ארכיון תג: Alessandro Manzoni

עצות סבתא: וירוס הקורונה

אני מודה שההקשר הספרותי כאן די קלוש, והוא עלה תאנה כדי לפרסם גם כאן סרטון חמוד שנתקלתי בו הבוקר, ולא עמדתי בפיתוי לתרגם לעברית.

ההקשר הספרותי הוא רמז לרומן בהא הידיעה של הספרות האיטלקית: המאורסים מאת אלסנדרו מנצוני. הסבתא מספרת בפתיח על הנכדים שלה, רנצו ולוצ'יה שניצלו בנס מהמגפה במילאנו. רנצו ולוצ'יה הם זוג האוהבים שהופרדו רגע לפני חתונתם על ידי נבל שחשק בלוצ'יה. עברו עליהם שנים של הרפתקאות מסמרות שער עד שהצליחו להתאחד, בין השאר הם שרדו את מגפת דבר שהכתה במילאנו בשנת 1630. יש אליו אינספור התייחסויות בתרבות האיטלקית, ברומן קצר ושנון שתרגמתי לא מזמן, ואני מקווה שיצא בקרוב, העלילה מתוארת באופן בוטה: "בתקופה מסוימת נתתי שיעורים באיטלקית לקבוצת נערים שסחיבת סיגריות ממני עניינה אותם יותר מדיון בסוגיה אם יש ב"מאורסים" של מַנצוֹני משהו יותר מהזדווגות מושהָה." המאורסים תורגם לעברית לפני יותר מחמישים שנה, ולמרבה הצער התרגום שהיה טוב לזמנו, התיישן. למיטב ידיעתי מרים שוסטרמן-פדובאנו שוקדת בשנים האחרונות על תרגום חדש שאמור להתפרסם בהוצאת כרמל. זאת משימה עצומה ואין לדעת מתי תסתיים, אבל אני מצפה לתרגום החדש בקוצר רוח.

ועכשיו אפשר לעבור לעיקר, הדבר הכי החמוד שראיתי עד עכשיו בנושא הקורונה. שווה להקשיב גם למי שלא מבין איטלקית. ומומלץ לכולנו להישמע להוראות.

תקציר מנהלים:

  1. רחצו ידיים.
  2. התעטשו למרפק.
  3. אל תתחבקו ותתנשקו – תקרצו!
  4. בלי גזענות! המגפה עוברת, הגזענות נשארת.
  5. בשלו ראגו (אם אתם בהסגר).
  6. התאימו את ההרגלים למצב (טישו משומש לפח מיד).
  7. הקשיבו להוראות הרופאים.
  8. בואו נשמור על סולידריות עם מי שבהסגר.

לצערי אני לא מצליחה כרגע להטמיע את הסרטון ישירות, צריך ללחוץ על הקישור: עצת סבתא


 

תרגום זריז על הבוקר (בעירבון מוגבל, יש לי עוד המון עבודה היום):

על מה אנחנו צריכים לדבר, על מה מדברים ומה עושים? לא ראיתם?

חכמולוגים, תקשיבו לסבתא, אני ראיתי כבר מגפות, מי יכול לשכוח את הדֶבֶר במילאנו, הנכדים שלי, רנצו ולוצ'יה, היו שם וניצלו בנס, הודות לעצות שלי! יאללה, יאללה, נתחיל.

עצה מספר אחת: תרחצו ידיים! מה חדש בזה? כמה פעמים כבר אמרתי לכם את זה? את רחצת את הידיים? לא בגלל הקורונה, תמיד! אתה רחצת ידיים? לכו לרחוץ!

עצה שנייה: כשאתם מתעטשים תתעטשו למרפק, תתעטשו למרפק! זאת לא הקורונה, אלו נימוסים! כמה פעמים כבר אמרתי לכם את זה? תשימו את היד מלפנים! אני אומרת לכם: את היד מלפנים! אתם רוצים לשים את הברך מלפנים? שימו את הברך מלפנים! זה יותר סקסי אם אתם יכולים. אפצ'י! ראיתם? כמה זה סקסי? לא אכפת לי מהעיטוש, אפצ'י!

עצה שלישית: לזמן מוגבל, אסור להתחבק ולהתנשק. אמרו שזה מסוכן, מה אנחנו יכולים לעשות? כשאנחנו נפגשים במקום להתחבק ולהתנשק – קורצים. אה, דודה מריה! (קריצה) לא נוגעים זה בזה. סבתא נתנה לך אוכל טעים? (קריצה) כמה רזית! (קריצה) מוצא חן בעינייך? זה מה שתעשו: קריצה.

עצה רביעית: אנחנו לא מפלים אתנית בגלל הקורונה. אנחנו שרגילים לכך שמפלים אותנו, אנחנו רוצים להיות אלו שמפלים אחרים? הקורונה פגעה עכשיו בסינים, במקרה אחר האשימו את האפריקנים. תזכרו, הקורונה תעבור, הגזענות תישאר. אין לה חיסון.

עצה חמישית: הסגר. מה עושים שבועיים בבית? תנצלו את זה! אתם יכולים לראות סדרות, לנקות את החלונות, אבל בעיקר, אם היו שמים אותי בהסגר, לשבועיים? הייתי מבשלת רוטב עגבניות במשך שבועיים! עד שיגיע הפסחא הוא יהפוך לראגו! אחרי שבועיים בישול איטי אני אמכור אותו לפי משקלו בזהב. במקום חומר חיטוי. 100 מ"ל ראגו תמורת 400 אירו. אני מתבדחת, בשבילכם בחינם.

עצה שישית: למרבה הצער צריך לוותר על הרגלים בתקופה הזאת. מה אפשר לעשות? מה? טישו בשרוול? בטוח שאני לא יכולה לשמור אותו שם? אני מחזיקה אותו שם כל החיים! לזרוק? כל אחד חייב למלא את חובתו. אני כל כך עצובה, אני לא יכולה לקנח את האף.

עצה שביעית: אני רוצה להגיד לכם את הדבר האחרון, כל הנכדים שלי דוקטורים. דוקטורים! לא רופאים, הבנתם? מה שקראתם באינטרנט לא הופך אתכם למדענים, זה היה נחמד, לכולכם היו נכדים משכילים. הקשיבו לרופאים, או לסבתא, כי גם למקומות שאליהם לא מגיעה הרפואה מגיעה התנהגות תרבותית.

עצה שמינית: יש לכם חברים בצפון, אתם סטודנטים או משהו אחר? אל תלחצו, אם תגמר האספקה בחנויות, אנחנו כאן! נשלח לכם חבילות מהדרום. מבחינתנו כולכם משפחה, אתם סטודנטים? אני אשלח לכם חבילה. אתם צפוניים? אני אשלח לכם חבילה. אתם סינים? הממם, אני מתבדחת, פורים עכשיו. אתם סינים? אני אשלח לכם שתי חבילות. אנחנו חייבים לעזור.

עכשיו איפרד מכם, בחיבוק גדול! (קריצה)

אנחנו מושיטים לכולם יד, גם לרחוקים.

הגלובליזציה של האדישות – האפיפיור בלמפדוזה

הצטדקות: מכיוון שנתקלתי בידיעה חדשותית הראויה להתייחסות ולתרגום אני מרשה לעצמי לחרוג המתכונת הרגילה של הבלוג, אם כי הצלחתי למצוא, בדוחק, גם עלה תאנה ספרותי.

הצהרה: אני אתאיסטית מוחלטת, לדעתי טוב היה לו יותר לעולם אם כל האנושות היתה מוותרת על הדתות לסוגיהן, הפגניות, הפוליתאיסטיות, המונותאיסטיות וכל השאר, ומשאירה את היצירה הדתית העשירה כענף היסטורי מרתק במיוחד של מדעי הרוח. אבל מכיוון שברור לי שזה לא יקרה בימי חיי, ולאנשי דת יש השפעה מעשית רבה על חיי, אני מתעניינת בדבריהם מדי פעם. כל זה כדי להסביר שאני ממש לא מעריצה את הפאפא, אבל כשהוא אומר דברים של טעם – אפשר להקשיב גם לו.

למפדוזהרקע: לפדוזה הוא אי דייגים קטן בדרום הים התיכון. תושביו איטלקיים והוא שייך לאיטליה, ומתוך כך גם לאיחוד האירופי, אבל גיאוגרפית הוא קרוב יותר לאפריקה, בסך הכל 113 ק"מ מחופי תוניס.  בשנים האחרונות עומד האי בחזית המאבק בהגירה הבלתי חוקית לאירופה. מהגרים נואשים מנסים להגיע אליו בסירות קטנות, ולא פעם ולא פעמיים הסוף טרגי. על איטליה מופעלים לחצים של האיחוד האירופי לעמוד בשער ולמנוע גלי הגירה ללא בקרה, התוצאה היא דילמות מוסריות מהסוג המוכר גם לנו, הרבה אנשים טובים ולא מעט אכזריות. אף אחד לא משלה את עצמו שיש פתרונות קלים או נכונים, ועדיין התוצאה בלתי נסבלת.

האפיפיור פרנציסקוס (ברגוליו) נבחר לפני ארבעה חודשים, עם בחירתו הכריז על רצונו לנהוג בצניעות ולהיות קשוב למצוקות האדם הפשוט. השבוע יצא למסע ראשון מחוץ לוותיקן כאפיפיור. הוא לא בחר ביעד  מקודש או מרוחק – אלא העדיף להגיע לאי למפדוזה.

הנאום: פרנציסקוס נשא נאום לפני קהל רב באצטדיון המקומי. הנאום הזה מכה גלים, לפחות באיטליה ובעולם הקתולי. האפיפיור הוא לא איש של מעשה או של פתרונות בהקשר הזה, מבחינה זו קל לו לשאת את הדברים הללו, ועדין אלו מילים ראויות לדעתי. הנה קטע מאותו נאום:

"איה אָחִיךָ?", קול דמי אחיך צועק עד אלי, אומר אלוהים. זו אינה שאלה המופנית אל האחרים, זו שאלה המופנית אלי, אליך, לכל אחד מאתנו. אלו אחינו ואחיותינו המנסים להיחלץ ממצבים קשים ולמצוא מעט שקט ושלווה; הם מחפשים מקום טוב יותר לעצמם ולמשפחותיהם, אך מוצאים את מותם. פעמים כה רבות אינם מוצאים נחמה, אינם מתקבלים בברכה, אינם מוצאים אחווה! וקולותיהם עולים עד לאלוהים! אני מודה שוב לתושבי למפדוזה על האחווה. שמעתי לאחרונה אחד מאחים אלו. לפני שהגיעו לכאן עברו דרך סוחרים, אלו המרוויחים מעוניים של אחרים, אנשים אשר עבורם עוני של אחרים הוא מקור רווח. עד כמה סבלו! ואחדים לא הצליחו להגיע.

"איה אָחִיךָ?" מי אחראי לדם זה? בספרות הספרדית יש קומדיה של לופה די וגה המספרת על תושבי העיר פואנטה אובחונה הרוצחים את המושל העריץ כך שאיש לא יודע מי הנחית את מכת המוות. כאשר שופט המלך שואל: "מי רצח את המושל?", עונים כולם: "פואנטה אובחונה, אדוני". כולם ואף אחד! גם היום עולה שאלה זו במשנה תוקף: מי אחראי לדמם של אחים ואחיות אלו? אף אחד! כולנו עונים כך: זה לא אני, זה לא נוגע לי, אלו האחרים, בוודאי שלא אני. אבל אלוהים שואל כל אחד מאתנו: "איה דמי אחיך הצועקים אלי מן האדמה?" היום איש אינו מרגיש אחראי, אבדנו את תחושת האחריות לאחינו, הידרדרנו לעמדה הצבועה של הכומר והמשרת בקודש, עליה מדבר ישו במשל השומרוני הטוב: אנו רואים את אחינו מת למחצה בצד הדרך, אולי אנו חושבים "מסכן", וממשיכים בדרכנו, אין זה מעשה ידינו, כך אנו מרגיעים את עצמנו והכל בסדר אצלנו. תרבות הרווחה, מביאה אותנו לחשוב על עצמנו, אנחנו לא רגישים לצעקתם של אחרים, אנו חיים בבועות סבון, אמנם יפות אך אין בהן דבר, אלו אשליות עקרות וארעיות, היוצרות אדישות כלפי האחרים, ומובילות לגלובליזציה של האדישות. בעולם הגלובלי שלנו הידרדרנו לגלובליזציה של האדישות. התרגלנו לסבל של האחר, הוא לא נוגע לנו, הוא לא מעניין אותנו, הוא לא עניינינו!

חוזרת אלינו דמותו של "עלום השם" של מנצוני. הגלובליזציה של האדישות הופכת את כולנו ל"עלומי שם", אחראים ללא שם וללא פנים.

עלה התאנה: המשפט האחרון בקטע המצוטט (לא סוף הנאום, אבל הסוף דתי ונוצרי מדי עבורי) הוא עלה התאנה הספרותי שלי. פרנסיסקוס מתייחס לדמות מתוך הרומאן האיטלקי הקנוני  בהא הידיעה: ""המאורסים"" של אלסנדרו מנצוני. רומאן רחב יריעה ורב תהפוכות שנכתב ב-1827 וליווה את תקופת התחיה הלאומית האיטלקית (ריסורג'ימנטו). יש הטוענים שבחירת השפה של מנצוני קיבעה  את השפה האיטלקית של ימינו, מבין הדיאלקטים של המחוזות השונים. מדובר בסיפור אהבה של זוג צעיר, לוצ'יה ורנצו, העומדים להינשא. לרוע מזלם לוכד יופייה של  לוצ'יה את עינו של העריץ המקומי ימים ספורים לפני החתונה, והוא מחליט לסכל את החתונה ולקחת לעצמו את לוצ'יה. הזוג נמלט מהכפר, אך מכיוון שעדין לא נישאו הצניעות לא מאפשרת להם לברוח ביחד. הם עוברים לא מעט הרפתקאות וניסיונות, אך לא מאבדים את תומם ואמונתם עד הסוף המאושר. "עלום השם" הוא אחד הטיפוסים המפוקפקים שלוצ'יה פוגשת במסעה:

"מוניטין של עריצים מקומיים נשאר ברובו מוגבל לאותו חלק של הכפר שבו הם העשירים ביותר והחזקים ביותר; לכל אזור יש כמה משלו; והם דומים מאד זה לזה, כך שאין סיבה שאנשים יוטרדו בגינם של אלו שאינם בסביבתם.

אולם המוניטין של מכרינו זה התפשט זה מכבר ברחבי מילאנו: בכל מקום היו חייו נושא לסיפורים עממיים, שמו סמל דבר שאינו בר-התנגדות, מוזר ואגדי. החשד שבכל מקום נמצאים אנשיו ובריוניו הועיל אף הוא לרענון זיכרונם של הכל לגביו. לא היו אלו יותר מחשדות: שכן מי יודה בגלוי בקשר כלשהו? אך כל עריץ יכול היה להיות אחד מאנשיו, כל שודד להיות אחד מהם; עצם הספק הפיץ את ההנחה, והאימה אפלה אף יותר מהדבר עצמו. בכל פעם אשר במקום כלשהו הופיעה דמות בריון לא מוכר ומכוער יותר מהרגיל, או מקרה נורא שאין לזהות או לנחש מיד את מקורו, היו הוגים וממלמלים את שמו של זה אשר אנו, הודות לזהירותם המבורכת, אם נקרא לה כך, של מקורותינו , נאלצים לקרוא לו 'עלום-השם'." (המאורסים, אלסנדרו מנצוני, פרק 19, תרגום שלי)

נדמה לי שהפרשנות שהאפיפיור נותן לדמותו של עלום-השם מתרחקת מהדמות של מנצוני. מנצוני מתאר את הרשע האולטימטיבי, מאפיונר-על, בן-שטן כל-יכול אשר הפחד מפניו כה משתק עד שאיש לא מעז להזכיר את שמו, וכנראה בצדק. לא מדובר פה ברתיעה לא-רציונלית בסגנון "זה-שאין-לומר –את-שמו" מהארי פוטר, אלא באיום כלל לא מרומז על חייו ורכושו של מי שיעשה זאת. להבנתי האפיפיור מייחס כאן את הרוע האולטימטיבי לפירוש המילולי של שם הדמות: האלמוני, הלא מזוהה, חסר השם, ולא רשע מסוים המודע היטב לתפקידו כמו ברומאן של מנצוני.

עד כאן נגיעה קלה ברומאן שמגיעה לו התייחסות רחבה הרבה יותר. הספר יצא בעברית ב-1964 בתרגומו של ברוך הראל (הקדמה של לאה גולדברג). לפני שנים ביליתי כמה ימים מהנים מאד בחברת התרגום בן היובל הזה, אך יש להודות שלא יזיק לו ריענון.

סירת מהגרים לא חוקים ליד האי למפדוזה (תצלום של Micniosi מתוך ויקיפדיה)

סירת מהגרים לא חוקים ליד האי למפדוזה (תצלום של Micniosi מתוך ויקיפדיה)