הערב כבר מחר – ליה לוי

משלוש סיבות בחרתי להתחיל ברומן הזה את מרתון הקריאה לקראת הסטרגה: קראתי את ספר הביכורים של הסופרת ואהבתי אותו, הוא עוסק בשואה, והוא יחסית קצר.

בספרי שואה, מעצם טיבם אין הרבה הפתעות, טוב זה לא הולך להיות, לכן אני יכולה לספר את תמצית העלילה בלי לחשוש כריכה Questa sera è già domaniלספויילרים אמיתיים. אלסנדרו הוא ילד יהודי מבריק שגדל במשפחה יהודית מבוססת בג'נובה. המשפחה חילונית, האם מבקרת בבית הכנסת בחגים, לעיתים נדירות גם בשבתות. הם שומרים על קשר רופף עם הקהילה היהודית, בחוג החברתי שלהם בעיקר יהודים, אבל לא רק, אלסנדרו לא לומד בבית הספר היהודי. המשפחה קטנה, הנישואים לא מושלמים, האם מצפה ממנו להיות גאון, קצת ממורמרת על כולם, על אחותה, על אביה ועל בעלה. האב יהלומן יליד בלגיה בעל נתינות בריטית, טיפוס קר ושקול. חוקי הגזע שהוטלו על איטליה ב-1938 מטלטלים את חייהם, ובמקביל מגיע לעיר הנמל שטף של יהודים אוסטרים שברחו אחרי ההשתלטות הנאצית (אָנְשְלוּס). רגע לפני הכרזת המלחמה בין בריטניה לאיטליה מקבל האב הצעה מהשגרירות להגר לבריטניה יחד עם משפחתו – האם מסרבת בתוקף, היא איטלקיה, אביה ואחותה כאן, העסק שלהם כאן, מה פתאום לעזוב הכול ולהפוך לפליטים? זמן קצר לאחר מכן נסגרים הגבולות וכנתין של מדינת אויב נאסר על האב לשהות בג'נובה. המשפחה מוגלת לכפר נידח ואלסדרו נשאר לגור בשנת הלימודים אצל הדודה האוהבת. למען האמת, המצב לא כל כך נורא, הם מסתגלים. אלסנדרו מתבגר לאיטו, מתאהב, מאמץ השקפת עולם קומוניסטית. עד שבשנת 1943 נופל משטר מוסוליני וגרמניה כובשת את איטליה. עכשיו כבר אין ספק, הם  חייבים לרדת למחתרת ולנסות לחצות את הגבול לשוויץ, בכל מחיר.

שני חלקים ברומן ריגשו אותי במיוחד. בשליש הראשון מסופר על החלת חוקי הגזע באיטליה של מוסוליני, היהודים מנסים להסתגל, למצוא פתרונות ולספר לעצמם שזה לא באמת נורא, אפשר להסתדר: אפשר להכניס שותף לא-יהודי לעסק ולשמור עליו, לא מוכרחים ללכת לשפת הים, אז מה אם הילד לא יכול ללכת לתיכון הקלסי, בית הספר היהודי לא פחות טוב. גם כאשר מגיע גל הפליטים מווינה, עם הסיפורים על אוסטריה אחרי האָנְשְלוּס, על הנאצים המקומיים שצצו בין לילה, על החרמת הרכוש: היהודים האיטלקים עוצמים בכוח את עיניהם ומסרבים לראות את העתיד. זאת תכונה אנושית מוכרת, הצפרדע שקופצת ממים רותחים בעוד רעותה מתבשלת לאיטה למוות. התיאור בספר ריאליסטי ומשכנע, בזו אחר זו מוחמצות כל האפשרויות – בתור נתין בריטי יכול היה האב לחלץ את המשפחה בתנאים טובים בשלב מוקדם, אפשר היה גם לברוח לפני הכיבוש הגרמני, אבל הם בורחים רק כשהסכנה מגיעה הביתה ממש – ובתנאים הגרועים ביותר.

"סליחה," אלסנדרו לא יכול להתאפק יותר. "אם אתה יודע הכול, תסביר לי לפחות דבר אחד. אם אנחנו לא יהודים נרדפים, למה שנסתכן ככה, למה שנשלם כל כך הרבה למישהו שיבריח אותנו את הגבול המסוכן, שבו הפתיעו אותנו ושדדו מאיתנו את מעט הכסף שנותר לנו?"
"מה אתה חושב?" הקצין יוצא מהאדישות, כועס כמעט." אתה באמת חושב כל ההמונים שמגיעים אלינו נמצאים בסכנה? אירופה כולה רוצה למצוא כאן מחסה. לונדון במלחמה, הפצצות, רעב… הכול. חיילים עזובים וכן, בוודאי, גם יהודים וכן הלאה, אבל גם אלפי עריקים מכל סוג, עם חשבונות אישיים ופוליטיים פתוחים." (עמ' 211)

הם כבר איבדו הכול, חסכונות של חיים שלמים, אין להם לאן לחזור ואם יחזרו סביר להניח שיהרגו מייד, אבל מבחינת הקצין השוויצרי בגבול הם רק עוד שלושה ראשים כמו כולם, והוא צריך לשים את האצבע בחור ולסתום את נהר המסתננים שמתחזים לפליטים.

אני שמחה שהרומן הזה נכתב כיום באיטליה, ואני שמחה שהוא זכה להכרה. הוא מתאר את התפתחות מלחמת העולם צעד אחר צעד ואת המצב הבלתי אפשרי אליו נקלעו אזרחים יהודים מהשורה באוסטריה ובאיטליה. אבל יש להודות: זאת ספרות מגויסת. הרומן נכתב כדי להעביר מידע ומסר, והערך הספרותי  שלו מוטל בספק. רוב הדמויות שטוחות, ובעצם אינן מתפתחות כמעט לאורך השנים. כן, אלסנדרו מתבגר, אבל מי לא מתבגר בין גיל עשר לשבע עשרה? למרות התנאים יוצאי הדופן לא מצאתי משהו לא שגרתי בהתבגרות שלו. אני לא חושבת שיהיה ברומן חידוש רב למי שגדל בארץ ומכיר את ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, אם כי ייתכן שהוא יכול להתאים בתור ספרות נוער.

אופס. יש פיל בחדר, אולי הוא לא יפריע לקוראים האיטלקים, אבל לי כישראלית הוא צורם. אין ציונות, אין פלשתינה ואין ארץ ישראל. הפליטים הווינאיים נפוצים בכל העולם:  מארצות הברית ועד סינגפור, משפחת רימון בעלת הדרכון הבריטי מחמיצה הזדמנות לברוח לאנגליה, המשפחה המורחבת מתאספת בליבורנו כדי לדון במצב ולחפש פתרונות יצירתיים: אבל אין שם אף ציוני אחד לרפואה, פלשתינה לא עולה על דל שפתיהם. וינה וצפון איטליה של אותן שנים נמצאות ברקע המשפחתי שלי, נכון שלא כולם הגיעו לכאן, אבל האם הגיוני לחשוב שהנושא לא יעלה אפילו? אין לי ספק שיש כאן צנזורה מכוונת של הסופרת (שהבחנתי בה כבר בספר הביכורים שלה), זאת כמובן זכותה אבל מבחינתי היא פוגמת בערך הרומן.

ליה לוי ,ילידת ,1931 חוותה את מלחמת העולם על בשרה כילדה יהודייה, וניצלה בזכות מנזר שנתן לה מחסה. בבגרותה נעשתה עיתונאית ובשנת 1967 יסדה את ירחון הקהילה היהודית באיטליה "Shalom". הרומן הראשון שלה למבוגרים יצא ב-1994, והיא פרסמה מאז יותר מעשרה רומנים למבוגרים וכארבעים ספרי ילדים. בראשית ימיו של הבלוג הזה כתבתי על ספר הביכורים שלה: "ילדה וזהו".

Lia Levi, Questa sera è già domani, Edizioni E/O

הביקורת הזו נכתבה במסגרת פרס הסטרגה 2018, עוד בנושא:
פרס המכשפה 2018
אמא של אווה
אני נשארת כאן
כמו גבר צעיר
דם נכון

מודעות פרסומת

פרס המכשפה 2018

הסְטְרֶגָה (מכשפה באיטלקית) הוא הפרס הספרותי החשוב ביותר באיטליה. הוא נוסד בשנת 1947 על ידי  יצרן ליקרים. הוא מוענק פעם בשנה לספר שיצא בשנה החולפת. במשך השנים נוספוסמל הסטרגה לפרס קטגוריות משנה וחבר השופטים השתנה, אבל הוא נשאר תו איכות חשוב. בין הספרים שזכו ותורגמו לעברית: האי של ארתורו/אלזה מורנטה, הברדלס/ג'וזפה תומאזי די למפדוזה, לקסיקון משפחתי/נטליה גינזבורג, מפתח כוכב/פרימו לוי, ויה ג'מיטו/דומניקו סטרנונה, אל תזוזי/מרגרט מצנטיני, ויטה/מילניה מצוקו, כאוס רגוע/סנדרו ורונזי, בדידותם של המספרים הראשוניים/פאולו ג'ורדנו.

בשנה שעברה  זכיתי  לתרגם את שמונה הרים מאת פאולו קונייטי. סיימתי לתרגם אותו עוד לפני שפורסמה הרשימה הארוכה של המועמדים לסטרגה, ומאותו רגע הרגשתי כמו אוהד כדורגל שהנבחרת שלו נכנסה למונדיאל, אם כי השתדלתי לא להטריד יותר מדי את הסביבה בשלושת החודשים שבין ההכרזה על המועמדים ועד ספירת הקולות הסופית והדרמטית ברומא (יש שידורים ישירים!). היה שווה: שמונה הרים "שלי" זכה! הספר יצא לאור לפני חודשיים במסגרת הסדרה לספרות יפה של מודן, ואין לי מושג למה לא קיבל התייחסות בעיתונים, לי אין ספק שזה הספר הטוב יותר שזכיתי לתרגם.

אבל אחזור לנושא, אולי בזכות שמונה הרים ואולי לא, הוזמנתי השנה להשתתף בוועדת השיפוט של הסטרגה 2018. כשקבלתי את מכתב המינוי הרשמי מטעם המכון האיטלקי לתרבות בת"א לא האמנתי, שלחתי אותו לקולגה בבקשה דחופה שתקרא ותגיד לי מה כתוב, אולי לא הבנתי טוב. היא אישרה. קצת פרופורציות: יש 660 חברים בוועדת השיפוט, 200 מתוכם מטעם עשרה מכוני תרבות ברחבי העולם, המיועדים ל: "מומחים, מתרגמים ואינטלקטואלים זרים ואיטלקים." כלומר הקול שלי שווה 0.15%. ועדיין אני מתכוונת להתייחס באחריות למשימה ולהשתדל לקרוא עד ההצבעה הראשונה ב- 13.6.18 כמה שיותר ספרים מהרשימה הארוכה (12), ואת כל חמשת הספרים של הרשימה הקצרה עד ההצבעה הסופית ה-18.7.18.

מכיוון שקצב הקריאה שלי באיטלקית לא מתקרב לקצב בעברית המשימה לא פשוטה, ואנסה להשתמש בבלוג הזה כתמריץ: אני מתכוונת לפרסם סקירה קצרה על כל אחד מהספרים שאקרא. למיטב ידיעתי אף אחד מהם לא תורגם עדיין לעברית.

והרי הרשימה הארוכה (התיאור השטחי הוא מה שהבנתי מהתקציר, בערבון מוגבל ביותר):

  1.   אני נשארת כאן/מרקו בלצנו, 192 עמ'. ילדה נעלמת בדולומיטים בתקופה הפאשיסטית, סיפורה של המשפחה ושל האם.ההיסטוריה המרתקת של מחוז אלטו-אדיג'ה ושל קהילה ותרבות שנכחדו, דרך חייה ועיניה של אישה כפרית.
  2.  כמו גבר צעיר/קרלו קרבּה, 176 עמ'. הרהורים של בחור רומאי שחברתו הטובה ביותר נדרסת, והוא סוקר את חייו עד כאן. מחשבות של תלמיד תיכון שחברתו שוקעת בתרדמת בעקבות תאונת אופנוע.
  3. המשחק/קרלו ד'אמיציס, 526 עמ'. סקס אהבה ושיחות ארוטיות בין שלושה חברים, שני גברים ואישה.
  4. אמא של אווה/סילביה פררי, 195 עמ'. מונולוג של אם היושבת מחוץ לחדר ניתוח בעת שבתה בת ה-18 עוברת ניתוח לשינוי מין.
  5. הבחורה עם הלייקה/הלנה ינצק, 320 עמ'. אהובתו של הצלם רוברט קאפה המלחמת העולם השנייה.
  6. הערב כבר מחר/ליה לוי, 217 עמ'. מלחמת העולם השנייה דרך עיניו של ילד יהודי בג'נובה.
  7. המרפסת שלך משקיפה על הבית שלי/אלוויס מלאי, 164 עמ'. בין אלבניה ואיטליה מפרידה לשון ים, ועולם מלא.
  8. דם נכון/פרנצ'סקה מלנדרי,527 עמ'. בחור שחור פונה לאישה רומאית מבוגרת וטוען שהיא דודה שלו, מתקופת הכיבוש האיטלקי באתיופיה. רומן היסטורי ואקטואלי רחב יריעה.
  9. הבן המועדף/אנג'לה ננטי, 232 עמ'. סיפור אהבה הומואי בין נערים בכפר בדרום איטליה.
  10. הפיראטית/סנדרה פטרינייני, 459 עמ'. ביוגרפיה של נטליה גינזבורג.
  11. שנות הזוהר/אנדריאה פומלה, 149 עמ'. רומן חניכה על רקע המוזיקה של להקת Pearl Jam.
  12. חדרי הפרידה/יארי סלבטלה, 192 עמ'. גבר מתאבל על אשתו האהובה והצעירה שמתה ממחלה.

עד כה קראתי ספר אחד, ואני מקווה לפרסם בקרוב את הסקירה עליו. הערת הסתייגות מקדימה: אני נוטה לפרסם בבלוג תרגומים וסקירות רק על ספרים שמצאו חן בעיני, אני לא מוצאת טעם להשקיע מאמץ בכתיבה על ספרים לא ראויים (אני עושה את זה בכובעי כלקטורית, אבל הביקורת נשארת ביני לבין הוצאת הספרים שביקשה את חוות הדעת). במקרה הזה לא אני בחרתי את הספרים, יש בסיס לתקווה שהם טובים, אבל שום דבר לא מובטח.

פאולו קונייטי בטקס הענקת הפרס  2017

פאולו קונייטי בטקס הענקת הפרס 2017

לבד וביחד ברומנים איטלקיים בני זמננו – מועדון קריאה

הבלוג הזה הוזנח באופן נפשע, אני יודעת. מסיבות די טובות (עומס עבודה בעיקר), ולא שאין לי תוכניות שאפתניות להחייאה במתכונת מחודשת, אבל בינתיים מצאתי אפיק חדש לבטא בו את אהבת הספרות האיטלקית:

 מועדון קוראים לספרות איטלקית במסגרת המכון האיטלקי לתרבות בחיפה.

מדובר במפגש חודשי במכון האיטלקי (במבנה עתיק במושבה הגרמנית), כל מפגש יקודש לרומן איטלקי אחד, בתרגום לעברית. מדובר בסדרה בת שישה מפגשים בני שעה וחצי: הרצאה ודיון (למקדימים יהיה אפילו כיבוד קל לפני ההרצאה). בתקווה לדיון מעיר עיניים המשתתפים יתבקשו לקרוא את הרומן מראש (יש חודש בין הרצאה אחת לשנייה, והרומנים לא מהזן העבה). ולמען הסר ספק: ההרצאות בעברית, ידע מוקדם באיטלקית אינו נדרש.

אז מה בתוכנית?

06.11.17: האי של ארתורו, אלזה מורנטה. אב ובן החיים בבדידות על אי לחופי איטליה. סיפור על ילדות חופשית וניכור רגשי.

04.12.17: אקבדורה, מיקלה מורג'ה. מערכת יחסים מיוחדת בין ילדה מאומצת לאם קשוחה ואוהבת. העלילה מתרחשת בכפר בסרדיניה, ומעלה לפני השטח שאלות של מוסר ומסורת.

08.01.17: אם לא עכשיו, אימתי? פרימו לוי. חבורת פרטיזנים יהודים מנסה לשרוד ביערות בשלהי מלחמת העולם השנייה (לרגל יום השואה הבינלאומי).

05.02.18: אל תזוזי, מרגרט מצנטיני. רופא נקלע לפרשיה מחוץ לנישואים שמערערת את חייו ומעמידה אותו בדילמות מוסריות בלתי אפשריות.

05.03.18: כאוס רגוע, סאנדרו ורונזי. מות אשתו דוחף מנהל מצליח להתבודדות וחשבון נפש על ספסל מול בית הספר של בתו הצעירה.

09.04.18: בדידותם של המספרים הראשוניים, פאולו ג'ורדנו. ילד וילדה, נער ונערה, גבר ואישה, מתבגרים זה לצד זה. לכל אחד מהם פצע שמסרב להגליד וצימאון בלתי מסופק לקשר אנושי.

אני מתכוונת לדבר על כל רומן בפני עצמו, אבל גם לנסות לחלץ מהם תמונה רחבה יותר. בכל אחד מהרומנים שנבחרו מוצאים את עצמם הגיבור או הגיבורה לבד בתוך עולם מוכר וזר. אפילו המשפחה, מרכז החיים באיטליה, כבר אינה מה שהייתה, ושלל המשפחות המשתקפות ברומנים מציגות תמונה של חברה שערכים מסורתיים וטכנולוגיה מודרנית מתערבבים בה ומשנים את פניה במהירות.

קצת לוגיסטיקה: מדובר בסדרה, צריך להירשם ולשלם דמי רצינות (180 ₪ לכל הסדרה). ההרצאות תמיד ביום שני 18:30-20:00 (למקדימים כיבוד קל ופטפוטים באיטלקית ב- 18:15) רחוב מאיר רוטברג 12, חיפה. להרשמה 04-8536091.

עוד שבועיים מתחילים!

המכון האיטלקי לתרבות בחיפה

חיפשתי תצלום שידגים את יופיו של המבנה, אבל הוא טובל בכל כך הרבה ירק שבלתי אפשרי לתפוס אותו בצילום. בייאושי התחלתי לסרוק את האלבומים של המכון, ונתקלתי בתמונה של האולם היפהפה באירוע אחר, שבו תפסו אותי מחייכת מאוזן לאוזן בקהל…מספיק טוב.

רומן לגברת מאת פיירסנדרו פלוויצ'יני

Romanzo per signora di Piersandro Pallavicini

חגיגה! כמעט שנתיים לאחר שסיימתי את התרגום יצא השבוע "רומן לגברת" בהוצאת כתר. לפני שאכתוב עליו כמה מילים משלי אתן %d7%a1%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%aa-%d7%94%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94-%d7%91%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aaלספר לדבר בעד עצמו.

אבל תחילה תודה מיוחדת לדניס הרן–בן-דור, עורכת התרגום שברגישות רבה שיפרה את התרגום והעבודה אתה הייתה הנאה צרופה. וכן ליועץ הסתרים שלי לענייני קנאביס שמסיבות מובנות לא אחשוף אותו כאן, אבל בהיותי סחית שמעולם לא החזיקה אפילו סיגריה ביד, תרומתו מוערכת ביותר.

וטיפונת רקע לקטע המובא כאן: הוא מתרחש בפרק השני. הדובר הוא איטלקי קשיש חולה בטרשת נפוצה המעשן חשיש מטעמים רפואיים (אין קנאביס רפואי חוקי באיטליה) בשירותים של מסעדת יוקרה בניס.


"לא קל לחיות כשאתה יודע שעליך למות," אני אומר בצרפתית. אני יושב על האסלה בשירותים של מסעדת לה קוֹֹקי ושואף את העשן, אני מחזיק אותו בריאות, ואז נושף אותו החוצה וחוזר על המשפט הזה. הקול שלי נעשה נמוך כשאני מעשן. יש לי ספקות לגבי הדקדוק, הצרפתית שלי מימי התיכון. בכל אופן, הקול שלי נמוך והנימה משועממת. הסגנון של ווֹלבק. אב הטיפוס של הסופר הצרפתי הציני והספקן. בין שאיפה לשאיפה הוא לועס את הפילטר של הסיגריה, ואז באותו קול חלול הוא עונה תשובות בנות הברה אחת לשאלות אינסופיות על משמעות החיים. אני לא מת על מה שהוא כותב, יש חלקים שאפשר לצלוח ויש חלקים משעממים כמו מחרוזת תפילות. אבל נימת הדיבור שלו מדהימה.

"לא קל לחיות כשאתה יודע שעליך למות," אני חוזר, כאילו הייתי אני המחבר של החלקיקים האלמנטריים. אני צוחק ללא סיבה, מגלגל בין הלשון והחך את צליל הקלישאה. גם אני יודע שעלי למות, כמו כולם. אז מה? לא ידעתי את זה כבר לפני ארבעים שנה? איזו משמעות יש לידיעה שסביר להניח שמספר השנים עד מותי קטן יותר ממספר השנים שכבר חייתי?

בכל מקרה, למי אכפת? נכון לעכשיו אני עליז, דעתי קלה. אובייקטיבית, התכווצויות השרירים בידיים וברגליים נעלמות בהדרגה כשאני מעשן חשיש. אובייקטיבית, המוות הוא עניין הרבה יותר רחוק לאחר העישון. בינתיים אני יכול ליהנות מהארוחה, מניס, מהערב. אבל אני לא איזה פורק עול, בסדר? אני רוצה להבהיר את זה. התחלתי לעשן אחרי גיל 70. לפני כן לא עישנתי בכלל, אפילו לא סיגריות, וכעת את הדברים האלה שממולאים בחשיש. צינגלה. נו, צינגלה או לא, אני לא פורק עול. וגם לא הולל. אני סתם איש זקן וחולה.

…….

אני שמח ורגוע בבית השימוש של לה קוקי. לפחות עד עכשיו הייתי רגוע. מפני שמישהו נכנס לשירותים. מישהו שוטף את הידיים. סוגר את הברז. ואחר כך מרחרח את האוויר כמו כלב ציד בעקבות פסיון.

"מֶרְד!"

הכלב מסתער על דלת התא שלי ומגרד אותה בחמת זעם.

"בלי חשיש במסעדה שלי! בנאדם: אתה מ-בין? בלי ח-שיש!" הוא צועק בצרפתית.

בלי חשיש, חברים. איך לא. אני ממשיך ליהנות ללא חשש. נשארו לי עוד כמה שאיפות, בהוראת הרופא, למה שאמרֶה את פיו? לפי הקול זה הטיפוס ששירת אותנו במסעדה. המנהל? הבעלים? אלסנדרו, הבן שלי, המליץ לנו על לה קוקי. הוא המליץ גם על מלון אטלנטיק, ארבעה כוכבים, 89 אירו לחדר, מיקום מרכזי וחנייה קרובה. אלכס אומר שהוא מוצא את המלונות ואת המסעדות באינטרנט. מי יודע אם שם הוא גם מוצא את התרופה האלטרנטיבית שלי.

יהיה מה שיהיה, לה קוקי בסדר גמור, האוכל בניס זאת חתיכת משימה. תשעים וחמש מבין מאה מסעדות הן מלכודות תיירים, עגומות ויקרות מחץ, ומגישים בהן מנות מזעזעות של דגים קפואים וירקות מקופסאות שימורים. "מטבח פיוז'ן" כתוב בחוות הדעת של הגולשים על לה קוקי, על פי הבן שלי. מה זה משנה מי הגולשים ומה חוות הדעת שלהם? בכל אופן, הכול טוב. לא קר במסעדה, הכיסאות נוחים, יש מרווחים נוחים בין השולחנות, המוזיקה לא רועשת. אבל הבנאדם שמוק.

"תירגע…" אני אומר בצרפתית, כפי שוולבק היה אומר. אני נותן לו להתייבש מחוץ לדלת. הוא דופק, מרחרח, ופולט ביטויים צרפתיים אותנטיים כמו "מֶרְד" ו"פּוּטָה". אני לא שם זין. כשאני מסיים אני קם, זורק את הבדל לאסלה, ונותן ניעור ביטחון אחרון לאותו סמרטוט עור רך שיש לי במקום בולבול. אני מוריד את המים ורוכס את המכנסיים. אני יוצא בנחת.

לא, אני לא אחד מהצעירים האלה עם החברָה שגודשים את המסעדה, הפרצוף של הטיפוס לא יסולא בפז. הוא לא יודע אם לצחוק או להתנצל. הוא לא יודע אם להגיד שזאת טעות שלו או, "נו, טוב, זה לא רציני". בגיל 73 אם אתה מסופר היטב, מגולח למשעי, לובש סוודר כחול מכופתר ומכנסי צמר גמלים, אפילו אם הידיים רועדות לך, אתה יכול לעשות כל מה שבא לך. אף אחד לא יגיד לעולם מילה לאדון קשיש כמוני. אני פושט את זרועותי ומדבר איטלקית. אני מורה מאוכזב מול תלמיד ששוב נשאר כיתה.

"מה העניין? אי אפשר להשתמש בשירותים בנחת?"

הוא לא יודע לאן להסתכל.

"אפילו בשירותים לא עוזבים אותך בנחת, לאף אחד לא אכפת בן כמה אתה," אני מדקלם, ומניד את ראשי במרירות.

"איפה 'והדרת פני זקן',"  אני ממשיך לדקלם, ומגרד בחדווה קלישאות מתחתית החבית בעודי שוטף ידיים.

"סליחה מסייה. אני מתנצל."

הוא לא סתם מתחרט, הוא שבור. אולי הוא מבין קצת איטלקית או שהספיקה לו הנימה שלי. אני מניח יד על כתפו. מישיר מבט לעיניו. אני צוחק בלי סיבה. תופעות הלוואי של הקנאביס. אני רוכן על אוזנו כאילו כדי לגלות לו סוד.

"ילדי היקר… ויוָוה לָה פראנס! תחי צרפת! ויווה לה ליבֶּרטֶה! תחי החירות!", אני לוחש, כפי שהיה לוחש וולבק.

 

הפעם האחרונה שהייתי בן שש עשרה – מרינו בוצי

Peasants Quarrelling in an Interior

Peasants Quarrelling in an Interior, Adriaen Brouwer, 1630

כמה אופטימי כבר יכול להיות רומאן שנפתח בלוויה? לא יותר מדי. נער בן שש עשרה נעלם יום אחד. הולך לבית הספר ולא חוזר. נער רגיל, לא חכם וגם לא טיפש במיוחד. ממשפחה איטלקית טיפוסית: אבא, אמא, ילד. יש רק בעיה אחת, משקלו של ג'ובאני יותר ממאה ועשרים קילו, בגיל שש עשרה. המשקל העודף לא הופיע יום אחד בגיל ההתבגרות, הוא ליווה אותו מאז ילדותו המוקדמת והעיק עליו, על הוריו, על היחסים ביניהם, וחצץ בינו לבין העולם כולו כמעט. כל אחד ניסה לטאטא את הבעיה בדרך אחרת: שיחות עם פסיכולוג, דיאטה, נזיפות, התעלמות. ובכל זאת שני דברים לא נעלמו: השומן וההצקות של החברים לספסל הלימודים. ואז יום אחד נעלם ג'ובאני וכבר אי אפשר היה להמשיך להכחיש את קיומו.

הרומאן מתרחש בתקופה שבין היעלמותו של ג'ובאני לבין הלוויה שפותחת את הספר, ומתאר את המערבולת שאליה הוטלו הוריו, בני כיתתו, הוריהם, המנהלת, ובעצם כל העיירה הקטנה. אנחנו שומעים את קולו של ג'ובאני, אבל לא רק אותו, גם את קולם של המתעללים: זה שאמו מתנכרת אליו, זה שמוכר סמים כדי לחסוך לאוניברסיטה, זאת שאביה מובטל. גם את קולו של הנער ההומו שלא נכנע לבריונות, ואת ההורים המושפלים שמעדיפים לקבל דמי לא יחרץ ממשפחת הבריון שריסק לבנם את הלסת, כדי לפחות לתקן את שיניו. ומבין כל הקולות מנסים הקוראים להרכיב את הפאזל של הסיפור, כי ברור שקרה שם משהו, אבל עד העמוד האחרון לא נחשפת התמונה במלואה, ויאמר לזכותו של בוצי שהוא מצליח לדלג בין הקולות ולהשאיר את הקורא במתח, למרות הסוף הידוע מראש.

בריונות נוער היא בעיה מוכרת. לא חדשה. אבל הטכנולוגיה המודרנית הוסיפה לה ממדים חדשים. אפשר לבזות את הקורבן גם במרחב הווירטואלי. קל יותר להתאגד מאחורי גבו, קל להסתיר את ההתעללות מהמבוגרים, קל מאוד להפיץ תמונות משפילות. כך למשל נערים מצלמים את ג'ובאני בעירום במלתחות ומפיצים את התמונות. אחרי שקראתי את הספר ניסיתי לחפש קצת חומר רקע בנושא. שלא במפתיע אין פתרונות בית ספר. גם כשמדברים, חושפים, מציפים, מתריעים, מודעים – הבריונות לא נעלמת. הספר נאמן למציאות, ולא מנסה ליפות אותה או להציע פתרונות קסם חינוכיים. כלומר, קל לסווג ספר שרוב גיבוריו בתיכון כספרות נוער, אבל לא מדובר ברומאן חינוכי, ומבחינה זו אני מסכימה עם הסופר, מרינו בוצי, שהוא פונה לקוראים מבוגרים כמו גם לצעירים. ויש להודות, אבטלה, פערים .כלכליים ונישואים קרים הן לא בעיות של בני נוער, אבל לא פעם בני הנוער, שעדיין לא פיתחו הגנות, הם הראשונים להישבר

לקריאת העמודים הראשונים בעברית

L'ultima volta che ho avuto sedici anni, Marino Buzzi

1/10/2015, Baldini & Castoldi, 171 p.