שום דבר לא בטוח יותר מהמוות!

בשנתיים האחרונות מלווה אותי "אמנות השמחה" מאת גוֹליַארְדָה סַפְּיֶינצָה, רומאן רחב יריעה (500 עמודים במקור) ופורץ דרך שאני מאוד מקווה שיעורר את העניין לו הוא ראוי כשיצא סוף סוף (בספריה החדשה, תחילת 2020?). יש הרבה מה לכתוב עליו, ועל הדמות הראשית, מודסטה. אישה שנולדה למשפחה כפרית נחשלת בסיציליה, ובעזרת נחישות, חכמה, יופי והעדר כל עכבות מוסריות פילסה את דרכה למעמד הגבוה והמשכיל באי. אני מניחה שההעדר המוחלט של העכבות המוסריות הוא שעיכב את פרסום הרומאן במולדתו, כי מודסטה לא רק שוכבת בשמחה עם כל מי שמתחשק לה, גברים ונשים, אלא גם לא מהססת להסיט מדרכה את כל מי שמפריע לה, ובלהסיט אני מתכוונת להזזה בסגנון הסיציליאני.

הסיציליאניות נוכחת מאוד ברומאן, גם ברמת השפה. תרגום הדיאלקט הסיציליאני לעברית היה אחת הבעיות הקשות בתרגום, בסופו של דבר בחרתי לתעתק (לכתוב באותיות עבריות) מילים ספורות בסיציליאנית כדי מצד אחד לא להקשות על הקוראים,  ומצד שני להכניס ניחוח מקומי ולסמן את השימוש בדיאלקט.

  • יש תרופה לכל דבר, חוץ מאשר לצֶ'רְטָה, אין דבר יותר בטוח מהמוות!

הצֶ'רְטָה היא אחת המילים שבחרתי לתעתק. לרוב המילים המתועתקות הוספתי הערת שוליים בפעם הראשונה שהופיעו, אבל במקרה הזה ניסיתי להשתמש בהנהרה – תוספת של כמה מילים בתוך הטקסט שמבהירות את הכוונה. היתרון של הנהרה על פני הערה הוא שהיא לא קוטעת את רצף הקריאה, ולכן מייצרת חוויה טבעית יותר אצל מי שקורא את התרגום.

  • אם לא תאכלי לא תגדלי, את תִּיבְּלִי וכשתתייבשי לגמרי תבוא הצֶ'רְטָה ותאסוף את העצמות שלך.
  • הצ'רטה המתינה בחיוך.
  • את מנסה לומר לי, מודסטה, שהצ'רטה קרובה אם אני מטיל ספק בצדקת הזעם?
  • אני אהרוג אותך, לא הצֶ'רְטָה! אני צעירה, כמו שאתה אמרת, ולעולם לא יהיו לי אדונים!

אז מי זאת הצ'רטה? בדיאלקט הסיציליאני זהו המוות, או ליתר דיוק הגרסה הנשית של מלאך המוות. מכיוון שבסיציליאנית כמו באיטלקית המילה מוות, morte, היא נקבה דקדוקית, גם הדמות המפחידה קיבלה זהות נשית. האטימולוגיה של הכינוי הקסימה אותי: הוא מבוסס על האמרה הלטינית "Nihil morte certius" (ניהיל מורטֶה קֶרְטִיוּס), כלומר רק המוות בטוח. הֶקרְטִיוּס הלטיני הפך לצ'רטה בסיציליאנית. לכן הייתי מאוד מרוצה מעצמי כשהוספתי את ההנהרה "אין דבר יותר בטוח מהמוות" במופע הראשון של המילה וחסכתי את ההערה.

בשבוע שעבר התחילו לחזור ההגהות של הרומאן מהעורך (מנחם פרי), הוא לא שינה את הפתרון שלי, רק את הניסוח. אבל בכל זאת התעורר בי הספק, האם ההנהרה הנפלאה תהיה ברורה לקוראים מהשורה? המדגם הביתי שלי לא ידע מה אני רוצה מחייו. החלטתי לעבור לתותחים הכבדים – משאל בקבוצה מקצועית גדולה וסגורה של מתרגמים ועורכים, אנשים ונשים בעלי השכלה רחבה ורגישות לשונית מעולה.

מטושטש 3 משאל צ'רטה

בום. 150 תשובות ופחות מ-15% מהעונים הבינו למה הכוונה. כשלון מוחלט. בקשתי מהעורך למחוק את ההנהרה (המבריקה לדעתי הבלתי אובייקטיבית בעליל) ולהוסיף הערת הסבר, וכתבתי לזכרה את הרשומה הזאת.

הצ'רטה המלבבת הזכירה לי מקרה נוסף שבו נתקלתי לפני שנתיים, כשתרגמתי כתוביות במה לקומדיה ד'לארטה שהוצגה בארץ. בקומדיה מתמקח ארלקינו עם המוות שבא לקחת אותו טרם זמנו. מכיוון שאלו כתוביות במה, ולא סרט, הייתי צריכה לנחש את ההתרחשויות על הבמה מתוך הדיאלוג. התחלתי לתרגם, ראיתי מול עיני את המוות בדמות מלאך המוות, וכתבתי הכל בגוף זכר. אבל אז משהו לא הסתדר:

  • ארלקינו – איזה טעם משובח! כל כך מתאים לך! מתאים כל כך לפרצוף החיוור שלך! מוסיף לך! מעניק לך קסם מסתורי. עד שמי שמביט בך מת על המקום!
  • ארלקינו – אה, בה, דבר ראשון צריך לטפל במראה הצפוד הזה, מחייכים, קדימה חייך לאנשים הנחמדים האלו. (המוות מעווה את פניו)… לא ככה, זה נראה כאילו חטפת מעדר בראש והוא נתקע לך בלסת! חיוך נחמד, ידידותי, ברור, נקי… אתה רוצה לחייך למישהו? יש פה מישהו שמלהיב אותך?

אין דרך אחרת לומר זאת: ארלקינו מפלרטט בלי בושה עם המוות, ביקשתי לראות סרטון קודם של ההצגה, ואכן, המוות הוא אישה לכל דבר, אמנם לא אטרקטיבית, אבל ללא ספק אישה. לא היתה ברירה אלא לחזור ולהחליף בכל מקום את המוות ל"גברת מוות" ולקוות שעל הבמה זה יראה משכנע.

arlecchino_occulto

צילום מתוך ההצגה " סודו של ארלקינו" בבימויה של כריסטינה קולטלי (קשה לראות, אבל המוט הוא של החרמש המפורסם)


 

הודעה בלתי קשורה: קבלתי אתמול הודעה שמערכת "רשימות" שאליה שייך הבלוג הזה מיומו הראשון תיסגר בקרוב. אני מבינה את הסיבות ורוצה לנצל את ההזדמנות להודות לא רק על האכסניה הטובה שקיבלתי פה אלא גם על השכנים. הכרתי כאן כמה אנשים שעזרו לי מאוד בראשית השינוי המקצועי שלי, הראו לי את הדרך והרחיבו את אופקיי.

ומבחינה מעשית: מי שעדיין מגיע הנה דרך עמוד הבית של רשימות ורוצה להמשיך לקבל עדכונים מוזמן להירשם לרשימת התפוצה הספציפית של הבלוג או לעמוד בפייסבוק, שני הקישורים כאן מימין.

תחנות חיים בספרות האיטלקית – מועדון הספר האיטלקי

*** עדכון קורונה 11.3.20 ***

עקב צו חירום של ממשלת איטליה מתבטלות כל הפעילויות של מכוני התרבות גם מחוץ לאיטליה.
בהתאם לכך, הפגישות הקרובות של סדרת ההרצאות על ספרות איטלקית מטעם מכון התרבות האיטלקי בחיפה מבוטלות כרגע.
אני מאוד מקווה שאיטליה, וגם שאר העולם, יחלצו במהרה ממגפת הקורונה.
בינתיים, למרות האכזבה, אני מקבלת בהבנה את כללי הזהירות וצעדי המנע, ומקווה לפגוש שוב את כולם בימים טובים יותר.

מיד אחרי החגים תחל העונה השלישית של מועדון הספר האיטלקי בחיפה. הפעם הכותרת היא: תחנות חיים בספרות האיטלקיתכיצד פירשו סופרים איטלקיים ילדות, גיל ההתבגרות, אהבה, אימהות, הישגים המקצועיים וזקנה. המתכונת אותה מתכונת, הספרים אחרים. כמו בשנה שעברה את הספר האחרון בסדרה אני תרגמתי, והרשיתי לעצמי להגניב באמצע השנה את הספר שתמיד שואלים אותי אם יש לי קשר אליו.

תכף אעתיק הנה את הטקסט משנה שעברה, אבל הערה אחת קודם: התברכתי בקהל נפלא בחיפה, קשוב, חושב וביקורתי, אשמח לפגוש אותם שוב השנה. אבל הגיע הזמן לצאת קצת מגבולות העיר היפה שלי, אני מוכנה לנסוע (עדיף ברכבת, אבל לא חובה) ופתוחה להצעות.

___________________________________

במה מדובר?  מפגש חודשי בן שעה וחצי, בכל מפגש דנים ברומן אחד מתורגם מאיטלקית. תמהיל מגוון בכוונה, רומנים עכשוויים וקנונים, חלקם קלילים וחלקם קצת יותר תובעניים, אף אחד לא ארוך במיוחד.

מה יש בהרצאה? טיפ-טיפה רקע על הסופר והעלילה וניתוח: לעיתים בדגש היסטורי, לעיתים מוסרי, לעיתים ספרותי, לעיתים חברתי, לעיתים פסיכולוגי, כל רומן ומה שמתאים לו.

מה אין בהרצאה? סיפר העלילה, כלומר לרוב יש תקציר בהתחלה, אבל ההנחה היא שהרוב קראו מראש ולכן הדיון יכול להתנהל ללא חשש ספויילרים.

מתי? כל יום שני האחרון בחודש, בשעה 18:30. מתחילים ב-28.10.19.

איפה? המכון האיטלקי לתרבות חיפה, רח' מאיר רוטנברג 12.

מי יכול לבוא? כל אחת ואחד, ללא תשלום אך בהרשמה מראש בטלפון 04-8536091. לא חייבים להגיע לכל ההרצאות, אפשר לבוא גם להרצאות בודדות, אבל יש לפעמים התייחסות לספרים קודמים בסדרה.

התוכנית השנה:

  •  28.10.19 הר אדוני, ארי דה לוקה (2001). התבגרות בשכונת עוני בנאפולי.
  •  25.11.19 צורת המים, אנדראה קמילרי (1994). מותחן בטעם סיציליאני, חקירת רצח של פוליטיקאי מקומי.
  •  30.12.19 מחלת האבנים, מילנה אגוס (2006). רומן על אהבה סוערת ומוסתרת בסרדיניה.
  •  27.01.20 הגן של פינצי-קונטיני, ג'ורג'ו בסאני (1962). סיפור אהבה עדין על רקע חוקי הגזע באיטליה הפאשיסטית.
  •  24.02.20 כשהלילה, כריסטינה קומנצ'יני (2009). קשיים של אימהות טרייה וזוגיות במבחן.
  •    30.03.20 אני לא מפחד, ניקולו אמניטי (2001). ילד כפרי מתמודד עם סודות וחברות בלתי צפויים. עדכון חשוב לגבי ההרצאה הזו בהערות למטה
  •  23.04.20 הקונפורמיסט, אלברטו מורביה (1951). רומן פסיכולוגי על רקע המשטר הפשיסטי.
  •  25.05.20 יום מושלם, מלאניה מאצוקו (2005). יום אחד גורלי בחייה של משפחה איטלקית בתחילת המילניום השלישי.
  •  29.06.20 תעלול, דומניקו סטרנונה (2016). מאייר זקן ונכד גאון נכלאים ביחד לארבעה ימים דחוסים בנאפולי.

כריכות 2019

למי קראת מזרקה?

בחודש האחרון אני מרשה לעצמי פינוקים, אחרי תקופה ארוכה שקראתי בעיקר איטלקית אני משלימה פערים בעברית. מכיוון שהקצב שלי בעברית פי כמה מהיר יותר גם ההספק נחמד. אני משלימה ספרות מקור, מתורגמת, וגם קריאות חובה למחצה, כלומר ספרות איטלקית מתורגמת לעברית. מבחינתי זאת גם השתלמות מקצועית והתעדכנות בחידושי הקולגות שלי. אבל יש גם סיכונים מקצועיים, אני שמה לב כיום למוקשי תרגום שבעבר לא הבחנתי בהם. אני לא מתכוונת לשגיאות גסות אלא למילים נפוצות ופשוטות שיש להן כמה אפשרויות תרגום, ודווקא האפשרות הקלה ביותר, הקרובה ביותר במשמעות המילונית, היא לא המתאימה בהקשר. למה הכוונה? כבר מגיעות הדוגמאות. אבל ברשותכם, בלי דוגמאות קונקרטיות. יש לי כבוד רב לקולגות שלי ואין לי ספק שגם אצלי יש לא מעט מוקשים, רק שאותם עוד לא גיליתי.

20190405_113436

פונטנה סטנדרטית בפינת רחוב ברומא

פוֹנְטָנה, fontana – מילונית זאת מזרקה. אבל באיטלקית משתמשים במילה לא רק למזרקות מרשימות כמו בגני טיבולי או של יעקב אגם, להבדיל. ברוב המקרים הפונטנה שמופיעה בספר היא מתקן שזורמים ממנו מים ללא הפוגה. יש כאלו באיטליה בכל פינת רחוב, ברזיות בלי ברז (אם כי לאחרונה עקב הבצורת ברומא התחילו להתקין עליהן ברזים זמניים בקיץ). גם הרהט הפשוט בכפר, שמזרים מים אל השוקת של בעלי החיים וממנו נהגו למלא כלים במי שתייה נקרא פונטנה. קצת מוזר לכנות מתקן בסיסי כזה מזרקה, מה גם שהשורש בעברית, זר"ק, מרמז למים שמועפים למעלה, ובפונטנות הרגילות המים סתם נשפכים למטה.

פָּלָצוֹ, palazzo – ארמון. אני מניחה שפעם, בימי הביניים, היחידים שהתגוררו בבתי קומות היו בני אצולה, והבתים היו אכן ארמונות. אבל בינתיים השתכללו שיטות הבנייה, מחיר הקרקע עלה, חלק מהמשפחות ירדו מנכסיהן ונאלצו למכור ולחלק את הארמונות לדירות נפרדות (מסתבר שאת הפטנט הזה לא המציאו בתל אביב). ואז כששומעים סתם איטלקי ממעמד הביניים מתלונן על ישיבות הדיירים האינסופיות בפלצו שלו מבינים שהכוונה לסתם בית משותף, כמו אצלנו, עם הדייר מקומה ראשונה שמסרב להשתתף בהוצאות המעלית. אבל צריך להיזהר: כי לפעמים באמת מדובר בארמון מפואר.

קְוָורְטְיֶירֶה, quartiere – רובע. איזו מילה יפה רובע, וכמה נחמד להשתמש בעברית במילה שנגזרת מאותו שורש כמו המילה האיטלקית. אז מה הבעיה? הבעיה היא שבעברית זאת מילה חגיגית ומצוחצחת, בכנות, אלו עוד ערים פרט לירושלים או פריז מחולקות בעברית לרבעים? באיטליה זאת פשוט שכונה.

קָמֶריירָה, cameriera – מלצרית, אבל גם חדרנית, משרתת ולפעמים סתם עוזרת בית. זאת אחת מהמילים שתלויות הקשר ותקופה. כי המונחים השתנו במשך הזמן ויש עוד מילים דומות: domestica, serva, donna di pulizia ועוד. אבל אם מישהי מנקה פעם בשבוע בית פרטי סביר להניח שהיא עוזרת בית ולא מלצרית.

דוֹטוֹרֶה, dottore – דוקטור. פה מסתתרת מכשלה היסטורית קטנה, בעבר השיטה האקדמית באיטליה הייתה שונה. לא היו לא תואר ראשון ולא תואר שלישי. היה תואר שהלימודים אליו נמשכו חמש שנים ובסופו נכתבה תזה, כלומר מקביל לתואר שני. מי שסיים אותו זכה, בין השאר, שיפנו אליו פורמלית כדוקטור. גם כיום, אחרי שהשיטה האקדמית הותאמה לשאר העולם, התואר דוקטור לבעלי תואר שני עדיין מקובל. כך אני למשל, שיש לי רק תואר שני, לא ראויה לשום תואר כבוד בארץ, אבל בהתכתבויות רשמיות באיטלקית אני דוֹטוֹרֶסָה. הדילמה היא מה עושים ברומן, כשאל כל אדם משכיל פונים כדוקטור X, גם כשסביר להניח שלא סיים תואר שלישי. ובשולי הדברים, בתחילת דרכי תרגמתי תעודות של רופאים שלמדו באיטליה, ורק אז גיליתי שרופאים, בכל העולם, זכאים לתואר דוקטור אחרי תואר שני בלבד. אבל כפי שאמרה לי אז קולגה חכמה: העבודה שלהם כל כך קשה, חשובה ולא פעם כפוית טובה, שאני מפרגנת להם בשמחה את תואר הכבוד הזה.

היו שלום רוחות רפאים – נדיה טרנובה

Addio Fantasmi – Nadia Terranova

לפני שבוע נבחר הספר הזוכה בתחרות הסטרגה, פרס הספרות היוקרתי ביותר באיטליה. יומיים לפני הטקס ברומא נערך אירוע במכון האיטלקי בת"א ובו הוצגו חמשת הרומנים שעלו לגמר (מתוך רשימה ארוכה בת שניים עשר ספרים). מכיוון שגם השנה זכיתי להיות אחת מהשופטים בתחרות (660 שופטים ברחבי העולם, 200 מתוכם מחוץ לאיטליה) התבקשתי לדבר על אחד הספרים. אני הצגתי את Addio fantasmi מאת נדיה טרנובה. הוא לא זכה. הרומן שזכה היה "M. בן המאה" (M. Il figlio del secolo) מאת אנטוניו סקורטי. רומן היסטורי בן 848 עמודים (!) המתאר את עלייתו של מוסוליני לשלטון בתחילת שנות העשרים. הערב היה על טהרת השפה האיטלקית, אתגר לא פשוט לדוברת עברית חובבת ספרות איטלקית. צלחתי אותו בעיקר בזכות קולגה יקרה, קארין איזיקוביץ, שתיקנה מראש את האיטלקית שלי, למרבה הצער את המבטא קשה יותר לתקן תוך שעתיים. מי שמתעניין באיטלקית במבטא ישראלי יוכל להציץ בסרטון המצורף שצילמה קולגה יקרה אחרת, סברינה פדלון. בכל אופן צירפתי כאן את תרגום הדברים בעברית.


 

בגיל שלושים ושש מקבלת אידה שיחת טלפון מאמא שלה: אמה מתכוונת למכור את הדירה במסינה שבה גדלה, וכצעד מכין היא רוצה שאידה תבוא מרומא ותעזור לה לשפץ את הגג הדולף ולמיין את חפצי ילדותה. בקשה די הגיונית ולגיטימית במשפחה רגילה, אבל משפחתה של אידה אינה משפחה רגילה:

כך, בגיל שלוש עשרה החלו לומר שאבא שלי איננו: המתים האמיתיים מתים, קוברים אותם ומבכים אותם, בעוד אבא שלי התפוגג באוויר ואיננו, הוא לא יבקר אותנו בחג המתים, בשניים בנובמבר, לא יהיה לו יום שנה, לא לו וגם לא לנו, לי ולאמא שלי.

עברו מאז כבר 23 שנה, אידה בנתה לעצמה חיים חדשים ברומא, היא נשואה, במידה סבירה של אושר, היא כותבת תסכיתים לרדיו, והחיים שלה מתנהלים על מי מנוחות. הנסיעה למסינה טורפת את הקלפים. במשך היום היא מסתובבת בעיר, נפגשת עם השכנים, מתיידדת (אולי יותר מדי) עם השיפוצניק הצעיר, רבה עם אמא שלה. מה שדי ברור שהיא כמעט לא עושה את הדבר שבגללו הגיע למסינה: היא כמעט ולא ממיינת את החפצים שלה, וכמעט לא עוזרת בשיפוץ הגג. בלילות היא סובלת מנדודי שינה, וחוזרת במחשבתה לחיים שלה במסינה: החודשים הארוכים שבהם סבל האב מדיכאון, האם שהתרחקה, ההעלמות שלו בוקר אחד, הרכילות של הסביבה והבדידות של אידה ואמה, החברה הטובה שרה, גיל ההתבגרות והתנסויות מיניות ראשונות בתחושה שהיא מנודה מהחברה.

אני אישה מבוגרת שממוסמרת לאפלת הבובות של ילדותה. במשפחות אחרות שומרים לכל היותר אחת מהן, במשפחה שלי הוחלט לשמור את כולן.

למען האמת, לא צריך שאבא שלך יעלם כדי שמיון חפצים ישנים יהפוך לחשבון נפש כואב, מארי קונדו בנתה מזה אימפריה. אידה מגיעה למסינה, חוזרת לישון במיטת ילדותה והחפצים של ילדותה מחזירים אותה לשם, כאילו שהזמן נעצר.

באותו בוקר לפני עשרים ושלוש שנים פקח אבי את עיניו בשעה שש ושבע עשרה, הספרות נותרו על צג השעון המעורר שכובה במכה חדה….השעון הצביע על השעה שש ושבע עשרה, הוא יצביע שש ושבע עשרה לנצח.

הזמן שנעצר הוא אחת התמות המרכזיות של הרומן. האב נעלם בוקר אחד בשעה שש ושש עשרה, ומבחינתה של אידה הזמן נעצר באותו רגע. לפחות במימד הנפשי היא נמצאת בלימבו. אביה לא מת ונקבר, היא לא יכלה להתאבל ולהתגבר כריכהעל האבל. עד היום היא לא יודעת בוודאות מה קרה לו, זה לא רק שלא נמצאה גופה, או לא ידועה סיבת המוות, אלא גם עצם מותו לא ודאי, במשך שנים היא המשיכה לחלום ולקוות שהוא יצוץ יום אחד בפינה כלשהי של העולם. זה לא קרה, הוא כנראה התאבד בטביעה בים והיא לעולם לא תקבל תשובה לשאלה מה באמת קרה. לכאורה החיים שלה ממשיכים היא מתבגרת, לומדת, מתחתנת, עוברת לעיר אחרת, אבל בתפיסה שלה הזמן הפסיק לזרום. אולי לכן היא גם מסרבת להביא ילדים, אנחנו יודעים טוב מאוד שקשה מאוד להתכחש להתקדמות הזמן כשילד גדל לנו מול העיניים.

הספר כתוב בגוף ראשון. זאת צורת כתיבה שמעוררת הזדהות, אבל ככל שמתקדמים בקריאה עולים בנו ספקות, ואנחנו מתחילים לפקפק בדמות הראשית: חוסר הסבלנות שלה לאמא שלה, ההתעלמות מבעלה, הקרירות כלפי השכנה שמקבלת אותה בחמימות. אולי גם לה יש אחריות למצבה, אולי היא לא רק קורבן של החיים אלא אחראית למצב שלה, ואפילו יותר, אולי היא בעצמה היא פוגעת באחרים? זאת ראיית עולם מורכבת, לא דיכוטומית, הנבנית בהדרגה. ולכן ברגע, שלדעתי הוא נקודת המפנה של הרומן, כשאידה מבינה בעצמה את מה שהיא סיפרה לנו במרומז מהתחלת הרומן –הקוראים לא מופתעים. אנחנו לא מופתעים כי כל המידע היה שם קודם, אבל התובנה של אידה סדרה אותו אחרת, והעובדה שאנחנו לא מופתעים מעידה לדעתי על האיכות הספרותית של הרומן שמצליח לבנות דמות מורכבת.

היו שלום רוחות רפאים הוא רומן שהכותרת שלו מסכמת אותו בצורה מושלמת, הוא מתרחש במשך שמונה ימים, שמונה ימים שבהם אידה כמעט לא זזה ממקומה, אבל היא עוברת בהם מסע נפשי ארוך, היא סוגרת פער של עשרים ושלוש שנים ומצליחה לשחרר לחופשי את רוחות הרפאים שלה.

משחקי מילים, גרסת המתרגמת

משחקי מילים הם דבר נחמד מאוד, הם מוסיפים לחיים ולספרות עניין, תחכום, משמעויות, רבדים והומור. לפעמים מדובר במילה או ביטוי בעלי כפל משמעות ולפעמים בדמיון צלילי (לשון נופל על לשון). בכל מקרה מדובר באמצעי ספרותי נפוץ ואהוב. הבעיה מתחילה כשצריך לתרגם אותם. לעתים נדירות בלבד נשמרים הדמיון הצלילי או כפל המשמעות של שפת המקור בשפת היעד, זה קורה לפעמים בשפות שהן קרובות משפחה, ונדיר מאוד בשפות רחוקות (איטלקית ועברית, למשל). בהכללה אפשר לומר שעומדות בפני המתרגם שלוש אסטרטגיות:

  1. ויתור: לא תמיד משחק המילים מצדיק את תרגומו. לפעמים התרומה שלו לעלילה או לאפיון הדמויות כל כך שולית, והתוצאה כל כך מסורבלת שעדיף פשוט לוותר. לפעמים נבחר במשמעות אחת בלבד של המילה, לפעמים נמחק משפט שלם שכל מהותו אותו משחק מלים, ולפעמים נפצה במקום אחר: כלומר נוסיף משחק מילים חדש במקום אחר, כדי לשמור את רוח הטקסט או הדמות. בכל מקרה חשוב להדגיש: העובדה שמשחק מילים שהיה במקור לא הגיע לתרגום לא אומרת בהכרח שהמתרגם לא שם לב אליו, זאת עשויה להיות החלטה מודעת של הרע במיעוטו.
  2. הסבר: לפעמים לא מצליחים למצוא פתרון בשפת היעד, אבל משחק המילים חיוני לעלילה או לאפיון הדמות. במקרה כזה אין מנוס מהסבר, בין אם מדובר בהערת שוליים או בהנהרה (משפט הסבר המשולב בטקסט). זה לא פתרון אלגנטי, החינניות הטבעית של המקור הולכת לאיבוד, אבל זה יותר טוב מכלום.
  3. משחק מילים חלופי: זהו הגביע הקדוש של עולם התרגום, להצליח למצוא משחק מילים בשפת היעד שיעביר את ריבוי המשמעויות וההומור של המקור. חשוב להדגיש שגם כאשר מוצאים משחק מילים חלופי יש לבדוק האם הוא מתאים למטרות של משחק המילים במקור: האם יש לשמור על המשמעות? להישאר באותו שדה סמנטי (כלומר תחום משמעויות)? לרמוז ליצירה אחרת או דמות מחוץ ליצירה? להכניס נופך גס? מתוחכם? האם העיקר הוא דמיון הצלילי? האם הוא מבוסס על מילה חשובה בטקסט (שם של דמות או מקום למשל)? האם הוא מתאים לאפיון הדמות? לאווירה?

הלוואי והייתי יכולה לומר שאני מצליחה להגיע תמיד לפתרון מהסוג השלישי, לצערי לא זה המצב. אבל לפעמים יש משחקי מילים שממש אי אפשר לעקוף. כפי שקרה למשל ברומן תעלול מאת דומניקו סטרנונה שיצא ממש עכשיו בהוצאת כתר. יש שם דיאלוג שלם, חצי עמוד, שמבוסס על שיבוש של מילה. זהו רומן קצר ומשובח שראוי להקדיש לו רשומה משלו, וכבר בשם הכותר יש ריבוי משמעויות. כפי שהסבירה הקולגה* שלי שתרגמה אותו לאנגלית, מישהי בשם ג'ומפה להירי:

"דולצֶ'טו או סקרצטו" זאת הגרסה האיטלקית של trick or treat, "תעלול או ממתק" […] משפט שנטבע באמריקה והוא בו זמנית מפציר ומצווה, צוהל ומאיים. כשילד אומר בליל כל הקדושים trick or treat המבוגר יכול לבחור אם להשתתף במשחק או לשאת בתוצאות. […]
סְקֶרְצֶטוֹ (scherzetto) זאת הקטנה של שם העצם סקרצו (בדיחה), שנגזר מהפועל סקרצָרֶה שמשמעותו להתבדח או לשחק. כשמישהו מכריז "סקרצי" הכוונה היא שאתה בטח מתבדח, "בצחוק". מוזיקאים יודעים שהמונח סקרצו מצביע על קטע נמרץ, שיש לנגן מתוך שמחת חיים.

בגרסה העברית בחרתי לאחר התלבטות לא קצרה בשם 'תעלול', בדומה לשם שנבחר באנגלית (Trick), בעיקר כי זאת המילה שמופיעה בדיאלוגים בתוך הספר. הגרעין העלילתי של הספר עוסק במאייר זקן ונרגן, כבר מעבר לשיאו המקצועי, שנאלץ להשגיח במשך שלושה ימים אינסופיים על נכדו בן הארבע, ילד מבריק ומעצבן. באופן מוכר להחריד מינון הטלוויזיה של הנכד הוא אחד מסלעי המחלוקת ביניהם.

אתחיל בדיאלוג כפי שהוא מופיע בתרגום לעברית:

"אפשר לראות סרטים מצוּפָּרים?"
"מצוירים."
היה לו קשה לקבל את הטענה שהסרטים לא היו מצוּפָּרים. הוא מנה באוזניי רשימה ארוכה: אווזים, ברווזים, קוקיות ואפרוחים, רשימה מדוקדקת של בעלי כנף שהופיעו בסרטים, הוכחה לכך שהסרטים היו מצוּפָּרים ללא שום ספק. חזרתי ואמרתי שהמילה היא מצוירים, והמינוח התקני הוא סרטים מונפשים. הוא מייד גרר אותי לדיון בנושא המשמעות של ציפורים, ציפורי נפש, הנפשה, סרטים מצוירים וסרטים מונפשים. אמרתי: אלו ציורים שזזים ומדברים, ויש להם נפש. הוא רצה לדעת מה זאת נפש. עניתי שזאת הנשמה, שבזכותה אנחנו זזים, רצים, מדברים, מציירים ועושים תעלולים. הוא עמד על דעתו שגם הציפורים בסרטים עושות את הדברים האלה בדיוק. אחר כך נראה שהשתכנע בהדרגה ושאל אותי:
"לדמויות בסרטים יש נשמה?"
"לא, מי שמציירים אותן נותנים להן אותה."
"הציורים שלך לא זזים."
"הם באמת לא סרטים מצוירים."

משחק המילים במקור מבוסס על הדמיון הצלילי בין המילים  Animali (חיות, אָנימָלִי) ו- Animati (הנפשה, אנימטי, סרטים מצוירים באיטלקית הם cartoni animati), והשיבוש הילדי החמוד של הנכד, שמחליף אות אחת במילה ומצליח לנמק את השיבוש שלו.

רק לשם ההדגמה אביא את התרגום המילולי של אותו דיאלוג:

"אפשר לראות סרטים של חיות?"
"מצוירים."
היה לו קשה לקבל את הטענה שהסרטים לא היו של חיות. הוא מנה באוזני רשימה ארוכה: אווזים, ברווזים, ארנבים, עכברים וחדפים, רשימה מדוקדקת של בעלי חיים שהופיעו בסרטים, הוכחה לכך שהסרטים היו של חיות ללא שום ספק. הוא מיד גרר אותי לדיון בנושא המשמעות של חיות, מתן חיים, הנפשה וסרטים מצוירים. אמרתי: אלו ציורים שזזים ומדברים, ויש להם נפש. הוא רצה לדעת מה זאת נפש. עניתי שזאת הנשמה, שבזכותה אנחנו זזים, רצים, מדברים, מציירים ועושים תעלולים. הוא עמד על דעתו שגם הסרטים המצוירים עושים את הדברים האלו בדיוק. אחר כך נראה שהשתכנע בהדרגה ושאל אותי:
"לדמויות בסרטים יש נשמה?"
"לא, מי שמציירים אותן נותנים להן אותה."
"הציורים שלך לא זזים."
"הם באמת לא סרטים מצוירים."

אין ספק שהדיאלוג הזה חסר משמעות. לכן קודם כל היה צריך למצוא שיבוש צלילי קרוב מספיק (מצוירים, מצופרים), ואז להתאים את שאר הדיאלוג, להחליף את רשימת החיות ולהוסיף פה ושם חיבורים חדשים (ציפורי נפש) ואפילו משפט הנהרה שלם. וזה המקום להודות לשותפתי לפשע, עורכת התרגום דניס הרן בן דור שהוסיפה את משפט ההנהרה. והנה, רק כדי להדגים את עומק השינויים (תזכורת, במקור הוחלפה אות אחת ויחידה), התרגום המילולי והתרגום שהודפס בסוף:

"אפשר לראות סרטים של חיות מצוּפָּרים?"
"מצוירים."
היה לו קשה לקבל את הטענה שהסרטים לא היו של חיות מצוּפָּרים. הוא מנה באוזני רשימה ארוכה: אווזים, ברווזים, ארנבים, עכברים וחדפים קוקיות ואפרוחים, רשימה מדוקדקת של בעלי חיים כנף שהופיעו בסרטים, הוכחה לכך שהסרטים היו של חיות מצוּפָּרים ללא שום ספק. חזרתי ואמרתי שהמילה היא מצוירים, והמינוח התקני הוא סרטים מונפשים. הוא מיד גרר אותי לדיון בנושא המשמעות של חיות ציפורים, מתן חיים ציפורי נפש, הנפשה וסרטים מצוירים וסרטים מונפשים. אמרתי: אלו ציורים שזזים ומדברים, ויש להם נפש. הוא רצה לדעת מה זאת נפש. עניתי שזאת הנשמה, שבזכותה אנחנו זזים, רצים, מדברים, מציירים ועושים תעלולים. הוא עמד על דעתו שגם הסרטים המצוירים הציפורים בסרטים עושיםות את הדברים האלו בדיוק. אחר כך נראה שהשתכנע בהדרגה ושאל אותי:
"לדמויות בסרטים יש נשמה?"
"לא, מי שמציירים אותן נותנים להן אותה."
"הציורים שלך לא זזים."
"הם באמת לא סרטים מצוירים."

ועוד מקרה אחד, של משחק מילים קטן, רק שתי מילים, בלי יותר מדי השפעה על שאר הספר, שבכל זאת גזל ממני לא מעט זמן.

הוא לקוח מספר שעדיין לא התפרסם, לכן אני לא יכולה לחשוף יותר מדי, אבל מדובר בשני גברים בוהמיינים, לא כל כך צעירים, שמתחילים בדיסקוטק עם שתי בחורות צעירות מאוד. כולם שתויים כהוגן (כן, דוחה, אבל זאת ספרות, לא מניפסט פמיניסטי).

אחת הבחורות שאלה אם אנחנו חלק מ- complesso.
"כן," אמר ג', "אשמה."

הסבר: complesso זאת מילה בעלת ריבוי משמעויות, זאת  יכולה להיות להקה, קבוצה, הרכב, אבל גם תסביך. הבחורה שואלת אם הם זמרים או נגנים, מה שכנראה יכול להפוך אותם לקצת יותר אטרקטיביים בעיניה, והגבר לוקח (בכוונה) את השאלה שלה לשדה סמנטי אחר ועונה לה שיש להם תסביך אשמה.

ברור שצריך למצוא כאן פתרון אחר, כי בעברית זה לא עובד. מכיוון שהתעסקתי במשפט הזה לפני ארוחת ערב הבאתי אותו לשולחן, ולפחות מישהו אחד טען שזה מקרה אבוד, אין שום צירוף בעברית שיוכל להתאים. התחלתי להריץ בראש אפשרויות פרועות: נגנים, מנגן על העצבים, שרים, שירים, זמרים, בתחום, בתחום שבת, ליצנים, שחקנים, קרקס, תסביך אב, פרויד, הפקת זהב, ריקוד, להקת מחול, מכרה זהב, סוכן, סוכן חשאי, הפקה, הפקת בושם, שמן.

יש להודות, די גרוע. המשכתי לחפש בראש צירופים שישמעו טבעיים בעברית ויחברו בין שני שדות סמנטיים שונים ושהראשון יוכל להיות אטרקטיבי לבחורה צעירה חובבת ידוענים. עד שבבוקר, בטיול עם הכלבה, נמצא הפתרון.

אחת הבחורות שאלה אם אנחנו מפיקים.
"כן," אמר ג', "לקחים."


 

* "הקולגה שלי ג'ומפה להירי", כל הרשומה הזו שווה בשביל המשפט הנונשלנטי הזה.

כריכה