי, קראתי, וחזרתי לדווח: באמת יפה. החברים אמרו שזה לא מספיק, הם רוצים לשמוע אותו בעברית. נערכנו למבצע, קבענו יום, אכלנו בזריזות ויצאנו מחוץ לבניין, בכל זאת, מדובר בחבורת מהנדסים, מביך שיראו אותנו קוראים שירה. החברים בחרו קטעים נבחרים: "המכתב של טטינה", "החורף", אני קראתי בקול את שלונסקי והם דקלמו מהזיכרון את המקור. אחד מהם אמר בעצב: את קוראת יפה מאוד, אבל בכנות, אני לא מבין כלום. ניסיתי לנחם אותו: תראה, זאת שירה, שפה גבוהה, גם אני לא מבינה כל מילה, הנה לדוגמה (חיפשתי מהר בקטע האחרון שקראתי), גם אני לא יודעת מה זה יָנְבָָר! משום מה כולם פרצו בצחוק.

התחיל הסמינר, הייתי צריכה לבחור נושא להרצאה לכיתה, חיפשתי יצירה פחות מוכרת של בולגקוב ומצאתי נובלה מוקדמת, מוצלחת מאוד לטעמי, בתרגום לאנגלית. רציתי שהסטודנטים יקראו אותה לפני ההרצאה שלי, אבל בשלב הזה ידעתי כבר שאין הרבה סיכוי שסטודנטים בחוג לספרות עברית והשוואתית יקראו נובלה באנגלית. ואז צץ לי רעיון מבריק: אני אתרגם אותה לעברית, מה הבעיה? אני יודעת אנגלית (15 שנה באינטל, שנה וחצי ברילוקשיין, ברור שאני יודעת אנגלית), אני יודעת עברית, מה עוד צריך?

ברור שזאת היתה יהירות שנבעה מבורות מוחלטת בתחום, טיפשות של מתחילים. והתחלתי להבין את זה ברגע שהתיישבתי לתרגם, בערב, אחרי העבודה, לתוך הלילה. זה היה קשה, זה היה מרתק, זה היה כיף. התחלתי להבין שתרגום מתווך (עוד לא הכרתי את המושג) עלול לסלף את כוונת המחבר, לכן תפסתי שני חברים קרובים (יוליה פייגין וולאדי ציפיניוק), ובמהלך נסיעה ארוכה קראתי להם את התרגום שלי, הם ישבו עם הדפסה של המקור ברוסית, והעירו ותיקנו. הדפסתי וחילקתי לסטודנטים בסמינר את התרגום שלי שבוע מראש, ואז הרציתי על הנובלה. טענתי* שאפשר למצוא קשר בין דמות הגיבור של בולגקוב לדמויות של גוגול (נפשות מתות, החוטם, האדרת), דוסטוייבסקי (הכפיל), קפקא (המשפט, הגלגול), חארמס (אב ובת, הנגר קושאקוב) וטיניאנוב (סגן קיז'ה). קבלתי ציון מעולה בקורס והמשכתי הלאה. אבל בזכות האתגר וההנאה מאותו תרגום חובבני המשכתי לחפש קורסים בתחום, להתמקצע, והסוף ידוע.

שכחתי מאותו תרגום ראשון של בולגקוב להרבה שנים, מדי פעם תהיתי אם יום אחד יצוץ תרגום של הנובלה לעברית, אבל בינתיים זה לא קרה. לפני כמה חודשים דיברתי עם אוריאל קון מתשע נשמות, ועלה בדעתי שנובלה כזאת עשויה למצוא חן בעיניו, וחבל שהיא תמשיך להעלות עובש במעמקי הענן שלי. שלחתי לו תרגום לאנגלית – והוא אכן אהב אותה. אבל עכשיו כבר לא הייתי מתרגמת מתחילה, ותרגום מתווך הוא מעשה שלא יעשה. אז מה עושים?

קודם כל התיישבתי לשפץ את התרגום הישן שלי, מול שני תרגומים שונים לאנגלית. בזמנו הייתי מאוד גאה בו, כיום סמרו שערותי – לא נשאר משפט אחד שלא עבר טיפול, למדתי משהו בחמש עשרה השנים שעברו מאז**. ואז גייסתי שוב את יוליה פייגין, מהנדסת, מרצה למתמטיקה בטכניון, שבכל שנות היכרותנו לא תפסתי אותה פעם אחת בלי ספר (דיגיטלי) ביד. ישבתי אצלה בבית וקראתי לה את כל הנובלה המשופצת בעברית – כשהיא מעירה לי על הדיוק, המשלב והרקע ההיסטורי והתרבותי. זה לקח ארבע שעות ובסוף איבדתי את הקול. ואז עבר התרגום לעריכת תרגום בידיה האמונות של אולגה סונקין – שבעצמה תרגמה כבר יצירות של בולגקוב לעברית. החלק העצוב ביותר בכל הסיפור הוא שכנראה לא תהיה לי שוב הזדמנות לעבוד איתה: עורכת יסודית נהדרת.

"מחול שדים" מאת מיכאיל בולגקוב נמצא כרגע בהגהה, אבל הוא יצא מהמחתרת, יש לו כבר כריכה נהדרת עם איור של אריאל טופלר, ואני מצאתי את עצמי מנסה לענות שוב ושוב: מה פתאום תרגמתי נובלה רוסית?

בשורה התחתונה: התרגום הראשוני היה נאיבי, אבל הנובלה עצמה מעולה, השקענו הרבה מאוד מחשבה ועבודה כדי שהתרגום הסופי לעברית יעמוד בסטנדרטים הראויים לתרגום ספרות. לא אעשה זאת שוב, אבל אני מאמינה שהפעם הצלחנו.

* אחרי שהספר יצא, ויקראו אותו, אולי אעלה לכאן תקציר של העבודה.

** בתוכנית גם רשימת לקחים מהשוואה בין התרגום הראשון, הבוסרי, לתרגום העכשווי.

פסטיבל הסרטים חוזר לאולמות!

אחרי שבשנה שעברה התקיים הפסטיבל רק באופן מקוון, השנה הוא חוזר במתכונת מורחבת: פיזי באולמות בחיפה ומקוון (רק חלק מהסרטים), אבל בכל זאת: עדיין בלי אורחים מחו"ל.

כרגיל, אני מחויבת לסרטים האיטלקים. השנה יש חמישה סרטים עלילתיים חדשים, סרט נוסטלגי אחד, ועוד סרט תיעודי. לדעתי הבלתי אובייקטיבית בעליל אסור להחמיץ את "שלוש קומות" – עיבוד של הרומן של אשכול נבו, נני מורטי ביים ומשחק, ופרט אליו משתתפות גם אלבה רורוואכר ומרגריטה ביי, שתיים מהשחקניות הנפלאות של הקולנוע האיטלקי בימינו.

  1. קיארה – משפחה ומאפיה (121 דקות)
  2. אהבה (1948) – שני סרטים של רוברטו רוסליני עם אנה מניאני, לאחד מהם מוצגת גם גרסה עדכנית של אלדומובר (80 דקות)
  3. גוף קטן – התגלות דתית בכפר נידח בתחילת המאה העשרים (89 דקות)
  4. גן עדן לטווסים – סרט משפחתי, בהשתתפות אלבה רורוואכר (89 דקות)
  5. הכלוב בפנים –  סוהרים ואסירים בכלא וותיק בסרדניה שעומד בפני סגירה (117 דקות)
  6. ציידי הכמהין – תיעודי, חיפוש הפטריות ביערות פייאמונטה (84 דקות), דיון עם מגדלי כמהין מהגליל והגולן, לאחר הדיון ארוחת טעימות בגן הפסטיבל.
  7. שלוש קומות  – עיבוד הרומן של אשכול נבו. סרט חובה, אמרתי כבר? (119 דקות)

כרגיל, לנוחיות הקהל, טבלת הקרנה*.

20.9 ב
ערב חג
21.9 ג
חג
22.9 ד23.9 ה24.9 ו26.9  א27.9 ב
ערב חג
28.9 ג
חג
       הכלוב שבפנים
10:00
גוף קטן
10:00
 אהבה
13:00
     אהבה
13:15
ציידי הכמהין
12:00
קיארה
17:30
גן עדן לטווסים
16:45
 גוף קטן
19:15
הכלוב שבפנים
17:00
גן עדן לטווסים
17:30
  
  שלוש קומות 21:00 קיארה
20:45
 שלוש קומות
20:45
 
* אני מחפשת דרך להחזיר את הרשת לטבלה, טבלה שקופה זה לא רעיון מבריק.