Tag Archives: Renata Viganò

"אנייזה הולכת למות", לאה גולדברג כמתרגמת

ביום חמישי ה-3 במרץ יערך יום עיון לרגל מאה שנים להולדתה של לאה גולדברג באוניברסיטת חיפה. הכנס יבחן את יצירתה המגוונת כסופרת, משוררת ומתרגמת. ישתתפו בו מרצים מצוינים (עדות ממקור ראשון – למדתי אצלם) מאוניברסיטת חיפה, ירושלים, תל-אביב, בן-גוריון ולייפציג. התוכנית המלאה נמצאת כאן. בין השאר ירצה ד"ר עמינדב דיקמן על "לאה גולדברג ותפיסתה את ספרות העולם, כמתרגמת וכמדריכת תרבות".

לאה גולדברג, ציור: יעל שחר שריד

לרגל האירוע בחרתי לקרוא רומאן איטלקי שכוח אחד, אשר לאה גולדברג תרגמה לפני 60 שנה. הרומאן "אנייזה הולכת למות" של רנאטה ויגאנו פורסם בשנת 1949 ותורגם לעברית שנתיים מאוחר יותר. זהו רומאן נאוריאליסטי המתרחש במלחמת העולם השנייה. אנייזה היא כובסת כפריה, כמעט אנאלפבית, שמנה וזקנה (בת פחות מחמישים, אך כך היא מתוארת). היא חיה חיים פשוטים ועמלניים יחד עם בעלה החולני עד היום שבו לוקחים אותו הגרמנים למחנה ריכוז, כפי הנראה בעקבות הלשנה על עריק שחסה לילה אחד בביתם. בעלה נחנק למוות ברכבת, ואנייזה מאבדת את הטעם בחייה. היא מתחילה לעזור לפרטיזנים באזור, חבריו הקומוניסטים של בעלה. בתחילה היא מעבירה מזון, נשק וידיעות. אחר כך, לאחר שהיא מחסלת במו ידיה חייל גרמני, היא נמלטת אל הביצות בהן מתחבאים הפרטיזנים. רובו של הרומאן מתאר בריאליזם מצמרר את ה"שגרה" האיומה של אותה התקופה (1943-45). לאחר התמוטטות המשטר הפאשיסטי של מוסוליני היתה צפון איטליה נתונה תחת הכיבוש הנאצי, בעלות הברית הפציצו מדי פעם את האזור אך לא הזדרזו לשחרר אותו. הפרטיזנים ספקו ידיעות לבעלות הברית, "הטרידו" את הגרמנים אך בעיקר המתינו לפלישת בנות הברית כדי לסייע להם מתוך השטח. ההמתנה לא היתה פשוטה וגבתה קורבנות רבים. הפרטיזנים חיו בשטחי ביצות חשופים לשמש יוקדת בקיץ וקור מקפיא בחורף. כל היתקלות מקרית תוך חיפוש מזון בפטרולים גרמנים עלתה בדם. רוב האוכלוסייה המקומית היתה חשודה – כפריים מעטים סייעו ברצון, הרוב לא רצו להסתכן בסיוע, חלק ניסו להינצל בעזרת הלשנות לגרמנים והיו גם פאשיסטים ששיתפו פעולה בהתלהבות עם הגרמנים. היתה זו מלחמה חסרת רחמים לחיים ולמוות, של כל הצדדים. הגרמנים הוציאו להורג מייד ובאקראי עשרה איטלקים במחיר כל חייל גרמני הרוג, בנוסף להרג מיידי של פרטיזנים ומסייעים. הפרטיזנים הרגו ללא היסוס כל גרמני שראה אותם ופרטיזן שנחשד בבגידה נורה מייד. אפילו טייסי בעלות הברית טווחו להנאתם בפרטיזנים החשופים מהאוויר עד שהפרטיזנים לקחו טייסים אנגליים כבני ערובה.

אנייזה, גיבורת הרומאן, מקדישה את חייה למאבק, אבל בהיותה אישה פשוטה המילים הגדולות הללו מתרגמות אצלה לשורה אינסופית של מטלות: בישול מרק חם, סריגת גרביים, רכיבה על אופניים בבוץ ובגשם, אך גם הסתרת נשק ואיום ברצח על נערה המתרועעת עם גרמנים. הרומאן מסופר מפי מספר כל-יודע הקרוב מאד לתודעתה של אנייזה. רוב המשפטים בנויים ממקטעים קצרים ופשוטים, ללא שעבוד וללא התאם זמנים. השפה יומיומית, ולכן בולטים תיאורי הטבע הפסטורליים המדגישים את האכזריות בעולם האנושי. למרות הקרבה לתודעתה של אנייזה והשיפוט הערכי החד משמעי מצליח הרומאן לגלות הבנה וחמלה לכולם: לאיכרים שמלשנים מפחד, לחיילים גרמנים שרוצים לשוב הביתה, לפרטיזנים הזרים שמנסים לברוח, לנערות המתפתות לגרמנים. לדעתי כאן מצוי יופיו של הרומאן, ביכולת לשחזר עולם כל כך קר ואכזר ועם זאת אנושי.

פרטיזנית צעירה על אופניים

 

בתחילת הרשומה כיניתי את הרומאן "שכוח", להבנתי זה אכן מצבו בארץ אבל אין זה מעמדו באיטליה. מדובר ברומאן קנוני, כשיצא לאור זכה בפרס הספרות היוקרתי "ויארגו", בשנת 1976 הוסרט, תורגם ל-13 שפות, הרומאן נכלל בתוכניות הלימודים בבתי הספר וביקורת הספרות מקדישה לו מקום עד היום.

מכיוון שנקודת המוצא של הרשומה היא לאה גולדברג כמתרגמת, איני יכולה להתחמק בסופה משאלת התרגום. אין לי ספק לגבי היכולות של לאה גולדברג כמתרגמת, אך לדעתי התרגום אינו עומד במבחן הזמן. גולדברג שמרה על המשפטים הקצרים והמקוטעים המאפיינים את הטקסט האיטלקי אך המשלב העברי גבוה בהרבה מהמשלב המקורי, בודאי בהשוואה לשפה כיום. ביטויים כגון: "עץ בא בימים", "סורו מן האש", "אספקלריה" ו-"רהוי" אינם מתקבלים בטבעיות בעברית יומיומית. את המילה "מדשנה" החוזרת בטקסט העברי לא הצלחתי לפענח, יתכן שמדובר בחידוש לשון של גולדברג שלא נקלט בעברית (הכוונה כנראה לשטחי ביצה). גם אופני ההטיה של הפעלים  ומילות היחס נשמעים מוזר כיום: "אפף לה אותו מחנק", "נזדמן", "נתכופפה", ידרסוה", "מצעק". כאמור, באיטלקית הטקסט אינו נשמע מיושן. לשם השוואה התרגום משנת 2000 של "שביל קני העכביש" (איטלו קלווינו, תרגום אריאל רטהאוז), רומאן נאוריאליסטי שנכתב על אותו נושא ובאותה תקופה, אינו סובל מתופעות אלו.

מכיוון שאני בטוחה שגולדברג תרגמה מצוין על פי הנורמות של זמנה אני רואה בכך טיעון נוסף לפולמוס על הצורך לחדש תרגומים לעברית (דוגמה). מטבע הדברים הדיונים הללו נוטים להיסחף לנוסטלגיה, קשה להשתחרר מחוויית הקריאה הראשונה של יצירת מופת. התופעה קימת בספרות מבוגרים ובולטת עוד יותר כאשר מדובר בספרות ילדים, בה נכנסים לתמונה גם שיקולים חינוכיים כמו "הזדמנות להעשיר את שפתו של הנוער הרדוד השבוי בעולם הפייסבוק והטלוויזיה". הנוסטלגיה מובנת אך לא תמיד מוצדקת, אני עדיין מבכה את העלמו של המשפט המיתי "ישר נוכח פניך לים הדרומי!" בתרגום הישן של "שלושים וחמישה במאי" – למרות שאני משוכנעת שהתרגום החדש נחוץ ומצוין. מכיוון שבמקרה זה נבחר רומאן קנוני למבוגרים, ללא מטען רגשי קודם שתורגם בידי מתרגמת מעולה, אני מוצאת בכך חיזוק לעמדה המצדדת בתרגום מחדש.

[תוספת מאוחרת בעקבות דוא"לים שהגיעו אלי: אני לא חושבת שיש צורך דחוף לתרגם מחדש דווקא את הרומאן הזה. זהו רומאן קנוני באיטליה מכיוון שהוא מתאר פרק חשוב ואפל בהיסטוריה שלהם ומזווית ראייה פוליטית נוחה, של ההתנגדות לפאשיזם ולנאצים. הרומאן טוב ומעניין, אך אין זו יצירת מופת בקנה מידה בינלאומי שארון הספרים העברי לא יהיה שלם ללא תרגום עדכני שלה. אני כמובן  אשמח לכל תרגום נוסף מאיטלקית (זוהי מטרתו המוצהרת של הבלוג הזה) אבל לא הייתי שמה דווקא רומאן זה בראש הרשימה.]

מודעות פרסומת