ארכיון תג: Niccolò Ammaniti

"אני ואת" ו-"מישהו לרוץ אתו"

בשבועות האחרונים פרצה סערה ספרותית חדשה, סביב סוגית ההשפעה-העתקה (ספרה זוכה פרס ספיר של אילנה ברנשטיין: השראה או העתקה לא מודעת?), ונזכרתי בסיפור דומה, מלפני עשר שנים, רק שסביבו לא נוצרה שום סערה, לא כאן ולא באיטליה.

הספר "אני ואת" מאת ניקולו אמניטי (Io e Te/ Niccolò Ammaniti) יצא באיטליה בשנת 2010, והיה מיד רב מכר: תוך חצי שנה נמכרו חצי מיליון עותקים. בשנת 2012 יצא בעקבותיו סרט בבימויו של ברנרדו ברטולוצ'י, הסרט האחרון שבים לפני מותו (קדימון הסרט *).

לורנצו הוא נער בן 14 מרומא, קשור מאד לאמא ולאבא, אבל לא משופע בחברים בני גילו. הוא מספר לאימו שהוזמן לשבוע סקי עם ארבעה חברים מהכיתה. האם מאושרת מכך שהבן הוזמן לבילוי עם חברים אבל די מהר מתברר שמדובר בשקר שאינו מסוגל לסגת ממנו לאחר שראה איזו שמחה הוא גורם לה. לכן הוא מחליט להסתתר במשך שבוע במרתף הבית המשותף. הוא מכין לעצמו אספקה לשבוע, ספרים ופליסטיישן ומתגנב לשם. מכיוון שהוא נוטה להתבודדות מטיבו, שבוע במרתף נתפס אצלו כסוג של חופשה, גם אם היה מעדיף לגלוש בשלג. התוכנית מסתבכת כאשר אמו מתעקשת לדבר עם "האם המארחת" בחופשת הסקי ובמקביל מופיעה במרתף אחות למחצה בוגרת שלו. האחות, אוליביה, היא בת מנישואים ראשונים של אביו ומבוגרת ממנו בתשע שנים. לפני אותו שבוע הוא פגש בה בסך הכל פעמיים-שלוש בכל חייו. אוליביה מאלצת אותו להכניס אותה למרתף ואז מתברר שהיא בעצם נרקומנית חסרת בית וכאשר הוא מסרב לתת לה כסף לסמים  היא עוברת גמילה מול עיניו, ובעזרתו. בסוף השבוע היא נעלמת, והפעם הבאה שהוא שומע עליה היא באחרית הדבר כעבור עשר שנים.

זהו רומן התבגרות קצר וסוחף. במהלך השבוע הזה נסדקת תפישת העולם המגוננת של לורנצו. הוא נאלץ להתמודד עם המגבלות שלו עצמו, לצאת מתוך האגוצנטריות שלו ,להתחיל לראות את הזולת, והקשה ביותר: להיחשף לביקורת על הוריו. הוא מבין שאביו נטש את בתו הבכורה, נטישה שהוא נהנה ממנה והיא משלמת עליה את מלוא המחיר.

"אני ואת" הזכיר לי מיד את "מישהו לרוץ אתו" מאת דויד גרוסמן. ניכור הורי, סמים קשים, אח צעיר שמציל אח בוגר, בריחה לעולם שונה ואכזרי שמתגלה ממש מתחת לבית, אובדן התום. אפילו הגמילה מתבצעת במקום דומה: אצל גרוסמן במערה ואצל אמניטי במרתף.

גרוסמן מאד מפורסם באיטליה ו"מישהו לרוץ איתו" תורגם לאיטלקית בידי אלסנדרה שומרוני כבר ב-2001. ניקולו אמניטי הוא סופר מצליח שפרסם כבר שבעה רומנים. ספריו תורגמו ליותר מ-20 שפות וחלקם עובדו לסרטי קולנוע. שניים מספריו תורגמו לעברית  "אני לא מפחד"  (כנרת, 2004) שאף עובד לסרט, ו"כמצוות האל" (כנרת, 2009). בשנה שעברה סיפרתי כאן על ספר נוסף שלו שלא תורגם לעברית (דיסטופיה בימי קורונה).

קראתי את "אני ואת" זמן קצר לאחר שיצא לאור באיטליה, תרגמתי את הפרק הראשון, ומאז ניסיתי לשלוח אותו לכל הוצאת ספרים שהייתי עמה בקשר. ציינתי תמיד את הקשר שמצאתי ל"מישהו לרוץ אתו", אבל לא נראה שמישהו התרגש מכך. למיטב הבנתי המכשול העיקרי בפני פרסומו הוא אורכו, או ליתר דיוק קוצרו: נאמר לי שלא כלכלי להפיק בארץ ספר קצר כל כך.

סביר להניח שאמניטי, שספריו עוסקים בחוויות ילדות ובנעורים, קרא את "מישהו לרוץ אתו", ועדיין הספר שכתב עומד בפני עצמו, נוגע ללב, ולדעתי הצלחתו מוצדקת. אני מניחה שלא רק אני שמתי לב לדמיון בין שני הרומנים המצוינים והמצליחים הללו, אך לא נתקלתי באף השוואה מתלוננת עד כה**.

החלק המשעשע מבחינתי בסיפור הזה הוא שאני מזדהה בעיקר עם המתרגמת, שנתקלה בספר מעולה ובמשך שנים מחזרת על פיתחי כל הוצאות הספרים, בינתיים לשווא.

—-

* מומלץ להיכנס לקדימון ולו רק בשביל פס הקול שלו. הסרט הוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה בשנת 2012, לטעמי האישי הספר עולה עליו.

** ההבדל המשמעותי בין הסיפורים הוא ש"אני ואת" פורסם לאחר שיצא לאור התרגום לאיטלקית של "מישהו לרוץ איתו", לכן ברור שלאמניטי לא היתה גישה "מיוחדת" לרומן של גרוסמן. אבל הדבר לא מבטל את עצם הקרבה בין שני  הספרים.

דיסטופיה בימי קורונה (אנה, ניקולו אמניטי)

מה לגרף תמותה ולבלוג על ספרות? מסתבר שהתמותה מקורונה עולה באופן דרמטי כתלות בגיל. ילדים כמעט ולא נדבקים ועוד פחות מתים מהנגיף. הנתון הזה, מעודד או מפחיד, הזכיר לי רומן איטלקי שקראתי לפני כמה שנים. מכיוון שאין לי כרגע דרך יותר טובה להתמודד עם החשש מהלא ידוע שמצפה לכולנו, אני כותבת בבלוג.

"מי יודע, אולי עם הזמן היו חוזרים לחיות יחד, אבל הגיע הווירוס מבלגיה והמשפחה הזו, כמו גם מיליוני משפחות אחרות, נמחתה. כאשר מתו פרנקו ומריה גרציה הותירו את אנה בת תשע, ואת אסטור בן ארבע."

מסתבר שהווירוס הזה קטלני רק למבוגרים. הילדים לא נפגעים כלל, אבל ברגע שהם נכנסים לגיל ההתבגרות זמנם קצוב, אף אחד לא שורד. אנחנו פוגשים את אנה בשנת 2020 (!), היא כבר בת 13 ומנסה לשרוד עם אחיה בבית מבודד בסיציליה. לפני מותה הבלתי נמנע הבינה אמה את הצפוי ולימדה את אנה כללי זהירות והישרדות בסיסיים. היא השאירה להם מחברת הוראות:

"ילדים נפלאים שלי, אני אוהבת אתכם מאוד. בקרוב אמא שלכם לא תהיה כאן ותצטרכו להסתדר לבד. אתם מוכשרים ונבונים ואני בטוחה שתצליחו.
אני משאירה לכם את המחברת הזאת עם הנחיות שיעזרו לכם להתמודד עם החיים ולהימנע מסכנות. שימרו עליה וכל פעם שיהיה לכם ספק פיתחו אותה וקראו. אנה, את חייבת ללמד גם את אסטור לקרוא, כדי שיוכל להיעזר בה בעצמו. חלק מהעצות לא יהיו מועילות בעולם שבו אתם חיים. החוקים ישתנו ואני יכולה רק לשער. אתם אלו שיצטרכו לתקן אותם וללמוד מטעויות. הדבר החשוב הוא להשתמש תמיד בראש."

סיציליה היא אי, התקשורת עם העולם נותקה, לא נותר אף מבוגר בחיים, ואנה מנסה להסתתר ולדאוג בינתיים לצרכים הבסיסיים שלה ושל אסטור, בסביבה שנעשית קשה ועוינת יותר מיום ליום.

יום אחד נחטף אסטור. יש באי כנופיות ילדים-נערים מאורגנות, וגם סוג של שלטון שמשעבד ילדים צעירים לצרכיו. אנה נאלצת לעזוב את המחסה שלהם כדי להציל אותו מידיהם. הם כבר לא יכולים לחזור והתקווה היחידה עכשיו היא להגיע למסינה ומשם ליבשת, השמועה אומרת שנותרו שם כמה מבוגרים שימצאו תרופה או חיסון. המסע ארוך, והם מוצאים חברים ואויבים בדרך. המזון הולך ומתכלה וכל הקשרים קצובים בזמן, עד תחילת ההתבגרות המינית. מתוך תקווה שהספר יתורגם לעברית אני לא רוצה לפרט יותר מדי את העלילה, שלא חסרות בה תפניות מפתיעות, אבל הקריאה מותחת וסוחפת. אנה היא נערה אמיצה, אבל לא מושלמת, וקשה לא להיקשר אליה. המסירות שלה לאחיה מעוררת הערצה, ואפילו אהבה, בוסרית וטרגית, היא מוצאת בדרך. אנחנו שומעים גם את סיפורי הילדים שהם נתקלים בהם, חלקם בתפקיד "הרעים", ועדיין הלב נצבט.

כשקראתי את הרומן לא יכולתי שלא לשים לב להשראה שהוא קיבל מרומנים אחרים: "הדרך" מאת קורמק מקארתי, "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג, וגם טרילוגיית "חומריו האפלים" מאת פיליפ פולמן. ועם זאת, הצליח אמניטי לרקוח רומן אנושי, מטריד ומרתק.

כריכה"אנה" התפרסם באיטליה ב-2015 ותורגם בינתיים לספרדית, צרפתית וגרמנית. ניקולו אמניטי הוא "סופר ותסריטאי יליד 1966 , הוא פרסם שבעה רומנים, שניים מתוכם תורגמו לעברית: "אני לא מפחד (תרגום אורה אייל) ו"כמצוות האל" (תרגום מורן אטיאס). בזמנו ניסיתי לעניין כמה הוצאות בתרגום ספר אחר שלו: "אני ואת", שהיה רב מכר באיטליה, אבל צנום מדי מבחינה מסחרית בארץ.

Niccolò Ammaniti, Anna, Torino, Einaudi, 2015, pp. 284