קטרינה חוזרת לחג המולד לבית הוריה בברטיסלאבה, בירת סלובקיה. היא חיה כבר כמה שנים בפראג, יחד עם אישהּ הצ'כי, אֵאוּגֶן, אבל הוא אינו מתלווה אליה הפעם. כמה שבועות קודם, כשחזרה בערב מהעבודה, מצאה על השולחן במטבח את ארוחת הערב שבישל עבורה עם פתק:
"קטרינה, אני עוזב לזמן מה. הלוואי והכול היה פשוט יותר, הלוואי והייתי מצליח לדבר איתך, ניסיתי, ואני עוד אנסה, אבל עכשיו אני צריך להבין עוד קצת את עצמי." מתחת היה כתוב בקטן "בתאבון" וציור של לב" (עמ 30).
ההכנות לסעודת החג בעיצומן, היא מתלווה לאביה לקניית הקרפיון החי באטליז, לאחר הסעודה עם המשפחה הקטנה, הוריה, אחיה, אשתו והאחיינית הקטנה, היא נפגשת עם החברות מהתיכון, שלא פגשה כבר שנים. החיים הרחיקו אותן זו מזו, אחת מהן ילדה לאחרונה, אבל ורה, שהייתה הקרובה לה ביותר, עברה לחיות באיטליה. למעשה, שתיהן למדו איטלקית בתיכון ובאוניברסיטה, וגם קטרינה מלמדת איטלקית בפראג. ורה וקטרינה מתקרבות מחדש, ובהדרגה אנחנו לומדים מקרעי הזיכרונות על המשפחות השבורות של שתיהן, האב האלכוהוליסט של ורה שנעלם בצ'כיה, האחות הבכורה של קטרינה שברחה לארה"ב, על האהבה והנישואים של קטרינה ואאוגן הצ'כי, ובעיקר על ההתבגרות בצל 'מהפכת הקטיפה'.
'מהפכת הקטיפה' הוא השם שבה מכונה ההתנתקות של צ'כוסלובקיה מברית המועצות, בנובמבר 1989, כשבוע לאחר נפילת חומת ברלין, מהפכה לא-אלימה שהחלק הפורמלי שלה הושלם בהצלחה תוך ימים ספורים. אך כמובן שהשינויים החברתיים והכלכליים היו עמוקים יותר, ונמשכו זמן רב יותר. אחת מתופעות הלוואי הייתה פירוק צ'כוסלובקיה לשתי מדינות, צ'כיה וסלובקיה. פירוק שכונה, כשם הרומן, "גירושי הקטיפה". גם הוא עבר ללא אלימות, והושלם ב-1993. המתח בין שתי האוכלוסיות, הצ'כית והסלובקית, הדוברות שפות דומות אך לא זהות, הוא אחת התמות המרכזיות ברומן. קטרינה סלובקית ואאוגן צ'כי, הצ'כים מזלזלים בסלובקים, ויחסי הכוחות הלאומיים משתקפים גם בנישואים שלהם.
אבל אלו לא נקודות החיכוך הלאומיות היחידות ברומן: זהו רומן שמשקף אירופה רב-לאומית, לכאורה. אאוגן עובד בלונדון, שם נמצאת האישה האחרת, ורה חיה באיטליה, אביו של אאוגן מעדיף שיכנו אותו רוברט, ועובר לאנגלית בכל הזדמנות. עולם של לאומיות ותרבות נזילות, היברידיות, אבל האם הן חסרות משמעות?
ורה וקטרינה הצעירות קוראות יחד את השירה של מָשָה הלאמובה (Maša Hal’amová), משוררת סלובקית ילידת 1908, והמורה שלהן לאיטלקית מדברת איתן על "לקסיקון משפחתי" של נטליה גינצבורג, על האופן שבו מילים יכולות להקים לתחייה את העבר.
"בואו נראה," המשיכה המורה, "מי מכן אוהבת את 'מלון קייב'?" כולן פרצו בצחוק. מלון קייב היה מבנה ענק בן עשרים קומות ליד קמנה נמסטיה, במרחק שתי פסיעות מהמרכז, הוא נבנה בשנת 1973, ברוח האדריכלות הסובייטית. הוא היה גבוה, עצום ומרובע, עם שורות של חלונות שנמתחו לסירוגין במרווחים קצובים. "עבורכן הוא מייצג את התקופה הקומוניסטית, ולכן אתן לא אוהבות אותו, בעיני הוא מקסים. גינצבורג בנתה מלון קייב אישי, די להיכנס לחדרים, לנשום את האוויר, להתבונן בשטיחים וברהיטים ולהכיר את האורחים, כדי להבין ולשפוט, אם מישהו חייב לעשות זאת." (עמ 51).
אני בכוונה נמנעת מתיאור מפורט של העלילה, הספר קצר (160 עמודים) ולא נעצר לרגע. מדלג בין ההווה לעבר, בין הזיכרונות של קטרינה ושל ורה. ורה היא לסבית. אבל המילה, ההגדרה, לא נזכרת פעם אחת ברומן. ורה נמשכת לנשים ומנהלת קשרי אהבה ותשוקה שונים, יש גם כמה תיאורים מפורטים של הסקס שלהן, בדומה לתיאורי הסקס בין גברים ונשים שמופיעים בספר. כלומר, המשיכה שלה לנשים לא מוכחשת וגם לא מקבלת תשומת לב מיוחדת, היא לא "בעיה" או "תמה", היא בסך בכל עוד אחד המאפיינים של הדמות. ההתייחסות הזאת משמחת מאוד בעיני, אמנם מדובר רק ברומן, יצירה בדיונית, אבל אני חולמת על עולם שבו הזהות המגדרית והמינית של כל אחד.ת מתקבלת בטבעיות כזאת.
זהו ספר הביכורים של יאנה קרשאיובה, שנולדה ב-1978 בברטיסלאבה, החלה ללמוד איטלקית בגיל 24, וחיה באיטליה קרוב לעשרים שנה, עכשיו הרומן שלה מועמד לפרס הספרות היוקרתי ביותר בה.
הרומן לא חדשני ולא פורץ דרך. הוא מספר סיפור אנושי, מוכר, ברגישות ובכנות שנוגעות ללב. הגיבורה שלו עומדת בצומת דרכים קשה בחייה, סובלת, מתלבטת ובוחרת לבסוף את דרכה. גם אם הסיפור אינו מקורי, הוא מעניין, הוא נוגע בשאלות חברתיות אקטואליות, והעלילה מתקדמת ולא תמיד צפויה. אני עדיין לא יודעת אם אצביע עבורו (תלוי בספרים האחרים), אבל נהניתי לקרוא אותו.
הוצאות הספרים, שימו לב: יש פה ספר קטן ונחמד – שווה להעיף מבט 😊
Divorzio di velluto, Jana Karšaiová, Feltrinelli
על ספרות איטלקית - בעברית 