ארכיון תג: La misura del tempo

מידת הזמן – ג'נריקו קרופיליו

גאידו גאוריירי הוא עורך דין בן חמישים ושתיים, בעל משרד קטן בבארי שבדרום איטליה. הוא חי לבד, מיסטר שָׂקוֹ, שק האגרוף המרופט שלו הוא חברו הקרוב, מדי פעם נשארת לישון אצלו החוקרת הפרטית הצעירה שעובדת במשרדו, ולפעמים בלילות של נדודי שינה הוא ניגש ל"פונדק הקפה בחלב", חנות הספרים שפתוחה רק בלילה ומושכת אליה אוהבי ספרים מכל מיני סוגים וזנים. ערב אחד מופיעה במשרדו לורנצה, הוא לא ראה אותה מאז הרומן הקצר שלהם לפני יותר מעשרים וחמש שנה, כשהיה מתמחה. מסתבר שבנה הורשע ברצח, עורך הדין שהגן עליו במשפט לא היה במיטבו, ובינתיים נפטר, עכשיו היא מחפשת מישהו שינסה להציל את הבן בערעור. מקרה עגום, הבן לא טלית שכולה תכלת, קצת שודד, קצת סוחר בסמים, אבל לטענתה הוא לא רצח, ההרשעה היתה על סמך עדויות נסיבתיות. הצוות במשרד חושב שאין הרבה סיכוי לזכות בערעור, אבל גאידו לא מסוגל לסרב לבקשה של לורנצה.PS20_Carofiglio_Cover

כשקראתי את תיאור הספר חשבתי שמדובר במותחן או בלש, אבל לא, זאת דרמה משפטית. רוב הרומן מוקדש לתיאורים מפורטים של הדיונים המשפטיים, חקירת העדים ואסטרטגיות ההגנה והתביעה. רוב הזמן הרגשתי שאני קוראת תסריט של סדרת טלוויזיה, חוק וסדר מורחב. שכן ללא מסגרת הזמן המוגבלת של פרק בסדרה אפשר לפרט שוב ושוב כל חקירה וכל חקירה נגדית, להביא כל נאום של התביעה או של ההגנה במלואו, וחוזר חלילה. למען הדיוק, אפילו רק החלק השני של הפרק של חוק וסדר: בלי העבודה המשטרתית והבלשית. לרוע מזלו של גאידו, שנתיים לאחר ביצוע הפשע אין כמעט סיכוי למצוא ראיות ועדויות חדשות, והוא נאלץ לנסות לתפור גרסה חדשה מהראיות הישנות. חלק מהראיות נמצאות בתחום האפל שאף אחד לא רוצה להתקרב אליו, לא המשטרה ולא החשודים. הנרצח הסתבך עם בן למשפחה ידועה, "כבדה", כלומר המאפיה. כיוון חקירה כזה היה יכול להפחית את החשדות מהנאשם, שהמשטרה והתביעה התבייתו עליו מהרגע הראשון, ולא הרפו מכיוון שלא היה שום כיוון חקירה אחר. אבל היה כיוון אחר, אותה משפחה מאפיונרית. החשדות היו עמומים ואף אחד, כולל המשטרה, כולל החשוד, וכולל עורכי הדין שלו בשתי הערכאות לא רצה לבדוק לעומק ולעצבן את המאפיה כי המחיר עלול להיות כבד יותר מהרשעה מוטעית ברצח, גם מבחינת הנאשם. ההנחה הזאת הגיונית מובנת מאליה לכל הדמויות, וכנראה גם לקוראים, ואני תוהה האם העובדה שהיא מציקה לי היא פער תרבותי או נאיביות פרטית שלי.

היא זאת שהכירה לי את יאסונרי קאוובטה, סילביה פלאת', פרננדו פסואה, לוצ'אנו ביינצ'רדי, אנה אחמטובה ואחרים. (עמ' 164)

אט אט, בין הדיונים והעדויות, נזכר גואידו באותו קיץ לפני יותר מעשרים שנה, ובאותו רומן מוזר ומקוטע עם לורנצה, שמבוגרת ממנו בחמש שנים. באותה עת האישה הכבויה והמובסת, מורה מחליפה שמשלימה הכנסה בקריאת ספרים בקול לזקנות, היתה צעירה בוהמיינית ושאפתנית. בעצם הוא התחיל לקרוא כדי להתקרב אליה, כדי להכיר את הספרים שהזכירה בדרך אגב. אבל הוא מעולם לא הצליח להתקרב אליה באמת, היא הופיעה ונעלמה כרצונה, ויום אחר נעלמה סופית, משאירה אותו שבור לב.

נכנסתי בחור ויצאתי, בלי שהבחנתי בכך, גבר. הפגישה ביני ללורנצה שינתה את חיי. בוודאי שלא שינתה את חייה. (עמ 251)

יופיו של הספר נמצא לדעתי בקולו של המספר, בכנותו, ובמודעות העצמית שלו. אין לו יומרות ואין לו אשליות, למרות שהוא מתרעם כשמשווים אותו למישהו בגיל פרישה הוא כבר מעבר לשיא, מרגיש את הזקנה מתקרבת, המקרה הזה מזכיר לו את גאידו הצעיר, והוא לא יכול להימנע מחשבון נפש קטן. ועם זאת, אני לא יכולה שלא לתהות מה היחוד של הרומן? מדוע הוא מועמד לפרס היוקרתי?

 Gianrico Carofiglio, La misura del tempo, Einaudi